לפסק-דין של בית המשפט בניו-ג’רזי להכיר בנישואים חד-מיניים יש צביון פוליטי. שלושה שופטים רפובליקנים קיבלו החלטה פרובוקטיבית ביודעין – לכנות את הברית בין בני אותו מין “נישואין”. הרעיון היה למשוך תשומת הלב הציבורי לסכנה המאיימת על הערכים היסודיים מצד הליבראלים ולגרור את קולות הבוחרים לצד הרפובליקני.
פסק-דין הנ”ל מנוגד להחלטות בתי משפט אחרים. בניו-המפשיר למשל בית המשפט בתיק בלאנשפלואר סירב להכיר בזוגיות החד-מינית כיחסי-מין בכלל. השופטים של ניו-ג’רסי התעלמו משאלה עקרונית: מדוע ציבור מעניק הטבות למשפחה? הרי לא כדי לעודד את הסקס בין בני הזוג – אחרת גם יחסי מין בכלל היו זוכים לאותו עידוד. ולא על מנת לחזק את הרגשות החמים בין בני הזוג – אחרת גם יחסים ידידותיים בין החברים בפאבים היו נכנסים לאותה קטגוריה. החברה תומכת במשפחה משום הדיבר “פרו ורבו”. החברה תומכת במשפחה כי זאת מולידה ילדים שמפתחים את החברה. מאותה הסיבה החברה תומכת באמהות חד-הוריות. זוגות חד-מיניים - בניגוד לכרוב – אינם מולידים צאצאים ולכן אינם זכאים להטבות מהציבור.
חוסר הבנה של הסיבות לתמיכה חברתית במשפחות בארה”ב מביאה לנזק כלכלי בלבד, אך בישראל יש לה השלכות פוליטיות. בישראל אנחנו מעוניינים לא בסתם ילדים – אזור המרכז כבר מאוכלס בצפיפות – אנחנו צריכים יותר ילדים יהודים. בשם ההגינות הפוליטית ממשלות ישראל מסבסדות את משפחות הערבים ואלה מנצלות את כספי הסיוע במלואם, קצב הילודה שלהם עולה על זה של יהודים, ואחוז אזרחי ישראל היהודים יורד בהתמדה.
זוגות חד-מיניים אינם מופלים לרעה – נמנעים מהם הטבות שמילא לא היו מיועדות להם. זוגות חסרי ילדים (ויש למנוע מהומואים ולסביות לגדל ילדים תוך כדי השחתתם) אינם יוצרים זכויות מיוחדות כמו זוגות פוריות. זוגות חד-מיניים אינם זקוקים להסדרים חוקתיים, הם יכולים לעגן את היחסים באמצאות חוזה.
אנשים מתייחסים באופן שונה לתרבויות שונות משלהם, לנציגי האתנוסים הזרים. קסנופוביה היא תופעה חיונית, המגדירה ומגבשת את החברה. אנחנו לא אוהבים אנשים בעלי דפוסי התנהגות זרה לנו. לא-אוהבים – אך לא שונאים. מותר לנו לא לאהוב אנשים שמקיימים יחסי מין עם קטינים? עם בעלי חיים? עם מבוגרים בני אותו מין?
אדם שלא מוליד צאצאים הוא עניין אישי של הפרט. אין לחברה כל סיבה לאסור לאב לקיים סקס עם בתו הבוגרת. בעידן אמצעי מניעה אין חשש שיחסים כאלה יביאו להולדת ממזרים או יפגעו בצאצאים לעתיד. חברות מתורבתות אינם אוסרות קיום יחסי מין בין אנשים עם מוגבלות שכלית שעלולים להוליד ילדים עם פגמים שכליים. כך חברה ליברלית אינה צריכה לאסור גילו עריות – אך היא אוסרת זאת.
ערכים חברתיים מתגבשים במשך עשרות דורות על ידי אין-ספור פעולות אנושיות. אי-אפשר להסביר או להוכיח פורמאלית את אמיתות הערכים האלה. אפשרות אחת היא לקבל אותם כמו שהם, אפשרות אחרת היא לשלול את כולם. הערכים הנתונים בספק בדרך כלל נהרסים.
השליח פאולוס עמד בפני הדילמה דומה כאשר ביטל את ערכי היהדות והיה צריך להנהיג את הקהילות הנוצריות. הוא יצר מערכת ערכים חדשה, על דעת עצמו, לא פחות מגבילה ממצוות היהדות.
עובדת הצורך במערכת ערכים אתים, וחוסר האפשרות להסביר אותם, נותנת לנו את היכולת להתמודד עם השמאלנים. לפני אלפיים שנה פילוסופים-סופיסטים יצרו שיטה פילוסופית שסיגלה אותם לנצח בוויכוחים עם הפילוסופים הקלאסיים שניסו לקבוע ערכים. בעזרת מהלכים לוגיים סופיסטים הביאו את כל הערכים אל האבסורד.
אם נישואים חד-מיניים מותרים – אין סיבה פורמאלית לאסור גם את כל סוגי הזוגיות החריגים. מדוע שלשה, או ארבעה אנשים לא יכולים לצור ביחד ברית-נישואים? מדוע אב לא יכול לשאת את בתו לאישה? מדוע לא יכול בן-אדם להתחתן עם כבשה חמודה?
בית המשפט בניו-ג’רזי קבע שכל בני-אדם שווים ולכן יש להם זכויות שוות לקיים ברית נישואים. אנשים שווים ללא קשר למינם, והם שווים ללא קשר למספרם. עשרה אנשים יכולים להקים משפחה אחת מאושרת. גבר מסוגל להתחתן עם שתים, שלש, למה לא – עם עשר נשים! אדם שלא מצא את חמדת ליבו בין בני האדם – צריך להגן על זכותו למצוא את אושרו בזוגיות עם כלבה! הומוסקסואליות מוצגת כצורך טבעי, אך זה יכול להיות נכון גם לגבי נקרו מאניה. איזו מגוון אפשרויות נפתח ליצירת בריתות הנישואים!
עד כמה זה נשמע אולי אווילי – תגישו לבתי המשפט המקומיים בקשות להינשא לבתכם הבוגרת, או למספר נשים מבין חברותיכם, או עם כלב\כלבה. תביאו את רעיונותיהם של השמאלנים עד לאבסורד! העמידו את מערכת המשפט הפורמליסטית על טיפשותה.

לקחי השואה הם שונים בתכלית מהמקובל בקרב היהודים המתבוללים. עצם הרעיון שלא טוב לרצוח אנשים הוא אינו חידוש. כדי שכולם יבינו זאת לא חייבים לעבור את השואה. כל העולם למד מהשואה לקח אחר: אפשר לרצוח יהודים ולא לשאת בעונש.
עשרות אלפי גרמנים, אוקראינים, פולנים, קרואטים ובני אומות אחרות השתתפו באופן פעיל ברצח עמנו. 14,000 מהם ירו במו ידיהם בזקנינו ובאבותנו. הרוב רדפו אותנו, ריגלו אחרינו, מסרו אותנו לרוצחים, דיכאו אותנו בכל דרך ואחרים פיקדו על כל אלה. בכל מדינה מתוקנת כל השותפים לפשע כזה היו לעמוד לדין. ברם, 95% ממבצעי הפשעים, בעצם רוב גורמי השואה לא נענשו כלל.
היהודופובים עשו שיעורי בית. שבחי השואה ורמזים לניסיון חוזר היו לדבר שבשגרה – מספיק לעיין ביומני זיכרונות של הלאומנים אוקראינה ששרדו את הכיבוש הנאצי. האווירה האנטי-יהודית בבריה”מ ב-1948-53 עם הכנות לגירוש ההמוני של היהודים לסיביר, שם היו צריכים – לפי התוכנית הנאצית – למות מרעב, מעידים על היחס האוהד לשואה.
הגרמנים הם אומה הגיונית וקפדנית שהגיעה לכדי הבנה שעליה להציל את העולם מפני ההשפעה היהודית. הארים הממושמעים קיבלו על עצמם את השיטות הלא אסטטיים של ההשמדה ההמונית של יהודים. היום הם באותה משמעת קיבלו על עצמם את רגשי האשמה. מבחינה חיצונית הם מבליטים את האשם, מתנצלים השכם וערב, לומדים את השואה במוסדות החינוך, אמנם האנטישמיות שלהם לא נעלמה אלא הסתתרה מעומקי ליבם וממתינה לשעת כושר להתפרץ החוצה.
למעשה, אף מדינה אחרת לא נטלה אחריות על חלקה בשואה. פולין, יוון וצרפת על רוב אזרחיהם עזרו לנאצים לשלח את היהודים אל מותם. אף מדינה לא השמידה את הארכיונים על פיהם היה אפשר לאתר את היהודים. אף מדינה לא החליפה את תעודות הזהות של אזרחיה היהודים למסמכים עם שמות נוצריים. חוקרי השואה לא שואלים את השאלה: הכיצד התאפשר מעקב וזיהוי של יהודים על ידי הנאצים? חוץ מבגטו זה הייתה משימה לא פשוטה בכלל. חזותם של יהודים רבים לא נבדלה מזו של מהאוכלוסייה המקומית. זאת אומר – או השכנים הקרובים הסגירו אותם, או הם הסגירו את עצמם בידיעה ברורה שגורלם להיות מוסגרים על ידי שכניהם בכל מקרה.
האמריקנים השבעים, רודפי חומרנות, רחוקים מדת ואידיאולוגיה, שלא ידעו שנאה התייחסו ליהודים בסבלנות. לאחר ביסוס כור ההיתוך האמריקני מהגרים רבים השתחררו מהאנטישמיות השורשית. ברם, התהליכים התרבותיים וחברתיים המתרחשים בתוך ארה”ב משנים את התמונה. כושים ומקסיקנים – מהגרים טריים – רובם מתאסלמים, הם עניים, והם מחפשים לעצמם אויב. אמריקנים רבים אינם שבעי רצון מהתערבות ארה”ב במזרח התיכון, בטעות רואים את הסיבה לכך בהשפעת-יתר של השדולה היהודית ולא בענייניי הנפט. האמריקנים האלה יודעים שאירופאים השמידו יהודים באופן שיטתי במשך דורות נשארו חברים מכובדים בעולם החופשי. הם משוכנעים שתמיכתה של ארה”ב בישראל היא מוגזמת. הם לא סובלים מרגשי אשם כלפי יהודים. הם לא יהיו שותפים פעילים להשמדת יהודים אך הם יתעלמו מזה עם מישהו אחר יעשה זאת.
את זה בדיוק זיהו הערבים. גם הם יודעים שהאירופאים הנאורים השמידו המוני יהודים ולכן זה מותר גם למוסלמים. במערב שכחו כנראה שבעת מלחמת העצמאות ב-1948 העולם לא עזר לישראל במאומה. ארה”ב הטילה אמברגו על אספקת האמל”ח לישראל, באותה עת מדינות ערב רבות חימשו את ערביי פלסטין. הערבים זוכרים את זה היטב. השואה בוערת בליבם, הם יודעים שהיא אפשרית ומשתוקקים לביצוע יותר מוצלח.
הנטייה להרוג היא תכונה אנושית טבעית. אנשים הרגו בכל הזמנים. ממשלות חלשות לא הפריעו לאזרחיהם להרוג זה את זה. משטרים חזקים השתמשו בהסתה של האומה נגד עם אחר, האויב המדומה - הפרד ומשול. הטכנולוגיות המודרניות מאפשרות להרוג בקלות. ההבדלים התרבותיים והדתיים לא השתנו, שנאת זרים לא נעלמה.
האנושות למדה לקח ממשי מהשואה: אפשר להשמיד המוני יהודים ללא להיענש. הלקח ייושם הלכה למעשה.

דרום-קוריאה מתנגדת לחומרת הסנקציות נגד צפון-קוריאה. ישראל משתפת פעולה עם הפלסטינים. ברם, להימנע מהתמודדות היום משמעותה היא רק לדחות אותה למחר.
נשמע מוזר שהמאמצים להשלמה לא מביאים לשלום, ושרק באמצעים אלימים ניתן להשיג אותו. הקומוניסטים האמינו שאנשים מתאחדים למען מטרות טובות, אך הבעיה היא שאת עצם מושג “הטוב” האיכרים הרוסיים וגם הפלסטינים הבינו אחרת מבעלי הרצון הטוב. איכרים רוסיים כמו גם פלסטינים מבקשים רק דבר אחד – את האדמה. לא שלום, ולא חיי רווחה – רק את האדמה. את האדמה שהם טוענים לבעלות עליה. הישראלים כמו הפרולטריון הסובייטי הציעו להם פיצוי הולם על האדמה אך זה לא עבד.
האם הערבים באמת טיפשים ולא מבינים את כל הטוב שיכולה להביא להם עסקת שלום עם ישראל? האם היהודים טעו כאשר סרבו לתוכנית אוגנדה והעדיפו להלחם נגד הבריטים והערבים? בן-אנוש מורכב לא רק מהבטן אלא גם מהראש. למלא את הבטן על חשבון הראש זו עסקה לא כדאית.
למסור אדמה תמורת שלום? ומה בנוגע למכור במחיר טוב את טבעת הנישואין? יש דברים שהם לא למכירה.
ממשלת ישראל מוכנה לקבל את שלושים דינרי הכסף שלה תמורת מסירת השטחים – את הסכם השלום שלא שווא גרוש. אמנם הערבים מתייחסים לאדמה אחרת – כל פלסטין היא אדמתם. אולי בשלבים – אך כולה. זקני הערבים זוכרים את ימי הכלכלה שמטרתה הייתה לשרוד. הדור הצעיר לא מעריך את חיי הרווחה ולא מוכן להסתפק בפירורים משולחנות היהודים. הם לא דורשים לא כסף ולא שלום – הם נאבקים על האדמה.
היהודים מוכנים לשלום ללא אדמה. הערבים דורשים את האדמה גם ללא שלום. היהודים מוכנים למכור את נחלת אבותינו אך הערבים לא מוכנים לקנות. הם פשוט מאוד רוצים להשיג אותה. אין דבר שעומד בפני כוח הרצון.

לאחר שטיפת מוח יסודית מסרבים היהודים לתמוך בהצעות הרדיקליות להפיכתה של מדינתם למדינה יהודית. יוון, טורקיה, פולין וצ’כיה - בצו מנהלי, ללא פיצויים כספיים, שילחו בזמנו מתוכם אוכלוסיה שלמה, והזהירו שאם האזרחים הלא רצויים האלה לא יעזבו מרצונם הם יגורשו בכוח. כך אפשר להעביר גם את הערבים מישראל לירדן.
אמנם, אם יחפצו היהודים שוב להדהים את העולם בפוליטיקלי-קורקטיות שלהם יכולים הם לנהוג בדרכים לא אלימות להוצאת הערבים מתוכם. ניתן ללחוץ על ערבים מכמה כיוונים בו זמנית.
דרך אחת – פרסום רחב של השיטות האלימות. עד היום לא ידוע מספר ההרוגים בפעולת דיר-יאסין, אך עצם הפרסום הרחב בזמנו גרם לבריחתם של 600,000 ערבים.
דרך נוספת היא הדיון הפומבי ברעיון הטרנספר. אם יעמדו הערבים בפני האפשרות להיות מגורשים הרוב יעדיפו לעזוב תמורת הפיצויים.
ארגונים יהודיים יכולים להשיג לערבים אשרות כניסה למדינות של העולם השלישי הרוויות בשטחים לא מאוכלסים. 10,000 דולר בעד כל אחד מ-1,400,000- ערביי פלסטין – מחיר לא יקר מדי עבור הבטחת יהדותה של מדינת ישראל.
היהודים יכולים לרכוש מהערבים את הנדל”ן. מחיר האדמה בישראל גבוה יותר מכל מדינות האזור וזה אף יניב רווח נאה לבעלי הקרקעות הערבים.
עוד דרך יעילה: מועצות מקומיות קטנות יכולות לחוקק תקנות שיעשו את חיי הערבים בתוכם לבלתי נסבלים. אפילו שכונות בתוך הערים יכולות להתחלק לאגודות שהתקנון הפנימי שלהם לא יאפשר לערבים להשתתף בבניה ויאסרו על יהודים להשכיר להם דירות. במועצות הערים צריך לגבש רוב בהצבעות על מתן רישיונות הבניה שימנע מערבים לקבלם.
על היהודים לשים סוף לתלות בכוח העבודה של הפועלים הערבים. יש להעדיף למשל את המסעדות עם השלט “הטבח והמלצרים יהודים בלבד” ואת התוצרת החקלאית או מוצרי תעשייה עם התווית “עבודה עברית”. ניתן גם להחרים את העסקים שמעסיקים ערבים.
עוד דרך פוליטיקלי-קורקטית לגמרי – להעלות את שכר המינימום לרמה הראויה כדי לעודד את יהודים להחליף את העובדים הערבים בתחומים רבים. צריך לדחוק את הערבים החוצה משוק העבודה ולהגביר את השימוש בעובדים זרים זולים. ייבוא כוח אדם מהודו או סין יכול גם לגרום להתקרבות בין האומות ולשפר את היחסים בין ישראל למדינות האלה.
צריך להפעיל צווי גירוש נגד ערבים שאינם נאמנים מדינה. יש לשלול את האזרחות מערבים המשתתפים בהפגנות תמיכה בפלסטינים. אל לה לישראל לחשוש ממהומות שיחוללו ערבים ובגין זה לא לאפשר ליהודים לעלות להר הבית. להפך – צריך לפתוח את ההר לביקורים של יהודים שבוודאי יגרור את הערבים להתקוממות אשר בגינה אפשר יהיה לגרש באופן חוקי לגמרי את כל אלה שלקחו בה חלק. בני המשפחה שלהם יוכלו להתאחד איתם בירדן.
את שאר ערביי ישראל צריך לחייב להתגייס לצה”ל ולגרום להם להלחם בבני עמם הטרוריסטים. רבים מהם בוודאי יסרבו פקודה וניתן יהיה לשלול את אזרחותם בגין הפרת הנאמנות למדינה.
צריך גם לעגן בחוק את פעילות החינוכית-הציונית כולל את החובה לשיר את ההמנון “התקווה” בכל בתי-הספר, כולל הערבים.
השפה הרשמית היחידה של ישראל צריכה להיות העברית. כל הלימודים – גם בבתי-ספר וגם במוסדות אקדמאים – צריכים להיות בעברית. יש לחייב גם ערבים ללמוד באופן מעמיק את תולדות הציונות והיסטוריה של המדינה היהודית שהם נהנים מאזרחותה. את כל אלה שלא יעמדו בבחינות במקצועות האלה צריך לנפות ממוסדות החינוך.
באופן כללי – צריך להפוך את הערבים לאזרחי המדינה מן השורה. שישלמו גם את המיסים כמו יהודים – מספיק עם ההפקרות הזאת! ערבים בונים כפרים שלמים ללא רישיונות מהרשויות, רק יהודים נאלצים במשך שנים להתאמץ לקבל את האישורים. שגם הערבים יסבלו את זה, וגם הבתים הלא חוקיים של הערבים צריך להרוס כפי שעושים זאת ליהודים. גן-עדן חינם לערבים בישראל צריך להיעלם.
צריך לבוא הסוף גם לאבסורד של הסבסוד הילודה הערבית על ידי מדינת ישראל. אבות המשפחה הרבים התרגלו לקבל מהמדינה תשלומים חודשיים עבור צאצאיהם. אין למדינה היהודית עניין בעידוד הילודה הערבית. אם אתם לא רוצים להכניס להלם את הליברל-דמוקרטים שביניכם – הפריטו את המוסדות האחראים על הרווחה הסוציאלית. כפי שהקרן קיימת לישראל מעניקה את הקרקעות רק ליהודים – קרן אחרת תעניק רק ליהודים את הסיוע הסוציאלי.
ברם, כל סיוע צריך להיות מותנה בשירות בצה”ל ותשלום המיסים. בתנאים האלה הערבים לא עומדים.
כל הצעדים הנ”ל ופעולות נוספות צריכים לגרום לערבים להתעורר. רבים פשוט יעדיפו להגר. בסופו של דבר – אנו חייבים להבטיח את יהדותה של מדינת ישראל בכל דרך.

היהדות גורסת “לא אחרי רבים להטות”. אפלטון ופילוסופים רבים אחרים בזו לדמוקרטיה. מלבד מספר ערי יוון קטנות והומוגניות אף מדינה מעולם לא התנהגה ע”פ הדמוקרטיה. במקרה הטוב כל המדינות, מרומי העתיקה ועד ארה”ב, השתמשו ברטוריקה דמוקרטית על מנת להצדיק את קיומם, אך בפועל עשו מניפולציות עם דעת הקהל.
דמוקרטיה מתקיימת כאשר החברה נוהגת ע”פ ערכים משותפים. וזה אינו טיפוס המקרה הישראלי. חלק מהיהודים סוברים שמטרתם היא שמירת הדמוקרטיה והסובלנות, חלק ניכר אחר מאמין בערכים לאומיים או דתיים.
לא ניתן לגשר בין הערכים השונים האלה, ואין ביניהם פשרה. השמאלנים לא ישלימו עם הפגיעה בזכויות המיעוט הערבי, והימנים לא יסכימו לזכותם של ערבים להצביע נגד קיומה של ישראל כמדינה יהודית.
רוב היהודים ביציאת מצרים רצו לחזור למצרים כאשר נתקלו בקשיים בסיני. רוב יהודי גרמניה בזו לרעיון הציוני וסרבו לעלות לפלסטין. רוב יהודי בריה”מ העדיפו להישאר במדינה האנטישמית הזאת ועלו לארץ רק בסוף שנות ה-80 כשמצב הכלכלי ברוסיה הפך לבלתי נסבל.
לא פלא שרוב ישראלים בוחרים בתהליך השלום. התנהגות המונית היא לא רציונאלית. כל ההוכחות שהשגת השלום זה עניין של כוח ולא של וויתורים לא ישכנעו אותם. ההמון מאמין באמיתות נוחות ללא קשר לאמיתותם. גל האנטישמיות והפוגרומים לא שכנעו את יהודי גרמניה להימלט מהשואה. רוב הישראלים מתעלמים מהעובדה שהערבים נאבקים על השבת אדמתם, ושתמיד יהיו מספיק ערבים שימשיכו להלחם על כך, מהעובדה שממשלות ישראל אינן דואגות לביטחונם של יהודים, ששינויים דמוגראפיים יהפכו את ישראל למדינה ערבית. אנחנו צריכים להחרים את אלה שמתעלמים מהעובדות האלה.
יהודים אמיתיים, ממשה ועד למכבים, מעולם היו מעטים. דעת הרוב לא עניינה אותם. בעת הצורך הם הלכו בחמת זעם נגד הרוב. בעלי חזון פעלו למען הרעיון הלאומי, שבסופו של דבר היטיב עם האומה.
ולכן – תוותרו על הדמוקרטיה, ותעשו מה שצריך לעשות. הכי טוב – תבצעו הפיכה צבאית. אמנם רוב מוחלט של מפקדים רמי דרג הם קונפורמיסטים פוליטיים, אך מפקד חטיבה או גדוד מסוגל להביא את חייליו לירושלים, להשתלט על הכנסת, לתלות את הממשלה ולקרוא לחבריו לנשק לבצע תוכנית מדינית פשוטה: לספח את כל שטחי ארץ-ישראל כדי ליצור מדינה הניתנת להגנה, לפרק את הפצצה הדמוגראפית על ידי הטרנספר של ערביי עיו”ש לירדן, ולחסל את הטרור על ידי צעדים אכזריים כלפי טרוריסטים.
הפגנות לא אלימות הם במקרה הטוב שיטה ארוכת טווח. פוליטיקאים שבשלטון רואים במפגינים את המצדדים באופוזיציה ולכן אין להם כל עניין להיענות לדרישות המפגינים. מהאטמה גנדי הצליח בהודו רק מפני שדעת הקהל בבריטניה ממילא הייתה נגד המשך המדיניות הקולוניאלית. הבריטים בהודו היו מיעוט זניח ולא היו מסוגלים להשתלט על ההמון. השליטים הישראלים נחושים בדעתם להישאר בשלטון, וכוחות הביטחון שלהם מסוגלים לדכא כל תנועת ההתנגדות.
אין אנו מנסים יותר לשכנע את אלה שנשמתם ריקה. ארצנו, גאוותנו הלאומית, ועצם מהותנו היהודית חסרות ערך בעיניהם. אלה שבזים לערכי יהדות יכולים לשבת בבית. היהודים – חייבים לפעול.
בעת שכל העולם רואה בלבנון את התוצאה של הנסיגה מעזה ממשלת ישראל מתכננת נסיגות נוספות. ארץ יהודה העברית מועלית על המוקד למען הזיות השלום. ממשלת ישראל מתכננת הריסת בתים, ישובים ומאחזים של יהודים. הרעיון היהודי נאנס על ידי הממשלה בתדירות העולה על ההטרדות המיניות במשרדו של הנשיא קצב.
היהודים נלחמו על הארץ הזו נגד הבריטים והערבים. כעת הזמן להלחם נגד היצורים דמויי-היהודים. יהודי שלא חווה מאסר על רקע פוליטי בישראל – אינו יהודי הוגן. המכבים בימינו לא היו נרתעים מכל אמצעי – מאלת-עץ ועד לנשק חם.
זו ארצנו. אנו לא ניסוג.

אינני מחבב את משה קצב כפי שאינני מחבב כל פוליטיקאי חלקלק וחסר עקרונות. אך “ציד המכשפות” הנוכחי הוא מצחיק. בחברה הישראלית יחסי מין מחוץ לנישואין היא עבירה מוסרית הקלה שבקלות. במערכת הפוליטית ישראלית המושחתת סקס עם בני מרות הוא כלום לעמת השוחד והפטרנליזם הפורחים בה. לכפות על מישהו יחסי מין הוא דבר הרבה פחות חמור מלכפות על תושבי גוש-קטיף לעזוב את בתיהם.
פוליטיקאים ישראלים רבים מקיימים יחסי מין עם הכפופים אליהם. אפילו בן-גוריון לא נמנע מלחטוא. יש כאלה שאונסים נערות ויש כאלה שאונסים את המדינה.
אולמרט הוכיח את מתינותו בתומכו בשמעון פרס לתפקיד הנשיא הבא. מה טוב בפרס? הסכמי אוסלו קרסו. הפלסטינים מזלזלים בהתחייבויות שלקחו על עצמם, הישראלים מוחים נגד הוויתורים. הנסיגה מעזה הוכיחה את חוסר היעילות של השיטה “שטחים תמורת שלום”. שום דבר אחר אין ברקורד של פרס.
פרס מוביל את הרעיון של שלום על חשבון קיומה של מדינת ישראל. בינתיים אנחנו מאבדים את המדינה ומתרחקים מהשלום. מה שפרס מכנה “הסכם” הערבים רואים ככניעה. מה שעבור פרס הוא תהליך השלום לערבים הוא רצף ניצחונות המוסיף להם אומץ.
פרס הוא חתן פרס נובל. כמו ערפאת. הפלסטינים הישרים והכנים התנערו מהסכמי אוסלו. האם ימצאו מספיק יהודים ישרים וכנים שיתנערו מפרס?

הפרשנים החמיצו משהוא ברעיון שהעניק אחד מלוחמים העיראקים ל”אל-ג’זירה”. הלה דרש להכיר בלוחמי הגרילה העיראקים כנציגים לגיטימיים של העם העיראקי. בזאת הוא הודה בכך שהוא עצמו – חבר גרילה. למרות זאת הוא קרא לחזור ולהכיר במפלגת “הבעת’” ואת צבאו של סדאם. כעת לוחמי הגרילה התמזגו עם שארית של צבאה של “הבעת’” ומתכוונים להציג את “הבעת’” כאגפה הפוליטי. הדיקטטורה של סדאם הייתה חילונית. ההנהגה החדשה תהיה דתית. כמה שמהר יותר ארה”ב תשקם את צבא “הבעת’” כך היא תהיה פחות פונדמנטליסטית.
לוחמי הגרילה סומכים על “הבעת’” כי הם מאמינים שרק היא מסוגלת לעצור את האלימות בעיראק, ואף ארגון אחר לא יוכר על ידי אחרים. ניסיונותיה של ארה”ב להקים ארגון כזה מטעמה נועדו לכישלון.
שיטות הלחימה של צבא “הבעת’” נגד המורדים העיראקים הם היחידים היעילים. הומניזם, דמוקרטיה ומשפט צדק הם מושגים חלולים בתודעה העיראקית. אם אמריקנים רוצים לזכות באהדה של המוסלמים הם צריכים להשליט את הסדר על ידי מאסרים המוניים, עינוים, הוצאות להורג פומביות, הרס מחנות הגרילה ודיכוי ההפגנות האנטי-אמריקניות על ידי הפעלת כוח רב. העדר כל אלה מוריד מכבודה של ארה”ב בעיני העיראקים.
כדי לפתור את המצב צריך להכיר במספר עובדות. רק מדינות עשירות מקבלות את הדמוקרטיה הבזבזנית. מדינות עניות מעדיפות את הדיקטטורה הבטוחה והזולה. ארה”ב לא יכולה להליט את הדמוקרטיה בעיראק לפי רצונה. האמריקנים גם לא מסוגלים לשלוט בעיראק לאורך זמן. היורש הראוי היחידי יכול להיות שליט עיראקי צבאי שידכא את ההתנגדות הדתית הרדיקאלית או שיופל על ידי המתנגדים. ארה”ב צריכה מעיראק שלושה דברים: אי-הפצה של הטכנולוגיה הגרעינית, העדר מחנות אימונים של אירגוני גרילה והספקת נפט סדירה. על ארה”ב לבצע השמדה מהירה וטוטאלית של מחנות האימון, להרוס מספר מחוזות עוד מספר מבצעים אלימים יעילים. לאחר מכן היא יכולה להחזיר לשלטון את “הבעת’” בכינוי אחר כל שהוא בתנאי שיחתמו על התחייבות לאי-הפצה של הטכנולוגיה הגרעינית, הפסקת התמיכה בטרור הבינלאומי – ולחזור הביתה.
שיטה אחרת לפתרון של הבעיה העיראקית הוא ביתורה של המדינה. מדינה הזאת לא קיימת ממילא. הגבולות ההיסטוריים הם לא מקריים ומשקפים את מאזן הכוחות. עיראק היא תוצר מלאכותי של המדיניות הקולוניאלית. אז ניתן חלק מעיראק לאיראן תמורת הפסקת התוכנית הגרעינית ואת השאר נחלק בין סעודיה וטורקיה (או כורדיסטן).
מקיאוולי צדק רק חלקית באומרו שאנשים חופשים אינם ניתנים לכיבוש. החינוך להכנעה מתבצע לאורך דורות. התארגנות החברה הוא תהליך ייחודי שאינו נלמד משנה אחת. השבטים העיראקים לא יישמעו לשלטון ריכוזי. כאלה הם היחסים בין פקיסטן ופשאוואר. אם הטורקים יקבלו הסדר כזה עם הכורדים – טוב, אם לא – בידודו של האזור הבעייתי הוא פתרון היחידי שיישאר.
וגם – תפטרו את הברנש שכינה את המדיניות ארה”ב בעיראק “טיפשית”: הוא בגד בחיילי צבא ארה”ב הנלחמים והמתים בעיראק.

הדיונים על הטלת הסנקציות נגד דרום-קוריאה או איראן מזכירים את הדיונים בליגת האומות ערב מלחמת העולם השנייה. האם היה סירובה של גרמניה לשלם פיצוים סיבה מוצדקת לפתיחת המלחמה? או הכנסת כוחות מזוינים לאזור המפורז מזרחה מנהר ריין? או האצת יצור האמל”ח? כל אחת מהפעולות האלה בנפרד אינן מצדיקות פתיחת מלחמה. והפוליטיקאים המתמקדים בפרטים לא רואים את התמונה הכוללת – את המלחמה הממשמשת ובאה. אז, וגם עכשיו.
המערב הפגין את חסר האונים שלו לנוכח איום התפשטות החימוש הגרעיני. נגד פקיסטאן הסתפקו בסנקציות סמליות בלבד. צפון-קוריאה התקפלה תחת הלחץ הכלכלי: היפנים סרבו למכור להם מלונים. ספק אם הסנקציות נגד איראן יכללו את האמברגו לרכישת הנפט ממנה. ואם כן – האייטולות יחזיקו מעמד זמן מה ללא ההכנסות, אבל בעלית מחירי הנפט בעולם יאשימו דווקא את הסנקציות הנ”ל.
אחמדיניג’אד זקוק ליריב רטורי ולא לאויב בשדה הקרב. איראן מנצלת את הפצצה הגרעינית לתפישת ההובלה של העולם המוסלמי. זה מוליד את הציר השיעי, גל ההתנגדות של העולם הערבי ומרוץ החימוש. מדינות ערב ירוצו לפתח נשק גרעיני כדי להשתוות לאיראן. הן יודעות שאיראן לא תתקוף את ישראל בגרעין אך בקלות תעשה זאת נגד כל מדינה ערבית. מדינות במרכז אסיה מודאגות מהדבר כי הם נמצאים באזור ההשפעה של איראן. למדינות אלה יש את כספי הנפט ואת התמיכה של רוסיה – הן מסוגלות להתחיל את המרוץ לחימוש הגרעיני.
איראן תפרוס את המטריה הגרעינית מעל אויביה של ישראל כמו סוריה והחיזבאללה. כשהאחים המוסלמים ישתלטו על מצרים המטריה הגרעינית האיראנית תאפשר להם להתחזק צבאית. המטריה הגרעינית של איראן מנטרלת את הכלי הגנתי היעיל ביותר של ישראל – את מכת המנע. אם איראן תחתום על הסכם להגנה הדדית עם לבנון ישראל לא תוכל להתמודד עם החיזבאללה כי כל פלישה ישראלית לשטח לבנון תחשב על ידי איראן כתוקפנות. לבנון תקבל אפשרות לנהל מלחמה זוחלת נגד ישראל, מצרים תקדם את כוחותיה אל תוך סיני, וישראל תהיה חסרת אונים ברתיעה שלה מהאיום הגרעיני של מצד איראן.
ההרתעה הגרעינית מהווה משחק העצבים. לנוכח ראשי נפץ גרעינים במצרים ולבנון – מה תוכל ישראל לעשות? לשדרג את הסכסוך כפי שעשה קנדי בעת המשבר בקובה היא לא תוכל – ישראל איבדה את אמינותה כשלא מנעה הצבת טילי “זילזל” בבקעת הלבנון. איראן תציב את טיליה הגרעינים בלבנון כנשק הגנתי וכך זה יתקבל בכל העולם. ישראל תמשיך לא לעשות כלום כפי שהייתה חסר מעש מול התוכניות הגרעיניות של מצרים, לוב, מרוקו, אלג’יר, פקיסטאן ואיראן. ישראל תפסיד במשחק העצבים. התיאוריה של ההרתעה הגרעינית פועלת נגד ישראל הזעירה.
האיראנית איראן תפרוס מטריה הגרעינית על כל מדינה החפצה לתקוף את ישראל. איראן תאיים במכת התגמול על כל פגיעה ישראלית בעומק השטח של האויב. כך עשתה בריה”מ ב-1973 בהצבת טלי ה-C200 במצרים כדי לצמצם את יעילותן של פעולות צה”ל בחזית ואת ראשי הנפץ הגרעינים בעורף כדי למנוע מכה גרעינית מצד ישראל. ללא סיני אין לישראל את העומק האסטרטגי כדי לנהל הגנה יעילה בעת מלחמה. היכולת הגרעינית של איראן פותחת אפשרות לכל מדינה לאיים על ישראל בנשק קונבנציונאלי.

קבוצה קטנה של אזרחי רוסיה, חברי תנועת בית”ר, ניסו לקטוע את הופעתו של רה”מ אולמרט בבית-הכנסת הגדול במוסקבה. תוך זמן קצר אנשי השב”כ הוציאו אותם מהאולם לחקירה. מפליא כמה עמוק חדר הפחד לנשמות יהודים. הרי אין לשב”כ ברוסיה כל סמכות רשמית. המפריעים לא עברו על כל חוק רוסי. מדוע בכל זאת הם נכנעו לשב”כ? אמנם, בחורים בית”רים לא יכלו להתגבר על אנשי השב”כ, אך מדוע הם לא התנגדו להם? המפגינים היו זקוקים לתשומת-לב תקשורתי והמאבק היה יכול למשוך אותו אליהם.
השב”כ מגריש את עצמו כל-יכול ומדכא יהודים. צריך ללמד אותו לקח, צריך להוכיח שהוא אינו מסוגל לדכא את הרעיון היהודי.

ביקורו של אולמרט ברוסיה היה משפיל כצפוי מראש. פוטין נוקט בעקביות במדיניות הרוסית הפרו-ערבית המסורתית. לעיתים הוא מתנפל על הציונים כפי שעשו קודמיו הסובייטים. פוטין הוא פופוליסט, הוא לא יערער על האווירה האנטי-ישראלית ברוסיה. אולם ישראל חזקה יכולה הייתה לסחוט יחס מכובד מרוסיה. נסיעה למוסקבה לאחר מלחמת לבנון הכושלת הייתה רעיון גרוע. אולמרט הסביר לפוטין בהתרפסות את הדברים שישראל הייתה מחויבת לעשות ללא נטילת רשות מאף אחד. לרוסים ייקח המון זמן להכיר בסכנה הנובעת מאיראן הגרעינית; איראן תערער את היציבות באזרבייג’אן ואזורים אחרים בפרברי רוסיה, כפי שהיא עושה את זה כעת בלבנון ועיראק. איראן הגרעינית לא תחשוש מתגובה הרוסית. אולם כעת איראן – יריבתה של ארה”ב היא ידידה לרוסיה.
שר החוץ הרוסי, לברוב, הצהיר ביהירות שקהילה בינלאומית צריכה לנהל מדיניותה כלפי איראן על בסיס של הדדיות. הוא המכוון למשא-ומתן הדדי, אולם ההדדיות האמיתית צריכה להתבטא בהתקפה אטומית על המתקנים הגרעיניים של איראן. בהעדר מועמדים אחרים לביצוע הפעולה הזאת המשימה תיפול על ישראל. את הסכמת רוסיה לא ניתן יהיה להשיג בכל מקרה. אפילו אם רוסים היו מפסיקים את אספקת האמל”ח לאיראן זאת יכולה לפנות לסין, וגם לסוריה קיים מצבור ענק של נשק רוסי. סוריה לא מהווה איום צבאי על ישראל. הפסקת ההספקה הרוסית לא תחנוק את חיזבאללה: בעולם יש מספיק יצרני אמל”ח, ולארגונים ממומנים היטב אין בעיה להתחמש.
בביקורו לרוסיה אולמרט החזיר לרוסים בעקיפין את המעמד של השופט האזורי. למעשה רוסיה אינה יכולה לבצע את התפקיד הזה: היא ענייה מכדי לתגמל את מדינות האזור. רוסיה כבר אינה מסוגלת להציע לערבים תוכניות-ענק כמו הסכר באסואן, ואינה יכולה להקים את צבאות מדינות ערב. אין כל תועלת לישראל בגרירת רוסיה לאזור. הכי טוב לישראל יהיה להתעלם מרוסיה.
שיפור היחסים עם רוסיה משפיע לרעה על ישראל. לישראל יש בעיה עם קליטתם של המוני יוצאי רוסיה בתוכה. הפוליטיקאים הישראלים ה”רוסים” בחוסר אחריות מבליטים את ההבדלים האתניים של תומכיהם במקום לסייעה להם להיטמע בתוך החברה. נוצרים רוסים מהווים חלק לא מבוטל בחברה – כ-4%. ישראל מוצפת בתרבות סלאבית ובכלי תקשורת בשפה רוסית. אין לישראל צורך לנפח את היחסים הטובים שלה עם רוסיה. יחסים אלה מיטיבים רק עם קבוצת האוליגארכים המקומיים ואנשי העולם התחתון עם הקשרים האדוקים עם עמיתיהם הרוסים.
ליחסי רוסיה-ישראל יש עוד מימד: דרישותיה של החברה הפלסטינית-פרבוסלאבית הקיסרית. ארגון זניח שהוקם במאה ה-19 קם לתחייה ב-1992 והחל בתביעות הבעלות על קרקעות בירושלים. ברם, גם ליהודים הייתה הבעלות על קרקעות אלה לפני חורבן הבית, וגם לרבים אחרים – החל מהאימפריה העותומאנית עד המנדט הבריטי. אי-אפשר להתייחס ברצינות לתביעות הבעלות במימדי זמן כאלה.
כיצד רוסיה מעיזה לדרוש זכויות על אדמות היהודים אחרי שהשמידה אותם בשיטתיות לאורך כל ההיסטוריה? היא אף הייתה שותפה להבאת השואה הנאצית לפולין, היא אחראית על עשרות שנים של רדיפת היהדות והציונות בשטחה ובתכנון הגירוש ההמוני של יהודים לסיביר ב-1953.
רוסיה חייבת לפצות את העם היהודי על כל הזוועות, על כל הרכוש האישי והציבורי שנשדד ממנו במשך מאות שנים. מדינות רבות סרבו לדרישותיה הטריטוריאליות ואחרות של רוסיה המסתמכות על תקופת האימפריה. ישראל לא חייבת להיענות לדרישותיהם של הרוסים.