צה”ל היה צבא גמיש, נייד ומתוחכם. הסיוע האמריקני הפך אותו לבהמה גסה הנוטה להשתמש בנשק חדיש, לא בדוק ויקר מאוד. למרות הפרסומות, הנשק הזה לא תמיד יעיל, מתיישן עוד לפני שימושו בשדה הקרב ולא מצדיק את ההשקעה. מרוץ החימוש הרס את בריה”מ וגם ישראל לא יכולה לנצח בו. ישראל יכולה לוותר על הסיוע האמריקני ולחזור למתכונת המסורתית שלה כצבא לא טכנולוגי במיוחד אבל מיומן היטב, דבק במטרותיו, חכם ומוכן להקרבה. מהלך כזה מתנגש באינטרסים של הבירוקרטים הצבאיים והתאגידים הביטחוניים הישראלים והאמריקנים וזה לא פשוט. ברם ניתוק חבל הטבור של הסיוע הקושר את ישראל וארה”ב הוא המתכון לרפורמה בצה”ל.
צבאות ניידים גוברים על אויביהם על ידי ניצול יתרונותיהם הטקטיים, אף אם יריביהם עולים עליהם מספרית. עם זאת, כעת המצב השתנה. צבאות סדירים נלחמו בצבאות אחרים כמעט ללא מגע עם האוכלוסייה האזרחית. עידן הגיוס הכללי שינה את המציאות. ישראל מתמודדת עם מספר אין-סופי של אויבים – עם העולם המוסלמי. מצרים מסוגלת לגייס עשרה מיליון איש בסואץ ולהעביר אותם דרך סיני אל עבר תל-אביב. ישראל לא מסוגלת להשמיד כמות כזו של אנשים. מצרים כלל לא תזדקק לצבא – מיליוני אזרחים לא חמושים מסוגלים לדחוק את ישראלים אל הים. נראה לכם לא סביר? הרי איראן השתמשה בשיטה הזאת במלחמתה נגד עיראק: הם העבירו המונים מבני הנוער שלהם בשדות המוקשים העיראקים כדי לפרוץ את הדרך לחיילים. תארו לעצמכם עוד תסריט מקורי: מצרים שולחת צבא של חמישה מליון חיילים לסיני והצבא נכנע אך מצרים לא הכריזה על הפסקת אש. ישראל לא תוכל להתמודד עם כמות כזו של שבויים בעורפה בזמן מלחמה. לא תמיד תוכל ישראל לנצח במלחמה על ידי תמרונים.
דוקטרינה של מלחמה גרעינית טומנת בתוכה יתרונות רבים ומעט חסרונות. ישראל המסתמכת על נשקה הגרעיני יכולה לחסוך בחימוש הקונבנציונלי. היתרונות הכלכליים של פירוז כזה עצומים. ההרתעה הגרעינית תהיה יעילה אם לישראל לא יהיה כמעט נשק אחר. הדוקטרינה הגרעינית תמנע את האפשרות להתנגשות עם בצבאות ערב. אף אחד לא יעיז לתקוף מיראת התגובה הישראלית, במיוחד אם ישראל תכריז על מכה ומקומות נוספים הקדושים לאסלאם כמטרות לתגובה. ישראל יכולה אף להכריז על קונספט האחריות הקולקטיבית ולאיים כתגובה לתקוף כל אחת מהמדינות המוסלמיות או איחד. שהם ישגיחו אחת על השניה. עקרון התגובה הגרעינית כנגד פיגוע טרור הוא חסר פרופורציות אך האיום הגרעיני על איראן היה מונע את המלחמה עם חזבאלאה. ברם ישראל לא זקוקה לצבא גדול כד לפתור את בעיה: היא יכולה להגיב במכה גרעינית על כל תוקפנות מצד אחת מהמדינות ולהחזיק צבא קטן ונייד כדי להתמודדות עם חוליות טרור.
מדינות אחרות יכולות להטיל סנקציות נגד ישראל במקרה של שימוש בנשק גרעיני. אך הסבירות של תסריט כזה היא קטנה. צבאות ערב לא יתקפו מלכתחילה בידיעה שאין לישראל נשק אחר חוץ מגרעיני. במקרה הלא סביר כשמדינה ערבית תוקפת וישראל מגיבה במכה גרעינית מדינות המערב יאלצו להסכים שלישראל לא הייתה ברירה. במקרה כזה הסנקציות יהיו קצרות טווח ולא יעילות. כל נזק שהסנקציות יכולות לגרום לכלכלת ישראל יהיו פחותות ממימדי החיסכון כתוצאה מפירוז.
במקרה הגרוע הסנקציות יימשכו עשר שנים ויעלו לנו הפסד של הפסקה מוחלטת של ייצוא. זה לא יקטין את התוצר הכללי בכ-30%,הרבה פחות מזה. הודות לייצוא “האפור” , ייבוא חילופי והפניית חלק מהייצוא לשוק הפנימי. כעת ישראל מוציאה משאבים בסדר גודל כזה לצרכי ביטחון. זה אומר שהנזקים מהסנקציות מתקזזים עם חיסכון בהוצאות. אם ניקח בחשבון את הסבירות הנמוכה של הסנקציות ואת אפקט החיסכון במדדים כלכליים ואת משך הזמן הקצר של הסנקציות – דוקטרינה גרעינית היא כדאית לישראל.
המערב יכול להטיל סנקציות על ישראל עוד בטרם השימוש בנשק גרעיני על ידה. סנקציות כאלה יהיו חלשות: המערב היסס להשתמש בסנקציות כאלה גם כנגד הפצה לא חוקית של טכנולוגיה גרעינית. מדינות ליברל-דמוקרטיות חלשות מתייחסות רק לאיומים מידיים. סנקציות קשוחות כנגד איום היפותטי בלבד הן אינם סבירות. המערב היה מעדיף למנוע את הסכסוך הגרעיני, היה מציע לישראל נשק קונבנציונלי חינם ולוחץ על מדינות האסלאם שלא להתגרות בישראל.
אפשר להכריז על הדוקטרינה הגרעינית בצנע: בלי להודות רשמית בהחזקת הנשק הגרעיני להתחיל בפירוז ולהדליף את דבר המעבר לשיטת ההרתעה הגרעינית. ישראל נמלטה מהסנקציות בזמן פיתוח הנשק הגרעיני ולא תסתכן בהם אם רק תודיעה על שינוי המדיניות ביחס אליו.
ישראל היא מדינה קטנה בים ארצות האסלאם. לאורך ההיסטוריה, המוסלמים גירשו מספר פעמים את הנוצרים מהאזור אף שלעיתים נמשך הגירוש עשרות או מאות שנים. ישראל לא תוכל לשרוד בעזרת מדיניות הגנתית בלבד. המוסלמים מוכנים להקריב את צבאותיהם בגבולות ישראל. הסיכון שלהם הוא מצומצם: חיילי הצבא ומספר ערים הרוסות. הסיכוי היחידי של ישראל לשרוד זה להעלות את רף הסיכון למתקיף. לישראל מספיקות פצצות גרעין כדי למחוק את כל שכנותיה. מדינות מוסלמיות יירתעו מלתקוף אם ידעו שבזה הן חותמות על סופו של העולם המוסלמי. המוסלמים יוותרו לישראל חזקה ומאימת אך לא יניחו לישראל חלשה המהססת לנקום.
ישראל תרגיש יותר טוב תחת הגנה של מטריה גרעינית. תקופת השירות הצבאי הסדיר תתקצר ואולי לא יהיה צורך בהרבה מילואים. גובה המיסים ירד. עיוותים כלכליים הנובעים מהוצאות הביטחון הגבוהות יפסקו. השכנים המוסלמים יכבדו את ישראל החזקה עם השיגעון חבוי. וזאת תהיה ארץ נהדרת.

מהות הבעיה היא בכך שהם כמונו. היהודים וויתרו על חיים יחסית בטוחים בפזורה לטובת החיים המלאים בסכנות וקשיים בארץ המובטחת. גם הפלסטינים אינם מתכוונים להחליף את שאיפותיהם הלאומיות בטובות הנאה שמציעה המדינה היהודית. מקומות עבודה בישראל מפרנסים אותם, חיי הרווחה הישראליים מותירים להם פנאי, החינוך הישראלי (היהודים משמשים להם דוגמה) מלמד אותם שלאומיות היא דבר אצילי. והם ממשיכים להלחם.
הם דומים לנו ורוצים את אותה הארץ כמונו. גם הם לא רוצים לחיות ע”פ חוקים זרים ומנהגים לא להם. גם הם למודי רדיפה, פחד וטינה כלפי הרודים בהם. ערכים היקרים לנו יקרים גם להם. הארץ קטנה מדי מכדי להגיע לפשרה עליה. אנחנו רוצים את יהודה שכיום מאוכלסת על ידם והם דורשים את ירושלים הנמצאת בידנו. כל הסכם אינו קביל לשני הצדדים. כל אחד רואה בהסכם את השלב לקראת הקרב המכריע.
הדור הוותיק זוכר את המלחמות ואת רמת החיים המתאימה ל”תקופת הברזל ” והם מכירים בעליונותה של ישראל. הדור החדש מקבל עליונות זו כמובנת מאליה. ודורש שוויון. יש כאלה שגם השוויון אינו מספק אותם – הם מבקשים להשיב לעצמם את כל הארץ. תוצאות כלכליות אפשריות אינן מרתיעות אותם.
השוחד הישראלי לא מועיל. מזה עשרות שנים ישראל מנסה לרכוש את נאמנותם של הערבים על ידי הנחות במיסוי, פרויקטים ציבוריים מרשימים, במתן ביטוח רפואי, מימון החינוך, העלאת רמת החיים והטבות מפליגות אחרות. הישראלים סברו שאפשר לקנות את הנאמנות. לא ולא. הנאמנות נקנית רק על ידי השפעה אידיאולוגית. כל ההטבות הכלכליות רק משכנעות את הערבים שישראל זקוקה להם, מפלה אותם, חייבת להם. הם לא נאמנים אך לעת עתה שומרים על איפוק אך לא שוכחים להביע את מורת רוחם על נפח ההטבות ומתנות חינם, ולדרוש עוד ועוד.
אנו מפרנסים את האויב במקום להפטר ממנו.

השמאלנים סוברים שאם ישראל תיסוג אל הקו הירוק זה יביא שלום. זה מצחיק מאוד. ישראל נסוגה אך הערבים רואים את הקו הירוק אחרת. עכשיו הוא עובר בירושלים. ישראל נדרשת לבתר את המדינה. בעוד מספר שנים המצב הדמוגרפי יידחק את הגליל אל מחוץ לקו הירוק. נסיגות וויתורים לעולם לא יביאו שלום לישראל. מדינות מעולם לא סחרו בשטחן כדי להגיע לשלום. הפשרות הישראליות גורמות לערבים לדרוש עוד ועוד. לאחר השגת המדינה הם ידרשו החזרת הפליטים וגם פיצויים.
הפגנת כוח היא הדרך להשגת השלום. מדינות נבנות על ידי איום ולא על ידי טוב לב. הם מנצלות חולשות הדדיות ומתחברות רק במקרים נדירים. אין צורך בהגבלת הכוח. ערבים מביטים על ישראל כעל השכן החזק אך גם כזה החלש כי הוא מרסן את עצמו על ידי מוסר אידיאליסטי. יש גם דרך אחרת להשיג שלום: להפוך את שיתוף הפעולה עם ישראל לכדאי והכרחי לערבים עצמם. סוריה בזמנה הושיטה את ידה לחיזבאללה וחיזבאללה דחק אותה מלבנון. האירופאים-אידיאליסטים מחלקים את העולם לחברים ואויבים. הערבים מתחברים עם כל אחד בעת הצורך ולכן מסוגלים לשתף פעולה עם ישראל למרות העוינות. שיתוף הפעולה שישראל הציעה להם קודם לא מתאים להם עכשיו, הם יכולים לקבל יותר ובחינם מהמעצמות הדואגות להם. אפשר לדבר על שיתוף פעולה צבאי. הערבים קנו המון נשק מרוסיה, עכשיו הם קונים מהסינים. הנשק הזה אינו מסכן את ישראל. ישראל יכולה לייצר נשק סוג ב’ ולמכור אותו למוסלמים. לישראל יש תדמית צבאית מעולה והמוסלמים יכולים להעדיף אותם על פני הסינים.
ההשפעה האידיאולוגית היא שיטת המלחמה העכשווית היעילה ביותר. דבר לא מוציא את החשק להלחם כמו התעמולה. הערבים לא נקשרים מטאפיזית לאסלאם. במדינות האסלאם אין הרבה פנאטים. מדינות מרכז אסיה בעת השליטה הסובייטית היו כולן אתיאיסטיות. התרבות הצרכנית של המערב השתלטה פעם על האזרחים הרוסים ועכשיו היא פוגעת גם במוסלמים. המנהגים האסלאמיים שלהם מרגישים את האיום ומתנגדים למערב. המערב חייב לחזק את התעמולה אך בשום פנים לא להתרחק מהעולם המוסלמי. תעמולה היא סוג של נשק, ומי שמחזיק בו לא צריך להסס להשתמש בו כאשר היריב נוקט ברצח זוועתי. השידורים הלווייניים וירחוני הפורנו לבסוף ישפיעו על תחושת האנטי-מערב של המוסלמים. היהודים נכנסו למזרח התיכון כמו הדייר שמאוכלס בשכונת עוני מלאה בפושעים וקבצנים. לטרוק את הדלת יכולה להיות שיטת הישרדות, היתקלויות עם השכנים שיטה טובה יותר, אך הכי טוב זה לשנות את דפוסי ההתנהגות של השכנים.

למרות שארה”ב מנעה מישראל את הניצחון המוחלט במלחמת לבנון 2006 הריסון הזה משתלם לישראל. בניגוד למלחמות קודמות לישראל לא הייתה אפשרות לנצח. החיזבאללה שהשתרש עמוק בתוך לבנון אינו אש”ף השנוא על ידי הלבנונים. הסיכוי היחידי לנצח היה על ידי תקיפת סוריה ואיראן ועדיף בנשק גרעיני. חיסול התמיכה הוא השיטה לנצח את לוחמי הגרילה. אין לישראל אפשרות לפרק את החיזבאללה או למנוע ממנו להשיג נשק קל. מה שצריך זה למנוע את אספקת הטילים. ספק אם מי מהמומחים נתנו לישראל סיכוי לפרק את החיזבאללה ואף לעשות את זה מהר. ממשלת ישראל ההיסטרית ביצעה הרג של האוכלוסייה האזרחית בלבנון. אולמרט לא מצטיין בראייה לרחוק ולא נתן את הפקודה לתקוף את סוריה או איראן. ישראל לא הלכה לנצח ולכן הריסון האמריקני הציל את תדמיתה.
הישראלים סובלניים לאבידות כמו האמריקנים בעת מלחמת העולם השנייה, אך לא בווייטנאם. כשמלחמה היא הכרחית ומנוהלת היטב אנשים מוכנים לספוג קרבנות. אנחנו נגד מלחמות סרק ומוות חסר משמעות. הציבור הישראלי גילה אחדות מופלאה בזמן המלחמה האחרונה, אפילו השמאל תמך בה. ממשלת ישראל הייתה זקוקה להפסקת אש כדי להסתיר את העדר האסטרטגיה, ולא הציבור. חוץ מזה ישראל לא הייתה חייבת לאבד את החיילים בקרבות-רחוב. לישראל יש מודיעין טוב ואפשר היה להשמיד את מטרות החיזבאללה מהאוויר. הישראלים תמכו בהפצצות מהאוויר ללא קשר למספר הקרבנות בין אזרחי לבנון – הרי הם מרצונם נתנו מקלט ללוחמי החיזבאללה והצביעו בעדו בבחירות.
כעת ישראל התישה במידה רבה את החיזבאללה אך זה ניצח בזירת יחסי הציבור בעולם המוסלמי לעצמה ויחזור לעצמו במהירות. יש לו הרבה מתנדבים ונותני חסות פוטנציאלים. במקרה הטוב ימשיכו ההתקפות אפילו אם ישראל תחזיק באזור הביטחון בדרום לבנון. כל פתרון חוץ מהשמדת לבנון וחלוקת שטחה בין ישראל, הנוצרים הלבנונים וסוריה לא יחזיק מעמד. במקרה הגרוע ישראל תמלא את דרישותיו של החיזבאללה: מדינה פלסטינית ופינוי יהודה ושומרון.
הטילים מלבנון הזכירו לישראלים את מה שהם רצו להשכיח: הוויתורים לא יביאו לשלום עם הערבים. התמיכה הציבורית בנסיגה מיהודה ושומרון התרופפה. רק השמאלנים עדיין מאמינים בנסיגה. היחס שלהם לבעיה אינו קשור למדיניות העולמית או לאנאליזה צבאית. השמאל נלחם נגד אויבו המושבע – היהדות הדתית – אפילו במחיר של תמיכה מסוכנת בערבים. לפי המסורת המגונה של השנאה העצמית השמאל מנסה לגרום לישראל להפוך למדינה לא יהודית. לעזוב את יהודה ושומרון ולסמוך על טוב ליבם של הערבים היא דרכם להשפיל את היהודים הלאומניים והדתיים. השמאל הישראלי כולל בתוכו למרבה האירוניה גם את יבואני הדמוקרטיה נוסח אמריקה וגם שוחרי סוציאליזם נוסח האיחוד סובייטי. כל אידיאולוגיה, כל עוד היא אנטי-יהודית, מתאימה להם. ממשלת ישראל שולטת בכלי התקשורת ומקבעת את דעת הקהל. הממשל גם שולט בקבוצות בוחרים עצומות בעזרת תוכניות הסיוע הסוציאלי המנופחות. לא דעת הקהל ולא השכל הישר משפיעים על הפוליטיקה בישראל. אולמרט וחבורתו יכולים להמשיך בתוכניות הנסיגה שלהם.
המטרה הישראלית אינה השלום. היהודים יכלו לחיות בשלום גם בניו-יורק. ישראל נוסדה כי היהודים מבקשים לחיות בארצם. יהודה, שומרון ועזה הן אדמות ישראל. ספק אם אומה כלשהי מכרה את אדמותיה הבעלות ערך לאומי ודתי תמורת שלום. נהפוך הוא – מדינות נלחמו בעד שטחים פחות משמעותיים. ישראל היא גוף זר במזרח התיכון ולעולם לא תחיה בשלום. אף מדינה לא חיה בשלום קבע. בצפייה למלחמות טוב יותר להיות מדינה מכובדת מאשר ארץ בגודל של מחוז. הנסיגות גם לא יובילו לשלום. אחרי עזה הערבים ידרשו את יהודה ושומרון והחזרת פליטי 1948, פיצויים, חלוקת ירושלים, אוטונומיה לקהילות הערבים בתוך ישראל, שוויון מוחלט ותיקי שרים בממשלה לערבים. השוויון יגרום לבסוף לערבי לזכות בתיק הביטחון – אם נקח בחשבון עובדת היותו של פעיל “שלום עכשיו” בעמדה הזאת היום – אין זה דבר הזוי.

תורת “מדיניות הרווחה” היא הפרה הקדושה של ישראל. אף מפלגה פוליטית לא יכולה להרשות לעצמה לוותר על המון של מצביעים תלותיים: פנסיונרים-רוסים שלא עבדו בישראל ולו יום אחד, משפחות דתיות מרובות ילדים, וגם משפחות ספרדיות רבות התלויות יותר בקצבאות של המדינה מאשר שכר העבודה. הבוחרים המתקיימים מקצבאות משתמשים במפלגות פוליטיות ככלי לסחיטת המעמד הבינוני בישראל.
הקצבאות שישראל משלמת למשפחות ערביות מהוות את שיא הכסילות. חישבו: אנחנו משלמים לערבים כדי שיולידו יותר ילדים ויהפכו את ישראל פחות ופחות יהודית. פוליטיקאים ישראלים סוברים שהם יכולים לקנות את הנאמנות של הערבים בעזרת השילומים אך הערבים בזים למתחסדים האלה. מערכת הביטוח הלאומי הישראלית מאפשרת לערבים להתרבות תחת מטריית הביטחון הכלכלי. מקבלי הקצבאות המקבלים את חלק הארי מהזמן מתפתים לתעמולה של קבוצות שוליים קיצוניות. על חשבון הקצבאות נבנה בישראל הגיס החמישי.
החברה הישראלית מאוד מגוונת. רק מדינות בעלות אוכלוסיה הומוגנית הן בעלות שרידות גבוהה. מפלגות פוליטיות הפונות לכולם בעצם לא פונות לאף אחד. מפלגות המשרתות קבוצה מסוימת מעמיקו את הקרעים בחברה. בפרלמנט המורכב מבעלי אינטרסים צרים עוסקים בפשרות ובשוחד הדדי ולא מחפשים את המכנה המשותף. הכלכלה ישראלית היא זעומה אפילו עבור מדינה שנמצאת במלחמה תמידית ובודאי כמדינה יהודית. יש חשיבות לכוח הקניין בלבד והוא למרבה האירוניה בישראל – קטן ביותר.
לבעיית מדיניות הרווחה של השוטים אין פתרון בתוך המערכת הפוליטית הנוכחית. לישראלים הרגילים לקצבאות לא איכפת שהם הורסים את המדינה. על בעלי המעמד הבינוני לצאת לרחובות וללחוץ על הממשלה דרך התקשורת.

משבר הוא משהו יוצא דופן. הפוליטיקה הישראלית היא מפגן עניות אינטלקטואלית ומותר לכנותה פיגור.
המדינה שהצביעה בעד מפלגת סרק כמו “קדימה” או בעד אישיות כמו אולמרט אשר גידל בנים עריקים, נראית כחסרת הברירה הפוליטית. חסרון הברירה נראה תמוה עבור העם היהודי הדעתני.
תחושת הייאוש גורמת לצמצום הדעות. נראה שניסינו כבר הכול: נלחמנו נגד הערבים והסכמנו אתם, הצענו שיתוף פעולה ובנינו חומת ההפרדה, קראנו תיגר על מועצת האו”ם וחתמנו על הסכמים, אך המלחמה נמשכת. הישראלים המבולבלים איבדו את הביטחון העצמי והם מסמיכים את הפוליטיקאים למצוא פתרון במבוי הסתום. החכמה קשה להבחנה וכל פוליטיקאי בעל אמצעים וקשרים טובים נחשב לחכם. שיטה דומה עובדת גם בכלכלה: כאשר אין לצרכן דרך לבדוק את איכות המוצר הוא קונה מהחברה הכי גדולה בשוק. רוב הישראלים הם אנשים נבונים והם מעדיפים תוכנית מדינית, אפילו לא ברורה דיה, על פני גודל המפלגה או סתם אישיות הפופולארית בתקשורת. מזה נבעה התמיכה במטורפים שהרסו את גוש-קטיף: ראו, אנו נסינו כבר הכול חוץ מלהרוס את עצמנו, אז ננסה את זה. (ישראל כבר ניסתה את זה בסיני וקבלה מצרים החמושה בנשק גרעיני ופרלמנט הנשלט על ידי האחים המוסלמים). מכאן גם העלייה השלישית שהצביע לליברמן: אולי אנו נוכל להיטיב עם ישראל אם נשליט בה ערכים רוסיים או איכשהו נגרש את הערבים מגוש-עציון שאותו הם בכלל לא מעוניינים לעזוב. הישראלים מצביעים בעד תוכניות סרק בגלל העדר תוכניות אמיתיות. אף מפלגה לא הציעה תוכנית פעולה נבונה: להוריד את המיסים עד ל-35% מקסימום, לבטל את הקצבאות ולהחזיר את מעשי החסד למגזר הפרטי, לקצר את שירות החובה בצה”ל על ידי הפעלת תוכנית גרעינית, לעודד את הגירת ערביי יהודה ושומרון לירדן בעזרת תמריצים כלכליים והפעלת כוח מתון, לספח את השטחים היהודיים המובהקים לישראל. פשוט וניתן לביצוע. צריך רק את כוח להחליט.

כל מדינה מדינות העולם, בעקבות המעצמות, ממהרת לגנות את ישראל על אכזריותה בלבנון. הן שוכחות את השלדים החבויים בארונות שלהן. מספר השלדים בארונה של צרפת מתקרב לשלשה מליון מהמלחמות האחרונות באלג’יר ובאינדונזיה. הוסיפו לזה את יהודי צרפת אשר הובאו למחנות ההשמדה במלחמת העולם השנייה בעידודו של העם הצרפתי החופשי. זאת אומרת – חופשי מיהודים.
הסינים אינם צריכים אף לצאת מגבולותיה של המדינה כדי להרוות את צימאונם לדם. ממשלת מאו השמידה 50 מליון מבני עמה, והיום הממשלה שם מוציאה להורג את מתנגדיה בכמויות שמביישות את דיבוריה על לבנון.
רוסיה היא זה סיפור אחר. במשך מאות שנים של השמדה שיטתית את בני עמה ואת שכניה היא לא וויתרה אף פעם על השמדת יהודים. הרוסים, יחד עם האוקראינים רצחו יותר יהודים מאשר הנאצים. בנקודה זו הרוסים עזרו לנאצים כפי יכולתם. הם התחילו מחלוקת פולין כך שרוב המקומות הומי היהודים נמסרו לשליטת הנאצים. לאחר המלחמה הרוסים הבלתי נלאים המשיכו במזימה על ידי ייזום הפוגרומים והכנות לגירוש המוני של יהודים לסיביר ב-1952. לבריטים הספיק השכל לספק את השאיפות ההומאניות שלהם בצורה מתונה יותר. אין צורך להזכיר להם את ההרג של הסינים במלחמות האופיום או את האירלנדים ממש לא מזמן.
הנשיא האמריקני באופן טקסי ערך מחווה כלפי דעת הקהל ואמר משהו טוב על לבנון. הוא שכח כנראה כיצד אביו ביצע צייד ברווזים על ידי מטר הקליעים כנגד החיילים העיראקים שנמלטו על נפשם ב-1991. או אולי אומות העולם שכחו את דרזדן, ואת הירושימה ועוד מקרים בהם אמריקה השמידה במתכוון את האוכלוסייה האזרחית.
העולם ניסה להשמיד את העם היהודי אין ספור פעמים במשך אלפיים שנה. היום העולם המוסרי בוחר בשיטות מוסריות. הוא רוצה שהיהודים יתנהגו ע”פ מוסר גבוה. ליתר דיוק – שיהיו מוסריים עד מות. הם רוצים שיהודים יפנו את הלחי השנייה למוסלמים שעושים את מה שהנוצרים עשו במשך דורות – משמידים את היהודים. כנראה המוסלמים צודקים והיהודים אשמים בכך שהם מתנגדים להם. העולם הנוצרי הפוליטקלי-קורקטי אינו יכול להגיד את זה בפה מלא ולכן מוכן לתת ליהודים מדינה בגודל של גטו, עוד כיכר שבו יהודים צריכים להתאסף בהמתנה לרוצחיהם. כמובן שהיהודים לא צריכים להרים קול נגד כמה מאות טילים שנופלים על הגטו. ראו, הלבנונים לא מפציצים את ערי רוסיה או ארה”ב (תארו לעצמכם מה היה הרעש במקרה כזה). אל תגעו בלבנון! יהודים – שלחו יד בנפשכם.

לפני שנה ממשלת ישראל גירשה יהודים מגוש-קטיף – נווה-מדבר שהיהודים בנו בדם ויזע, נווה מדבר שהפריח את השממה. יהודי גוש-קטיף פיתחו את עסקיהם על ידי תרומות והשקעות פרטיות, היוו נתח ניכר מתוצר הלאומי והייצוא, ושילמו מיסים משמעותיים למדינה. צה”ל לא הגן על תושבי גוש-קטיף, הוא הגן על עצמו. בהתחנפותם למערב ולערבים שרון וחבורתו לא רק נטשו את עזה אלא גם הוציאו בכוח את תושבי גוש-קטיף מביתם. התוצאה שמפניה הזהירו כל המומחים, וזו שאכן התגשמה הייתה שהטרור הערבי רק התגבר. הערבים חשו בחולשת ישראל והחלו להפציץ אותה באלפי טילים.
מבחינת יחסי-ציבור המערכה על גוש-קטיף הייתה אסון. אפשר היה לערוך אותה במתכונת המערכה בעד דרפור בדגש על ברברים התוקפים את המתנחלים החרוצים השלווים או כמאבק של השלטון המושחת כנגד האזרחים אוהבי המולדת. במקום זאת תומכי גוש-קטיף ערבבו את שתי הגישות המנוגדות: גם קריאה לעזרה וגם לחץ פוליטי על הממשלה.
כל האחת מהשיטות הייתה יכולה להצליח. עשרות אלפי מפגינים יכלו לכבוש את הכנסת להכריח את הממשלה לקבל את דרישותיהם. הכוח מעורר כבוד והציבור היה מעדיף לראות את המתנחלים החזקים במקום את דורשי השלום. התקשורת ציירה את המתנחלים כאלימים והפער עם המציאות התברר כבלתי מובן. הפחד התחלף ברחמים, ורק מעטים תמכו באנשי הגוש. אנשים תומכים במאבקים מציאותיים ולא במאבקי סרק. המתנחלים היו צריכים להציג את עצמם ככוח שביכולתו לשנות את מדיניות של השלטון.
מצד שני, המתנחלים יכלו להציג את עצמם כחלוצים מפריחי השממה שמשוועים לעזרה. תומכי גוש-קטיף היו צריכים להפיץ את התמונות היפות של ההתנחלויות ולספק מידע מהימן על תרומתן הכלכלית למדינה. אם לא הצליחו בזה והמון אנשים סברו שהמתנחלים באמת זקוקים להגנה משמעותית של צה”ל, שהמתנחלים קיבלו את בתיהם בחינם ושאינם משלמים מיסים.
פנים אל פנים, מדלת אל דלת הייתה יכולה להיות שיטה יעילה אך היא יכולה להביא גם לתוצאה הפוכה. כנראה שישראלים רבים לא אהבו אנשים אינטרסנטיים דתיים שידפקו על דלתותיהם. מבצע הענק מדלת אל דלת נכשל.
לאנשי ההסברה היו דרושים ניתוחי נתונים מדויקים ולא כרזות המרגשות בעיקר את מפיציהן. הסיסמה “יהודי לא מגרש יהודי” הייתה כה משעשעת ולא אמיתית עד כדי כך שכשלון המערכה היה צפוי. עורכי המערכה היו צריכים להנמיך את הקונטקסט הדתי-האמוני של ההפגנות. אולי אפשר היה לוותר על התפילות הפומביות לפרק זמן קצר ולהחליף את הכיפות למצחיות-בייסבול בעת ביקורי-בית. במקום זה המפגינים הצטיירו כקהילה דתית ובכך הפסידו את תמיכתם של החילונים.
כל שיטה יכולה להצליח, כאמור, אם מבצעים אותה בנחישות. אם המתנחלים לא היו מוכנים להאפיל על דתיותם הם היו צריכים להתנהג כפי שהציבור מצפה מאנשי אמונה להתנהג. אפשר היה לנקוט במעשי הקרבה – עד כדי הצתה עצמית – הרי האמונה מצדיקה מסירות נפש.
אלפי שנים של חיים חסרי תקווה לימדו את היהודים להשליך את יהבם ברחמי העולם. בגולה רק בתי הדינים של הגויים היו מוסמכים להטיל עונש-מוות אך היהודים היו משוללי הזכות לדון למיתה על פי התורה. כדי לשמור על תדמיתם, הרבנים פיתחו מערכת פסיקות הלכתיות אשר הפכה את דין-המוות לבלתי אפשרי. כך הם גם עודדו את הפסיקה הרחמנית והפשרנית. הגישה הזאת מנוגדת לרוח התורה הדורשת ביעור מידי והחלטי של הרע מקרב הציבור. את פושעי ישראל והבוגדים צריך להעניש בכל חומרת הדין ולא על ידי הצהרות סרק “יהודים לא הורגים יהודים”. הורגים ועוד איך! יהודי מומר היה מטרה הראשונה של המכבים, סנהדרין הטיל עונשי מלקות ועונשי מוות על כופרים. הסירוב להעניש את פושעים משחק לידי הפושעים. מגני גוש-קטיף בחרו בפחדנות לא לירות במגרשיהם הבוגדים. הממשלה פינתה את גוש-קטיף כי לא הייתה התנגדות ראויה. הערבים נלחמים על אדמותיהם ומבצעים של צה”ל נתקלים בקרבות-רחוב. אנשי גוש-קטיף יכלו להלחם בעד כל בית ובית. שני הצדדים היו סופגים אבידות ויהודים היו יורים ביהודים, אך זה לא משהו יוצא דופן: פיצוץ “קינג דוד” על ידי האצ”ל גרם ליותר אבידות בקרב יהודים מאשר לבריטים, בן-גוריון ורבין רצחו יהודים ב”אלטלנה”. עמדה נוקשה נגד תוכניות הממשלה בגוש-קטיף הייתה יכולה למנוע את ביצועה. הממשלה רגישה לדעתה של התקשורת ולא הייתה משתמשת נגד מתנגדיה בגוש-קטיף בתותחים או בסיירות, במיוחד כשחלק ניכר מחיילי הסיירות הם מתנחלים. אם המתנגדים היו גורמים להתנגשות הממשלה הייתה נסוגה ומספר הקרבנות היה נמוך. לאנשים יש זכות להגן על ביתם. במקום זה המתנחלים הלכו כעדר להפגנות.
זו פוליטיקה הרת אסון. במתקפות הטרור שמחמת רפיונה ישראל מאתגרת את אויביה נפלו יותר יהודים מאשר עלולים היו ליפול בהתנגדות לגירוש גוש-קטיף. עוד יותר יהודים יהיו קרבנות האנטישמיות הגואה על רקע חולשתה שהתגלתה בפרשת גוש-קטיף. במקום להתעלם מהניסיון ולהשלות את הציבור באידיאליסטיות מוסרית, יהודים ישרים היו צריכים לגרום לצמצום הקרבנות על ידי ההתנגדות חריפה לממשלה. התסריט מוכר מהמהפכות הקודמות: לגרום לתסיסה בתוך הצבא האוהד ברובו את המתנגדים, ולחסל מספר דמויות מפתח. מוצדק היה להעניש את ניסו שחם המהולל, שנתן פקודה לפגוע באנשי גוש-קטיף בכפר-מימון. מאה או מאות מקרים של סירוב פקודה היו גורמים לתסיסה בתוך הצבא, וגורמים לסירוב המוני. הרי הסקרים העידו שמחצית מהצעירים בישראל התנגדו לנסיגה מגוש-קטיף. אם מחצית מהצבא היה מסרב, החצי השני, השמאלני, לא היה מסוגל לתפקד. שימוש בצבא כנגד אזרחי מדינה הוא מעשה לא חוקי בעליל ומשפטנים בשירות המתנגדים היו יכולים לשכנע את החיילים בזאת.
תעמולה בקרב צה”ל שחייליו שמבקרים תדיר בבית היא משימה לא קשה. ברם לגרום לתסיסה רצינית לוקח זמן ואנשי גוש-קטיף בזבזו אותו, וניסיונות ההדברות עם חיילים בודדים בכפר מימון היו מאוחרים מדי, חסרי משמעות. ממשלת ישראל גירשה יהודי גוש-קטיף במקום לגרש את ערביי הגליל כי הסנובים האלה עובדים בשירות אדוניהם מהמערב. הם לא היו מעוניינים בפרשת הערבים המסכנים בתקשורת והיו צריכים להפגין התנגדות להשפעה דתית, אפילו יהודית. לכן עריכת הפגנות מחאה בישראל הייתה בלתי יעילה – שרון וחבורתו התעלמו מהם במפגיע. אולי אם המתנחלים היו יותר יעילים הם היו לארגן הפגנות בארה”ב כי שם אין צנזורה על הסיסמאות. המפגינים היו יכולים לחסום רחובות בוושינגטון – דבר בלתי אפשרי בארץ בגלל המשטרה. ארה”ב מימנה את הגירוש מגוש-קטיף והפגנות בשטחה היו מוצדקות פוליטית. יהודי ארה”ב לא פחות דתיים אך המדיה האמריקנית יותר חופשית.
המתנחלים טעו במתן אמון לחוגי הרבנים הממוסדים. הרבי אמר מפורשות שאסור למסור את שטחי ישראל אך חסידיו למעשה נמצאו לצדה של הממשלה. כהשמשטרה תלשה את נחיריו של המפגין הרבנים המשיכו להטיף להתנגדות לא אלימה. הרבנים היהירים הרבו לערוך קמפיינים עצמאיים במקום להיעזר במומחי יחסי-ציבור. התוצאות היו לא רק פגומות אלא לפעמים הפוכות. יחסי –ציבור שמתוכננים בחובבניות עלולים לעורר בחילה בציבור.
אי-ציות לרבנים היה יכול לפגוע כלכלית כי תומכי גוש-קטיף תלויים בתרומות. ברם הם יכלו להסתדר גם ללא תקציבים גדולים. כהשמשטרה עצרה את האוטובוסים השכורים אנשים הסתננו לגוש-קטיף ברכבים הפרטיים, כולם עם מלאי מים ומזון. אפשר היה לגייס תרומות מהציבור בארץ, כפי שעשו בעת המבצע “מאמין – נוטע!”
אנו מאשימים את ממשלת ישראל בהריסת גוש-קטיף. אך עלינו להאשים גם את עצמנו.

דוקטרינת ההרתעה של קנאן אפשרה לארה”ב לחסל את בריה”מ. בעקרון, קנאן דרש אפס סובלנות כלפי היריב ותגמול הולם מידי על כל ניסיון תוקפנות. זהו העיקרון היהודי האוטנטי “עין תחת עין”.
העיקרון חסר הפשרות הזה יכול להראות אכזרי מדי ויקר למדי. אך לא כך הוא. היריב היה יודע שפעולותיו נבלמות מיד והיה מוריד את פעילותו עד למינימום, לרמת של יציאה ידי חובה. חשוב להגיב על כל פעולה של האויב כדי שלא יוכל אפילו לחשוב על השגת יתרון וכך יפסיק את תוקפנותו.
עיקרון “עין תחת עין” דורש תגמול על כל פעולה ולא תגובה בעלמא. ע”פ היהדות פושע נענש מיד ולא מוחזק בבית הסוהר תקופה ארוכה. ביחסי אנוש הרתיעה מהעונש מונעת עבריינות. זה לא עובד כנגד לוחמי גרילה כי הם מפוזרים ולא ניתן להענישם. כך ארה”ב לא יכלה להעניש את בריה”מ על מעשיהם בקובה או באנגולה. כשאי-אפשר להעניש – צריך להרתיע.
ישראל לא יכולה או לבודד את החיזבאללה או את החמאס ולהעניש אותם . אבל בכל זאת, ישראל יכולה להתמודד איתם. תחת איום הטילים מעזה צריך לבער אזור הביטחון שם ולא סתם להרוס את הערים.
ע”פ שיטת ההרתעה ישראל הייתה צריכה למנוע עבודות תת-קרקעיות מהחיזבאללה בדרום לבנון ולהתמודד עם ששומרי חיילי משמרות המהפכה האיראנים כאשר אלה הגיעו לבקעה. קנדי לא חיכה עד שהרוסים יציבו את הטילים בקובה, הוא יזם וסיים את הקונפליקט.
ההרתעה עובדת רק כאשר מפעיליה מיד מבעירים את הסכסוך למימדים בלתי נסבלים מבחינת האויב. בכל מקרה אחר, היריב ימשוך אל תוך מלחמת התשה. פעילות החיזבאללה היא זולה וישראל מוצאיה 20 מליון דולר ליום על הלחימה בלבנון. באם ניקח את זה בחשבון סדרה של תקריות יכולה להביא לפשיטת הרגל של ישראל. תגובת תגמול ישראלית צריכה להיות רחבת היקף כדי להרתיע מפעולות חוזרות ולשלול מהאויב את הניצחון ביחסי ציבור אשר הוא זוכה בו במשך הסכסוך המתמשך. הנחישות הישראלית צריכה לקבוע את מעמדה כבעלת-בית – עקרון המפתח של המנטאליות הערבית. ישראל חזקה וחסונה תחיה בשלום עם ערבים למשך תקופה ארוכה.

תוצאות חיוביות מולידות הרגלים. עד כה הבריונים החמושים קיבלו רק תוצאות מעודדות. הם הציאו את צה”ל מלבנון ומעזה. הם דחקו את צה”ל מרוב איזורי יש”ע. דה-פקטו הם כבר השיגו מדינה והטבות רבות. הם לא נתנו שום דבר בתמורה. למה להם לעצור?
עלויות מלחמת הגרילה הן נמוכות. היא אף מניבה רווחים: היא מביאה תרומות, הסעודים משלמים לשהידים, את ה”קסאמים” מייצרים מפסולת מתכת ומדשנים כימיים. ללוחמים הפלסטינים לא מספיקה מדינה קטנטונת חסרת משמעות. הם שואפים להישאר במרכז תשומת הלב של העולם בכך שיובילו את המאבק המוסלמי נגד המערב. את זאת משיגים על ידי מלחמה ולא בבניית הבית הלאומי בפרברי המזרח-התיכון. הסיכוי עולה על הסיכון. הרי המערב וישראל כבר הסכימו לקיום מדינה פלסטינית, והסבירות שיחזרו בהם היא נמוכה. כדי למנוע את המשבר ההומניטארי העולם לא יטיל עליהם אמברגו ולא יקצץ את הסיוע. התקשורת העולמית משגיחה על מדיניות התוקפנות הישראלית. אז מדוע שיניחו את נשקם?
הפיתוי להמשך הלחימה עוד יותר ברור מצד החיזבאללה. המלחמה היא לחם חוקם. לא קל לשכיר-חרב לחזור לחקלאות, ונפח התרומות תלוי במימדי המלחמה. הצלחות החיזבאללה מעודדות צעירים להתגייס לשורותיו. לוחמים חדשים תפסו מהר את מקומם של הנופלים. החיזבאללה לא צפוי להתמוטט. הוא גם לא צריך להשיג הישגים של ממש – המשך ההתנגדות הוא כבר הישג בפני עצמו. החיזבאללה מרוויח במלחמה ומפסיד מהשלום.
מצבת המטרות רחבה מעוד. לערבים אין סיבה להסתפק ביש”ע. גם הגליל המאוכלסת ברובה על ידי ערבים היא מטרה. ירושלים, השבת הפליטים עד לדור הרביעי – כל אלה הן גם מטרות ראויות. החמושים ימשיכו להלחם על כל דבר על מנת לא לחזור אל חיי השלום שאותם הם כבר שכחו. אנשים מפסיקים להלחם רק במקרה שהמשך המלחמה יגרום להם הפסד.
הערבים יסכימו להשלים רק אם ידעו שהמשך הלחימה יגרום להפסקת היוזמות המדיניות, לביטול ההכרה במדינה פלסטינית, לסיפוח השטחים על ידי ישראל וגירוש האוכלוסייה הערבית לירדן.
לאיראן חשוב להציב את עצמה כמנהיגת כל העולם המוסלמי. המדינה הפלסטינית לא מעניינת אותה. ולכן כדי להסיר את האיום האיראני ישראל צריכה להשפיל את טהרן על ידי פעולה צבאית. מחוות הרצון הטוב לא מביאות לשלום. כוח מרתיע הוא הערובה לשלום.
אל תנהלו משא ומתן, ועל תשחקו משקי דיפלומטיה כי כך ערבים מעוניינים לשחק. על כל פגיעה בכם הנחיתו מכת תגמול חזקה, הודיעו הודעה קצרה לעיתונות וזהו. אל תבקשו דבר מערבים, במיוחד לא את השלום. אל תציבו לעצמכם מטרות בלתי ניתנות להשגה כמו להשמיד את הגרילה בשטח האויב. התייחסו לערבים כאל זבובים – השמידו אותם ללא רחמים בעת הצורך והתעלמו מהם כשזה אפשרי.
זו היא האכזריות שאיתה הם לא יוכלו להתמודד.