ראש ממשלת בריטניה בלייר טעה בהצהרתו בפסגה בלטביה שמידת האמון בנאט”ו עומדת במבחן באפגניסטן. נאט”ו הוקם על מנת לרסן את האיום הקומוניסטי ועמד במשימתו בהצלחה. אך אותו נאט”ו נכשל בביצוע המשימה המשטרתית במהותה ביוגוסלביה ומשימות להשכנת השלום באזורים אחרים, היא לא תצליח גם באפגניסטן.
מלחמת וייטנאם לא הרס את דמותו של צבא ארה”ב ומלחמת גרילה באפגניסטן לא תפגע במעמדו של נאט”ו. צבאות ארה”ב וכוחות נאט”ו הוקמו על מנת לנהל מלחמות כלליות ורחבות היקף. בעזרת הגרזן אי-אפשר לבנות פרטי ריהוט עדינים.
נאט”ו – ארגון שעבר זמנו. מוטב לפרק אותו לאחר הענקת כל גינוני הכבוד.

שימו לב לדברי בוש-רייס בעת הפגישה עם הערבים בעמאן: “הסנקציות החמורות” נגד הרשות הפלסטינית הנשלטת על ידי החמאס מתבטאות רק בביטול הסיוע האמריקני שממילא לא הייתה סיבה להעניק להם. יחסית לתוצר הגולמי לנפש הרשות מקבלת יותר סיוע מכל מדינה אחרת בעולם.
רייס דיברה על השלמות הטריטוריאלית של הרשות – זה אומר שישראל צריכה לפלח בשטחה את הכביש שיחבר את עזה עם יהודה ושמרון.
“האלמנטים הקיצוניים” ברשות המזיקים לתהליך השלום – אלה לא מיעוט אלא הרוב הפלסטיני שהצביע בעד החמאס בבחירות.
בוש מאמין ש”פתרון שתי המדינות” ישים קץ לסכסוך – זהו מתכוון לשלוש מדינות: ישראל, פלסטין וירדן הפלסטינית.
רייס הזכירה את התחייבותה של ישראל לפרק את התנחלויותיה ב”שטחים הפלסטינים”. ארץ יהודה לא שייכת לפלסטינים. יהודים היו יכולים להפוך את עצת רייס ולהרוס את הישובים הערביים בשטח יהודה ולהעביר את תושביהם לירדן.
בוש משוכנע שהפלסטינים יחיו טוב יותר אם יקבלו את מדינתם. אם זה נכון – ישראל צריכה לעשות טובה לערביי ישראל הפלסטינים ולהעביר אותם למדינה פלסטינית – לירדן. ברם, אלה לא מסכימים עם בוש ומעדיפים להישאר בישראל.
בוש חזר על עמדתו שפלסטין צריכה להיות דמוקרטית. האמת – יש שם יותר מדי דמוקרטיה, והחמאס זכה בבחירות הדמוקרטיות. אבל “דמוקרטיה” כזאת לא מוצאת חן בעיני בוש.
בוש קורא לחזק את “המתונים” בממשלת פלסטין ותומך באבו-מאזן. הרוב הפלסטיני תומך בחמאס. אולי בוש צריך לקבל אזרחות פלסטינית כדי להכפיל את התמיכה באבו-מאזן - שיקבל שתי קולות?
בוש שנחל מפלה בעיראק מבקש לשפר את תדמיתו הפוליטי על חשבון ישראל הוותרנית.
אתם יכולים לצחוק או לבכות, אך ממשל בוש ” מפעיל את הלחץ” על צפון-קוריאה על ידי אמברגו של ייבוא של קוניאק, סיגרים ואופנועי-ים. אינני יודע מי נפל מהירח – ארמסטרונג או בוש…
למרות כל הכישלונות והפסדים יש בוש עדיין יכול להיכנס להיסטוריה כנשיא ראוי.
את המערכה הפוליטית בוש כבר הפסיד – הדמוקרטים ימחקו את כל היוזמות המדיניות שלו. הוא נכשל במדיניות המיסים, בעניין ההגירה בלתי חוקית ובמלחמה בטרור. אך הוא יכול להציל מכבודו על ידי מתן פקודה אחת: הפצצה של מתקניה הגרעינים של איראן.
גם אולמרט הפסיד את המלחמה בלבנון, הוא מעורב גם בגירוש נבזי של יהודים מעזה, וניהול המערכה שלו נגד הטרור נראית כאיבוד עשתונות. אך גם אולמרט יכול להיכנס להיסטוריה, כמו בגין – על ידי התקפה על מתקני הגרעין האיראנים.
פלוטוניום שהתגלה באיראן הוא סיבה מספקת לתקיפה. פלוטוניום הוא חומר גלם לייצור נשק ולא להפקת אנרגיה. לאחר הפצצת הכור הגרעיני באוסיראק ממשלת ישראל הצהירה: “אנחנו שוב קראים להם להפסיק את תוכניותיהם ההרסניות והאנטי-הומניות. בשום תנאי לא נאפשר לאויבינו לפתח נשק להשמדה המונית”.
בוש ואולמרט עדיין יכולים לתקוף את איראן. אין להם מה להפסיד אך יש להם סיכוי לזכות.

אוגוסטוס, הקיסר הרומי, התבדח פעם: עדיף להיות חזירו של הורדוס מלהיות בנו . הורדוס מעולם לא אכל בשר חזירים ולכן לא איים על החזירים במאומה, אך את בניו – רצח. השופט שהוציא את המפלגה הכורדית רפ”כ מרשימת ארגוני הטרור כנראה שכח את הפתגם הזה.
רפ”כבפירוש מעורבת בפעילות טרור, בסחר בנשק, בהברחת הסמים, ובכל מיני פשיעה חמורה אחרת. כל העולם התרבותי מחשיב אותה כארגון פשע מסוכן. זה לא אומר שרפ”כ היא התגלמות הרוע – יכול להיות שמטרותיה מצדיקות את האמצעים.
המשטרה תופסת אזרחים שבבית המשפט יצטרכו להוכיח את חפותם. מוסדות החוק כבר מזמן העבירו על כתפי הנאשמים את כובד הוכחת כוונות זדון של המשטרה במקרה של מעצר- שווא. זהו הנוהל לאחרונה: במקרה של איום ממשי משטרה עוצרת אנשים על סמך חשדות בלבד. השוטרים הם המומחים שקובעים את מידיות וחומרת האיום. את הרוצח יעצרו על סמך חשדות קלים יותר מאשר את הנוכל שרימה במרוצי הסוסים. הקפאת הנכסים של ארגון טרור כמוהו כמעצר: פעולת מנע. החשדות במעורבות בטרור מצדיקה את פעולות מנע.
קשה מאוד להוכיח מעורבות בטרור בינלאומי בבית משפט. עיתות שלום שונות מתקופות מלחמה וזירות הקרבות שונות מאולמי המשפטים בתי המשפט. לא לחינם הטריבונאל פועל אחרת מהמשפט האזרחי. ארה”ב וויתרה פעם על אפשרות לגרש את בין-לאדן – לא נאספו מספיק ראיות כדי להאשימו במשפט. כיצד היה אפשרי להוכיח במערכת החוק הנוקשה של ארה”ב את אשמת הרפ”כ? כל אנשי המפתח נמצאים בחו”ל, כל העדים הומתו או חוששים מנקמה. אין מסמכים רשמיים, וציטוט קווי טלפון בחו”ל אינו אפשרי. יכול להיות שארגון טרור לא עבר על חוק אמריקאי כל שהוא. לאפ-בי-אי לוקח שנים להעמיד למשפט את הפושעים האמריקנים וזאת למרות שהם פועלים בארה”ב, גרים בה וניתן לצטט לטלפונים שלהם, ואת פשעיהם הם מבצעים על אדמת ארה”ב. גם המניע שלהם הוא חומרי ולא אידיאולוגי. הם עבריינים פליליים ולא חיילים. להוכיח את האשמה של ארגון טרור הרבה יותר קשה מלשפוט גנגסטרים. יש אלפי ארגוני טרור. האופציה להעמיד אותם למשפט לא קיימת, אך גם להשאיר אותם לנפשם – בלתי אפשרי.
בזמן מלחמה מדינות רבות נתקלו בבעיית העמדה לדין של הסגל הצבאי והאזרחי של כוחות האויב. ולמרות שרבים מהם לא נושאים נשק אי-אפשר להפריד אותם לחלוטין מאלה שיורים בפועל. בתקופת מלחמה הריגת האויב נחשבת לחוקית – חוץ מהמקרים בהם ניתן בוודאות להוכיח את אי-חוקיותו. חברות בארגון העוין את המדינה מעמיד את מערכת המשפט בה מהגלים אל הראש: אשם, כל עוד לא הוכח אחרת. לכן על רפ”כ להוכיח את חפותה במשפט.
הגישה הנוכחית שבה החשודים במעורבות בטרור נהנים מחזקת החפות גוזרת דין על ארה”ב ועל ענייניה בכל העולם. הטרוריסטים ימשיכו לבצעה פיגועי הטרור נגדה ונגד בעלי בריתה ללא פחד. וסבלם של אנשים פשוטים וחפים מפשע ימשיך להיות יותר מקובל בעיני שופטי בתי המשפט מהקפאת הנכסים של אנשים ידועי שם המשתייכים לארגוני הטרור.
אנחנו בעיצומה של המלחמה. הנזקים העקיפים בלתי נמנעים. ארגונים שבטעות נחשדו באחריות לפעילות טרור סובלים פחות מאנשים פשוטים הניזוקים בעקיפין – למשל אזרחי עיראק שקיפחו את חייהם. לממשל האמריקני היו חסרים נואשות הממצאים על פעילות הכורדים כאשר הוא הכניס את רפ”כ לרשימה השחורה של ארגוני הטרור.
במדינות החוק מערכות משפטיות שואפות לשליטה מוחלטת. ההחלטה בנוגע לרפ”כ מראה כיצד מערכת המשפט האזרחית מתערבת בתהליכים צבאיים מובהקים. באופן תיאורטי בתי משפט מסוגלים להפסיק את המלחמות, במיוחד – בעיראק, כי היא התחילה שם על סמך נתונים מוטעים. בתי משפט אמריקנים כבר שלחו את ידם אל מעבר לגבולות ארה”ב במקרה של הדיקטאטור הפנאמי, נורייגה. ישב לו אזה שופט בחדרו בלוס-אנג’לוס ועצר את הפעולות הצבאיות…
ההחלטה בנוגע לרפ”כ פותחת צוהר לתביעות של החמאס והג’יהאד.

האצ”ל הישראלי – ארגון צבאי לאומי – התפרק מנשקו עם קום המדינה. חלק מחבריו התגייסו לצה”ל, חלק אחר חזר לחיים אזרחיים.
החמאס נבדל מה”אירגון” במספר היבטים. למרות הצהרותיו הארגון לא שם לו למטרה כיבוש השטחים אלא תגובה צבאית לפעולות הטרור של ערבים, ולאחר 1948 (עם הקמתו של צה”ל) נראה היה שהצורך התבטל. אחרי הניצחון במלחמת העצמאות הארגון איבד את יכולתו להמשיך במאבק לטובת צה”ל. לעומתו החמאס יכול להמשיך בפעולות השאהידים שלו בישראל. הספונסרים של אצ”ל הפסיקו את המימון שלו אחרי הקמת המדינה אך מדינות ערב ממשיכים לממן את התקפות נגד ישראל על ידי החמאס. מנחם בגין ראה מקום לעצמו בחיים הפוליטיים, ברם, מנהיגי החמאס מודעים לכך ששלטונות ערבים נוטים לחסל את האופוזיציה המיליטנטית ולא לאפשר לה להשתתף בתהליכים הפוליטיים , ולכן החמאס לא יניח את נשקו בקלות. הלוחמים היהודים הצטיינו בשאיפה להשכלה ועמל-כפיים וידעו להשתלב בחברה האזרחית; יא-אפשר להגיד את זה על לוחמי החמאס.
אז מדוע החמאס והג’יהאד המעיטו את התקפותיהם על ישראל? האם אבו-מאזן הצליח להמיר את דתם לדרכי השלום? לא, הפסקת האש היא צעד טקטי בלבד.
אבו-מאזן שכנע את חבריו המיליטנטים לרסן לזמן-מה את פעילותם האלימה כדי לקבל גישה אל המקורות הפיננסים המוקפאים בעולם, שלאחר מכן יחולקו בין כל הפלגים הפלסטיניים. הפסקת האש תאפשר לחמאס להתחזק ולהתחמש דרך מצרים, לשפר את עמדותיו בגבולות. הכיצד תוכל ישראל להגיב על המשך הבניה של המנהרות להברחת האמל”ח? הרי כל עוד החמאס לא תוקף - ישראל לא תפר את ההסכם.
התומכים במהלך לא נותנים את דעתם לפשר המושג “הפסקת האש”. הרי משמעותו – פסק זמן ללקק את הפצעים ולהתכונן לעימות הבאה.

בהצהרת בלפור, במקור, השטח של ירדן נחשב לשטח ישראלי. בהמשך הבריטים הפרידו את חלק מירדן כדי להעניק אותה במתנה לשליט ערבי מקומי נאמן. ריכוז האוכלוסין בירדן דליל, היא חלשה כלכלית ולא יציבה פוליטית. המלכות תיפול כפי שנפלו כל המלכויות בעולם, ובחירות דמוקרטיות יבאו את הרוב הפלסטיני בירדן לשלטון.
לישראל יהיה גבול עם מדינה ענייה, פונדמנטליסטית ונקמנית. עיראק המפורקת תספק לה את האמל”ח ואת אנשי הגרילה. כעת יש לישראל בעיה עם מדינת פלסטין. ירדן תהיה מדינה פלסטינית גדולה. ישראל מסוגלת להעביר את הפלסטינים לעיראק. הממשל החלש שלה לא יוכל למנוע את זה. העברת אוכלוסיה זה דבר קשה. בעוד שלושים שנה יהיה עוד יותר קשה להתמודד עם ירדן תוקפנית שעליה ישתלטו הפלסטינים.
לבנון המוסלמית-נוצרית היא מדינת זאבים, ודאי לא של כבשים. שתי קבוצות המנוגדות כל כך לא מסוגלות להתקיים יחד. הקתולים ניהלו מלחמות נגד הפרוטסטנטים באירופה. המוסלמים לעולם יהיו מסוכסכים עם הנוצרים בלבנון. פירוקה של המדינה הזאת רק יטיב עם תושביה.
ישראל זקוקה למרחב ביטחון בגבולה הצפוני. הנוצרים הלבנונים שואפים למדינה עצמאית. זוהי התפתחות רצויה לישראל כדי לחדול להיות המדינה הלא-מוסלמית היחידה באזור. סוריה בצדק רואה את חלקה הצפונית של לבנון כשטחה שלה, לכן סוריה התוקפנית היא השותפה היחידה של ישראל. ישראל וסוריה יחד יכולות לתקן את הטעויות הגיאוגרפיות שנעשו בתקופה המנדטורית. פלסטין, לבנון, ירדן ועיראק הם מדינות חסרות תוחלת ככל שהן תעלמנה מהמפה מהר יותר כך תקטן גם כמות הדם שישפך

אירופה מודאגת מהאכזריות הישראלית כלפי טרוריסטים פלסטינאים וכנגד האוכלוסייה התומכת בהם.
בריטניה מתגעגעת לימי המנדט שלה לשליטה על כל שטח פלסטין כשהיה בכוחה ליצור לפי רצונה מדינות כמו עיראק וירדן. הבריטים הצטרפו לקריאה האירופאית והם מוכנים לשלוח כוח משקיפים לעזה. להשקיף על מה? הרי הג’יהאד והחמאס לא מסתירים בסוד את הפצצות ה”קסאם” שלהם על ישראל. הווה אומר שדה-פקטו המשקיפים יהיו לכתבים וישעשעו את העולם על ידי סיפורים החד-צדדיים אודות הפסיכופאתים היהודים שיורים טילים להנאתם על כפריהם של הטרוריסטים העזתיים המסכנים.
האיחוד האירופי מתכוון לשלוח את משקיפיו לעזה שמכל הבחינות היא שטח ישראלי. אז למה ההגבלות כאלה? שלחו גם כוחות אירופאים לפטרל ברחובות ירושלים, שם שאהידים רצחו יותר יהודים מאשר בשדרות. עדיף מכך– הכניסו את כל היהודים לגטו ותאבטחו אותנו נאמנה מפני ערבים.
כשנתקל ג’וליאני בפשיעה המשתוללת בניו-יורק הוא לא רק הציף את רחובותיה בשוטרים, הוא גם העמיד למשפט המון פושעים. המשקיפים האירופאים מבקשים להגן על טרוריסטים מהתגמול הראוי מצד ישראל.
ברם, ישראל אינה מדינת עולם שלישי ואיננה זקוקה לגננות שישכינו בה שלום.

הזעם בעקבות הוויתורים שהובטחו לפלסטינים על ידי אולמרט נראה תמוה.
אמנם רבים סרבו להאמין שדבר כזה אפשרי. לאחר הנסיגה מעזה והתעצמותה של האלימות הערבית שהגיעה בעקבות כך נדמה היה לישראלים שהממשלה למדה לקח ולא תשוב ותפנה את המתנחלים משמרון. הצפי הזה הוא, כמובן, בדיה. את ממשלת ישראל לא מעניינים לא ארץ-ישראל ולא בטחון ישראל: היא אחוזה תזזית להציג בפני בוחריה והספונסרים שלה מחו”ל את המחזה “תהליך השלום”.
היהודים העבירו את זמנם בביתם בהנאה בזמן שאולמרט הכריז בפומבי כל תוכניתו להעברת שטחים נרחבים מיו”ש למדינה פלסטין הנשלטת על ידי החמאס. אך לא היו ניסיונות להסתער על בנין הכנסת, אף אחד לא איים על אולמרט. הימין וויתר על המשך קמפיין הקריאה לסירוב פקודה על ידי חיילי צה”ל. לכן היה צפוי שאולמרט ימשיך בדרכו למימוש תוכניותיו.נוח להציג את אולמרט כשליט רע, אך הוא אינו כזה. בדיוק כך היו נוהגים במקומו ראשי ממשלה רבים, להוציא יצחק שמיר או גולדה מאיר, אולי. הוויתורים טריטוריאליים המפליגים נעשו דווקא על ידי מנחם בגין ואריאל שרון. הוויתורים הם תוצאה של האדישות הישראלית, המנטאליות הגלותית וההרגל היהודי טיפוסי להנעים לכל העולם. ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי לא יותר גרועה מבוחריה.
ההשלמה עם הרוע – הוא הרע בעצמו. ע”פ התורה העיכוב להיטהר הינו עוון יותר חמור מהחטא שגרם לצורך להיטהר. רוב הגרמנים סה”כ הצביעו בעד הממשלה הנאצית, ורק מעטים הפעילו את תאי הגזים. ישראלים לא רבים רוצים לזרוק את המתנחלים מיו”ש אך רבים מדי הצביעו “קדימה”.
נחזור לנאומו של אולמרט. הוא קרא להם “שכננו”. הלוואי שהיו השכנים של אולמרט! אך הם הרי שכנים של תושבי שדרות המסכנים.
פתיחת המעברים היא צעד חמור שינטרל את כל היעילות של חומת ההפרדה. ישראל תאלץ לאפשר כניסה כמעט חופשית של פלסטינים לשטחה או שתספק לעולם את התמונות “המזעזעות” של הפלסטינים “המסכנים, הסובלים בתורים הארוכים במחסומים”.
תעסוקה לפלסטינים היא אינה חובה ישראלית, החובה של ישראל היא להעניק בטחון ליהודים.
אולמרט הבטיח לשחרר את האסירים הפלסטינים תמורת הצהרות על השאיפה לשלום בלבד. במה יכולה להתבטא השאיפה הזאת? הפסיקו לזמן מה את התקפות ה”קסאמים” – ותקבלו את אסיריכם? איזו עסקה מוצלחת! להתנות את שחרור האסירים בשחרורו של גלעד שליט? הרי זה עלבון למשפחות של קורבנות הטרוריסטים המשתחררים. למי איכפת מהמון יהודים מהשורה שנספו בפיגועי טרור? איכפת לאולמרט רק החייל החטוף שמשך את תשומת הלב של התקשורת העולמית. אביו של גלעד שליט משפיל את עצמו בליקוקי החנופה לפלסטינים מרוב אהבתו לבנו, אך אולמרט מביע את דאגתו לגורלו של שליט רק מתוקף העניין התקשורתי.
החמאס ישמח להפשרתם של הכספים שהוקפאו על ידי ישראל – רוב הכסף יושקע בכספות של החמאס והג’יהאד. בכסף הזה הם ירכשו עוד אמל”ח בעתיד הקרוב. העברת הכספים לחמאס על ידי ישראל היא בלתי מוסרית בעליל. את הכספים האלה צריך להשקיע בשדרות.
אולמרט רמז שישראל תסייע לפלסטינים בפיתוח כלכלתם. לא יצא מזה שום דבר. אפילו ערביי ישראל נשארו בתחתית החברה. מעטים מהם מצליחים כי ישראלים קונים מהם סחורות ומעסיקים אותם. אך רוב ערביי ישראל מתחמקים מתשלום מס הכנסה, ומנצלים את הסיוע הסוציאלי של מדינת ישראל. לאפשר את הניצול הזה על ידי מדינה שלמה? זה מוגזם בכל קנה מידה.
קריאתו של אולמרט ליצירת ממשלה מתונה יציבה בראשות הפלסטינית אינה יצירתית. בהסירו מעצמו את האחריות הפוליטית, החמאס יצטנע ויתפנה לאגור את האמל”ח לקראת העימות הבא עם ישראל. אבו-מאזן שאינו מסוגל לשפר לא את הכלכלה ולא את המדיניות יאבד את התמיכה לחלוטין. בסופו של דבר החמאס הרענן והחזק יזכה שוב בשלטון.
אולמרט לא יודע בעצמו מה הוא רוצה. לנהל משא ומתן עם אבו-מאזן? על מה? הרי כבר הבטיחו לו את כל יש”ע, תעסוקה לנתיניו וכסף – מה עוד? אולמרט מצפה להבטחה שהמיליטנטים לא ישלטו יותר בעזה. אבו-מאזן יכול להבטיח, אך לא לקיים.
אולמרט חולם כנראה שחמאס יוותר על הלחימה, שהחמושים יתחילו לפתח את הכלכלה ולשאוף לשגשוג הקפיטליסטי. מסופקני. אולי הפלסטינים יחדלו להצביע לחמאס בבחירות? לא – הרי פלסטינים היו עדים לכניעה ישראלית בפני החמאס, והשיג את שחרור האסירים, את פתיחת המעברים ואת הכסף, ועוד מעט ויקבל גם את המדינה תמורת הנייר עם מילות שלום.
הישראלים לא יכולים לסמוך על הממשלה שלהם, אך הם יכולים להיות בטוחים לכל טוב מהממשל הפלסטיני. את אולמרט לא מענייניים השאיפות הלאומיות, את משעל – כן. אולמרט בקלות יבגוד בעמו, אך משעל יעמוד על אינטרסים של עמו.
אם החמאס ימשיך לדרוש לא את השלום אלא “הודנות”, שיבת הפליטים, קביעת בירתה של פלסטין בירושלים - אין חשש להשלמת היהודים עם אויביהם.

אנשים נוהגים להתעלם מהצעות שאינם מעשיות. בוחרים ישראלים מבקשים שהפוליטיקה תהיה ברת-ביצוע. הרוב היהודי, כולל השמאלנים, היה מעדיף מדינת ישראל יהודית ללא ערבים. ברם, השמאל כבר מזמן שכנע את כולם שאין מה לעשות עם האוכלוסיה הערבית המתרבה. הציבור הישראלי קיבל את הדוקטרינה החברתית השמאלנית שלא מבדילה בין קבוצות אתניות, והוא מרגיש את עצמו חסר אונים בפני התוקפנות הערבית. זונות פוליטיות הפכו את חוסר האונים שלהם בפני המתקפה הערבית לאיפוק הראוי לשבח, והן מברכות על היחסים הליברלים עם הערבים.
המשימה שלנו היא להוכיח שטרנספר אינו בלתי אפשרי ולהפוך את הטרנספר לנושא מקובל בשיח הציבורי. כיצד? תתחילו לדבר עליו בכל מקום.
תשאלו בחנות הירקות: האם יש לכם תוצרת של עבודה עברית? מה אם פרי עמלם של נוער הגבעות? אין? טוב – אחפש בחנות אחרת.
אין חובה להיראות קיצוני בעיני בעל המכולת. פשוט תשאלו את השאלה הזאת בכל חנות אחרת.
אתם עוברים ליד מוסך: האם אתה מעסיק ערבים? כן? אלך למוסך אחר. אפילו אם אתם לא התכוונתם לתקן את האוטו.
לסרב לקבל שירות ממלצר ערבי זה דבר נועז מדי בעבור רוב יהודים. טוב – לפחות תתקשרו למספר מסעדות בעיר ותבררו: האם יש לכם מלצרים יהודים כדי שנוכל לסעוד אצלכם בביטחון?
אתם מחפשים דירה לרכישה? אם איזו דירה לא מצאה חן בעיניכם – תשאלו: האם ערבים בנו אותה? אם כן – זו הסיבה שהדירה לא מתאימה לכם!
תזכירו בשיחה עם חברים שאתם לא קונים אצל ערבים. אם מזמינים אתכם למסעדה – תבררו האם ראו שם עובדים ערבים?
לא חובה לקרוא לזה גזענות. זאת – העדפה צרכנית פשוטה. אנשים מעדיפים סוג רכב אחד על פני האחר, מעדיפים את הירקות האורגנים על פני אחרים, דיילות חמודות על פני מכוערות.
גם כשרות – היא סוג של “גזענות”: מזון כשר צריך להיות מיוצר על ידי יהודים או תחת השגחתם.
היפכו זאת לפומבי.

שדרות הנמצאת מאז ומתמיד בגבולות ישראל, גם לפני 1967, מופצצת, ותגובה ישראלית הגונה – אין. במקום להפוך את עזה לאדמה חרוכה, כפי שכל מדינה אחרת הייתה עושה, ישראל שוקלת שוב להשתלט על גבול עזה-מצרים. איזו עוד מדינה הייתה לוקחת על עצמה הגנת הגבולות של אויביה? מצרים, השותפה להסכם השלום עם ישראל, לא עוצרת את הברחת האמל”ח משטחה אל עזה – האם צריך עוד הוכחות למעורבותה של מצרים במלחמה נגד ישראל? מצרים עוינת, פלסטין עוינת – מי יכול להאמין בשלום אמת איתם? ואם לא – מדוע אנו מאפשרים למצרים להגדיל את צבאה ולהתחמש בנשק להשמדה המונית? מדוע אנו מכירים ברשות הפלסטינית שהפכה למחנה אימון לטרוריסטים אם חסינות של מדינה ריבונית?
טילים נופלות בשדרות - לא בתל-אביב. עוד בית בוער – לא שלי. עוד קבוצת יהודים הוצאה להורג, קבוצה אחרת עומדת בתור בפני כיתת-יורים. המנטאליות הישראלית - היא של המתים פוטנציאלים - הם יודעים שאלה ימותו ומברכים על כל רגע של דחייה. הם יודעים שיוצאו להורג אך שמחים שלא היום. הם מרגישים הקלה כשמקבלים ידיעה על הרוג נוסף – זה שוב לא אני! יהודים מבינים שרוצחים פשוט מבצעים את מלאכתם, וממשיכים להזדהות עם שאיפותיהם של הגרמנים והפלסטינים, והם משתפים פעולה עם רוצחיהם לעתיד.
האם אמריקנים היו יושבים בנחת בעת שכיניהם היו רוצחים את אמריקנים על אדמת ארה”ב? מה הייתה התגובה האמריקנית להתקפות טרור של המקסיקאנים? אנו יודעים – טקסס וקליפורניה.

הנה עוד שלוש מאות מוסלמים נהרגו אתמול בעיראק. כמעט 4000 - מתחילת נובמבר. מה איכפת לנו. זאת מלחמת-אחים שלהם. סדאם שם קץ לכל העימותים בין הכתות השונות. רודנותו האכזרית והנוקשה הייתה הכלי היעיל היחידי לעצירת הקרבות. ברגע שכוחות השלום האמריקנים הדיחו את סדאם הכול התחיל מחדש.
לארה”ב לא צריך להיות איכפת מהטבח הזה. עיראק פגעה בקהילה הבינלאומית בסירובו לאפשר ביקורת על האמל”ח שלו וקיבל את גמולו. כעת הפסקת האלימות היא בעיה פנימית של העיראקים.
ליציבות השלטונית בתקופת רודנותו של סדאם היו יתרונות, אך על המערב לזהות את הפנים החיוביים גם במצב הנוכחי. מלחמת-אחים במדינה מוסלמית גורמת לאבידות בנפש ומדללת את האמצעים של הקיצונים האיסלמים ומוציאה אותם ממעגל האיום על החברה המערבית.
לעתים קרובות מדיניות קיצונית, לכאן או לכאן, עובדת, ומדיניות מתונה לא מביאה תוצאות. כעת ארה”ב מבצעת בעיראק מדיניות פשרנית – לא דיקטטורה ולא “הפרד ומשל”. זה מצב בלתי אפשרי. הממשל הדמוקראטי-ליברלי הינו חלש מכדי להתמודד עם האלימות. לעומת זה האלימות המתרחשת כעת בעיראק לא נחשבת על ידם ליוצאת דופן – הם איבדו הרבה יותר במלחמה חסרת התוחלת עם איראן.
ארה”ב לא מסוגלת להשליט סדר בעיראק. צבאה לא מיומן לבצע משימות שיטור. ניסיון לבצע שיטור מטיל דופי בצבא ארה”ב, וגורם לרושם של הפסד למרות שהפעולה הצבאית בוצעה בהצלחה.
כדי לדכא את האלימות ארה”ב צריכה לקחת צד בסכסוך. השכנת הסדר בעיראק פירושה השתלטות של השיעים. עם יהיו בחירות השיעים ינצחו. היוצרות הציר השיעי של עיראק-איראן לא בא בחשבון מבחינת ארה”ב, וגם המדינות הסוניות יתנגדו לכך בתוקף.
התערבותה של ארה”ב בכל פרטי הלחימה בוייטנאם זכתה לביקורת רבה בזמנה, והיא מגונה גם כעת. השגריר של ארה”ב בעיראק הוא האישיות הכי פחות מתאימה לביצוע המשימות בעיראק השיעית.
בעת הפלישה לעיראק היה צריך להשאיר את הפוליטקלי-קורקטיות בבית. אחת מהדוגמאות המשעשעות – החיפושים אחר החייל “הנעדר” שהתברר כמוסלמי-אמריקני שהלך לבקר את אשתו העיראקית. ההיגיון הבריא אומר שאת אחמד אל-טאייה היה צריך לעזוב במישיגן. לאסור להתחתן עם המקומיים הוא עוד צעד מתבקש. בכל מקרה – אחמד אל-טאייה הוא עוד אבידה אמריקנית בעיראק אך זו לא ראויה לחיפושים.