סטטיסטיקות יכולות להטעות. ערביי הגדה הם מרובים, אך האוכלוסייה מרוכזת באזורים מסוימים. פינוי לא יגרור התקוממות רבתי. אפשר בכלל להשאיר את הערבים בעריהם- שישמרו את רמאללה ויקראו לה פלסטין.

נכון, המוסלמים אינם עובדי אלילים, ולא נאסר עליהם לשכון בארץ ישראל. אולם עבודה שאינה יהודית הינה עדיין עבודה זרה על פי התורה. ישנו גם הצורך הפוליטי לגרש את יושבי הארץ, מכיוון שאלה תמיד יראו ביהודים פולשים. יהיה מעניין להקים מדינה בה היהודים והמוסלמים מתפללים יחדיו- ויחד משמידים כנסיות. אולם במציאות זה לעולם לא יקרה, וגירוש הערבים הינו פתרונם היחיד של היהודים אם ברצונם לא להיות מגורשים בעצמם.

שני חברים מתחרים על בחורה יפה ששניהם אוהבים מאוד – האם הם חושבים על הגינות? הגינות משמעה ויתור. אנשים מוותרים למתחרים להם בנושאים שונים, ומקווים ליחס הדדי בנושאים אחרים. אך לעיתים, אין כל הדדיות. אדם לא יוותר על ניסיון לכבוש את ליבה של אהובתו כיוון שלמתחרים האחרים חסרות ההצעות שוות ערך עבורו. הגינות היא עניין סטטיסטי – דברים ייחודיים הם מעל לעקרון ההגינות.

ארה”ב, האומה החופשייה ביותר בכדור הארץ, משתמשת בהפקעה לצורכי ציבור (eminent domain). הממשלה מפנה בעלי נדל”ן מהקרקע שלהם ללא מתן פיצוי הולם (אם הפיצוי היה הולם הם היו מעדיפים למכור אותו מאשר שיפנו אותם). כמעט כל מדינה נוצרה על ידי כך שהעבירה את תושבי המקום המקוריים ממקומם, לעיתים קרובות על ידי הריגתם או על ידי הטמעתם בכוח.

היהודים גם הם צריכים לבסס מדינה לעצמם. לא בגלל שהדבר הוגן: הגינות אינה נוגעת לענייני המדינה. לא כיוון שליהודים מגיעה מדינה: לאף אחד לא מגיעה מדינה, תשאלו את הבאסקים. לא כיוון שלערבים הפלסטינים חסרים מאפיינים שבטיים: אומה או לא, הם מתגעגעים לכפר ולעצי הזיתים של סביהם וסבתותיהם. היהודים זקוקים למדינה מכיוון שהם רוצים לחיות במדינה.

המוני אזרחים הורגים את מדינותיהם אט אט בכך שהם מתעלמים מחובותיהם האזרחיות – רובם אפילו לא מצביעים. מדינות לא נוצרות על ידי הרוב, אלא על ידי קנאים שמספרם קטן יחסית התופסים את הקרקע, הקוראים לעצמאות, והחיים ללא זרים, אנשים שערכיהם העליונים אינם ניתנים לפשרה. מספיק יהודים רוצים מדינה משל עצמנו, והיהודים זכו במדינה כזו בזכות שש מלחמות ועימותים רבים מספור.

הכיבוש היהודי על האדמה שיושבה על ידי המוסלמים אינו הוגן כלפי המוסלמים. הוא גם לא ירוק. בדיוק כמו לצבע, להגינות אין כל קשר לענייני המדינה. למרות הפוליטקלי-קורקטיות של אמריקה, היא שומרת על הגיון בכך שהיא נמנעת מלמדת את ילדיה אודות הצד האינדיאני של הסיפור. אנשים בזמן שלום, ובמיוחד ילדים, לא יכולים לתפוס בכלות עקרונות של זמן מלחמה כמו רצח עם, אונס ושוד. ייקח לילדים שנים להבין – ורובם לעולם לא יבינו – את הבסיס הפילוסופי העדין של המוסריות כתופעה תוך-קבוצתית, בלתי ישימה – ושלעולם אינה מיושמת – ביחסי חוץ. אנשים נוטשים את המוסריות בכדי לקדם את המטרות הכי חשובות להם:יוליה שברה את לב הוריה בכך שזייפה התאבדות שתביא אותה לרומיאו. כל האמצעים כשרים בכדי לקדם מטרות לאומיות, וביסוס מדינה היא המטרה הלאומית העליונה.

כמה ביזארי לדחות את רעיון ההגינות? מתי הבחנתם בהגינות לאחרונה? יש אנשים הנולדים עשירים בעוד אחרים מתים עניים. קיימים גאונים בעוד שהרוב הוא בעל שכל בינוני בלבד. חלק מהנשים הן דוגמניות על בעוד שהאחרות כבשים מכוערות. האם החיים היו הוגנים כלפי האינדיאנים? הצ’צ’נים? הבאסקים? היהודים? הערבים?

העולם פועל בצורה של אפליה מתקנת כלפי הערבים הפלסטינים על חשבון היהודים.

המפיצים הראשיים של הדמוקרטיה בעולם המוסלמי הם שמאלנים מערביים הנתלים בדוקטרינה הסוציאליסטית הישנה הקוראת להרס של העולם הישן ולבנייה מתמשכת של עתיד חדש על חורבותיו. עד היום, הם הצליחו רק ליצור חורבות. דמוקרטיה מוסלמית היא תקוותם היחידה של השמאלנים. מה שלא הצליח להשיג יקירם סטאלין, ישיגו שלטון המולה הגרעיני שיבחר דמוקרטית והשייחים הפקיסטנים. הם יכולים לקטוף את העולם המערבי כפרי בשל – לא להשמידו, אבל לגרום נזק אדיר ואולי אף לדחוק את השמאלנים מהזירה, בכדי לבנות מערב חדש, כזה שיעוצב בהיגיון. הבולשביקים הרוסים שיתפו פעולה באופן דומה עם גרמניה במהלך מלחמת העולם ה-1. הסוציאליסטים זקוקים להרס ולחורבן, הממשלות המוסלמיות יכולות לספק את שניהם.

המערב לא יוכל לקיים משטרים מדכאים בארצות המוסלמיות לאורך זמן. שלטונות בני-חסות של המערב נכשלו בוייטנאם, באיראן, באפגניסטן ובמדינות נוספות רבות. המוסלמים הפשוטים מתרעמים על התמיכה המערבית בגורמים המדכאים אותם. נאצר וחומייני עלו לשלטון בשתי מדינות מוסלמיות חשובות חרף רצונו של המערב. זרים אינם יכולים לעצור שינויים חברתיים. לא משנה איזו תמיכה תינתן למובארק, האחים המוסלמיים יתפסו בסופו של דבר את השלטון במצריים. הבעיה היא אינה דמוקרטיה או העדר הדמוקרטיה. המערב חייב לערוך מלחמה נגד האסלאם בשלושה אופנים: מלחמת תעמולה נגד האסלאם (כמו זו שנלחמה ארה”ב כנגד הקומוניזם, בנסותה לכבוש את לבבות העם הסובייטי), בלימה צבאית וחרם כלכלי (אוסמה אומר שמחיר הנפט נמוך – תנו לו לשתות אותו וקנו נפט מרוסיה).
כל קו מדיניות אחר יסתיים ב”רקונקיסטה”.

הדוקטרינה הימנית היא פשוטה: 1) המדינה היהודית היא מדינה של יהודים, ו-2) ביטחונם של היהודים חשוב יותר מחיי הערבים ודעותיהם של גויים אחרים.
לא קיים ימין מתון, כמו שלא שקיים “חצי-הריון”. זה או ימין, או לא. ערכי הימין הם חוב מוסרי, ולכן הם גם ערכים מוחלטים. אין כל מקום לפשרה בכל הנוגע לעקרונות הבסיסיים הללו. אפשר לדבר על עד איזו רמה בדיוק יש לשמור את הדת ומצוותיה. בכלל זה, אפשר לדבר על מספר הערבים שצריכים למות במתקפות תגמול בכדי ליצור אפקט הרתעה מספיק, או האם תותר שהותם של מספר קטן של ערבים בישראל ללא זכות הצבעה – אך הקווים המנחים אינם נתונים למשא ומתן. קווי המדיניות הנובעים מכך ברורים ביותר: טרנספר לערבים אל מחוץ לישראל, הפיכת ישראל למדינה בעלת צביון דתי מתון, ללא הומוסקסואלים וחברי שלום עכשיו, ותגובה בכוח מלא על כל פגיעה בביטחונה של ישראל.
השמאלנים מנסים להסיח את דעתו של הציבור על ידי יצירת בעיה שאינה קיימת. אין כל בעיה עם הפליטים הפלסטינים. ה-ערבים לא דורשים את החזרת הפליטים, אלא רק “פתרון צודק” עבורם – עזרה ביישובם מחדש, סיוע באמצעות מתן פיצויים או עזרה בכל תחום אחר. הערבים לא יכולים לנטוש רשמית את עניין הפליטים – הערבים צריכים פשרה כל שהיא שתציל את תדמיתם. אך האלטרנטיבה היחידה לפשרה בנושא הזה היא מלחמה כוללת נגד הערבים. אחרת, אפילו אם אבו-מאזן יחתום על הסכם שלום עם ישראל, נושא הפליטים ימשיך לרחוש ולגעוש. ישראל מסרבת לקבל את הפליטים לא בגלל מספרם, אלא בגלל שהם פושעים, שחיים כבר ארבעה דורות במחנות פליטים על כספי רווחה, בלי כל כישורים המועילים לחברה. הממשלה הישראלית תדווח בגאווה על כך שפתרה את סוגיית ה-פליטים באמצעות פיצויים או בדרך אחרת, והאוכלוסייה תשכח בשמחה שאחיהם של אותם פליטים חיים בישראל. ישנם 394,000 פליטים פלסטינים בלבנון. זה שום דבר בהשוואה ל-1.4 מליון ערבים בישראל. הממסד הישראלי מנפח את בעיית הפליטים הפלסטינים אל מעבר למימדיה האמיתיים כדי שהיהודים יתעלמו מהבעיה האמיתית: בעלי זכות ההצבעה הערביים במדינת ה-יהודים, המונים 34% בקרב הצעירים.
הממשלה מגנה על גדר ההפרדה המגדירה את ישראל כגטו מוקף חומה. אך החומה אינה בעיה בפני עצמה: גם ממשלות מערביות מסכימות שמדינות צריכות להגן על הגבולות שלהן. הבעיה היא שהחומה מטשטשת את הבעיה האמיתית: מה קורה מעבר לחומה ומה אפשר לעשות עם המיליטנטיות המתגברת של ה-ערבים, אשר מבקשים את אדמתם בחזרה? החומה לא עצרה את רקטות הקסאם, ועל פי חזון מפת הדרכים, המדינה הפלסטינית תקום במרחק של 14.5 ק”מ מתל-אביב.
ככלל, אוליגארכים אמורים להשתייך לזרם הימני, אך בישראל הם כולם שמאלנים. הם מעוניינים בביטחון עבור ההשקעות שלהם, בלי התייחסות לנזק שנגרם לאידיאלים היהודיים כתוצאה מכך. עיקרון ”שטחים תמורת שלום” הוא פלטפורמה מקובלת ביותר הן עבור אותם אוליגרכים והן עבור הפוליטיקאים, אשר הקמפיינים שלהם בנושא זה ממנים אותם אוליגרכים. מדינות אחרות נלחמות למען אדמתן, אך לעומתן, מצפים מישראל לנצח במלחמות, לכבוש את השטח – ואז לתת אותו חזרה לאויביה שעוד נותרו בתוקפם. הממסד הפוליטי מטשטש את הסוגיה הזו בכך שהוא מדבר על החזרת הגדה המערבית. ברם לא כך הוא: התכנון הוא לתת לערבים גם את יהודה ושומרון. הממסד הפוליטי כבר מסר לערבים את חברון – עיר הבירה של דוד המלך.
מה היא משמעות הביטוי : “

”? 34% ערבים ו-14% סלאבים – האם זו מדינה יהודית? והרי לפניכם “הדיבור החדש” (”Newspeak”, “דיבור חדש”, סגנון דיבור רשמי המשרת מטרה פוליטית ע”י הסתרת או עיוות האמת, לקוח מספרו של ג’ורג’ אורוול “1984´´). השמאלנים מגדירים מחדש את המושג: ה”מדינה היהודית” היא למעשה גטו מגודר, המוגן על ידי כוחות שמירת השלום של האו”ם בלבנון ועל ידי הסכמי שלום חסרי ערך, מדינה שבה המשטרה מכה  יהודים דתיים והורסת כפרים יהודיים, בה ערבים לא משלמים מיסים, בונים ללא כל היתרי או הגבלות כלשהן – בעוד שהם חסינים, למעשה, מסכנת תביעה. הפיתרון שלהם לבעיה הדמוגראפית הוא לקבוע מחדש את הגבולות ולהשאיר את הערבים הישראלים בפלסטין. זה לא יעבוד. הערבים מנו 200,000 איש ב-1949 – כיום הם מונים 1.4 מליון. אם יישארו אפילו מעט מהם – הם יתרבו ויתחתנו עם הירדנים. אבל הערבים לא צריכים להפוך לרוב – דהיינו קבוצה גדולה ומגובשת – כבר עכשיו הם משפיעים באופן העולה על כוחם היחסי בכנסת המשוסעת. אם להסתכל על הצד החיובי בדבר, הערבים מצביעים יותר עבור המפלגות הערביות מאשר לעבודה, והפוליטיקאים היהודיים עשויים להפוך בעתיד לפחות תלויים בקולות המצביעים הערביים.
פלסטינים רבים מסכימים הסכמה מלאה לכל תוואי גבול אליו יכניסו אותם היהודים. הם בסך הכול רוצים לחיות את חייהם. העימות הוא מול מספר מועט של מיליטנטים. לפני ששמעון פרס הביא את ערפאת מטוניס, הגדה המערבית הייתה מקום שקט. הבעיה היא לא עם ערביי הגדה המערבית, אלא עם הערבים אזרחי ישראל. באמצעות הצבעתם הם יביאו לחיסולה של מדינת ישראל.
שמאלנים רבים מודים שגם הם רוצים להוציא את הערבים מישראל, אך זה בלתי אפשרי ע”פ הגישה המערבית. רק מיעוט קטן של משוגעים אולטרא-שמאלנים –לא כולם חברי “שלום עכשיו” – רוצים ערבים במדינה היהודית. אלו יהודים הסובלים ממצב קליני של שנאה עצמית – כל מה שרע ליהודים הוא טוב להם.
מצב של “דמוקרטיה מוגבלת” גם לא יעבוד – זהו אפרטהייד. ערבים לא ישלימו עם מצב של אפרטהייד, במיוחד כאשר בתי הספר ה-יהודים מלמדים אותם את הערכים הנעלים של חופש, דמוקרטיה בלתי מוגבלת ולאומיות.
זה לא שכל ה-ערבים הם טרוריסטים. רק מעט מהם פועלים במסגרת מלחמת הגרילה. תושבי הגדה המערבית שונאים את הפת”ח הרבה יותר מאת ישראל. עם זאת, סוגיות לאומיות מוכרעות על ידי הקבוצה הנחושה וההחלטית ביותר, ולא על ידי הרוב. המכבים היו מיעוט וכך גם הציונים – רוב ה-יהודים צחקו על רעיון המעבר לפלסטינה. גדודי חללי אל-אקצה וקבוצות צבאיות אחרות נחושות במלחמתן נגד המדינה הציונית, ודעת הרוב הפלסטיני השקט כלל אינה משפיעה. אם יתחיל עימות, גם הפלסטיני מהרחוב יצטרף ללוחמים. אם היהודים יהיו חלשים, עוד יותר פלסטינים יצטרפו להמוני הפורעים. לא כולם, אפילו לא הרוב, אך מספיק בשביל שישראל לא תוכל לחיות איתם בשלום. הרוב הפלסטיני השקט רוצה בחיסול מדינה היהודית – מדינה כובשת שקמה על אדמת אבותיהם – אך הוא לא רוצה לסבול עבור השגת המטרה הזו. זכרו כיצד העזתיים הפשוטים גינו את החמאס לאחר שזה ירה רקטות קסאם על ישראל מתוך אזורים מיושבים. הבעיה שלהם לא הייתה ההתקפה על ישראל כשלעצמה, אלא העובדה שההתקפה בוצעה מתוך מרכזים עירוניים שם סבלו הפלסטינים מהתגובה הישראלית. אומה רודפת שלום צריכה להכניע את הגורמים המיליטנטים שבה: כל עוד היא אינה עושה זו, אומה זו היא מטרה לגיטימית.
זאב ז’בוטינסקי ביסס את הגישה ”עין תחת עין” ביחס לטרור הערבי. הוא קידם את העיקרון על פיו התגובה למגננה הערבית (ציונים אוהבים לקרוא לה תוקפנות) תהיה באמצעות אגרוף הברזל. אברהם שטרן הקים את תנועת לח”י שהרגה ערבים באקראי ופוצצה את השווקים שלהם בתגובה להתקפות נגד ה-יהודים, אסטרטגיה שהוכיחה את עצמה כאמצעי אפקטיבי מאוד לריסון האלימות הערבית. הממסד הישראלי מתייג את הלח”י כ-”כנופיה קיצונית”, אך אברהם שטרן, מנהיגה, הוא גיבור ישראל, עד כדי כך שבישראל ישנם רחובות הקרואים על שמו. ישראל רוכשת כבוד לשלמה בן-יוסף, שהוצא להורג על ידי הבריטים כיוון שירה על אוטובוס ערבי כתגמול על ההתקפות ערביות כנגד היהודים. האצ”ל ואף ההגנה-פלמ”ח הצטרפו גם הם מאוחר יותר למתקפות התגמול – הראויה לציון בין אלו היא המתקפה על דיר יאסין – וטיהרו כפרים ערביים רבים במהלך מלחמת העצמאות. זה לא נחמד כל כך, אבל תגמול של “עין תחת עין” הוא האסטרטגיה האופטימאלית לצמצום כל איום. במיוחד האיום הערבי.

אפשרות גרועה מחלוקת לבנון עם סוריה היא דמות חזקה נוצרית שתתימך (ע”י ישראל) ללא כל תנאי. יהיה על אותו אדם להתחיל במעשי טבח, סגנון סברה ושתילה, על מנת להפחיד את המוסלמים המקומיים עד כדי כך שינטשו את תמיכתם בארגוני הגרילה האיסלאמים. בתרחיש כזה, יהיה לעיתים על צה”ל לסייע ישירות לצבא לבנון הנוצרי.

האופציה האפשרית הכי פחות רצויה היא לעודד ממשלה לבנונית תוך אחיזה הדוקה במיליטנטים. עד כה, המועמד היחיד לסוג ממשלה שכזה הוא חזבאללה. מאבקו המתמשך של הצבא הלבנוני עם ארגון פת”ח אל-אסלאם הבלתי משמעותי במחנה הפליטים נאהר אל-בארד, מציג צבא שאינו מסוגל ללחוץ אל הקיר ארגוני גרילה רבים הנמצאים במחנות הפליטים בלבנון, כל אחד מהם מלא בכלי נשק. אפילו אם תקום מדינה פלסטינאית, היא לא תתן לפליטים לחזור – עבאס מבין שאלו המונים עניים, ללא כל ניסיון בעבודה פרודוקטיבית מזה שלושה דורות, ישמידו את המדינה שלו. הפליטים הפלסטינים בלבנון הרבה יותר קיצוניים – פטריוטים – אפילו יותר מאשר העזתיים, שלא לדבר על שוכני הגדה המערבית האמידים והמתונים יותר יחסית. החלוקה שעושה עבאס של מה שהם רואים כמולדת הפלסטינית מול ישראל היא חסרת ערך עבורם. עם צפיפות אוכולוסיה של יותר מ-50,000 ערבים מחוסרי עבודה לקילומטר מרובע, מחנות הפליטים בלבנון יתפרצו, ויביאו להתחלת מלחמת גרילה מסיבית מסביב למדינה חסרת הכוח הזו. החזבאללה, הפופולארי בקרב הפליטים הפלסטינים בלבנון, הוא הכוח היחיד שיכול לעצור את הפלסטינים הללו, שבכל מקרה אחר הם אינם נשלטים.

החזבאללה הוא קיצוני וחסר אחריות עכשיו, אך הוא יתנהג באופן שונה כאשר ישלוט במדינה. החזבאללה תחת נטל תחומי האחריות האזרחיים של ממשלה, ביחסים מול צרפת ומול המערב בכלל, יתמתן כמו שכל ארגון מהפכני אחר התמתן עם כניסתו לשלטון. כעת, החזבאללה עוסק בטרור כיוון שהוא יכול להרשות לעצמו את חוסר האחריות – למעשה, השתלם לו להיות כזה. אך ברמה הלאומית, איראן לא תוכל לספק ללבנון סיוע משמעותי ובסופו של דבר תאבד את השפעתה עם חבזאללה בשלטון. לא יעלה על הדעת שממשלת חזבאללה תפתח במלחמה קונבנציונאלית מול ישראל, או שתתמוך בפעילויות טרור, תוך לקיחת סיכון של תגובה קונבנציונאלית. לחזבאללה בשלטון, שלא כמו לחזבאללה באופוזיציה, יהיה אכפת הרבה יותר אם ישראל תפציץ את שדה התעופה של בירות. אפילו עכשיו, החזבאללה אינו בדיוק ארגון טרור. הוא עובד בעיקר בתחום פרוייקטי הרווחה וההגנה. הבונקרים של החזבאללה לאורך הגבול הישראלי-לבנוני הינם בונקרים הגנתיים – בונקרים שלא נעשה שימוש בהם במהלך מתקפה. החזבאללה אוגר נשקים לטווח בינוני, שהוא גם נשק הגנתי מבחינה אסטרטגית. חזבאללה דרש שישראל תצא מלבנון וכעת מחוות שבעא הבלתי חשובות, ואינו קורא למחיקת מדינת ישראל מהמפה. חטיפת חיילים ישראלים, אם בכלל תוכננה על ידי הפיקוד המרכזי של החזבאללה ולא על ידי משוטטים מקומיים, היא משהו קטן שהחזבאללה חייב להראות לנותני החסות שלו ולתומכיו. בכל מקרה, חטיפות חוצות גבול מקומיות אינן מלחמה, והיסטורית ישראל הפגינה סיבולת גבוהה למקרים כאלה מול מצרים, ירדן ולבנון – חזבאללה לא דמיין לעצמו שחטיפת חיילי צה”ל תוביל למלחמה מול ישראל.

שיתוף פעולה עם החזבאללה הוא אי נעימות אתית, אך ישראל משתפת פעולה עם אש”ף כך שהמוסר לא צריך להוות בעיה. ישראל מתאוננת כל הזמן על כך שהחמאס חטף את שליט, אך מביעה דעתה רק לעיתים נדירות בנוגע לחיילים שנחטפו על ידי החזבאללה. לאחר שצרפת הזמינה את חזבאללה לשיחות, אירופה כולה תקבל בסופו של דבר את הקבוצה המיליטנטית. אין מה לעשות: חזבאללה הוא הוא הכח האמיתי היחיד בלבנון. להרוג אותם יובא לוואקום שלטוני. אם ישראל רוצה לדבר עם לבנון, אין עם מי לדבר חוץ מעם החזבאללה.

מלחמה בחזבאללה היא צעד חסר ערך אסטרטגי לישראל. בתרחיש הטוב ביותר, אם החזבאללה יצא מהתמונה, קבוצה מליטנטית אחרת תקום למלא את הוואקום השלטוני. לבנון, הנצורה על ידי שכנותיה החזקות וכתוצאה ממאבקים דתיים פנימיים, היא מדינה חלשה ומושפעת ממיליטנטים. אם יש הזדמנות בלבנון, הזרמים המרדניים בה יקפצו עליה – אתמול פלסטינאים אתאיסטים, החזבאללה השיעי היום, פלסטינים סונים או מישהו אחר מחר. ישראל יכולה לגרום למתיחה של משאבי החזבאללה באמצעות חבלה, אכיפה משטרתית ופעולות צבאיות ברמה נמוכה, אך היא לא צריכה להשמיד את הארגון.

החזבאללה נהנה מתמיכה כספית איראנית וממשלוחי נשק חינם מסוריה. בעוד שישראל לא יכולה לבסס מציאותית שליטה אווירית מעל הגבול הסורי-לבנוני, התקפות טילים תקופתיות על תחבורה בלתי מאושרת יכולות להגביל את זרימת הנשק לחזבאללה. הוציאו את הסוחרים הלבנונים – התומכים כלכלית בחזבאללה – מסיירה לאון ומקונגו, החליפו אותם בסוחרי יהלומים ישראלים. השתלטו על סחר הסמים שכיום מנוהל על ידי החזבאללה. כמו כן, הציפו את עזה עם סמים זולים על מנת להסיט את הנוער הערבי, במקום סמי החזבאללה המציפים כיום את ישראל.

ההגנה הפסיבית של ישראל מול לבנון לא תעבוד – אין כל הגנה פסיבית שבאמת עובדת. האיחוד הסובייטי הסכים לכל דרישה גרמנית, הציף את גרמניה עם סיוע ואספקה, ערך את כוחותיו בגבולות כמאמץ לערער את האוייב, אך הותקף בכל זאת.

השלום לא יכול להגיע בפתאומיות, במיוחד שלום שרק צד אחד מעוניין בו. שלום הוא תוצר של תשישות. אין צעד אחד יחיד, כדוגמת התנתקות, שיכול להביא לשלום, אלא רק מאמצים מתמשכים – מאמצים צבאיים. ישראל ניסתה גישה הפוכה לזו מול מצרים, מתוך תקווה שהסכם השלום יוביל ליחסי שלום – לא ולא. גם הצבא הישראלי וגם זה המצרי גדלו באיכותם מאז הסכמי קמפ דיוויד והמצרים עדיין שונאים את הישראלים. מדינות מגיעות לשלום בדרך כלל דרך מלחמות כוללות. פעילויות מוגבלות מספיקות רק בהתייחסות למטרות לא קריטיות, אך אפילו אז, ההתמרמרות המצטברת מובילה לעיתים קרובות למלחמה כוללת. בריטניה לא השמידה את ארגנטינה בסכסוך על איי פוקלנד הבלתי משמעותיים, אך לאחר מספר ניסיונות לביסוס מצב “אלזס לורן” דרך באמצעות מלחמה מוגבלת, צרפת וגרמניה פנו לדרך של שתי מלחמות כוללות, שבדרך אגב גררו לתוכן אומות נוספות רבות. לישראל חסרים משאבים למלחמה כוללת – ובהכרח ממושכת – אפילו נגד לבנון, חוץ ממקרה של שימוש בפצצת אטום על לבנון. שתי האסטרטגיות ברות הקיימא של ישראל ביחס ללבנון הן ממשלה חזקה שם, בכל אוריינטציה שתהיה, או עימות על אש קטנה שיתפרס על פני דורות ושיראה בלתי החלטי. ארגוני הגרילה הלבנונים יטילו מרגמות על ישראל, ישראל תפציץ את שדה התעופה של בירות, האו”ם יתערב, ישראל תיסוג, ארגוני הגרילה ישקמו את כוחם וכך יחזור המעגל על עצמו. ילדי ההארה הרציונאליים רוצים פתרון חד וחלק עם תוצאות מיידיות. ביחסים חברתיים, לא קיים פתרון שכזה.

ברוכים הבאים לעולם הריאל-פוליטיקה, בו האלימות עדיין שולטת.