קוראים רבים קובלים עלי שאני דן בכל מיני צדדים בנושא הקמתה של מדינת פלסטין הערבית. הטענה העיקרית של מבקרי גורסת שלפני 40 שנה לא היה זכר לעם פלסטיני-ערבי ולכן גם היום אין לו זכות קיום. ברם הטענה הזאת היא חסרת רגלים.
רוב העמים הערבים הם צעירים. לפני מאה שנים בלבד לא היו קיימות מדינות כמו ירדן, סוריה, לבנון, עיראק וסעודיה. אך כל זאת לא ממעיט בכוחם הפוליטי של המדינות האלה וצבאותיהם לא פחות מסוכנות עכשיו. עמים קמים לעיתים משום מקום. הדוגמה הכי טובה – אמריקנים.
אין לזכויות היסטוריות תפקיד מכריע. יהודים, נוצרים ומוסלמים תובעים את זכויותיהם על ירושלים הקדושה באופן שווה למרות שאף אחד מהם לא ייסד את העיר. המוסלמים גרו בעיר הזאת יותר זמן מיהודים. הנוצרים, בהסתמך על כתבי הקודש דורשים את עיר הקודש לעצמם. אמנם רק ליהודים הייתה כאן מדינה עצמאית – כל השאר היו כובשיה או החזיקו במקומות בודדים בה.
מאמיני כל הדתות חושבים את הארץ לשלהם בזכות. ברם בפוליטיקה אין חשיבות לרחשי ליבם של אף אחד. הדבר המכריע הוא היכולת של צד כלשהו לגרום לאחר לוותר! הספרדים, האנגלו-סאקסים והיהודים אפילו לא ניסו לשכנע את האינדיאנים באמריקה להכיר בזכויות ההיסטוריות או הדתיות של המהגרים על הארץ שנכבשה על ידם.
המאבק בין היהודים לערבים על ארץ-ישראל הראה שכל צד מפרש את הזכויות של השני עליה באופן שונה. יהודים דתיים או כאלה המאמינים באידיאולוגיה הציונית משוכנעים בזכותם הבלעדי על הארץ ושוללים את קיומו של העם הפלסטיני. ברם ללא קשר לשלילה או הכרה שלהם, הערבים הפלסטינים כבר התייצבו כאומה ומקימים את מדינתם.
היהודים יכולים לנשל אותם מאדמתם ולגרש אותם לירדן אך לא יכולים להשלות את עצמם: העם הפלסטיני כבר קיים.

ממשלת ישראל החליטה לסגת מיהודה, שמרון ועזה כי הערבים מהווים שם רוב. לקלוט אותם בתוך ישראל הוא דבר בלתי אפשרי – אפילו השמאלנים חוזרים על האמירה הגזענית הזאת.
לפי ההיגיון הזה צריך לסגת גם מהגליל והמשולש – הרי גם שם ערבים מהווים רוב. בעקבות השינויים הדמוגראפיים יבאו השינויים הפוליטיים. אי-אפשר כל הזמן לוותר על השטחים בגלל נסיבות דמוגראפיות – יהודה, שמרון, עזה, הגליל: עוד מעט לא יישאר על מה לוותר.
לא ניתן לשמר את האופי היהודי של מדינת ישראל עם רוב ערבי. כל החוקים המבטאים את צביונה היהודי של המדינה יבוטלו על ידי הרוב הערבי. הם יתחילו את מאבקם נגד “האפליה הגזעית” זמן רב לפני הפיכתם לרוב.
הבעיה הדמוגראפית היא בלתי פתירה. הילודה בקרב יהודים לא תעלה. אפילו אם הנס הזה יתרחש והתרבות הדמוגראפית תשתנה זה ישפיע גם על הערבים והילודה בקרבם תעלה במקביל.
הפזורה היהודית סחוטה. אין לצפות לגל עליה גדול. אפילו אם האנטישמיות בארה”ב תגבר יהודי אמריקה לא יעלו ארצה – ללא תמיכה אמריקנית ישראל תחשב בעיניהם למקום מסוכן.
אין הרבה סיכויים לפתרון השלום לסכסוך הערבי-יהודי. הערבים לא ישלימו עם עקרונות היהדות. האסלאם מתנגש עם היהדות. ישראל יכולה אולי להכיר בגיור רפורמי ולקלוט הרבה יהודים-למחצה. אמנם יותר סביר שישראל תעדיף להפוך לדמוקרטיה קוסמופוליטית, אך זה יעורר את השאלה - מי צריך את מדינת ישראל כזאת?! דמוקרטיה קוסמופוליטית הסבילה ליהודים כבר קיימת – זאת ארה”ב. למה ליצור העתק חיוור שלה במזרח התיכון? התוצאה צפויה מראש.
כשיוון החליטה לשמר את אופייה הנוצרי וטורקיה חפצה לשמור על צביונה המוסלמי הם ערכו חילופי אוכלוסין בלי לשאול את האזרחים הפשוטים. לאחר מלחמת העולם השנייה הגרמנים מכל ארצות אירופה הועברו בעל-כרחם לגרמניה. התוצאה ידועה – אי-נוחות זמנית, השתלבות חברתית טובה, ושלום ושלווה יחסית יציבים לאורך זמן.
גירוש הערבים לא חייב להיות אלים. סירוב להעניק להם מקומות עבודה צריך להיות המקל, ופיצויים וסיוע בהגירה מרצון – הגזר. השילוב של השניים צריך להניב פירות. בזמן הקמפיין לגירוש הערבים שהופסק עקב התנגדותו של הרוב השמאלני בכנסת קיבלה תנועת “כך” מכתבים מערבים שמוכנים היו להגר תמורת סיוע ישראלי לבניית החיים החדשים במקומות אחרים.
הסכנות היהודית סיימה את תפקידה ההיסטורי בהעלאת היהודים ארצה. היום כדי להצדיק המשך קיומה היא עוסקת בהצפת ישראל ברבבות עובדי אלילים בחסות ההתמודדות עם הריבוי הערבי. טוב יותר תעשה הסכנות אם תעשה מאמץ לסייע בהגירת ערביי ישראל.
כדי להבטיח את יהדותה של מדינת ישראל צריך לפעול ביעילות נגד הפיכת הערבים לרוב במדינה. יש רק דרך אחת לעשות את זה – לגרום להם לעזוב.

ציביליזאציה שמסוגלת לפוצץ מטען גרעיני שהפטרייה הרדיואקטיבית שלו עולה לגובה של 65 קילומטר – כנראה השתגעה. יותר מדי מדינות השיגו או עומדות להשיג את היכולת הגרעינית. היא מתפשטת בפשטות כאשר מאמינים ללוב שהיא פירקה את מתקניה האטומיים, כשמעריכים שצעדים כלכליים מסוגלים להשפיע על כוונות גרעיניות של איראן או צפון-קוריאה, שמתעלמים מהפוטנציאל האטומי של פקיסטאן או מהנשק הלא מוערך שבידי רוסים. חברות אנושיות משתנות כל הזמן, ודינאמיקה חברתית היא הדבר היציב היחיד העולם. יציבות מערכות כאוטיות מושתתת על הזניחות הסטטיסטית של כל המנודות האפשריות. הופעתם של מרכיבים בעלי אנרגיה גבוה מערערת את יציבות המערכות. ציביליזאציה שורדת את המלחמות קונבנציונאליות רחבות מימדים. נשק קונבנציונאלי מופעל לאורך זמן והחברה מסתגלת אליו על ידי הבנות מוקדמות ופעולות הגנתיות. מכה גרעינית פועלת מיד ועלולה לערער את החברה עד כדי חיסול היכולת להתאושש.
מדינות גדולות מסוגלות לעמוד בפיצוץ אחד או שניים. פיצוץ או שניים יכולים אף לגבש את האומה: אזרחים יהיו תלויים בממשלה ויאמינו שהצבא מגן עליהם. אחרי מספר רב של פיצוצים אטומיים – ע”פ התסריט הרוסי – רוב שיטחה של המדינה יישאר ראויה למחית האדם אך המערך המדיני ייהרס. בני-אדם מתגבשים במדינות בעיקר מטעמי ביטחון, והתקפה אטומית מסיבית תערער את אמינות המדינה המותקפת בעיני אזרחיה. יותר מזה – האזרחים יעריכו שמדיניות הממשלה גרמה למתקפה הזאת. ארה”ב תישאר שלימה יחסית מבחינת שיטחה אך לא תשרוד כמדינה. מכות אטומיות יכולות להיות לא מסיביות אלא תדירות. מספר מטענים גרעינים מתוצרתה של צפון-קוריאה שיוברחו לארה”ב ויופעלו זה אחר זה בעת הביקורת בגבולותיה יגרמו לא פחות נזק מבחינה חברתית מאשר התקפות על ידי הטילים הרוסיים. כך גם סדרה קצרה של פיצוצים כאלה היו גורמים לסיומו של הסכסוך הערבי-ישראלי לשמחת כל העולם המוסלמי.
חוץ מפצצות שאולי נגנבו, מצבור הנשק האטומי של רוסיה מתפרק לו במחסנים בבטיחות יחסית גבוהה. צפון-קוריאה לא תתקוף את סין. הפוטנציאל הפקיסטאני בקושי מספיק כדי להרתיע את הודו. לאיראן אמביציות אזוריות בלבד. הנשק האטומי בזמן הקרוב ישמש רק פעולות טרור. לא נשקפת סכנה של מלחמת עולם גרעינית שתשמיד את הציביליזאציה - חוץ מציביליזאציה אחת – יהודית, המרוכזת בישראל.
ארה”ב היא אימפריה חזקה. אימפריות חלשות לא מאריכות חיים הרבה מעבר לחיי מקימיהן. אורך חיים של אימפריות תלוי בהסכמה – פחות או יותר חופשית – של נתיניהן. האימפריה הרומית הגדולה שרדה כל עוד הייתה חיונית מבחינה תרבותית ופוליטית למדינות המרכיבות אותה. כך גם ארה”ב. חבל אם אמריקה תיפול אל ידיהם של הברברים. מרוץ החימוש האטומי של אסיאתים הוא תופעה חיובית. אם האסיאתים ישתמשו בנשק גרעיני במלחמות ביניהם, ואזרחי אירופה ואמריקה יתרגלו לשמוע את הדיווחים של התקשורת על פיצוצים אטומים זה יחליש את ההשפעה המערערת של מכות גרעיניות אפשריות בשטחם.
אל תפחדו מפיצוץ אטומי – הוא יתרחש. ההרס לא יהיה משמעותי: פצצה בעוצמת הירושימה הרסנית רק ברדיוס של 500 מטר אם היא מתפוצצת על הקרקע. יש לעודד בניה נמוכה, פזרו את אוכלוסיה והוציאו את משרדים חיוניים לפרברי הערים. תל-אביב, חיפה, אשדוד, ניו-יורק, לוס-אנג’לוס וגם לאס-וגאס (במקרה שטרוריסטים יהיו מהזרם הפונדמנטליסטי) - הם המטרות המועדפות של הטרוריסטים. אנשים צריכים להיות בעלי נטייה להתאבדות כדי לבחור בערים כאלה למקום מגוריהם.
מתקפת ה-9\11 הכריחה את שלטונות ארה”ב לחשוב על תגובה הולמת. תגובה הולמת צריכה להיות מחושבת היטב כפי שכל מבצע צבאי מצריך הכנה. ארה”ב צריכה לתת רמז עבה שהיא לא תחפש אשמים נקודתית לכל התקפה אלא תראה את כל המדינות המפיצות נשק אטומי כאחראים ותכה בהם. השמדת בסיסי היכולת הגרעינית של אויביו על ידי המערב תחשב לתגובה הולמת.

זה מוכיח שאנחנו אומרים את האמת. קוראינו בסין יכולים להמשיך ולהגיע לאתרנו דרך Proxy
מעניין לעניין באותו עניין: עדכון על הנעשה בקשר ל- http://samsonblinded.org/blog/?p=101
בית-משפט האוקראיני החליט לאשר הענקת גינוני כבוד לאומיים לסמיון פטליורה. יועץ המשפטי של נשיא אוקראינה אימץ את עמדתם של מכחישי השואה באומרו שאין ברשותו כל חומר המוכיח את קיומם של הפוגרומים שנערכו על ידי אנשי פטליורה. בית-המשפט סירב לבקשה לחשוף את חומרי הארכיון של המוסד לביטחון הלאומי של אוקראינה בנושא הזה. לדברי הנשיא “לאחר קבלת העצמאות על ידי אוקראינה עובדות מסוימות הקשורות לפטליורה קיבלו פרשנות אחרת”. הוא מתכוון שלא תהיה יותר משמעות לשואה באוקראינה? אז לאן מוביל השלטון החדש הקם בעידודה וסיועה של ארה”ב?

אפגניסטן מלמדת לקח: שום דבר למעט השמדה טוטאלית לא יעצור את הגרילה. התושבים רואים את הטאליבן הקם לתחייה כמנצחים אך ורק מפני שהטאליבן לא הושמד. העם כורת ברית עם המנצח. אל תשחדו את האפגאנים – אל תעשו טעות. האמריקנים או מי שם מטעמם אינו שולט בפקידי הממשל המקומי שאחראים על חלוקת הסיוע ההומניטארית. העם אוהב את מחלקי העזרה, לא את מי שסיפק אותה. העזרה האמריקנית גורמת לאהדת הפקידים המקומיים על ידי אוכלוסיה ואלה נוטים לטאליבן. בריה”מ לא הצליחה להפחיד את הטאליבן, ארה”ב לא תצליח לשחד אותם. הם לוקחים את הכסף אך לנאמנותם אין ערך. רובה של העזרה ההומניטארית מחולקת בין תומכי טאליבן. הספונסרים מתעלמים מדעתם של אפגאנים: לא המנצח משלם אלא המפסיד.
נקודת המהפך לא תמיד גלויה: כלפי חוץ אוכלוסיה מפגינה נאמנות אך משהו משתנה עמוק בפנים. התמיכה בטאליבן רק תעלה. כל התקפה של הטאליבן וכל פעולה אמריקנית פחותה מהשמדה כללית של כפר תוסיף את הנקודות לטאליבן ולעג כלפי הצבא. המתנדבים הערבים ימשיכו להצטרף וגם הספונסרים הערבים. ההחלטה לפלוש לאפגניסטן הייתה שגויה: אי-אפשר להשתלט על תושבי ההרים הברבריים. מאן דהו שמונה על ידי האמריקנים לא יכול לשלוט. המלחמה ללא מטרה פוליטית הנה חסרת תכלית.
בלתי אפשרי להמשיך את הכיבוש לנצח. לארה”ב אין זמן לטפח ממשל אוהד ואהוד באפגניסטן על ריק. פלישה כדאית רק למדינה שיש לה ממסד ומשטר פעילים מטרת הצבא היא רק להחליף את ראשי הממשל. באפגניסטן המערכת לא קיימת, אין שלטון שמתאים גם לאוכלוסיה וגם לארה”ב. אמריקה מייחלת לאפגניסטן שליט חילוני, דמוקרטי, ליבראלי-מערבי. אך שליט כזה לא יכול להיות עממי כי החברה האפגאנית לא מוכנה לסגנון החיים שמכינים לה האמריקנים. מדינות ללא ממסד יכולות להיות מנוהלות על ידי דיקטטורה צבאית כמו הטאליבן ברם הפלישה האמריקנית הייתה אמורה לגרום לדמוקרטיזציה של אפגניסטן (מותר לחייך) ולא להחליף את את הטליבן בדיקטאטור ידידותי.
סדאם היה טיפוס כזה של דיקטאטור: חילוני, יוצא בחריפות נגד הטרור האיסלאמי, מתיש את איראן במלחמת התשה ולא מטריד במיוחד את ארה”ב – ובכל זאת גם הוא לא התאים לממשל האמריקני.
יש עוד שיטה – להניח את אפגניסטן השבטית ולא לראות בה מדינה. זו היא הגישה של פקיסטן כלפי פשוואר הגובל באפגניסטן. כזאת הייתה הגישה הישראלית כלפי עזה בתקופת הממשלות יותר נבונות. ארה”ב הייתה יכולה להמשיך להכות במחנות האימון של הגרילה האיסלאמיים ולא להתעסק עם ניהול המדינה. על ארה”ב הנבונה להשלים עם הטאליבן. הטאליבן ימנע את הזליגה של אפגניסטן לאנארכיה מיליטנטית, תפסיק את הסחר בסמים, תחזיק את אל-קעידה הרחק מערים הגדולות עם אפשרות לאמריקנים להכות נקודתית. נסיכות האפגאנית הייתה נלעגת בקרב הערבים שלא שווה להם. האפגניסטן הפונדמנטליסטי היה שואב לתוכו את הרדיקלים של העולם המוסלמי והיה מספק את הקרקע הפורייה לשירותי מודיעין המערביים.
המערב לא מסוגל לכבות את האש של הרדיקליות האיסלאמית. להתיר לאפגניסטן להפוך לשמורת הטרוריסטים היא אפשרות איכותית למדי. הטיעון החזק ביותר לוותר על אפגניסטן לטובת טאליבן הוא שכך או אחרת הם ינצחו. ניצחון הטאליבן יעורר התפרצות מסוימת של האיסלאמיזם אך כעת זה בלתי נמנע.
אין כאן פתרון טוב. הכי זול והכי פחות מעליב – לצאת מאפגניסטן מיד, כאילו עם הצלחה, ולהטיל את האחריות על הכישלונות על היהודי המדומה המקומי.

רוצח שוחרר בערבות עצמית. כעבור זמן קצר נודע שהוא מתרברב ברובה החדש שרכש. בית-משפט הטיל עליו סנקציה חמורה: נאסר אליו לקנות “Lexus” עד שהוא ימכור את הרובה. בצורה הזאת העניש האו”ם את קוריאה הצפונית. איסור הרכישה של מטוסים וטנקים על ידי צפון-קוריאה הוא מצחיק: אין לה אמצעים לרכישות כאלה.
התוכנית הגרעינית הצפון-קוריאנית ממשיכה להתפתח. היא תוכל להסתדר ללא אספקה נוספת שבמקרה הצורך יכולה להגיע דרך פקיסטאן שאת מטוסי השכר שלה אין לאו”ם סמכויות לבדוק. ביקורות בנתיבי הסחר יכולות למנוע יצוא של נשק קונבנציונאלי מצפון-קוריאה אך אין לכך משמעות. לא כל המדינות יערכו את ביקורות כאלה ולא יהיה לקוריאנים כל קושי להערים עליהם. חברות חסרות ערכי המוסר מרוסיה וסין יספקו לצפון-קוריאה את חומרי-הגלם לפיתוח הגרעיני. השוק העולמי רחב מדי בכדי למנוע את התופעה הזאת. גם הקפאת הכספים של חברו-ספקיות לתוכניות המיליטנטיות של הצפון-קוריאנים אינה מועילה – העברות הכספים דרך חשבונות בחוץ לארץ לוקחות שניות. עד שהשלטונות יחליטו לעקל את החשבון – החשבון כבר לא קיים.
החלטת האו”ם שאינה כוללת כל סנקציה כלכלית ממשית ולא את איום השימוש בכוח – ניצחון מזהיר של צפון-קוריאה.

“הג’וינט” הוא ארגון צדקה יהודי נודע. האומנם?
ב-6 לאוקטובר בדף הבית של האתר הרשמי של “ג’וינט” באינטרנט פורסמו שתי מטרות לצדקה היהודית: עזרה לסודן ולאינדונזיה שנפגעה מרעש אדמה. כדי להוסיף חטא על פשע העזרה לסודן מכונה “פעולה לא בדלנית”. אז היהדות בשביל “ג’וינט” היא כת. אנשי “ג’וינט” הם אנשים חופשיים, שלא מבדילים בין אנשים –ומפזרים בנחת את כספי הצדקה היהודיים בסודן.
כל יהודי רשאי לתרום לכל ארגון צדקה לכל מטרה, חלק יכולים אף לתרום לטובת סודן או אינדונזיה. אך הרוב המוחלט של היהודים התורמים ל”ג’וינט” בטוחים שכספיהם ישמשו את היהודים. תוכניות ה”ג’וינט” בסודן מהוות מעילה באמון התורמים. (אם יש בין קוראינו עורך דין שרוצה לתבוע את “ג’וינט” שישאיר את פרטיו בתגובות). רוב היהודים התורמים ל”ג’וינט” הם לא עשירים והם לוקחים את הכסף שיכלו להוציא לטובת משפחתם ומעבירים אותו ל”ג’וינט” על מנת לעזור לאחיהם היהודים במצוקה. אבל לא לנכרים העוינים! עזרה לאינדונזיה? למה? אינדונזיה היא מדינה מוסלמית העוינת את ישראל והנחשבת לאנטישמית. עיתוניה מלאים בהסתה אנטי-ישראלית. היא מצביעה באו”ם נגד ישראל. אם ראשי “הג’וינט” סבורים שהם יכולים לרכוש את אהדתם של האינדונזים על ידי פעולות צדקה – הם חולי נפש וצריכים לעבור טיפול, על חשבונם. פלא שארגון הצדקה היהודי הגדול קורא לדרפור “מוקד המשבר ההומניטארי הגדול”. המשבר ההומניטארי הגדול של היהודים הוא העובדה שיהודים רבים אינם מסוגלים לעמוד בהוצאות הגדולות של חינוך ילדיהם, וכתוצאה מאטים את הילודה. היו כנים לרגע ותודו שאתם דואגים יותר לחינוך ילדיכם ולא לכושים שהסתבכו באיזה סכסוך באפריקה השוחטים אחד את השני לפרקים. האם רבים יכולים לזהות את סודן או את דרפור על המפה? מאימתי הסכסוך הבין-שבטי בקצה העולם הפך ל”משבר” עבור המערב?
גמישות דיפלומטית אינה בהכרח צביעות. “הג’וינט” הוא ארגון צבוע ומגעיל והוא סבור שאחרים טיפשים. “הג’וינט” אסף עבור דרפור פחות מחצי מליון דולר ו”הכסף יועד לארגונים לא ממשלתיים” הפועלים שם. כל מי שמכיר את פעילות הארגונים ההומניטאריים בסודן יכול להטיל ספק האם נקנה לו שק אורז אחד בכספים האלה. בחצי מליון דולר “הג’וינט” יכול לרכוש עבור הסודנים מליון ק”ג אורז זול. מספר אנשים במצוקה אמיתית שם הוא כחצי מליון. המזון שם זול והבעיה היא רק כיצד לספק אותו לתושבים. העזרה של “הג’וינט” היא בזבוז כסף.
פעולות הסרק כרוכות בהוצאות מנהליות רבות. בארגנטינה מוכת המשבר הכלכלי “הג’וינט” עוזרת במימון חדר אחד (sic) בבית החולים המקומי. במה פקידי “הג’וינט” ושליחיו צריכים לקבל שכר כדי לפקח על פעולות ה”צדקה” כאלה? בשיטה בירוקראטית טיפוסית “הג’וינט” מוציא הרבה כספים ל”פרויקטים” המפוזרים הרבים הלא יעילים כאלה אך למעשה – לשום דבר. “הג’וינט” הוא ארגון קטן ומידת התמיכה שלו זניחה. הוא לא מסוגל לזכות באהדת האוכלוסייה ועוסק ביחסי ציבור לעצמו בתקווה שזה יעזור.
כספי “הג’וינט” מגיעים לאזורים מוזרים רבים. למשל לבוסניה – עוד מובלעת אנטישמית ידועה שתושביה השתתפו בהנאה בהוצאה לפועל של השואה היהודית. “הג’וינט” אינו ארגון צדקה וניטראלי אלא ארגון שמאלני. לאחר מלחמת לבנון “הג’וינט” עזרה בשיקומה של עכו – העיר הישראלית עם 95% תושבים ערבים. במקום לעודד את הגירתם הערבים לארצות ערב, היהודים משקמים את העיר הערבית שנפגעה מהטילים שכוונו נגד יהודים. עורך האתר של “הג’וינט” מתמוגג מ”האחדות המופלאה” של המדריכים היהודים, הבדואים והדרוזים של התוכנית “אמן” של “הג’וינט”. אפילו השם של התוכנית לא נעים – מין לעג לתפילה. תארו לעצמכם את ה”אחדות”: היהודים מדברים על חוק השבות המיועד ליהודים בלבד, הדרוזים מספרים על האימאם חאקים האכזרי לו הם סוגדים, והבדואים – את האגדות המשפחתיות על מסורת השוד של הישובים היהודיים. ממש ע”פ פרייד נכשל העורך בלשונו: ” “הג’וינט” עוזרת במידה שווה לכל הישראלים – ערבים ויהודים – לשקם את בתיהם”. בסדר העדיפויות הערבים מקדימים את היהודים.
עובדי “הג’וינט” יודעים מעט על היהדות, ואפילו מכנים את הקבלה “נומרולוגיה מיסטית”. איזה דלות רוחנית!
חלק מפעולות ה”ג’וינט” גובלות בסטייה. שבט צוענים בסרביה חיללו את בית הקברות היהודי: הם חנו בשטח בית העלמין, עקרו את המצבות והשתמשו בהם לבניית האורוות, ואת הקברים הפכו לבורות השופכין. אולי “הג’וינט” שיחד את המשטרה המקומית כדי לגרש את הצוענים? או אולי מימנו את ארגוני ההגנה היהודית כדי לסלק את הפורעים? לא – הם מימנו את פתרונות התעסוקה לצוענים. כספי העובדים האמריקנים היהודים שימשו לפתרון הבעיות של הפסולת האנושית שחיללו את קברי היהודים.
“הג’וינט” לא מפרסם את העלות של פעולות העזרה שלו, רק את מחירי המוצרים. מחירה של חבלת המצה שנשלחה ליהודי רוסיה היא זעירה אך העלות הכוללת עם כל ההוצאות המנהליות והמשלוח היא עצומה. שבטיות, המינויים הפוליטיים ותשלומי השוחד לספקים פורחים ב”ג’וינט”. ארגוני צדקה קטנים ופחות בירוקראטיים לרוב יותר נאמנים ויותר יעילים. חכמי התלמוד קבעו שנותן צדקה רשאי לקבל מידע על יעודה. התורמים צריכים לעשות מאמץ כדי לבחור ארגון צדקה ראוי לאמון. “הג’וינט” היה אמין כל עוד הייתה לו מטרה אחת ברורה: להוציא את היהודים המסכנים מהעוני. חיסולם של רוב הקהילות העניות בזמן השואה השאירה את “הג’וינט” ללא יעוד. ללא יעוד הפך “הג’וינט” למפלצת בירוקראטית. הוא לא ראוי לתרומות מיהודים.

אסד – הדיקטאטור שממנו כדאי ללמוד
ברעיון שהעניק לאחרונה לרשת בי.בי.סי הפגין הדיקטאטור הסורי בשאר אסד את חוכמתו הכבירה. בערמומית הערבית האופיינית הוא גינה את “כל ההתקפות על האוכלוסיה האזרחית החפה מפשע”, והוא בוודאי התכוון לכך לא שרק אוכלוסיה שלווה מותקפת אלא גם אלה שתומכים בכוחות ההתנגדות לכיבוש אמריקני מותקפים. העולם המוסלמי הבין את הרמז והכה כפיים. המערב לא הבחין ברמז והצטרף לחגיגה.
אסד הצהיר שהוא מוכן לשאת ולתת עם ישראל באמצאות מתווך ניטראלי. ברור שמתווך כזה לא קיים ולכן לא צפוי כל משא ומתן. ובכל זאת למה לו לבקש את המתווך? כייוון אסד יודע שישראל אינה מוכנה לוויתורים שהוא דורש והוא זקוק לאמצעי-לחץ גס. אכן, עמדה נוחה לתחילת המשא-ומתן!
אך אין באמת על מה לדבר. סוריה עצמה אינה צריכה מישראל דבר חוץ מתיקוני גבול מזעריים. ככל הנראה אסד ימשיך במסווה של משא ומתן ללבן את האיבה כלפי ישראל ולהציג את העמדה הערבית המסורתית: חלוקת ירושלים, זכויות השיבה של פלסטינים ופיצויים לערבים מהכובש הישראלי האכזרי.

אסד אינו זקוק למתווך כדי לדון על הנושאים שבאמת הגיע זמנם להיות נדונים: על עזיבתם של הערבים את ישראל כפי שהיהודים בעבר הלא רחוק עזבו את סוריה, על שילומי פיצויים על כל הרכוש היהודי הנשדד, ופיצויים לישראל על המלחמות שסוריה יזמה נגדה והפסידה.
אסד פרגמאטי ולכן מאוד מודאג מהדוקטרינה של מכת המנע הישראלית. הוא לא שכח את 1967. אולם, למה לו לדאוג – הרי איום במכת מנע לא מהווה תוקפנות אלא הרחקה של התוקפנות האפשרית של הצד השני? אסד מעוניין באפשרות לרכז את כוחות הצבא שלו בקרבת גבולות ישראל כדי מה – לשלוח אותם חזרה הביתה? ודאי שעל מנת לתקוף את ישראל!
אסד קורא לעולם ליישם את החלטות האו”ם. הבעיה היא שכל צד מפרש את החלטות האו”ם אחרת ואף אחד לא מתייחס ברצינות להחלטותיו. אסד בטוח שארה”ב הכריזה על סוריה כמדינה תומכת בטרור כדי להימלט מאחריות. מדובר כנראה בכך שארה”ב מנצלת את המוסלמים המסכנים (אולי על ידי רכישת יותר מדי נפט מהם?) ובכך שהחיזבאללה יונק מזעמו של העם ולא מסובסידיות סוריות.
אסד מנסה ללמד את המערב הגינות: “כל עוד שהחיזבאללה זוכה לתמיכה בעם אתם חייבים לנהל איתו יחסים”. ומה לעשות עם ההצהרות הליבראלים על “העם הלבנוני שחיזבאללה מחזיקה כבני-ערובה”?
אסד הוא דיקטאטור מנוסה, שועל פוליטי הרגיש לרחשי הלב של ההמון יודע שחשובה פופולאריות ולא הפלטפורמה פוליטית. לעומתו המערב נוטה לתמוך באישים עלומי שם , ולהתעלם מקבוצות פופולאריות אך עוינות כמו החמאס.
אסד מסרב לנתק את קשריו עם החיזבאללה ואיראן. הוא מבין ששלום – תוצר של כוח וניצחון ולא של הפגנת חולשה, של וויתורים ונסיגות. אסד נמצא בעמדה אסטרטגית טובה יותר מישראל או ארה”ב. סוריה ממילא מנודה בעולם, אין לה מה להפסיד, אך יש לה הרבה מה להשיג. כל עוד בעלי בריתו – איראן והחיזבאללה – מנצחים, אסד יכול לא לדאוג לשלטונו.
אסד הוא מנהיג מהסוג החדש: משכיל ומנומס, אך החלטי וחזק. הוא יודע שאסור להתעלם מדעת הקהל. טיפוסים כאלה הופיעו לאחרונה בחברות ערביות רבות. ככזה הוא הרבה יותר מסוכן מאשר אביו..

הבחירה שבפניה עומדת לבנון היא בין מלחמת-אחים למרד. החיזבאללה לא יוותר על עקרונותיו ולא יסור למרותה של ממשלת לבנון. הצבא הלבנוני בסיוע אמריקני יכול לתקוף את החיזבאללה ולגרום למלחמת-אחים. חיזבאללה המדורבן על ידי איראן וסוריה יכול להפיל את הממשלה ולהשליט את חוקי השריעה במדינה.
עד כה החיזבאללה ניסה להשתלט על לבנון בדרכי שלום ופיתה את הנוצרים הלבנונים בהבטחות התקציבים לשיקומם. החיזבאללה גם הקים לעצמו חזית פרו-נוצרית על ידי ההמלצה על מישל עאון כמועמד לנשיאות. הלבנונים הנוצרים לא אוהבים את השלטון האנטי-סורי הנתמך על ידי ארה”ב והיו מסכימים לשלטון אסלאמי נוקשה אך יציב.
איראן מפטמת את לבנון בכספים בתקווה ליצור ציר שיעי או להקים אימפריה שיעית בהנהגתה. סוריה תעדיף כל ממשלה חלופית במקום הדמוקרטיה לאומית האנטי-סורית. אם החיזבאללה יגיע לשלטון, איראן למעשה ישיג את גבולות ישראל וישפיע על האקלים הפוליטי במזרח-התיכון. סוריה ואיראן יקיפו את ישראל מרוב הצדדים.
החיזבאללה מושך אליו את הבוחרים על ידי מפעלים חברתיים מפוארים. ישראל צריכה להרוס את מקורות גאוותו של החיזבאללה: להשמיד את בתי-החולים ורשתות הסיוע הסוציאלי שהחיזבאללה הקים, להרוס את שכונות המגורים שבנה ולתקוף את הכפרים הנמצאים באזור השפעתו. אם ישראל לא מסוגלת צבאית להשמיד את חיזבאללה היא צריכה להרוס את תדמיתו ואת כוחו הפוליטי. הלבנונים צריכים לקבל הוכחה שלא כדאי להם לתמוך בחיזבאללה. אם ישראל לא תעשה זאת לבנון תהפוך למדינה מוסלמית פונדמנטליסטית דוגמת איראן.
הלבנונים תומכים בחיזבאללה בפומבי, אך מבקרים אותו בסתר. הלבנונים הם אקסטראוורטים אף יותר מכל הערבים. הם זקוקים לראוותנות. זהו הצד החזק של ארגוני הגרילה, אך זו גם נקודת התורפה שלהם – הרס האמינות גורמת לביטולה של התמיכה.

המערב מאיים באופן מהוסס על צפון-קוריאה. טוב שזה לפחות קצת מטריד את הקוריאנים. הם מאיימים בניסוי גרעיני נוסף. טוב: ככל שיהיו יותר ניסוים כך יישאר פחות למכירה. והקומוניסטים מאוד רוצים למכור, הם זקוקים נואשות לכסף. תמונה של הרוסטרטוס עדיף מכלום.
צפון-קוריאה פירשה את הצעד הפוליטי מובהק כהכרזת מלחמה. ע”פ הכללים הבינלאומיים פעולות המערב לא נחשבות לקזוס בלי (עילה למלחמה). צפון-קוריאה לא מעוניינת במלחמה וכלכלתה לא מסוגלת לעמוד במצב חרום. ברם אם היא מכרה את הנשק הגרעיני לטרוריסטים היא חייבת להצטדק.
אם צפון-קוריאה לא רוצה להיות מואשמת בשימוש בנשק אטומי ראשונה יהיה נבון מצידה להכריז על מלחמה הגנתית. לפי התסריט הזה צפון-קוריאה, בצוותא עם טרוריסטים-מוסלמים, לא יוזמת את המלחמה הגרעינית נגד ארה”ב אלא מתגוננת. הקוריאנים באיומיהם ב”צעדים פיזיים” ודאי מתכוונים לסיוע לטרוריסטים בעת מלחמה ולא בהתקפה אטומית על ארה”ב.