לארה”ב אין מטרה באפגניסטן. כאשר פנה ג’ורג’ בוש לטליבאן כשלושים יום לאחר מתקפת ה-11/9, הוא דרש דבר אחד – להסגיר את אוסאמה בן לאדן לארה”ב. האמת היא שהם הסכימו, אם רק יספק להם בוש ראיה כלשהי למעורבותו של בן לאדן בפיגועים. אולם לבוש לא היו ראיות בנמצא, והוא סרב למשא ומתן. הטליבן שיתף פעולה עם המערב בביעור מטעי האופיום עד שהסנקציות הכלכליות לא הותירו לו כל ברירה אלא לשוב ולגדל את הסם. לבטח ניתן היה להגיע להסדר שבמסגרתו הם היו מסגירים את אוסאמה, ובכל מקרה, הדחת הטליבן לא שרתה שום אינטרס אמריקאי. להיפך, הטאליבן סיפק ממשלה יציבה ואחראית באפגניסטן, שהיה קל בהרבה להתמודד עימה מאשר כל אחד אחר, ואין לי ספק שניתן היה להגיע להבנה באשר למחנות הטרור, כשם שהגיעו להבנה בנושא הסמים.

מעניין לראות שהטקטיקה בה משתמשת ארה”ב באפגניסטן היא כזו של חנק- בדיוק מה שהיא אוסרת על ישראל לעשות בעזה. ההנחה היא שתחת מספיק לחץ ומצוקה, יפנה העם עצמו נגד המשל השולט. אולם בשתי המדינות אין זה סביר שזה יקרה: תושבי אפגניסטן והרצועה לא באמת מסוגלים ללחום בתנועות ההנהגה שלהם. ובעודם מוקיעים את ישראל על כל אזרח הרוג בעזה, יוטב לאמריקאים לזכור שמות שמרבית האמריקאים מעולם לא שמעו עליהם כמו: צ’ווקר קארז, מודו וקאמה אדו – כפרים שנשרפו מהאוויר על יושביהם בידי מטוסי קרב אמריקאים. הוסיפו לכך את השימוש המאסיבי בפצצות מצרר באזורים מיושבים. הדיבור על חיסולים ממוקדים אינו רציני. חיסולים רבים של ארה”ב אכן היו ממוקדים- רק שהם מוקדו על מטרות לא נכונות. לא פעם השתמשו מודיעים מקומיים באמריקאים כדי לסגור חשבונות אישיים והזינו מודיעין שגוי כדי להרוויח עוד כסף.

ריחוקה הרב של אפגניסטן משמש כתכסיס על המורל האמריקאי. אנו שופטים אנשים בהסתמך על תגיות: יאמרו מה שירצו אנשי המוסר במערב, המערבי הטיפוסי מתייחס אחרת לאירופאים, ילידים פולינזים, או מוסלמים. האפגאנים היו כה רחוקים שלא הדביקו להם כל תגית: למעשה הם נחשבים “כלומניקים” עליהם לא מגנים שום עכבות מוסריות. אלפי אסירי טאליבן נרצחו בידי המוג’אהידין בצעדה לכלא שברגן, תחת ידיעה מוחלטת של ארה”ב. מה הייתה החלופה לטבח? לא ניתן לכלוא אותם לנצח, ומצד שני לא ניתן לשחררם. כמו ישראל מול צבא דרום לבנון, האמריקאים שמחו להאציל את הסמכות לעשות את מה שחובה לעשות, גם אם זה לא נעים מוסרית- למישהו אחר.

אולם ריחוקה של אפגניסטן העניקה לארה”ב דבר שנמנע מישראל: ההזדמנות לפתור בעיות באמצעים מציאותיים, במקום “מוסריים”. מעצרים שרירותיים, עינויים רחבי היקף, אי צדק פושה, שלטון בכוח הזרוע, ודיכוי כל התנגדות- אלה הם אמצעים שמאפשרים את עיצובה מחדש של מדינה. מלחמות בין ברבארים כלל אינן מגיעות לחדשות, אולם המעשים “שלנו” – מעשיהם של אנשים שאנו מחשיבים כעצמנו – כן מגיעים לשערי העיתונים. ישראל יכולה להמנע מעינה הביקורתית של המערב אם תבנה לעצמה תדמית של מדינה פונדמנטליסטית ומשוגעת, במקום מדינה מערבית. לאחר שנעשה את הדרוש, נחזור לסורנו הליבראלי. בריתות של הממשל האמריקאי עם משטרי זוועות ברחבי העולם מראים בבירור שזכויות אדם ממש לא מטרידות את משרד החוץ האמריקאי- ושהיחידה שזועקת בנושא היא התקשורת. אם ישראל תצליח להמנע מסיקורים תקשורתיים, היא תוכל לעשות כל העולה על רוחה.

הבעיה מתחילה כאשר הדרג הצבאי מסרב להכיר בזוועות המתמשכות, וממנה קצינים אמריקאים שיעבדו יחד עם המיליציות המקומיות. החל מרגע זה, אנשים יתחילו להאשים את ארה”ב באחריות למעשי הטבח. אפילו שיתוף פעולה קרוב יכול להוכיח עצמו כבר סיכון: ישראל חטפה ביקורת רבה לאחר סברא ושתילה רק מכיוון שחיילי צה”ל היו בקרבת מקום ולא התערבו. בדומה, היו אלה שהאשימו את האמריקאים שלא התערבו בלב מלחמת האזרחים בין הפלגים השונים באפגניסטן- כדוגמת המאבק בין כוחותיו של באקה קאן ומוחמד ווארדק.

אי נכונותה של ארה”ב ללחום במלוא הכוח מחריפה את הבעיה. האפגאנים מסוגלים להבין אכזריות וטוב לב, אך כל דבר באמצע נתפס רק כחולשה. כאשר חוקרים אמריקאים ירקו על הקוראן – טקטיקה טובה לריכוך הנחקר – ואסירים אפגאניים בתגובה פתחו בשביתת רעב, תגובה נורמאלית הייתה לאפשר להם לגווע למוות. האיסור על התאבדות בבתי הכלא אינו מסתמך על שום בסיס מוסרי. אולם כאשר הממסד הפוליטי מיהר להתנצל, המוסלמים הבינו מי באמת מחזיק בכוח.

אולם חרף החשיבות האדירה שבביסוס יחסים טובים עם ראשי ממשלה אמריקאים ואישי ציבור ככלל, ניכר כי ישראל משקיעה בכך מעט מאוד. בהשוואה לכספים המושקעים בחקירות משטרה של בכירים, ניכר כי בפסגות כמעט ולא משקעים כספים. פסיכולוגים, פסיכו אנליסטים וחוקרי שפת גוף כמעט אינם מועסקים, מומחי שיווק אינם מעורבים. בירור רקע, מציאת נקודות תורפה וכדומה אינן נחקרות דיו. רעיונותיה של ישראל אינם נארזים כמו שצריך עברו הצרכן הספציפי, בין אם זה פנייה לקו יותר דתי או לאומני, דמוקרטי או אנטי טרור, או כל אינטרס אחר שיכול להיות לצרכן הסופי. שום מאמץ לא מושקע בניסיון לתמרן את איש המפתח לדעתה של ישראל. לדוגמא, כלל איננו יודעים האם מבטאו האמריקאי של ביבי עוזר או פוגע בנו מול קהלים אמריקאים. האם זה משעשע או מעצבן אותם? האם עלינו להעביר ראשי ממשלה סדנאות הגייה או שמא לעודד אותם לשבש את דיבורם? איזו שפת גוף מעדיפים נשיאים שונים? האם יעדיף הנשיא מטאפורות או דיבור דוגרי? כל איש פרסום יודע את החשיבות האדירה של סוגיות פעוטות אלה בהשגת המכירה. מכירת פוליטיקאים אינה שונה.

עלינו לא להתאפק כל כך עם בכירים אמריקאים מדרג נמוך, בעיקר אנשי משרד החוץ האמריקאי שמשפיעים מאוד על מדיניות הממשל מול ישראל, ולעיתים קוראים לאנטישמיות בוטה. מסמכי הפסיכו אנליסטים שלהם ומעשיהם בחדרי מלון הם הדבר הקל ביותר להשיג- והמתגמל ביותר.ניתן להשפיע עליהם בדרך עשרות חברים ומכרים. הם אינם מתחבאים או מוגנים. אם נגייס כמה עשרות שכאלה תהיה השפעתם על הנשיא אדירה, בעיקר כי הרמטכ”ל האמריקאי סומך על דעתם הקולקטיבית של יועציו המושחתים.

ארה”ב אינה מסתירה את העובדה שהיא משפיע על תוצאות הבחירות במדינות זרות. פוליטיקאים ושגרירים אמריקאים מכריזים בדרך קבע על העדפתם למועמד כזה או אחר בחו”ל. USAID, CIA והקרנות השונות של הבית הלבן שופכים כספים בבחירות זרות. בדומה, על לישראל לעצור עצמה ולהשפיע על הבחירות בארה”ב. זה אינו רעיון מופרך, רבין הודיעה על תמיכתו בניקסון על פני המועמד הדמוקרטי. יש דרכים רבות להשפיע על בחירות: בכירים ישראל בגמלאות יכולים לדבר על יהדות ארה”ב, AIPAC יכולה להעמיד שורה של תורמים יהודיים, את גישת המתמודד השני האנטי ישראל אפשר לבקר בגלוי.

על ישראל לקחת חלק בעצירת פעולותיהן של תנועות יהודיות חתרניות בארה”ב. הצרות שלנו מול ניקסון הושרשו בכך שהיו אלה יהודים שהובילו את המאבק נגד המלחמה בוייטנאם. למרות שכוחם היום ירד, הליברלים היהודים כיום נתפשים כטורדניים מאוד בעיני השמרנים. כאשר קבוצות מעין אלה מבטאות את דעתן חסרת הרלוונטיות, הבית הלבן טועה וסובר שמדובר בדעתה של ישראל ושל תורמים אמריקאים יהודים.

חרף התעקשותם של האנטישמים, היהודים אינם שולטים בתקשורת האמריקאית. עיתונאים ובעלי רשתות תקשורת מרקע יהודי, המלאי חשיבות עצמית, אגואיסטיות ויומרה, לרגע אינם משרתים את האינטרס של היהודים או ישראל. שינוי מצב מרגיז זה יהיה קשה יותר מכל מבצע ריגול בינלאומי, ולא ספק רווחי יותר. מלבד האמצעים הרגילים של שוחד וסחיטה, לישראל יש כלים רבים כנגד קטגוריה זו. לטפו את האגו שלהם בהצעת מפגשים עם בכירים ישראלים, כולל ארוחות חגיגיות. עשו זאת על מנת לעורר מחלוקת פנימית- הזמינו חלק, ולא אחרים, הפכו אות לקנאים. אם תנהל ישראל רשת של אנשי מקצוע תקשורתיים, היא תוכל להבטיח קידום מקצועי למי שיישר קו עם המדיניות. גישה להדלפות אקסקלוסיביות, שיינתנו לעיתונאים ידידותיים בלבד, תהיה עוד מעלה. עיתונאים- אנשים פשוטים עם אגו אדיר, מהווים את המטרות הקלות ביותר של מאמץ המודיעין.

כתבים זרים בישראל הינם כפרי בשל לקטיפה. הם במלים זמן רב פה, קל לגשת אליהם, והם ימכרו את נשמתם עבור סיפור. כיום מסתמכים אנשים אלה על ערבים ופעילי שמאל שיספקו להם מידע, אך שום דבר אינו באמת קושר אותם לאויבינו. במקום עובדות יבשות, על הממשל לספק להם דם אמיתי. סיפורים בלעדיים על חוליות טרור ערביות שפוגעות ביהודים יהיו שוות הרבה יותר מהתמונות המעייפות כר של מתנחלים היורים על ערבים, שכבר ברור לכולם שאינם בדיוק עוברי ארוך תמימים. כתבים נוטים להיות בורים ולא טורחים לברר את כלל העובדות. תנו להם מידע- שיהפוך למעשה לתסריט. היזהרו לא לתת את אותו הסיפור לכולם, אלא שמרו על בלעדיות. במציאות הקיימת לעולם אין מחסור בסיפורים טובים לכתבים ידידותיים. לא הסיפורים שאנו אוהבים, אלא הסיפורים הטובים- אהבה ודם. עובדות רגישות על משפחת הקורבנות, תמונות מוכתמות בדם של אהובים, הדברים עליהם משגשגת התקשורת. על הסיפורים להיות מוכתמים בקיצוניות: ב2006 העדיפו העיתונאים את הגרסה הערבית- ישראל הפציצה את בירות- על פני הגירסה הישראלית- ישראל הפציצה מבנים בבירות בעלי שימוש כפול. עיתונאים רוצים אקשן- לא נורמאליות. אז תנו להם פשיעה- פשיעה ערבית, כדוגמת תקיפת אזרחים ישראלים. על שדרות ועזה להפוך לשם המוכר בכל בית במערב. שכחו מויכוחים: אלה תמיד משכנעים את המשוכנעים. יהיה אשר יהיה, ספקו את הצד שלנו לסיפור מיד, לפני שהערבים יגישו את שלהם. ושחדו עיתונאים- כן. ושחדו עובדיהם ערביים- מי שמספקים להם את המידע כיום.

רבים מאמינים בשגגה שמנהיגי העולם מבססים את דעתם על ישראל על עובדות, ולא על דיווחי התקשורת. טעות מרה זו היא שגורמת לישראל להתעלם מהתקשורת העולמית. אלא במקרים חשובים באמת, לנשיא האמריקאי לא אכפת מעובדות, אלא מתפיסת עולמם של מצביעיו. אם היהודים אינם מדכאים את העזתיים, אך הציבור האמריקאי חושב שכן, אז הדרישה שישראל תעזוב את עזה הופכת לאינטרס אישי עבור הנשיא. יתרה על כן, דווקא הנשיא אינו יודע את העובדות בנושאים יומיומיים: הם מסתמכים על מודיעין גרוע, ועל עדכונים של משרד החוץ הנגועים בפוליטיקה. אף לא נשיא אחד בהיסטוריה הבין את מורכבות הסכסוך הישראלי ערבי, ואת הפרטים הטכניים של הגבולות, או את המנטאליות של בוחרינו כלפי הפוליטיקאים מבית. הנשיאים נוטים להיות לא חכמים במיוחד, אך מעבר לכל- הסכסוך הערבי ישראל פשוט לא חשוב להם במיוחד. ובמדינה קטנה, בעלת גבולות בלתי ניתנים להגנה, הבנת הנשיא יכולה לעלות לנו בהשמדה. על הפתרון הוא להעביר לממשל האמריקני דיווחים משלנו- לא על בסיס יומי- אך חודשי בוודאי.

אין זה נדיר שעיתונאים מחזיקים בקשרים טובים יותר עם הממשל האמריקאי ממה שפוליטיקאים יכולים רק לשאוף אליו. העיתונאים לא רק שנחשפים למחשבות המנהיג, שלרוב מבקרות את ישראל, אך הם זוכים לאוזן המנהיג. האם ניתן לקוות לצינור יעיל יותר ממי שמשפיע על מיליונים עם ערוצו הטלוויזיוני וזוכה לאוזן קשבת של נשיא המדינה? אין ספק שעיתונאים אלה חשובים יותר לישראל מאין ספור בכירים בשורות האויב, והרבה יותר קל לגשת לעיתונאים. אולם לא נעשה שום מאמץ לזכות בחיבתם של אנשים אלה.

אף מעבר לכף, המבצעים לא חייבים להיות סודיים תמיד. יוטב לישראל אם תשקיע בניו יורק טיימז מאשר בטייסת מטוסי F-35 . בעבור חצי מעלות העסקה הצבאית חסרת התועלת, יכולנו לקנות את כל העיתון. מניית שליטה הייתה עולה כמו שני מטוסים לכל היותר. אין ספק ששכנוע הקהל האמריקאי שהאינטרס הישראלי הוא למעשה אינטרס אמריקאי- לדוגמה- הפצצת איראן. בטווח הארוך אם יגרום הדבר לארה”ב להלחם בעבורנו זה יהיה זול בהרבה מכל טייסת.
התמכרותה של ישראל לצדקה ונדבות מכשילה אותנו. אנו לוקחים נדבות במקום לחלק. במקום לקבל כסף מאוונג’ליסטים נוצריים, עלינו לממן אותן- וקבוצות ידידותיות אחרות- ולדרוש מעורבות פוליטית בתמורה. הסכומים המעורבים יהיו זניחים, אך התועלת- אדירה. במקום למצוץ כסף מהגלות, סכום יחסית קטן עם הוצאות אדמיניסטרטיביות גבוהות, על המדינה לממן מוסדות יהודיים ברחבי העולם בכדי למנוע את השתלטות השמאל, שמשפיע על בוחרים יהודיים. אולי אפילו נוכל לעורר זהות יהודית בקרב הקהל ההולך ומתבולל.

תלותה של ישראל בברונים היהודים בגולה הינה מוטעה. יוטב לנו להתרחק מאנשים אלה. הם הרסו בדרך קבע את יחסי היהודים עם נשיאי ארה”ב- כאשר טרומן וניקסון הם דוגמאות בולטות. במונחים מעשיים, הרבה מנהיגים בגולה הם בכלל אנטישמים: הם רוצים ישראל שפלה ולא בולטת בכדי שלא לספוג השלכות אישיות. ישראל, מדינה שונה וגאה, מסמנת אותם כשונים בקרב הציבור האמריקאי- שזה הדבר האחרון שהם רוצים. בניסיונם להכחיד את היהדות, הם מכריזים כי כל אזכור של היהודים, וכל בדיחה בלתי מזיקה על יהודים- היא אנטישמית. אולם ישראל מטיבה מאזכור תכוף של היהודים, מאחר וזה שומר אותנו בשיח הציבורי. מנהיגי הגלות רוצים לשמור על יחסים טובים עם המוסלמים, וישראל מטיבה מהצגתה כקו ההגנה האחרון מול האסלאם, ממש כפי שהיינו קו ההגנה של ארה”ב בפני הקומוניזם במזרח התיכון.

המיתוס שרק בזכות יהדות ארה”ב אנו שומרים על קשר טוב עם המדינה הינו מנופח ביותר. במרבית המקרים יהדות ארה”ב דווקא פוגעת בנו. יהודי ארה”ב אינם ניחנים בטקט ופעמים רבות כבר האיצו במנהיגים אמריקאים הרבה מעבר למה שהיה להם נוח. השפעתו של AIPAC על הקונגרס עושה הרבה רוח- שרובה מזיקה לישראל, וכמעט ואינה מטיבה בשום דרך. סנאטורים מפייסים את תורמיהם היהודים בכך שהם חותמים על מכתבים חסרי כל תועלת או משמעות משפטית שאינם מחייבים את הממשל. בינתיים, ארה”ב משקיעה פי כמה במדינות ערב מאשר בישראל, מוכרת לערבים הרבה יותר נשק מישראל, ולמעשה מנצלת אותנו כקלף מיקוח במשא ומתן על הנפט מול הערבים. ניתן אף לטוען שמכתבי הסנאטורים מזיקים לישראל מאחר והם מצריכים מהנשיא להוות אופוזיציה ולתמוך בערבים בתמורה. אילולי הקשקשת על “הידידות ” בין ישראל לארה”ב, הכל היו רואים את האנטישמיות האמריקאית היומיומית. לכן, על היהודים לפנות למדיניותנו עתיקת היומין שלנו בבתי משפט זרים, שכיום נהוגה דווקא בערב הסעודית- דיפלומטיה שקטה של שוחד ומצנחי זהב, מימון לפרויקטים של בכירים והצעת חוזים על ספרים, הענקת אוניברסיטאות בכסאות פרו ישראלים, ושימוש כמתווך בין בכירים.

מנהיגי הגלות מקלקלים לעיתים את יחסיה של ישראל בכך שהם מכריזים בשגגה על מנהיגים מסוימים כאנטישמים. אותה האנטישמיות לרב אינה יותר מאשר ההצבעה על היהודים כקבוצה נפרדת. הם עלולים להגדיר את אותה הקבוצה בנאמנותה לישראל, כוחה הכלכלי – תכונות לא ממש מזיקות, אולם יהודי הגלות שונאים את עצם אזכורם כיהודים, וכשונים מעמיתיהם הגויים. בעיה זו הייתה חריפה עם ניקסון, אך קיימת גם בקרב מנהיגים אחרים.

אמריקה ורוסיה מחמשות את כל אויביה של ישראל, שאותה השתיקו באמצעות שוחד שהגיע בצורה של העלאה של 600 מליון דולר בסיוע הצבאי האמריקני. חכו, איננו צריכים סיוע שמגיע ל-16% מתקציב הביטחון של ישראל. במקום זאת, אנחנו צריכים לצפות מחברנו לא לחמש את אויבנו המושבעים, כמו ערב הסעודית ו-מצרים, ובכך להימנע ממצב בו מרוץ החימוש באזורנו ייצא משליטה.
ישראל אינה יכולה לעמוד בקצב מרוץ החימוש נגד ה-מוסלמים כיוון שדיקטטורות יכולות לתעל נתכים גדולים מהתקציב שלהן לתוך תקציב הביטחון יותר מאשר דמוקרטיות רווחה. עד כה, ישראל מוציאה על ביטחון חלק גדול יחסי מהתוצר הגולמי שלה מאשר אויביה, אך יחד עם זאת, אויבי ישראל מוציאים בפועל הרבה יותר מאשר ישראל. חלק גדול מתקציב הביטחון של ישראל מבוזבז על המתגייסים החדשים בעוד שה-סעודים מוציאים את רוב תקציבם לרכישת נשק. איראן ו-סוריה קונות נשק רוסי הזול יחסית ורוכשות כמויות גדולות ביותר בעוד שהן מוציאות פחות מישראל במונחים דולריים. ערב הסעודית מימנה את תוכנית הגרעין של פקיסטן, וכעת מקבלת תשובה טכנולוגית גרעינית. דווח שפקיסטן מחזיקה מספר ראשי נפץ גרעיניים בערב הסעודית. אחרי ש-איראן, מצרים, וערב הסעודית ישיגו יכולת גרעינית, גורם ההרתעה של ישראל לא ירתיע עוד. ישראל תקווה שהמלחמות ימשיכו להיות קונבנציונאליות בהן כל הצדדים נמנעים משימוש ראשונים בנשקים גרעיניים, אך ה-מוסלמים אינם הגיוניים. ללא העליונות הגרעינית וכאשר לא תוכל לעמוד בקצב מרוץ החימוש, ישראל תהיה חייבת להיכנע לדרשות ה-מוסלמים. ערבים לא ידחפו מייד את היהודים לים, אך ישתמשו בהם כקלף מיקוח בעסקיהם מול אמריקה. הסובלנות המוסלמית כלפי המדינה הנומינלית כיום קיימת כתוצאה מהדולרים האמריקאים הזורמים לכיוון המדינות המוסלמיות. ישראל תמשיך להתקיים כדמוקרטיה מזרח תיכונית, מתוקף העובדה שאינה מעוניינת או אינה מסוגלת לשמור על אופייה היהודי – מעין מאלי של המזרח התיכון. השמאלנים ישכנעו את האוכלוסייה הישראלית שזה בסדר להפקיר את ירושלים בידי הערבים ולשכוח מיהודה. לערבים לא תהיה יותר בעיה לסבול את נוכחותם של יהודים-הד’ימים (אזרחי סוג ב’ ע”פ השאריע) ברצועת החוף הפלסטינית ובמדבר הנגב. תחת מסווה של דמוקרטיה האדישה לאתניות, ישראל תאפשר הגירה חופשית של הערבים, ויהודים יהפכו למיעוט החי בגטו.
דרום אפריקאים התמודדו עם השמאלנים שלהם לפני שהתחילו להתמודד עם השחורים. ישראל לא חיסלה את השמאלנים היהודים והיא תחזור למעמד הד’ימה במקום לנהל משטר אפרטהייד רך, כמו במודל הדרום אפריקאי של ימנו.

המפיצים הראשיים של הדמוקרטיה בעולם המוסלמי הם שמאלנים מערביים הנתלים בדוקטרינה הסוציאליסטית הישנה הקוראת להרס של העולם הישן ולבנייה מתמשכת של עתיד חדש על חורבותיו. עד היום, הם הצליחו רק ליצור חורבות. דמוקרטיה מוסלמית היא תקוותם היחידה של השמאלנים. מה שלא הצליח להשיג יקירם סטאלין, ישיגו שלטון המולה הגרעיני שיבחר דמוקרטית והשייחים הפקיסטנים. הם יכולים לקטוף את העולם המערבי כפרי בשל – לא להשמידו, אבל לגרום נזק אדיר ואולי אף לדחוק את השמאלנים מהזירה, בכדי לבנות מערב חדש, כזה שיעוצב בהיגיון. הבולשביקים הרוסים שיתפו פעולה באופן דומה עם גרמניה במהלך מלחמת העולם ה-1. הסוציאליסטים זקוקים להרס ולחורבן, הממשלות המוסלמיות יכולות לספק את שניהם.

המערב לא יוכל לקיים משטרים מדכאים בארצות המוסלמיות לאורך זמן. שלטונות בני-חסות של המערב נכשלו בוייטנאם, באיראן, באפגניסטן ובמדינות נוספות רבות. המוסלמים הפשוטים מתרעמים על התמיכה המערבית בגורמים המדכאים אותם. נאצר וחומייני עלו לשלטון בשתי מדינות מוסלמיות חשובות חרף רצונו של המערב. זרים אינם יכולים לעצור שינויים חברתיים. לא משנה איזו תמיכה תינתן למובארק, האחים המוסלמיים יתפסו בסופו של דבר את השלטון במצריים. הבעיה היא אינה דמוקרטיה או העדר הדמוקרטיה. המערב חייב לערוך מלחמה נגד האסלאם בשלושה אופנים: מלחמת תעמולה נגד האסלאם (כמו זו שנלחמה ארה”ב כנגד הקומוניזם, בנסותה לכבוש את לבבות העם הסובייטי), בלימה צבאית וחרם כלכלי (אוסמה אומר שמחיר הנפט נמוך – תנו לו לשתות אותו וקנו נפט מרוסיה).
כל קו מדיניות אחר יסתיים ב”רקונקיסטה”.

ממשלת ישראל בוגדת בעמה, פוגעת בכבודם וזכרם של אלפי חייליה ואזרחיה שמסרו את נפשם על תחייתה של מדינת ישראל כשהיא מפקידה את גורלה בידי נכרים. תראו את ה”קוורטט”: ארה”ב הטילה אמברגו על הספקת האמל”ח לישראל ב-1948; היא התראה בישראל לא להכות מכת-מנע בערבים ב-1967(ללא הצלחה) וב-1973 (בהצלחה). ארה”ב מחמשת את מצרים ואת הרשות הפלסטינית. רוסיה ואירופה – אנטישמיות מובהקות. האו”ם – אסופת מוסלמים וברברים. מנהיגי ישראל הנשמעת לקווארטט הזה איבדה את שארית כבודה ומצפונה הלאומי.

ממשלת ישראל הנצורה גוססת. הכל נהרס : האמונה והאידיאולוגיה מבפנים, הבטחון וגבולותיה מבחוץ. מתקוות 1947 דרך הגשמתם הכמעט מלאה ב-1967 – אל הגטו של 2007. מדינות קורסות נוהגות לחפש את האשמים בכך ולהפנות את האשמות אל גורמים חיצוניים, ומוציאות את פורקנן על הגורמים הלא קשורים למפלתן. לכן ממשלת ישראל עוסקת בטיהורים במשכן הנשיא ובתוכה, בקרב קציני משטרה וצה”ל ובבתי-המשפט. הגיע זמן לסלק את הכנופיה השולטת.