האמון הוא מושג מוחלט. מי שפעם מאבד את האמון – לא יכול לשקם אותו במלאו לעולם. לישראלים יש סיכוי להרוס את האמון הניתן במשת”פים, ב”מוסרים” שהשתלטו על המדינה. היהודים לא הצליחו להגן על השטח גדול יחסית של גוש-קטיף, אך הם יכולים לרכז תומכים רבים במאחזים ביו”ש, שאותם הממשלה מתכוונת להשמיד. מדיניות המחוות הישראלית שהיא אבסורדית מלכתחילה הוכיחה את חוסר התוחלת שבה. הערבים – כמו עמים רבים אחרים – אינם מבינים את הלשון של מחוות, במיוחד אם אלו מחוות מאולצות.
המצב הנוכחי הוא לא חסר תקווה, אך הוא מצב קריטי. עלינו להרוס את אמון הציבור בממשלה הבוגדנית. המאחזים ביו”ש הם מקום הכי טוב להתמודד עם הממשלה. המאחזים היהודיים נבנו על אדמת הארץ היהודית, ללא נטילת כל סיוע מהרשויות של השלטון. אין לשליטי ישראל כל עילה – מוסרית, כלכלית או צבאית- לגרש את תושבי המאחזים. ישובים קטנים אלה ניתנים להגנה יעילה. המשימה היא לרכז בהם עשרות אלפי התומכים כדי לגרום לצה”ל ולמשטרה להסס. אם לא יהי די בכך – על המתנחלים לנקוט בכל הצעדים שיכולים למנוע את פינויים – אני חוזר: בכל הצעדים, ללא כל התחשבות בתוצאות.
ההתמודדות הזאת היא מצב של מלחמת ההגנה. האויב במצב הזה הוא הממשלה. כל מי שרק יכול – חייב לקחת חלק במלחמה הזאת. שיחות סביב שולחן במטבח וצפייה בחדשות בטלוויזיה תחשב כבגידה. כפי שקמנו נגד הסורים והמצרים – עלינו לקום על הממשלה הזאת. הרי המטרות של אלה ואלה – חד הם: הרס המדינה היהודית. גם התגובה שלנו צריכה להיות חד-משמעית.

המשא והמתן של ג’יימס בייקר עם סוריה ואיראן חושפים את פרצופה האמיתי של מדיניות ארה”ב: היא אידיאליסטית רק עד גבול מסוים. ברגע שאמריקנים מריחים שריפה הם – בבל השניה – עושים מעבר אל הפלגמטיות הצינית. הישראלים, שבעצמם בגדו בשותפיהם בדרום לבנון, לא יכולים לצפות לנאמנות יתרה מצד ארה”ב. ארה”ב כבר בגדה ברבים מחבריה: בהונגרים, אותם הסית הרדיו האמריקני אותם למרד נגד בריה”מ, בוייטנאמים הדרומיים ובכורדים, וזאת רק רשימה חלקית. כשהדבר היה כדאי לאמריקנים הם בגדו גם בישראל: בסכסוך בתעלת סואץ של 1956, טרם פרוץ מלחמת ששת הימים ב-1963, בקמפ-דיויד, בשיחות וואי, ובמקרים רבים נוספים. ארה”ב שיתפה פעולה עם אויביה לשעבר: עם הנאצים ב-1945, עם סין נגד בריה”מ, עם האפגאנים נגד רוסים, עם עיראק נגד איראן וכו’. כעת שוב הגיע זמנה של ישראל להיות קרבן על מנת להמתיק את הכישלון האמריקאי בעיראק.
סוריה לא מסוגלת להשפיע בעיראק. האיסלאם הפונדמנטליסטי בה חזק למרות אופייה החילוני של המדינה. המיליציות החמושות מסוגלות לספק לעצמם את האמל”ח ואת שאר האמצעים בעזרת סחר בסמים, גביית דמי חסות ושוד. הם מנצלים את התמיכה הסורית אך יסתדרו גם בלעדיה.
התניית העזרה מצד הסורים ביציאת הכוחות האמריקנים מעידה על כוונותיהן של איראן וסוריה לחלק ביניהם את עיראק לאזורי השפעה כמו בלבנון. סוריה כבר נכשלה בניסיון לדכא את ההתקוממות ההמונית נגדה בלבנון ולא תהיה מסוגלת למאומה בעיראק. חוץ מזה – העולם המוסלמי יראה במסירת עיראק לידי הסורים – במיוחד במחיר של רמת הגולן - ככישלון אמריקני ושיתוף פעולה עם הסורים השנואים.
הגולן… אין תקדים למסירת השטח על ידי הצד המנצח. התוקפן מעולם לא קיבל את מה שהפסיד בחזרה. וויתורים טריטוריאליים אף פעם לא הביאו אל השלום. שלום תמיד מושג על ידי מלחמה בלתי מתפשרת.

בוש צריך להתבייש בהפגנות באינדונזיה כאילו תפשוהו עירום. ההמון המוסלמי הסיר ממנו את לבוש המוסריות ממדיניות החוץ שלו.ברם, בוש קרה למחאות האלה “סימן לבריאות הציבורית”. אולי הוא לא שם לב לגדרי התיל שעצרו את המון המפגינים. המוני המוסלמים המשולהבים בהפגנה אלימה – זה יכול להיות כל דבר אך זהו לא “ציבור בריא”.
אלפי אנשים נושאי תוויות “הטרוריסט האמריקני” שמתנפלים על השוטרים – הם לא אומה ידידותית לארה”ב.
הדיקטאטורים של אינדונזיה, ההפיכות הצבאיות בה, המשטר הכוחני וטיהורים אתניים תקופתיים לא מנעו מבוש להכריז על אינדונזיה כעל “דמוקרטיה למופת”. ממשלת אינדונזיה אולי שותפה של ארה”ב במלחמה בטרור, אך המון אינדונזים לוקחים חלק בפעילות טרוריסטית.
בוש בירך את העמדה האנטי-טרוריסטית של ממשלת אינדונזיה – כך גם המלך העירום שיבח את מחלצותיו המדומות.

הסיבה למלחמת ווייטנאם הייתה מדיניות ההרתעה האמריקנית. כל עוד זה היה מועיל האמריקנים המשיכו להלחם. המלחמה בעיראק כל כך חסר תוחלת, נעדרת מטרות פוליטיות, נמשכת באטיות והססנות כה ברורות עד כדי כך שהאמריקנים לא רוצים להמשיך בה: אפילו המחיר המועט ו-3000 אבידות בנפש זה יותר מדי בעד השום-דבר.
עיראק היא כנראה לא הבעיה העיקרית של הרפובליקנים. בוש פגע באמון בוחריו בכל התחומים: ההגירה הלא חוקית, המדיניות החברתית, הורדת המיסים, אך הכי הרבה ביקרו את הצמיחה הכלכלית האיטית. באותה מידה אהבו את קלינטון על גן-העדן הכלכלי בתקופתו עליו לא הייתה לו כל זכות.
הדמוקרטים לא יצאו מעיראק מהר – הרי הרפובליקנים לעולם יטענו ש”היינו כה קרובים לניצחון” ולהשכנת הדמוקרטיה מעיראק.
ספק אם הכורדים ייזכו למדינה עצמאית. הקמת כורדיסטן העצמאית תגרור התקוממות הכורדים הטורקיים אשר יחפצו להתאחד עם אחיהם העיראקיים בצירוף כל השטחים שבהם הם מחזיקים כעת. טורקיה הייתה יכולה להסכים להקמת כורדיסטאן בתנאי העברת כל הכורדים משטחה, אך אין מי שיסכים לכך. איראן גם תעדיף את עיראק הגדולה הכוללת את שטחי הכורדים.
על כל פנים, החגיגה בעיראק יכולה עוד להמשך.

הבחירות בארה”ב שוב הראו שדמוקרטים יכולים לבחור את הדרכים אך לא את הערכים.
הדמוקרטים והרפובליקנים מושחתים באותה המידה – הם בורים ופופוליסטים. המצעים של שתי המפלגות מעוררים ספקות. לא פלא שבוחרים אמריקנים מתפלגים בערך חצי-חצי בין מחנה הדמוקרטי ורפובליקני. בדמוקרטיה, כשכוחות מאוזנים לקבוצות קטנות ומתלבטות יש כוח מכריע. בישראל אלו המפלגות הדתיות, ולמדינות הלא מוגדרות (פוליטית) בארה”ב יש השפעה חסרת פרופורציה על המדיניות הלאומית האמריקנית.
ארה”ב מתלבטת, איפה, בין כלכלה בעלת יעדים סוציאליים או עסקיים, בין מיליטנטיות לפציפיזם, בין השמרנות האתית לבין ניהיליזם. אף אחת מהתפישות אינה מושלמת, אף קבוצה לא משיגה את יעדיה, אף אחד מהמחנות הבוחרים אינו שבע רצון.
בדמוקרטיות היווניות העתיקות השאלות האלה לא היו נושא לוויכוח. הערכים היו משותפים: משפחה, צייד ומסחר. הדמוקרטיה שמשה כלי להשגת המטרות האלה.
אויביה של ארה”ב לא חייבים להלחם בה. מספיק להם להמתין לחילוף השלטון הדמוקרטי והפוליטי. מלחמה ממושכת בת ארבע שנים מסוגלת לשנות את דעת הקהל, להפיל את המפלגה השלטת, ולגרום לנסיגת ארה”ב.
דמוקרטיות צריכות לדרוש השגת רוב מוחלט למבקשים לשנות את המדיניות הלאומית.

למרות כל הכישלונות והפסדים שלו,בוש עדיין יכול להיכנס להיסטוריה כנשיא ראוי.
בוש כבר הפסיד את המערכה הפוליטית– הדמוקרטים ימחקו את כל היוזמות המדיניות שלו. הוא נכשל במדיניות המיסים, בעניין ההגירה הבלתי חוקית ובמלחמה בטרור. אך הוא יכול להציל מכבודו על ידי מתן פקודה אחת: הפצצה של מתקניה הגרעינים של איראן.
גם אולמרט הפסיד את המלחמה בלבנון, הוא מעורב גם בגירוש נבזי של יהודים מעזה, וניהול המערכה שלו נגד טרור נראית כאובדן עשתונות. אך גם אולמרט יכול להיכנס להיסטוריה, כמו בגין – על ידי התקפה על מתקני הגרעין האיראנים.
הפלוטוניום שהתגלה באיראן הוא סיבה מספקת לתקיפה. פלוטוניום הוא חומר גלם לייצור נשק ולא להפקת אנרגיה. לאחר הפצצת הכור הגרעיני באוסיראק ממשלת ישראל הצהירה: “אנחנו שוב קראים להם להפסיק את תוכניותיהם ההרסניות ואנטי-הומאניות. בשום תנאי לא נאפשר לאויבינו לפתח נשק להשמדה המונית”.
בוש ואולמרט עדיין יכולים לתקוף את איראן. אין להם מה להפסיד אך יש להם סיכוי לזכות.

ראש “המוסד” לשעבר דני יתום – חבר כנסת השמאלני – קורא למשא ומתן עם סוריה.לנהל משא ומתן עם סוריה? למה? כדי למסור לה את השטחים האסטרטגיים החשובים של רמת הגולן? הרי זוהי התאבדות. לעומת זה, אותם שטחים אינם נחוצים לסורים –הכיבוש שלהם הוא אינו המכשול לשלום. כך פירט אסד את דרישותיו מישראל: הקמת מדינה פלסטינית, חלוקת ירושלים וזכות השיבה לפליטים ערבים. הוא גם דרש מישראל וארה”ב להפסיק להתייחס לטרוריסטים כאל טרוריסטים, ואל סוריה – כאל מדינה התומכת בטרור.
אין כל סיבה לנהל משא ומתן עם סוריה. המצב הנוכחי נוח לאסד. משא ומתן הוא רק כלי לחיזוק מעמדה של סוריה בעולם הערבי וכלי למניעת נידויה של סוריה בזירה הבינלאומית. המשא ומתן עם ישראל יכול לשבור את החרם הדיפלומטי העולמי נגד סוריה.
מצד שני – שלום עם סוריה אפשרי בהחלט, בתנאי שמטוסי חה”א הישראלי יחוגו מעל דמשק – תמיכתה של סוריה בחמאס ובג’יהאד היא סיבה מספקת לכך.
אם לא לתקוף את סוריה – עדיף “שב ועל תעשה”. שיתוף פעולה כלכלי עם סוריה הענייה אינו כדאי לישראל. הסכם שלום לא יגרום לישראל חיסכון בהוצאות הביטחוניות – ברגע שישראל תחלש צבאית סוריה תפר את ההסכם ותתקוף. מאה שנים של מאזן האימה עדיפים לישראל מאשר הסכם על הנייר.
זו טעות להיכנס לאין ספור משא ומתנים לשלום עם הפלסטינים. ישראל צריכה לדבר בשפה המקובלת על הצד השני: בשפת הכוח. הכתיבו לאויב את התנאים, ואם הם לא מתקבלים – תתקפו. המשאים-והמתנים המתמשכים נותנים לפלסטינים זמן להתחמש ולאגור אמל”ח. בנוגע למבריחים נשק ממצרים לעזה – יש להרוס את הבסיסים של המשטרה הפלסטינית. שוב נורו טילים על שדרות – צריך לישר את השטח ההפקר בין סדרות לרצוע ולירות בכל מה שזז שם. נחטף חייל? תפציצו את הערים הפלסטיניות עד שהוא יוחזר.
כל עוד ישראל חזקה צבאית – אין לה צורך לנהל משא ומתן.

השלום הפך לרעיון העל של מדינת ישראל. ברם, אם אנו חפצים בסתם שלום –ניו-יורק עדיפה לנו. אם אנחנו צריכים סתם מדינה לאומית – אפשר להקים אותה גם באוגנדה. הסיבה היחידה לקיומה של מדינת ישראל בארץ-ישראל היא סיבה דתית-אמונית.
נכון – מידת האמונה והדתיות שונה אצל כל אחד. לפעמים היא לא יותר מהכרה סתמית בעובדת יהדותו של הפרט. לא נורא. העיקר הוא שאין לנו צורך בשלום, יש לנו צורך להשלים את הקמת מדינה. רצוי – עם חזון לשלום אבל זה רק שלום שיהיה יציב לאורך זמן. זהו המכנה המשותף לכל הדעות הפוליטיות ודתיות. לא הייתה ולא יכולה להיות מדינה יהודית ללא יהודה, כפי שלא יכולה להתקיים מדינה ללא עומק אסטרטגי המעניקה, בעצם, את האפשרות להגן עליה. תורת ישראל מצווה עלינו לכבוש את כל השטחים האלה, אך הם נחוצים לכולנו גם מטעמי הביטחון.
השאיפה לשלום הגוברת על הרצון לבנות מדינה יהודית שלמה מייצגת מנטאליות גלותית ושמאלנית אופיינית. היהודים התרגלו להיות מופתעים אם מישהו לא רודף אותם ממש על- מנת להרוג. ה”ממש” הזה הפך למילת-מפתח. כך גם הפלסטינים לעיתים נתפשים כשכנים נסבלים. אך הפחד של הישראלים לנסוע באוטובוסים מחשש לפצצות – זו ממש רדיפה מתמדת! התעוררו, יהודים, למדו לעמוד על זכויותיכם, למדו לשנוא את האויב ולאיים עליו!
כל האומות בדרך כלל השמידו את המקומיים שאיימו עליהם. ואף מדינה לא החזירה מרצונה את השטח שכבשה במלחמת ניצחון. וודאי שאף מדינה לא הציעה לאויב את השטחים המקוריים שלה, והיהודים – מקורם ביהודה, ללא ספק. ולא נודעה מדינה שנכנעת לאויב חלש ממנה, ולעם שאינו אומה – לפני ארבעים שנה “העם הפלסטיני” לא היה קיים.
מצטטים את בן-גוריון באומרו שאנחנו נהיה עם נורמלי כאשר יהיו לנו זונות וגנבים משלנו. אנחנו סירבנו להיות “עם לבדד…” - יש לנו היום הרבה זונות וגנבים בשפע, אך זה לא גרם לנו להפוך לנורמאליים.

כמה כסף הייתם מבקשים תמורת טבעת האירוסין שלכם? ועבור השעון – המתנה של אבא לרגל סיום הלימודים? או תמורת צל”שים מהמלחמות? אלו הן מזכרות קדושות. אין להן מחיר. אז מדוע אנחנו מתייחסים לקומץ מנובלים-פוליטיקאים שמבזבזים את ארץ-הקודש בכזו קלות ראש? מה – אין מה לעשות? אולי כן, אולי לא. ליהודים שהתקוממו בגטו ווארשה לא היה בטחון בהצלחתם, אך לפעמים הכבוד האנושי הבסיסי דורש מאתנו לפעול ללא קשר לסיכויי הניצחון.
כן – שוטרים יכולים להכות אותנו על כך, או להושיבנו במעצר. זה טבעי – תמיד נמצאו משת”פים יהודים שפעלו נגד מקדשי שם שמיים.
ממשלת ישראל היא כנופיה לא ייחודית. גם הכנסת לא יוצאת מן הכלל – שליש מחבריה מואשמים בעבירות פליליות מובהקות. ההיסטוריה זוכרת משטרים יהודיים יותר מושחתים שפעלו בניגוד לאינטרסים יהודיים. לא צריך לפרש התנגדות בכל דרך לממשלה ישראלית כפעולה נגד עם ישראל.
יהודים הנמנעים מהתנגשות עם המשטרה מתוך פחד מנזק גופני יגרמו לעצמם נזק יותר חמור – הרס נפשי! יש מצבים בהם שתיקה מהווה פשע. יכול להיות שבגוש-קטיף תעינו בחשיכה או הינו בהלם – אבל לעולם לא עוד! להתכחש להרס המדינה היהודית על ידי ממשלת ישראל - דומה להכחשת השואה. האמונה שממשלת ישראל יודעת יותר טוב את מאוויי העם – כמוה כהכחשת העובדות נהירות.
ממשלת ישראל הנפשעת בוגדת בעמה ומדינתה. היא באופן מודע הורסת את החזון בן אלפיים השנה שהיה משאת נפשו של כל העם היהודי שאותו כמעט השיג. ממשלה כזאת לא תביא שלום – היא תביא ליצירת מדינה חסרת ישע בגודל של גטו.

כדי לדחוק את הערבים מישראל למדינה אחרת לא צריך להקים ארגון חדש. גופים קיימים צריכים לרכז ולתאם את פעולותיהם בנושא. ארגונים רבים מאוחדים על ידי מטרה משותפת יוצרים תנועה. העיקר להגיעה למכנה המשותף בהכרה שמדינה יהודית יכולה להתקיים אך ורק אם המיעוט הערבי בתוכה הוא מזערי. חלוקי הדעות בין הארגונים בנושאים אחרים הוא אינו רלוונטי.
התנועה הזאת אינה זקוקה להנהגה ריכוזית – במקרה הזה היא תיהרס מחמת השאיפות האישיות של ראשי הארגונים. עדיף לתאם את הפעולות מאשר לכופף את כולם להנחיות המונחתות מלמעלה. לתיאום מספקים פגישות שבועיות של מנהיגי כל הגופים.
קבוצות קיצוניות ודתיות לא צריכות לעמוד בראש החזית המשותפת – הציבור צריך לראות את התנועה ככללית ומתונה. יהודים בדרך כלל קשובים לפניות אל שכלם. ניתן לשכנע אותם שאי-אפשר לקיים מדינה יהודית עם ערבים רבים בתוכה. אין צורך בתעמולה קיצונית. היהודים צריכים להגיע להבנה שהמטרה הסופית אפשר להשיג גם ללא גרימת סבל משמעותי לערבים.
גירוש הערבים צריך להיות מוצג לציבור על כל פרטיו לפי שלבים – רק כך הוא ישתכנע שטרנספר הוא מעשי. חברי התנועה צריכים להגיע להסכמות על הדרכים ושיטות הטרנספר. כל אחד מהארגונים יכול לדרוש את העברת הערבים לפי הכללים המקובלים עליו. הרוב יצדד בוודאי בסיוע לערבים בהגירה בדרכי שלום.
כל קריה לטרנספר מתקבלת בישראל כהסתה למרד או גזענות. ברם, ממשלת ישראל לא תהיה מסוגלת לעצור ולכלוא עשרות אלפי תומכי הרעיון. אופייה ההמוני של התנועה יהיה הערובה לחסינות בפני הדיכוי.
קיימות דרכים חוקיות רבות לעקוף את ההאשמות בגזענות. המטרה המוצהרת של התנועה לא צריכה להיות גירוש הערבים אלא הנחלת הנורמות שיאפשרו דיון חופשי בסוגיה הזאת. מדיון חופשי למעשים יש רק צעד קצר.