עליית אורטגה לשלטון בניקרגואה מלמדת מספר לקחים.
האחד – שהסנדיניסטים היו באמת מעוד פופולאריים ערב הבחירות ושהם השיגו התקדמות רבה בעניינים סוציאליים. תקופת מנהיגותם נחשבת לדור הזהב לעומת השלטון המושחת שהחליף אותם, שאותו צרכי העם לא עינינו בכלל. הקומוניזם לא נכלל במערכת הערכית של ארה”ב אך אומות אחרות רבות מקבלות אותו בשמחה. עבור רבים, בריאות, בטחון וחינוך חשובים יותר מחופש הביטוי.
חזרתו של אורטגה לשלטון לא נעימה לאמריקנים אך לא יותר מזה. ניקרגואההיא מדינה נידחת בקצה העולם – ולא שטח אסטרטגי סובייטי בקרבת ארה”ב. הברית עם אורטגה לא יוסיף נקודות לצ’אבס, לכן ארה”ב יכולה להרשות לעצמה להתעלם ממנו.
האפשרות הטובה יותר עבור ארה”ב היא לברך את אורטגה על נצחונו ולשבח את השינויים הפוליטיים שהוא מנהיג: את ביטולה של ההלאמה ואת גיוס החובה לצבאו.
ארה”ב יכולה להפוך את הפסדה בעיראק לניצחון, לפחות מבחינת יחסי ציבור. הרי העולם מחל לארה”ב על בריחתה מוייטנאם – מובן לכל שיש מצבים שלא ניתן לנצח בהם. אפילו המוסלמים לא ייחסו חשיבות רבה ליציאה ממוגדישו. כולם מבינים שארה”ב מסוגלת למחוק מהמפה כל מדינה ולא רואים בנסיגותיה סימני חולשה. כל הפסד אמריקני מתקבל בהתלהבות בקרב המוסלמים הרדיקלים אך הם היו ממשיכים את מאבקם גם ללא זריקות העידוד האלה.
המפתח ליציאת האמריקנים מעיראק בכבוד הוא בהתעלמות מדעתם של אחרים. אמריקנים לא יוצאים מעיראק בגלל לחץ הגרילה. ארה”ב היא מעצמה, היא כובשת כל מי שהיא רוצה, שוהה בכל מקום כמה שהיא רוצה, ויוצאת מתי שהיא מחליטה לנכון. ארה”ב מצפצפת על הדמוקרטיה בעיראק: היא נכנסה לשם כדי להעניש על התנהגות לא נאותה – מהקנוניה של סדאם נגד ארה”ב ועד לסירוב לשתף פעולה עם המפקחים של האו”ם.
אל תתעסקו עם ארה”ב שנוהגת להעניש את המתגרים בה – את העמדה הזאת המוסלמים יודעים לכבד.

כהנא היה גם פוליטיקאי וגם רב. היה עליו להפוך את טיעוניו קבילים גם על ידי הפוליטיקה וגם על הדת.
המגבלה היחידה בתורתו של כהנא הייתה שלילת מלחמת האזרחים. הוא הדגיש פעמים רבות שמחשש ממלחמת האזרחים הוא לא ידרוש לכפות על כל הציבור היהודי את שמירת המצוות של התורה. יהודים טובים רבים – מהמכבים ועד לאנשי הלח”י – לא שללו את מלחמת האזרחים. גם משה רבנו הוציא יהודים להורג על עבודת אלילים בביטחון שאת עובדי עבודה זרה יש להעניש. החברה לא צריכה להיות סבילה כלפי מערערי יסודותיה. ואם אין דרך אחרת להציל את עם ישראל – אז גם מלחמת אזרחים היא דרך כשרה. הדמוקרטיה לא תועיל: אי-אפשר לשכנע המוני העם שהם עומדים בפני סכנה קיומית. גם ב-1939 יהודי אירופה סרבו להאמין בזה.
מבחינה דתית היוצא מן הכלל היחידי שעשה כהנא היה גר-תושב. התורה מצווה על מדינה פוליטקלי-קורקטית לחלוטין, מדינה עם תודעה לאומית איתנה, ולכן מאפשרת למיעוט הנכרי מסוים להתגורר בשטחה בתנאי שהוא מקבל נאמנות לערכי המדינה היהודית. אמנם רבנים רבים העתיקו את הקונספט הזה בצורה לא אחראית אל תוך מדינת ישראל המודרנית. אפילו כהנא סבר שאפשר להתיר למספר מוגבל של ערבים להתגורר במדינה כשהם משוללי זכויות פוליטיות. זה לא היה עובד, כי אלה היו בכל מקרה זועקים על זכויות שוויון וצדק, נאבקים נגד אפליה גזעית, מבריחים אל תוך המדינה את כל החמולות שלהם בטענת איחוד המשפחות, ומתרבים על שמנם של כל מיני סיוע סוציאלי. אין להשאיר אף ערבי במדינה, חוץ מהמחותנים עם יהודים מומרים, אולי.
כהנא נאלץ לתמוך מבחינה פוליטית בדרישות הסוציאליות של מפלגות ספרדיות בכנסת. הוא דגל בכלכלה חופשית אך לא יכול לעמוד נגד השוויון הסוציאליסטי. כתיקון הוא דרש להעלות את שכרם של העובדים כדי לגרום ליהודים להחליף את הערבים במקומות עבודה. ברם, לא יאה ליהודי לטאטא את הרחובות. יהודי שבכל מקום אחר בעולם היה יכול להיות מהנדס לא צריך לעבוד בניקיון. לביצוע עבודה השחורה היה צריך לייבא עובדים זרים זמניים ממדינות אסיה. שיחיו בנפרד ויעזבו בתום החוזה והוויזה.
בכל דבר אחר כהנא צדק.

דחית הסכם הפסקת האש מצד החמאס הוא דבר מבורך. כאילו הייתה הפסקת אש! הפצצת שדרות לא נחשבה על ידם למלחמה, והרג יהודים אינו אלימות מבחינתם.
זה שישראל הרגה אזרחים בעזה הוא דבר גרוע. זה שישראל גרמה לאבידות בקרב אוכלוסיה עוינת הוא דבר נורמאלי. החמאס נלחם נגד ישראל, האזרחים בעזה תומכים בחמאס – מותר לישראל להרוג את אותם אזרחים פלסטינים. הפלסטינים תומכים כלכלית בחמאס, באותו ארגון אנטי-ישראלי מזוין: הם בוחרים אותם להנהגה, מעניקים להם מקלט, סיוע והספקת מזון. הפלסטינים רוצים שהחמאס יהרוג יהודים אך מצפים לשאת רק באחריות חלקית על כך. אך במלחמה - כמו במלחמה, האחריות היא כוללת, וטוב שחמאס שוב הכריז על מצב לחימה.
לא צריך להתייחס ברצינות לגינויים מצד הקהילה הבינלאומית. ראו, מי מגנה את ישראל – צרפת האחראית על הרג המונים באלג’יר ואינדונזיה, ורוסיה שביצעה השמדת העם בצ’צ’ניה. הבריטים הזכירו לישראל את מחויבותם להימנע מהרג אזרחים. כנראה שהבריטים בעצמם שמרו על העיקרון הזה במלחמות האופיום, בהודו ובאיי פולקלנד. שרת החוץ בקט שואל: “מה רציתם להשיג על ידי הפעולה?” מרגרט היקרה, ירי של טנק נועד להרוג וישראל התכוונה להרוג את הסייענים של טרוריסטים על ידי הירי הזה. וגם את ילדי הסייענים האלה אם הם ימצאו בסביבתם.
הפלסטינים עוררו מחאות סוערות עקב ההרג בבית-חנון. איזה דוגמה טובה לישראלים האדישים להרג היהודים בשדרות! המוני פלסטינים קראו: מוות ליהודים, מוות לישראל! אני חיכיתי לרגע בו ישראלים יקראו: מוות לפלסטין! האם ישראל מצפה שילדי הפלסטינים שנהרגו בבית-חנון יהיו בעתיד שכנים טובים לישראלים?
אב-מאזן בוכה: ההתקפות הישראליות על עזה דוחות את תהליך השלום. ואומנם, הוא צודק. החמאס מפציץ את דרום-ישראל בעוצמה מדודה, רק כדי לצאת ידי חובתם כלפי בוחריהם בציבור הפלסטיני. אם ישראל הייתה עוברת את זה בשתיקה לאבו-מאזן היה יותר קל לרסן את החמאס. אך אנשים הם יצורים רגישים, הם מוותרים על העצה ליהנות מסקס בעת האונס.
במצב טעון כתמיד – גם עכשיו – הפצצת דמשק הייתה נחשב למעשה לא נבון. אך על ישראל להוכיח שהיא רגישה ולא תמיד רציונאלית. אם החמאס הכריז מלחמה, ומטהו נמצא בדמשק – יש להפציץ אותו. לישראל משוגעת ומסוכנת יש את מרב הסיכויים להשיג שלום עם הערבים.