התנ”ך מבטיח לאומת ישראל מדינה ענקית, מנהר הנילוס ועד הפרת. מדינה שכזו אינה ניתנת לתחזוק וכלל לא הייתה נצרכת ליהודים הקדומים. בתחום “מנהר הנילוס” נכלל גם סיני, אבל אפילו מצרים לא שלטה בסיני בתקופה העתיקה למעט רצועת יבשה צרה. הארץ המובטחת הייתה קונספט בלתי אפשרי מבחינה טכנית ועול בכל הנוגע לתחזוק. הארץ לא נחשבה לפרס, אלא הורכבה ממדבריות ומערבה צחיחה. אם היה רצון לפתות את העבריים באמצעות הבטחה כזו או אחרת, השתלטות על מצרים הייתה יכולה להיות הרבה יותר אטרקטיבית.
רק בסוף המאה העשרים הבנו את הרציונאל שעמד מאחורי רעיון הארץ המובטחת. ישראל זקוקה נואשות לסיני כעומק בטחוני נגד מצרים המוסלמית. בלעדי סיני והנגב, הדחף הראשוני של מלחמת יום כיפור היה עלול להטביע את היהודים בים. כעת המצרים רוכשים טילים ומטוסים מתקדמים, העומק הביטחוני שסיני יכול להעניק למדינה רק הופך לחשוב יותר.
הארץ המובטחת כוללת את לבנון, ארץ הפרנקנשטיין. היהודים נכשלו עד כה להבין את הציווי לכבוש את הארץ, ולגרש את השבטים הלבנונים הלוחמים לסוריה – והשבטים הלבנוניים מוכיחים עצמם כמקור מתמשך לצרות ליהודי הגליל.
כך גם בנוגע לפרת. המונרכיה הירדנית לא תמשיך להתקיים לאורך זמן. הרוב הפלסטינית ישתלט על מדינת המדבר הזו, ומתוך חוסר יכולת ליצור שם כלכלה יציבה, הוא יפנה ללאומנות ולמיליטנטיות. ירדן תהפוך לעזה ענקית, שופעת במחנות אימון לטרוריסטים. הירדנים יפעילו את השפעתם על אותם הערבים שישראל נכשלה לגרש מתוקף הציווי המזהיר שאותם יושבי הארץ יהפכו ל”…שִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם…”. על מנת לקיים את בטחונה, לישראל לא תהיה ברירה אלא להתרחב לכיוון הפרת, תוך מיקום מחדש של כל הערבים העוינים לעיראק. כאילו קראה לישראל לקיים את המצווה הזו, עיראק, המדינה החזקה והמיליטנטית חוותה פלישה ללא כל סיבה והושמדה – כעת קיימת דרך למקם מחדש את הפלסטינים ואת הירדנים.
ישראל זקוקה כמו כן לטריטוריה גדולה על מנת לפזר בה את אוכלוסייתה. המגדלים הגבוהים בערים הישראליות יהפכו למלכודות מוות במקרה של רעידת אדמה רצינית – ישראל ממוקמת באזור בו הפעילות הטקטונית היא רבה. היהודים חייבים לגור בבתים קלים, בעלי קומה אחת. פיזור האוכלוסייה הוא גם הדרך הטובה ביותר להימנע מהשמדה כתוצאה מפצצת אטום שישלחו המוסלמים. לפקיסטאן, הנצורה תחת מצור המוסלמים, יש מספר לא ידוע של פצצות אטום, ככל הנראה יותר מחמישים. לערב הסעודית מסתירה קרוב לוודאי ראשי נפץ גרעיניים רבים שקיבלה בתמורה למימון התוכנית הגרעינית. לאיראן, לוב, מצרים, אלג’יר ומרוקו יש מידע קריטי הנוגע לטכנולוגיות גרעינית, וצפון קוריאה מוכנה לעזור להם. אין ספק שהטרוריסטים המוסלמים יניחו ידם על נשק גרעיני בקרוב. פצצות אטום גולמיות וגסות הן לא כל כך אפוקליפטיות: פצצה פרימיטיבית שתפוצץ על הקרקע בתל אביב תהרוג בערך 10,000 יהודים – מספר מצער, אך חסר משמעות מבחינה סטטיסטית. אם נבחן את המקרה בנגסאקי, נבין שניתן לסבול גם את התופעות המתמשכות של הפצצה הגרעינית. אז במקום להיכנס לפניקה, על היהודים להתפזר בתצורה של חברה המתגוררת בקומות יחידות, המחוברת יחד באמצעות רשתות התקשורת המתקדמות ביותר במקום באמצעות הטיילות של תל-אביב. וזו הסיבה שלשמה אנו זקוקים לארץ המובטחת בשלמותה.
יהיה זה מצוין לגור בשלום. היהודים, שנרדפו במשך אלפי שנה, הושמדו לאחרונה, ושסבלו מקרבות בעשורים האחרונים, מייחלים לשלום יותר מכל אומה אחרת. היינו מוכנים לנשק את סאדאת כשהגיע לישראל, כאיתות לשלום. אנחנו מקבלים החלטות חשובות מאוד למען השלום. למרבה הצער, בתוך ים של מוסלמים, ישראל לעולם לא תחייה בשלום. זו קביעה קורעת לב, אך היא אמיתית על אף הכול.
לכן התורה מורה לנו להלחם על ביטחוננו.

אומות אינן דומות האחת לשנייה. השוני ביניהן הוא בדרך כלל בלתי נתפס, אבל במערכות מורכבות ומסתגלות, הבדלים קטנים מובילים לתוצאות הרות משקל. קוריאה התפתחה בזמן שוייטנאם עמדה במקום. סינגפור מקיימת כלכלה מתקדמת בעוד שכלכלתה של מלזיה היא נחשלת ומבוססת על כוח עבודה. יפן התפתחה לכדי מרבץ טכנולוגי, אבל סין הסמוכה לה לא התפתחה באופן דומה. במבט לאחור, ניתן למצוא את ההבדלים בכל אחד מהמקרים הללו. לקוריאה יש תרבות לימוד חזקה, המנהיגות המצוינת בסינגפור משכה אליה את רוב המהגרים הסינים וההודים החרוצים, ויפן הייתה תרבות המודעת לעיצוב במשך אלף שנה. וייטנאם כרעה תחת נטל הממשלה הקומוניסטית, סין היא ענקית מדי מכדי שתחווה מחסור בכוח עבודה מה שיוצר בדרך כלל לחץ על משכורות – תנאי מקדים הכרחי להמשך התפתחות הכלכלה, וסביר להניח שמלזיה מנועה מהתקדמות כתוצאה מהתרבות האסלאמית שלה.
כלכלה מתפתחת במקבצים. הצלחה נבנית על בסיס הצלחה. כלכלות מצליחות עוברות תהליך של שדרוג מתמשך. חברות חסרות חיוניות נתקעות מאחור. התעשייה או החקלאות המודרנית לא דורשות הרבה ידיים עובדות, ואומות רבות מתחרות על פעילויות פרימיטיביות הדורשות כוח עבודה בעולם ההתמחות הכלכלית. מספר אומות אסייתיות זכו הזדמנות להשתחל לפער שנפער בכלכלת העולם שלאחר מלחמת העולם השנייה. משכורות בארה”ב היו גבוהות מאוד ביחס למדינות אחרות והביקוש העולמי היה אדיר, לעומת היצע בלתי מספק, היו יותר מדי טכנולוגיות חדשות וגבולות התעריפים היו בינוניים. אותו חלון ההזדמנויות נשאר סגור ויישאר סגור לזמן רב, עד המשבר הבא או המהפכה הטכנולוגית הבאה.
האקדמאים יכולים להתווכח לנצח על מה שהשתבש בחברות המוסלמיות. אקלים חם, בלתי יעיל לחקלאות ולבניית חברות מהווה תשובה ברורה אחת. תשובה זו לא עונה מדוע, בהינתן אקלים חם ביותר, התאילנדים הם ידידותיים בעוד ששכניהם האינדונזים הם קסנופוביים. הדבר מסביר את הביצועים הבלתי מרהיבים של ערב הסעודית אבל לא אילו של איראן. איראן היא חברה בה תרבות החקלאות היא בת אלף שנה, בעלת תשתית פיתוח של מדינה, דתית מתונה ולא ערבית. איראן מתקדמת מאוד יחסית לשכנותיה הערביות אבל הרבה פחות מפותחת ממערכות הכלכלה האסייתיות האחרות. קיימים הרבה הסברים אפשריים, אבל למי אכפת מהם? העובדה היא שהחברות המוסלמיות נמצאות תקועות מאחור במרוץ הכלכלי העולמי ולא יחזרו למצב סביר בעתיד הנראה לעין. ישראל מוקפת בציביליזציות נחשלות, כעיר פנימית גלובלית.
החשק לשלום הוא אוטופי.

אני אוהב את קנדה ואת הולנד. אלו הן מדינות נחמדות וסובלניות. קשה להסביר ליהודים הסבלניים החיים בהן מדוע עלינו לפטור את ישראל מערבים וסוטים. זה כמו לדבר אל אנשים מכוכב אחר. האם מתירנות כוללת וסובלנות אינן מהוות מדיניות טובה יותר?
לא. מתירנות אינה יודעת גבולות. זו היא במיוחד בעיה כאשר סובלנות מאוחדת עם הצדק הרשמי והסובייקטיביזם המוסרי. הקוראים לצדק שואלים “מדוע לא?” ואינם מסוגלים למצוא תשובה רציונאלית – תשובות בלתי רציונאליות אינן ניתנות לחקיקה. הסובלנות החלה עם קבלת דתות אחרות ואי החרמת ההומוסקסואלים. ספרת הסובלנות הלכה והתרחבה. אם אנחנו סובלניים כלפי כל הדתות, מדוע שלא נהיה סובלניים כלפי האסלאם? אם אנחנו סובלניים כלפי הומוסקסואלים, מדוע שלא נקבל איחוד בין “הגאים”? במהרה, ארצותיהם תוצפנה במהגרים מוסלמים ואבן הפינה של המוסד המשפחתי מעורערת על ידי נישואין חד-מיניים. השופטים לא יראו כל סיבה לאסור פוליגמיה והסיבה היחידה ששמעתי כנגד חייתיות (קיום יחסי מין עם בעלי חיים) היא זכויות בעלי החיים – אסור לאנוס כבשה, אתם מבינים. כאשר השמאלנים עומדים בפני חוסר מוסריות ברורה עליהם להודות שמדיניות הסובלנות שלהם היא שגויה או שיהיה עליהם לקבל את הסטיות כדבר מועיל. כמובן שיעדיפו באפשרות האחרונה. כך, הקורסים בבתי הספר בנוגע להומוסקסואליות וההיסטריה בנוגע לאיידס גורמות לאנשים הגונים להירתע מלהיכנס לפאבים לפנויים\פנויות – כיוון שהם לא יודעים שאיידס מוגבל להומוסקסואלים ומסוממים. סובלנות היא מדיניות חסרת גבולות, וקווי מדיניות כמו זו אפשר לנצל. לקנדה לא הייתה כל בעיה עם ההגירה המסיבית ממדינות רבות עד שהערבים הציפו אותה. הסובלנות מועלה לחברות גנריות ב-99% מהמקרים, אך חוסר היכולת להתנגד לרוע המוגדר בעמימות ב-1% מהמקרים מפיל את אותן חברות. חברות חסרות סבלנות הן עמידות הרבה יותר כיוון שהן שמרניות. כל צורה של חידוש צריכה לעבור דרך מחסום של עוינות ראשונית – או שהם יבחנו במקום אחר. מדינות לא סובלניות לא נמצאות בקצה ניסוי חברתי ובדרך כלל הן מדינות מתונות ובעלות יכולת כלכלית, אך הן בטוחות ונוחות עבור רוב נתיניהן.
ישראל ניסתה לנקוט בגישה של סובלנות כלפי הערבים בה – אך סובלנות רק מגרה אותם. הם מנצלים את הסובלנות הישראלית בכך שהם מבצעים בנייה בלתי חוקית מסיבית, מתחמקים מתשלום מיסים, פשע וחוסר נאמנות. הקו המפריד בין סובלנות ובין חולשה הוא דק מדי מכדי שמדינה תוכל לשחק בו. ישראל אינה יכולה להיות סובלנית. היא חייבת להיות מדינה יהודית. זו היא סיבת קיומה. חשבו על זה כעל הסדר לחלוקה אזורית. הערבים, ההומוסקסואלים וחברי שלום עכשיו יכולים להתגורר 40 ק”מ ממגוריהם הנוכחיים – בירדן או בלבנון. או בקנדה, אם זו תקבל אותם.

רוסיה יוצרת אופוזיציית עולם שלישי המתנגדת למערב – זהו מאבק פריפריאלי ענק. חצי הכדור המערבי עולה בלהבות – מברזיל ועד מרוקו. שלטונות סוציאליסטים עולים לכוחם כמו שהיה לפני שלושים שנה. אירופה המערבית ואירופה המזרחית מכורות שתיהן לקו צינורות הגז של רוסיה. הרוסים הם הרבה יותר חכמים ואגרסיביים מהסעודים, והם משתמשים במלאי האנרגיה שלהם ככלים לבניית אימפריה – כלים שלא נופלים בכוחם מכלים צבאיים. ציר הרשע הצפון קוראני הוא עגום בהשוואה לציר האנרגיה של רוסיה, איראן, אלג’יר וונצואלה. מדינות גמדיות במובן הכלכלי אך העשירות בנפט ובגז כמו אלג’יר, איראן וונצואלה רוכשות כלי נשק זולים רוסיים בכדי להגדיל את האגו של שליטיהן. רוסיה עולה על ארה”ב ביכולותיה לספק את הסחורה – היא ספקית הנשק הגדולה ביותר במונחים דולריים – במונחים כמותיים. רוסיה היא מדינה של יחידים גאונים, ושל תעשייה חסרת חיוניות – היא לא יכולה לבנות באופן קונסיסטנטי מערכות מורכבות טובות. מטוסי המיג-29 רבי המכר של רוסיה לדוגמא, הם מושלמים לקרבות אוויר ומשולבות בה יכולות מהסוג הטוב ביותר, אך חסרונות כמו טווח לא מספיק, איכות מנוע ירודה ובעיות אחרות מונעות ממטוסים אלה להוות צי אסטרטגי. הנשקים הרוסים, על אף שהם לעיתים מצוינים, הם נחותים מהנשק ההיי-טקי האמריקני. בהתאמה, עסקאות הנשק הרוסיות מגיעות בעיקר לעולם השלישי, שבמדינותיו מצפות להלחם רק בשכנותיה השוות להן במידת הברבריות שלהן. וכך, חודש שיתוף הפעולה הצבאי בין רוסיה, לוב, אתיופיה ואנגולה. במעגל האכזרי הזה, אנשים מתועבים מהקהילה בין לאומית תלויים ברוסיה ובנשק הזול שלה, ורוסיה בוחשת בקלחת בכדי למכור עוד נשק. המדיניות הרוסית לא מאוד שונה מזו האמריקנית: היזכרו לדוגמא, בדרך בה ארה”ב דחפה את הנשק שלה לתוך ידיה של ערב הסעודית בשנות ה-90. הבעיה היא – על דרך המשל – שאמריקה היא בעלת חנות משקאות מכובדת ויוקרתית, בעוד שרוסיה מוכרת בירה לשיכורים. תלותם של השיכורים בבעל החנות גורמת להם ליישר קו במובן הפוליטי.
על אף שמכירות המטוסים של רוסיה הן זעירות ומכירות הנשקים הקלים שלה חסרי משמעות אסטרטגית, מערכת ההגנה של רוסיה מתקרבת לתיאור הפרסומת האקדח “אלוהים ברא את בני האדם – הקולונל קולט עשה אותם שווים”. יש צורך ברקטות בעלות של 1000 דולר בכדי להשמיד טנק בעלות של 5 מליון דולרים. במעגל ההגנה-התקפה האינסופי, תמיד קיימות אפשרויות: לישראל יש את מערכת “מעיל רוח” הנוגדת RPG בעלת יעילות של 98%. “מעיל הרוח” לא פועלת ביעילות רבה כל כך בשטח אורבאני, שם אין לה מספיק זמן בכדי להגיב לקליעים או טילים המשוגרים לכיוונה – אך עם זאת, ישראל אינה צריכה להיכנס לקרבות אורבאניים – האמריקנים הטילו פצצות תבערה על טוקיו במקום להסתער על רחובותיה. חוץ מזה, מערכות קרני כאב (גלי מיקרוגל) מאפשרות למפעילי ה-RPG להישאר במרחק מספיק רחוק בכדי ש”מעיל רוח” לא תעבוד. מערכות הגנת הטילים הרוסיות מספקות את התירוץ המושלמים עבור התבוסתנים הישראלים: אויה, כיצד נוכל להלחם בסורים שיש להם כל כך הרבה טילי נ”ט ונ”מ? אבדות הטנקים במלחמת לבנון השנייה הניעו את הממשלה להכריז על ביטול מוקדם כביכול של ייצור טנק המרכבה. במקום להימנע ממלחמה מקרבות בשטח עירוני וסגור, ובכך לבטל את הצורך בשליחת טנקים ללא גיבוי אווירי של מסוקים, הממסד הישראלי בחר באפשרות הפשוטה ביותר: לבטל את ייצור הטנקים היקרים ולשלוח במקום זאת חיילים זולים. איום הטילים הרוסי הוא עמיתו המושלם של הלחץ המופעל על ישראל לבטל את קווי הייצור הצבאי שלה – גם הוא נובע מתסביך הצבא-תעשייה האמריקני. מערכת “מעיל רוח” היא המתחרה הישירה של מערכת ההגנה נוגדת ה-RPG האמריקנית מבית Raytheon, והיא מונעת את קיומה של התוכנית לחימוש מחודש הענקית של מערכות הקרב העתידי. ייצור טנק המרכבה לא מאפשר לישראל לקנות את טנקי האברהמס האמריקניים היקרים כפליים. עסקאות הטילים שמנהלת רוסיה עם המדינות המוסלמיות, על אף שיש להן חשיבות אסטרטגית בינונית בלבד, משחררות כדור שלג של שחיתות ושיקולים פוליטיים.
תוך השמעות להגבלות הבין לאומיות על מכירות טילים, רוסיה הקטינה את טווח סדרת טילי ה-SS-23 שלה ובכך ייצרה את טילי האיסקנדר-E, בעלי טווח של 280 ק”מ. ביחס לישראל, טילים אלו הם שווי ערך למערכות אסטרטגיות של לטילים בליסטיים. התעקשותה של רוסיה בנוגע לעבודה שהיא נשמעת לכללים הבין לאומיים הנוגעים לייצוא נשק – אינה רלוונטית עבור ישראל. טלי האיסקנדר-E הנושאים 480 ק”ג של פצצות מצרר או סוג תחמושת קונבנציונאלי משופר אחר (כגון פצצות בעלות עוצמה גבוהה) מסוגלים לפגוע בכל מטרה בישראל בדיוק של כמה מטרים. דווח שטילי האיסקנדר מסוגלים לעקוף את מערכות ההגנה של ישראל – חץ-2 והפטריוט (באופן מפתיע, לישראל אין טילי SS-23 בכדי לבחון ולהתאים את מערכות ההגנה שלה בהתאם). לא פחות חשוב מכך – סוריה יכולה להתאים בקלות את מערכות הניווט הרוסיות לצרכיה שלה.
רוסיה מחמשת את עצמה במערכת טילים בין יבשתיים מסוג SS-27 (Topol-M) בעלי ראש נפץ גרעיני מפוצל, שמטרתה היא ארה”ב. רוסיה טענה שאמנת Start-II שאסרה על שימוש בראשי נפץ גרעיניים מפוצלים – פגה כאשר ארה”ב חדשה את העבודה בתחום מערכת הגנת הטילים. ככל הנראה, הממשל האמריקני ציפה שהרוסים הרעבים למזומן יבלעו את הגלולה המרה בלי לעשות דבר. הרוסים מכרו מעט נפט למערב ובנו מערכות לשיגור טילים בין יבשתיים בעזרת הרווחים. מערכת ה-SS-27 מתפארת בכך שהיא יכולה לעקוף את המערכות האמריקניות להגנה מפני טילים. בהתאם לכך, אמריקה בקשה להציב את מערכות ההגנה מפני טילים בפולין ובצ’כיה, ובכך יצרה משבר חדש עם רוסיה. מספר המערכות לשיגור טילים בין יבשתיים החדשות של רוסיה עדיין קטן ביותר, אך הוא יכול להתרחב במהירות וליצור איום ברור ומידי.
אי אפשר לשחד את רוסיה. המדינה הזו לא תפסיק לעבוד על הכור הגרעיני בושייר שבאיראן גם אם ארה”ב תפצה על הרווחים שיאבדו. ההזדמנות ליצור עימות חשובה לרוסיה הרבה יותר מכסף. אבל – כסף הוא חשוב יותר לאינדיבידואל הרוסי. בדיוק כמו שארה”ב שחדה באופן מבריק את המפקדים העיראקיים לפני הפלישה – היא יכולה גם לשחד את הבירוקרטים הבכירים בשירות הביטחון הרוסי. מיליארד דולר הם חסרי משמעות עבור רוסיה – אך זהו סכום משמעותי לבכירים בקג”ב/שירות הביטחון הרוסי.
“הכלה” – זוהי המדיניות היעילה ביותר נגד האיום הרוסי. אם רוסיה שולחת מטוסי יירוט מסוג מיג-31 לסוריה, הפילו אותם כשסוריה שולחת אותם לאימון. זיהתם רדארי “פנציר” להגנה מפני הטילים? השתמשו בטילים נגד-רדאר מיד. סוריה זקוקה לנשקים אלו לשימוש רק נגד ישראל, אז למה לא לחסל אותם עכשיו במקום במהלך המלחמה? תגובה שכזו תמנע את מרוץ החימוש במזרח התיכון בחסות רוסיה. שוב – זו אינה תרופה מרפאת כל - פרוליפרציה של נשקיה של ארה”ב אינה פחות מסוכנת. דבר לא מונע מישראל לטפל באופן דומה בכלי הנשק הערביים שנרכשו מאמריקה: אפשר להשמיד את מטוסי ה-F-16 של איחוד האמירויות בעודם על הקרקע. לפחות ארה”ב אינה מחמשת את סוריה או איראן.
אמריקה מעוניינת במעורבות רוסית מוגבלת במזרח התיכון. באופן זה, ערב הסעודית ומצרים יינטו יותר לכיוונה של אמריקה. מרוץ החימוש שינבע מכך יביא לפשיטת רגל של ישראל.
רוסיה היא לא מעצמת העל הצבאית מהעידן הסובייטי. עם כל ההעלאה בתקציבים הצבאיים שלה, רוסיה רכשה נשקים בעלות של בקושי 5 מיליארד בשנה. בהשוואה יחסית של כוח הקנייה, כסף זה משתווה להוצאה של 12-15 מיליארד דולר של ישראל, והנשקים החדשניים עולים רק רבע מסכום זה. ישראל נכנסה לביצה הלבנונית ורוסיה – לזו הצ’צ’נית. אי אפשר להשוות את שני הצבאות במונחים התקפיים, וישראל לא צריכה להיכנע לבריונות הרוסית.
יהיה קשה לישראל להכיל את ההשפעה הרוסית כיום במזרח התיכון, אך הכלת הלקוחות של רוסיה, שכבר יהיו חמושים ביותר – תהיה בלתי אפשרית.

יהיה זה שטחי מצדנו לדמיין שמנטאליות לאומית יכולה להשתנות תוך עשורים אחדים בלבד. העם הרוסי תמך מסורתית בממשלה אימפריאליסטית. בזמנים קרובים יותר לזמננו, התמיכה העממית למלחמות של 1905, 1914, למלחמה הקרה ולמלחמה נגד הצ’צ’נים הייתה נרחבת. רוב הרוסים תומכים בפוטין הרודני ולא בדמוקרטים. הרוסים אינם לא סתם ברברים והם מבינים את ערכו של החופש – הם פשוט בוחרים להבין שסמכותיות מוגבלת מאפשרת יותר חופש מאשר דמוקרטיה חסרת חוק. הדמוקרטיה של ילצין העניקה לרוסי מהשורה את אותה ההשפעה כמו שמעניקה לו רודנותו של פוטין – זו האחרונה היא לפחות מסודרת ובטוחה יחסית.
בהעדר רצף שלטוני רשמי כמו מונרכיה או אימפריה קומוניסטית חד-מפלגתית, השירותים החשאיים החזקים של רוסיה מתגלים כמועמדים הטובים ביותר כספקי אותו הרצף. הקג”ב/שירות הביטחון הרוסי (FSB) שולט על הכול החל מהפשע מאורגן וכלה בפוליטיקאים העבריינים, ובכלל זה התקשורת. הספסרים האוליגרכים הרוסים הם משוללי כוח. למעשה, הם כלל לא אוליגרכים, אלא אילי הון המשועבדים לנשיא המחליף אותם בהינף יד.
לשירותים החשאיים ישנה תכונה משותפת: הם עובדים ברמת המיקרו, אף פעם לא אסטרטגית. מוזרות זו קשורה לסודיות שלו: תכנון אסטרטגי דורשת מאמצים הרבה מעבר ליכולותיהן של אותן קבוצות סודיות. סדרת פעולות הטרור שבוימו על ידי הקג”ב/שירות הביטחון הרוסי ושהובילו למלחמה בצ’צ’ניה מדגימות כיצד השירותים החשאיים הרוסים פועלים צעד אחד בכל פעם, בלי אפילו לשקול את ההשלכות המידיות שיש לפעולותיהן וללא תכנון למקרי כשלון, ללא קמפיינים ליחסי ציבור או התייחסות להתפתחויות פוליטיות שיגיעו לאחר מכן.
מהומה היא הסביבה הטובה ביותר לפעולות חשאיות: שירות הביטחון הרוסי מסבך את יריביו בעימותים בכדי ליצור לעצמו אפשרויות טקטיות. נוסיף לכך את הנטייה הרוסית הטיפוסית לעצבן את היריב לשם ההרגזה בלבד. פריסת הטילים הגרעינים הסובייטים בקובה היא דוגמא אחת לכך, הסיוע לקומוניסטים באמריקה הלטינית היא דוגמא נוספת, והמקרה האחרון נוגע להתנגדותו של פוטין לכך שאמריקה תציב את מערכת ההגנה מפני טילים הזעירה שלה בפולין.
מטרת מדיניות החוץ של רוסיה במזרח התיכון היא לעשות צרות. מנטאליות הקג”ב של פוטין מונעת אפשרות קיום של כל שיקול אסטרטגי – הוא פועל במטרה אחת ויחידה: להכניס את המזרח התיכון לסכסוך בכדי להטריד את אמריקה וישראל.
סדאם לא היה חברה של רוסיה, ששליטיה זכרו אותו כלקוח של אמריקה. עם זאת, רוסיה תמכה בסדאם כנגד הפלישה האמריקנית הן פוליטית והן באמצעות עסקאות נשק חשאיות.
איראן, הנשלטת על ידי האייתולות היא מדינת הפריה (מעמד של נידוי) המושלמת בהשקפת העולם הסובייטית. איראן זורעת בעיות בחצר האחורית האסייתית של רוסיה, ומשמעותה של איראן בעלת נשק גרעיני היא בריחתה של אזרבייג’אן העשירה בנפט לצד מדינות נוספות במרכז אסיה אל מחוץ לתחום השפעתה של רוסיה. האינטרסים הפיננסיים של רוסיה באיראן הם בלתי משמעותיים: יהיה אפשר להחזיר בקלות את ערך החוזים בשווי 2-5 מיליארד דולר באמצעות רצונה הטוב של ארה”ב. עם זאת, רוסיה תומכת פוליטית באיראן, מתנגדת לסנקציות משמעותיות, ובונה כור לייצור פלוטוניום בבושייר.
על אף שבעיותיהם של הרוסים עם הטרוריסטים המוסלמים הן מומצאות ברובן, כאשר הקג”ב/שירות הביטחון הרוסי הוא האחראי לרוב פעולות הטרור שהאחריות עליהם הופלה על הצ’צ’נים – מלחמה בטרוריסטים המוסלמים אינה בראש מעייניה של רוסיה, בה חיים מוסלמים רבים ואשר גובלת במדינות מוסלמיות לא יציבות. עם זאת, רוסיה היא המדינה הגדולה היחידה התומכת בחמאס.
עסקאות נשק עם סוריה אינן מכניסות הרבה כסף לרוסיה, אך הן גורמות להרבה כעס מצידה של אמריקה. אסטרטגית, תמיכה בסוריה המפסידנית הנצחית הינה צעד חסר היגיון. סוריה תמיד תינטה לכיוונה של לצרפת, המיושרת רק טנטטיבית עם מוסקבה.
טענותיה של רוסיה לבעלות בירושלים הם מסוג דומה. הממשלה הרוסית מודעת לכך שאף מדינה חשבה על טענותיה לקניין בבעלות למשפחת הצאר. הקניין בירושלים היה שייך לארגון צדקה רוסי, לא למונרך כזה או אחר. עם זאת, רוסיה צליחה ללחוץ על אולמרט לקבל את טענתה החוקית כביכול לקרקעות משובחות בירושלים.
המזרח התיכון הוא רק עוד מגרש משחקים עבור הקג”ב/שירות הביטחון הרוסי. השירותים החשאיים של רוסיה מסייעים ליצירת עימותים ובכך מקבלים השפעה שלא באמת מגיעה להם. הרוסים דחפה באופן דומה את סוריה למלחמה נגד ישראל ב-1967, באמצעות דוחות מודיעיניים בנוגע לאיום הישראלי עם סוריה. הממשלה הישראלית דואגת להקשיב לרוסיה רק מכיוון שהיא מסייעת לחמאס ומחמשת את סוריה. לרוסיה חסרה המשיכה התרבותית לסוריה הדומה לזו של צרפת והיא יוצרת יחסי אדון-לקוח עם סוריה על ידי כך שהיא מכינה אותה למפגש צבאי מול ישראל. ישראל עצבנית בנוגע למכירת טילי ה-SS-23 (איסקנדר-E) לסוריה, אך אלו הן בלתי חשובות לממסד הרוסים כיוון שהתשלומים על העסקאות הללו הם שקופים יחסית. ממסד הביטחון הרוסי מרוויח הרבה יותר מעסקאות חשודות של מכירת עודפי ציוד צבאיים רגילים דרך צד שלישי – עסקאות כאלו מספקות מזומנים שלא ניתן לעקוב אחריהם.
מעורבותה של רוסיה בקוורטט כמעט מגוחכת. הרוסים מעוניינים בעסקאות הנשק עם סוריה ולא בשלום עם ישראל. במצב (הבלתי אפשרי) של שלום במזרח התיכון, ההשפעה הרוסית תצטמצם לכדי אפס. תפקידה של רוסיה בקוורטט הוא להביא לשלום שלא יותר כל סיכוי לשלום אמיתי: ישראל צרה, חסרת יכולת להגן על עצמה ואשר מוקפת במוסלמים חמושים – חמושים בנשק רוסי. ישראל כזו תנפנף בהיסטריה בהרתעתה הגרעינית, ובכך תצית את מרוץ החימוש שידחוף את המוסלמים לקבל בשמחה את ההגנה הרוסית.

ממשלת ישראל נטשה מזמן את עיקרון יהדות המדינה, ופועלת באופן מודע להיתוך האומה למקשה אחת. “הדיבור החדש” (ע”פ אורוול, המתרגם) כבר פותח והומצא: מדינת ישראל במקום ארץ ישראל, והגדה המערבית במקום יהודה ושומרון. הנוער החילוני שנולד בישראל מזדהה פחות עם העם היהודי ויותר עם האומה הישראלית – הסקרים מראים התנגדות לכך שהממשלה פועלת לחיזוק קשריה עם היושבים בגלות. האומה צועדת לכיוון הקרע בין הישראלים ויהודי השואה – הם הופכים למנוכרים יותר ויותר.

מאז שנות ה-50, ממוצע הלא-יהודים מהעלייה המזרח-אירופית עמד על שליש. על פי ההערכות השמרניות ביותר, 300,000 לא יהודים הגרו לישראל לפני 1986. אז פרץ האיחוד האירופי את הסכר, ומילא את ישראל בסלאבים. פינוי היהודים והעברתם לפלסטין הייתה מדיניות רוסית מודעת החל מזמנו של סרגיי ויטה ועד זמנו של סטאלין ואז מדינת הקג”ב מימשה בנוסף לכך את שאיפותיה האימפריאליסטיות על ידי כך שיישבה את הסלאבים בישראל. רוסיה יישבה באופן דומה את קזחסטן, לצד הרפובליקות הבלטיות ושטחים נוספים אותם סיפחה. הממשלה הרוסית העניקה כל סיוע אפשרי לסוכנות היהודית מתוך רצון לייצא סלאבים אל המזרח התיכון.

שטף הסלאבים האדיר אפשר את הפירוש הרבני האבסורדי בנוגע למהות יהדותו של אדם. אפילו אם יוסכם שיהודי הוא בנה של אם יהודיה, ישנה שאלה חשובה ביותר ממנה מתעלמים הרבנים: מי היא האם היהודייה? האם גם היא, בתורה, נחשבת יהודיה רק אם אמה יהודיה – או שמא היא צריכה להיות אדם המזדהה עם היהודים? הרבנים בוחרים באפשרות הראשונה, ותיאורטית, אדם יכול להיות יהודי אם הסבתא רבא-רבא-רבא-רבא-רבא-רבא שלו הייתה יהודיה, אפילו אם אף אחד מקרוביו האחרים אינו מזדהה עם העם היהודי. הממשלה הישראלית בסך הכול קיבלה את הקריטריון הרבני בחוק השבות הידוע לשמצה, שהדגיש את זכות ה”שבות” לניניהם של יהודים. הממשלה ביקשה נתינים נוספים. וצבא היה צריך מתגייסים נוספים. הסוכנות היהודית קיבלה כספים והמוניטין שלה על פי מספר העולים שהביאה לארץ. פוליטיקאים צבועים חשבו שיפתרו את הבעיה הערבית על ידי כך שיכניסו לארץ מהגרים לא ערבים, אפילו אם מדובר בסלאבים.

בשנות ה-80, 50-90% מהיהודים באזורים השונים בברה”מ התחתנו עם גויים. בקושי שני שליש מהעולים שהגיעו ארצה בראשית שנות ה-90 נולדו לזוג הורים יהודים. אך המציאות הייתה גרועה מכך: יהודים מן השורה היו ברובם בגיל הביניים ומבוגרים יותר, בעוד שהסלאבים היו בני זוגם הצעירים של היהודים. היהודים הזקנים המשיכו למות ומספרם קטן, בעוד הסלאבים הצעירים הגדילו את מספר היהודים-למחצה והלא-יהודים כלל בישראל.

עד אמצע שנות ה-90, ילדים ששני הוריהם יהודים מנו רק שליש מאוכלוסיית העולים. הסוכנות היהודית, שמשימתה מטעם הממשלה הייתה לייבא ארצה אנשים צעירים, לא השאירה אבן על אבן וגילתה שורשים יהודיים דמיוניים עבור צעירים רבים, שנשלחו לישראל בהמוניהם. עד סוף שנות ה-90, העלייה הצעירה מנתה רק 3-5% יהודים.

קיימת הגדרה הגיונית אחת ויחידה ליהדותו של אדם: ילד הנולד לזוג הורים יהודים. כיום, ההורים יכולים להיות יהודים מבטן, גרים או יהודים על פי דרך חייהם. מספר רב של סלאבים שהתחתנו עם יהודים ישראלים נחשבים לחלק מעם ישראל לכל עניין ומטרה, וילדיהם הם יהודים לגמרי, בין אם רבנים מכירים בכך אם לאו. רוב גדול מהסלאבים שעלו ארצה כלל לא מעוניינים להיטמע בעם היהודי. כתוצאה מצפייה בטלוויזיה הרוסית וביקורים תכופים ברוסיה, היחס האנטישמי ורדיפת הסלאבים בבתי הספר – הסלאבים נותרים סלאבים. איזו הפתעה. בני-הזוג גויים של יהודים ממדינות מתורבתות עוברים לישראל במספרים קטנים, ובדרך כלל מסיבות אידיאולוגיות. הסלאבים מגיעים לישראל בהמוניהם בכדי לברוח מהעוני והייאוש של רוסיה, אפילו אם הדבר דורש לחיות בין יהודים. למרבה המזל, רמת השכר ברוסיה שווה לזו בישראל וכוח הקנייה גבוה בהרבה ברוסיה. הסלאבים בהתאם למצב, מתחילים לעזוב אט אט את ישראל.

ההערכה הקובעת כי ישנם 200,000 סלאבים בישראל היא מגוחכת. אם נכלול חצי-יהודים שכלל לא הכירו הורי הוריהם היהודים, לצד ילדים לאבא יהודי השונא את עצמו ואת יהדותו ולאמא סלאבית – יעלה המספר לקרוב למיליון איש. גרוע מכך, המספר הולך וגדל כתוצאה מנישואי תערובת בחברה היהודית. כמו הדרוזים, גם הסלאבים רגילים להיכנע ולהצהיר על נאמנותם ליהודים החזקים, אך הם יעבירו נאמנות זו לערבים אם היהודים ימשיכו לנקוט בקווי המדיניות החלושה שלהם. רוסיה, בלרוס ואוקראינה הן בעלות עמדה מסורתית של אנטישמיות ותמיכה בערבים. הן מוכרות כלי נשק לשלטונות אנטי-ישראליים. לא מציאותי לצפות שסלאבים יותירו את הרגליהם הלאומיים מאחור, וגם לא את דעותיהם הקדומות ואת שטיפת המוח – הם לא יהפכו להיות אוהבי יהודים.

דבר טוב אחד אפשר לומאר על ציפי לבני - היא הצביעה בעד תיקון החוק של מיכאל קליינר, שהיה מסיר את הסעיף העוסק בהורי ההורים בחוק השבות. המפלגות הרוסיות הצטרפו לגוש השמאל נגד תיקון החוק. שמאלנים לפחות פעלו מתוך עיקרון האנטי-ציונות (למעשה, אנטישמיות) בעוד שמפלגות רוסיות בסך הכול מנסות להיאחז באופן מושחת בציבור הבוחרים הסלאבי שלה.

ישראל אינה יכולה מעשית לגרש מליון סלאבים, לכל הפחות בגלל סיבות לוגיסטיות. שלא כמו הערבים, הם נשענים על רוסיה המשרתת כמוצא אחרון – הגנה מוגבלת אך עדיין סבירה. חוץ מגירוש, ישראל יכולה להפעיל לחץ על הסלאבים על מנת שיעזבו. מדיניות הבלטיות והרפובליקות במרכז אסיה דחפו באופן דומה את הסלאבים אל מחוץ למדינותיהם – ברכות אך בהתמדה. עם זאת לממשלת ישראל חסרה הקנאות הלאומית שיש לאסטונים, ולא סביר שהי תדכא את הסלאבים עד כדי כך שייטמעו בחברה או שיעזבו. על אזרחים פעילים להלחם באנטישמיות הסלאבית, החל מדרישה לקיום חקירה משטרתית בנוגע לנאומי שתנא, ועד לשריפת חנויות ספרים סלאביות בהן נמכרים ספרים בעלי תוכן ניאו-נאצי. אפס סובלנות לנישואי תערובת עם סלאבים בישראל היא מחויבת המציאות, ובוז גלוי כלפי הסלאבים הוא יחס אישי ראוי להערצה.

האומה היהודית חוותה את התפרצות הזרם של פגאנים, במיוחד אדומים (יושבי אדום) כבר בעבר. בסופו של דבר, הטמענו אותם, על אף שיכול להיות שהדבר לא היה לטובתנו. שירות החובה בצבא עושה עבודה מצוינת בהטמעת הסלאבים בתוך העם היהודי. בינתיים, ליהודים יש את הסיכוי הטוב ביותר לשמר את אופייה של אומתנו בכך שיתרחקו מהערים בישראל שרובן סלאבי.

ישנה אמרה שיוחסה בטעות לצ’רצ’יל: “אם אתה לא ליברלי כשאתה בן 25, אין לך לב. אם אתה לא שמרן כשאתה בן 35 אין לך שכל.” השמאל הישראלי המסורתי – לא קבוצת התבוסתנים של שלום עכשיו, אלא הקיבוצניקים הקשוחים המוכנים להלחם ולהרוג למען מדינתם – לעולם לא היה ליברלי במובן העכשווי של המילה דהיינו כזה המקדם בברכה את אויביו. כאשר ילדיהם של החלוצים הפכו לאקדמאים והחלו לשאול את עצמם את השאלה “בעצם, למה לא?” אז החל השמאל המסורתי להתדרדר לכיוון התבוסתני. מדוע לא לחיות עם ערבים במדינה היהודית? מדוע לא לתת את למצרים את סיני? מדוע לא לאפשר את קיומה של מדינה פלסטינית ביהודה? מדוע לא לחלק את ירושלים? אין כל תשובה לשאלות הללו – אלו הן אקסיומות. האם קווים מקבילים נפגשים באין-סוף? האם ארץ ישראל שייכת ליהודים?

הסוציאליסטים – כמו החלוצים הישראלים – לעולם לא היו פציפיסטים. השלטונות הסוציאליסטים הוכיחו עצמם יותר מיליטנטים ויותר רצחניים מיריביהם השמרניים. מפלגת מפא”י השמאלנית גרשה 600,000 ערבים מישראל וסירבה בנחישות לתת להם לחזור. ידידות בין לאומית היא זרה למערכת הערכים הסוציאליסטית: ברה”מ הייתה מסוכסכת עם כל המדינות שנטו לקפיטליזם וממשלות השמאל הישראליות מחצו את הפלסטינים ללא עכבות.

אם השמאל הישראלי כל כך ימני, מדוע הוא בכל זאת נחשב כשמאל? התכונה המגדירה של השמאלניות היא רציונאליזם: אפשר לעצב מגדלים באוויר ולכן אפשר גם לבנות אותם. היהודים האירופאים המשכילים תעבו את ההמון הדתי הנחשל. הגישה של השמאל לא נגעה לדת אך עם זאת, בראשית שנות ה-80 הייתה תנועה מעטה של תחבורה בימי שבת וכמעט לא נצרך חזיר בישראל. המאפיין המוכר של השעות הראשונות של יום הכיפורים היה הרחובות הריקים – החברה שנשלטה ע”י השמאל עדיין צייתה למצוות היהודיות העיקריות. היהודים החילוניים מרגישים בחסרון המטרות הפוליטיות של הדת – החל מדחיית הציונות ועד ההתייחסות האדישה לבית המקדש השלישי – ובנחשלותה הברורה. אנשים המתעקש להתלבש על פי קוד אופנה בין מאות שנה ומקיימים רבבות טקסים המבוססים על אמונות טפלות לא באמת יכולים להיות אור לאומה. בהתאם לכך, היהודים החילוניים המשיכו לעצב ולבנות את החברה האידיאלית שלהם, בה הזאבים ישנים לצד הכבשים ויהודים סועדים עם ערבים. דבר אחד יותר נעים מאשר השלום הוא עיצוב חברה דורשת שלום.

היהודים השמאלנים הם לאומיים בהחלט. “המדינה שלנו” היא עיקרון משמעותי עבורם. המדינה האוטופית שלהם היא יהודית על אף שהיא כוללת ערבים כחיות מחמד. השמאלנים הישראלים נותנים לערבים זכויות דמוקרטיות כל עוד שהערבים מספיק מועטים בכדי להשפיע על הבחירות. וזו היא הבעיה. באמצע שנות ה-80, הערבים עלו במספרם ומאותה נקודה ואילך יכלו להשפיע על הבחירות הישראליות. אז עמדו בפני השמאלנים שלוש אפשרויות: להודות בכך שהם צבועים שלא באמת התכוונו לערבים זכויות דמוקרטיות במדינה היהודית, להגיב תגובת נגד לגדילת האוכלוסייה הערבית, או להביא את עקרונותיהם לכדי מעשה ולקבל מדינה דמוקרטיות ולאו דווקא יהודית. השמאלנים בחרו בשתי האפשרויות האחרונות. הם הביאו חצי מליון עבדים נקיים מדם יהודי ומספר גדול יותר של יהודים נקיים מהרעיון הציוני – כך שוחרר לחץ כוח ההצבעה הערבי זמנית עד שברק ניצח בפריימריס 2007 למפלגת העבודה בזכות המצביעים הערבים.יהודים שמאלנים רבים זנחו את עקרון המדינה היהודית וקיבלו דמוקרטיה מזרח תיכונית בה הערבים משפיעים על הפוליטיקה ועל תהליכי החקיקה.

השינוי לא היה שינוי כואב. אם ליהודים אין מטרה דתית הקובעת כי עליהם לשלוט בארץ ישראל, ההיגיון מחייב לחלק את השלטון בה עם הערבים. אם היהודים מתייחסים לחזקתם על ארץ ישראל באופן סקפטי, אזי יש להתחשב גם בטענה הערבית לחזקה על אותו שטח. הגיוני לחלוטין לחלק משהו שאתה לא ממש רוצה עם אדם שרוצה את אותו הדבר. אם אתה לא רוצה אותו במדיה כזו שתסכים להרוג עבורו.

השמאלנים מבצעים הערכת מצב: בסדר, היינו מאוד שמחים שתהיה לנו מדינה יהודית גדולה, אך האדמה כבר מיושבת. בסדר, היינו מאוד שמחים לחיות דווקא על אדמה זו, אך הגבולות המובאים בסיפור המקראי אינם בעלי חשיבות עליונה עבורנו. בסדר, היינו שמחים לחיות במדינה ללא ערבים, אבל הם כבר כאן. היהודים השמאלנים מגיעים למסקנות הנראות באופן שטחי כהגיוניות: חלוקת האדמה עליה נאבקים הצדדים, נטישת האזורים החמים בעלי החשיבות הדתית המיושנת, וקבלת מציאותם של הערבים בישראל. אף אחד מהאפשרויות הללו לא עובדת. היהודים מקבלים את חלוקת הארץ, אך הרבה ערבים אינם מקבלים זאת – הם רוצים את מולדתם הפלסטינית (או את ארצם המוסלמית) בחזרה, בשלמותה. הם ילחמו בישראל ולא משנה מה יהיו הוויתורים . כל הוויתורים שישראל תציע לא יספיקו, הערבים יגמלו בכוח לרצון הטוב הישראלי, ולא ברצון טוב. ככל שישראל נותנת יותר, כך היא מחזקת את הערבים. ככל שגודלה של ישראל קטן יותר, כך ישקיעו הערביים יותר במאמץ האחרון לשחרר את אדמתם. השמאלנים בעלי הרצון הטוב מתעלמים מעובדה מוזרה: רצון טוב לא מוביל לשלום. שאלו את אנשי לאו שחוו סבל כה רב.

כמו כן, היהודים החילוניים לא יכול לתת את כל המקומות הקדושים. לאחר שניתנו חברון והר הבית למוסלמים, הישראלים גילו את מה שהיה ברור לאורך כל הדרך: רשימת המקומות הקדושים היא גמישה. הערבים מגנים על כל מסגד שנבנה באופן בלתי חוקי (ישנם מאות כאלה בישראל, בכלל זאת מסגדים ענקיים בלוד) כמו שהם מגנים על כיפת הסלע. כל מקום של עימות עם יהודים, לא משנה עד כמה הוא טריוויאלי, הופך לסכסוך דתי. יהודים חילוניים שלא אכפת להם מכלום פשוט נותנים בחינם, ערבים בעלי עקרונות לא.

הערבים יכולים להיות עמיתים טובים, ועל פי רוב מעסיקים סבירים. המדינה היהודית הציעה להם הזדמנויות להכנסה שערפאת איים להרוס. אבל מה קורה כאשר הצבאות הערביים יכנסו לישראל וההכנסה תעלם לה? הערבים לא אוהבים יהודים, אין להם כל נאמנות כלפי המדינה היהודית, וכאשר התמריצים לנאמנות ייעלמו, הערבים ימעכו את היהודים. לא נוח לחיות עם אנשים בעלי גישה שכזו, אך השמאלנים מנחמים עצמם באפשרות שהערבים אכן נאמנים לישראל החזקה. בואו נשכח לרגע שרבים הם הערבים הישראלים המסייעים לטרוריסטים הפלסטינים וההמונים בכפרים הערביים בגליל הריעו כאשר טילי החבזאללה עפו לכיוון חיפה. הערבים מבינים שהיהודים מעוניינים בנאמנותם, ושהם מוכנים לשלם עבורה והערבים ממשיכים ומעלים את המחיר. הם דורשים שהיהודים יפנו את מבטם מבני בלתי חוקית, ארגוני פשע, אי תשלום על מים וחשמל וכלכלת שוק שחור. על ידי פעולות חיוביות, במיוחד בבתי המשפט, הערבים הפכו מחיות המחמד של היהודים, לאדוניהם.

היהודים השמאלנים מעוניינים במדינה ללא ערבים, אך – ללא כל צידוק דתי או לאומיות חזקה – לא מעוניינים לגרום לערבים לסבול. השמאלנים מקווים שהערבים יעזבו איכשהו את ישראל מרצונם החופשי. עם זאת, השמאלנים נרתעו מפני רחבעם זאבי שביקש את הטרנספר שהכי תלוי ברצון המפונים: לשלם לערבים על מנת שיעזבו. השמאל ישמח אם הערבים יעזבו, אך דיבור על טרנספר כמוהו כגזענות, ימניות, חוסר הגינות. היהודים הפכו לעיוורים, עיוורים אתנית. בפנטזיות הנאורות שלהם, היהודים השמאלניים מדמיינים מדינה שתיווצר ללא אלימות כלפי המקומיים, מדינה שבה הערבים הילידים יקבלו את הפליטים היהודיים כקבוצה השלטת.

הערבים מונים 34% מהאוכלוסייה בקבוצת הגיל הצעירה ביותר. המדברים בשבחה של ישראל מסבירים כיצד מדינה דמוקרטית עיוורת-אתנית יכולה לקרוא לעצמה יהודית, אך הערבים לא קונים את ההסברים הללו. הם דורשים ביטול רשמי של כל תכונות אי-שוויוניות: מדינה יהודית, “נפש יהודי” בהמנון, ומגן דוד על הדגל הלאומי. הם דורשים תיקי שרים, ובסופו של דבר מקום בקבינט הביטחון בו דנים על מלחמה באחיהם הערביים.
לינוקלן העיר, “תוכלו לשטות באנשים לזמן מה, ובחלק מהאנשים כל הזמן, אך לא תוכלו לשטות בכל האנשים כל הזמן.” יהודים שמאלנים חכמים לא יכולים לשטות בכל הערבים כל הזמן. המדינה היהודית אינה עיוורת אתנית. מטה כללי הכולל יהודים בלבד אינו תוצר של הדמוקרטיה. אגדת המדינה היהודית ובה עדרי ערבים כנועים פשוט לא תעבוד. בינתיים, היהודים האמינו בשקריהם שלהם אודות האפשרות לחיות באושר במדינה הדו-לאומית, ואודות הסבלנות כלפי הערבים.

הערבים אהבו את התרבות היוונית וידעו אודות הדמוקרטיה. עם זאת, כאשר הם בקשו לעצמם מדינה מוסלמית, הם הפכו את היהודים לדִ’ימִים במקום שותפים דמוקרטים. הרמב”ם העיר שהמשולש לא יכול להיות אחד – כאשר היהודים מובחנים והערבים מובחנים, אין כל אומה ישראלית.

המדינה היהודית לא יכולה להרשות לעצמה תושבים ערבים.

הירי על שדרות מדגיש בעיה מעניינת שמדינות לאום מנסות לשכוח: חסרון בביטחון מקיף. היסטורית, אזורי הגבול הם אזורים בעייתיים. הסכמי שלום הם מאוד נדירים – אומות בדרך כלל חיות זו לצד זו על בסיס אד הוק, ולא בקלות. קרבות באזור הגבול הם שכיחים. עם זאת, הצד החיובי הוא שגבולות הנמצאים במצב של השתנות מתמדת משקפים בזמן אמת את מאזן הכוחות. מדינות שכנות נלחמו בעימותים בהיקף קטן, בדרך כלל באזורי הגבול. הסכמי שלום שינוי את המצב הזה. צדדים הדבקים בהבטחת השלום נמנעו מלנצל את היתרונות הצבאיים הנוכחיים שלהם. אי שביעות הרצון וחוסר האיזון בכוח גדלו. כאשר המלחמות התפרצו בסופו של דבר, הן נטו להיות מלחמות כוללות. הסכמי שלום, כמו מחסומים אחרים להשתלשלות האירועים הטבעית, הדחיקו בעיות קטנות רבות עד שאלו הפכו לבעיה אחת גדולה. מלחמות כוללות החליפו קרבות אזורים מתמשכים.
מדינות לאום שונאות להודות בכך שהסכמי שלום אינם מביאים לשלום. מדינות נבנות על סמך ההבטחה לביטחון עבור אזרחיהן. ערי-מדינה התמזגו לכדי מדינות לאום על מנת להיות בטוחות יותר – אך בסופו של דבר עמדו בפני מלחמות כוללות שהתבשלו מאחורי חומות הסכמי השלום. מדינות מודרניות בישרו על תום העידן בו כל שבט עמד בפני עצמו וכל אדם הלך חמוש ברחוב. המדינות הבטיחו ביטחון בתמורה למיסים. שדרות מוכיחה כי הבטחה זו היא שקרית.
אירופה מלקקת את פציעה לאחר שתי מלחמות עולם וארה”ב אטרקטיבית יותר לעובדים מקסיקנים מאשר ללוחמי גרילה מקסיקנים, אך רוב גבולות העולם אינם בטוחים. הגבולות בין עיראק וטורקיה, איראן ועיראק, מצרים וסודן, סוריה ולבנון, אבו-דאבי ועומאן, ישראל ועזה, כל אלה שקופים לאנשים ולכלי נשק. אין פלא אם כן, שהגבול הישראלי שקוף גם לרקטות.
אזורי גבול תמיד היו אזורים נטולי חוק. רומא ביססה את השלום הרומאי (Pax Romana) ברחבי העולם המתורבת, אך סיסרו מעיר שנדיר היה שאדם סתם יסתובב באזורי הפרברים של רומא כיוון שאנשים פחדו להירצח או להישדד. מדינות שלהם המערב קורא ביהירותו “מדינות נחשלות” הן נורמה היסטורית. היה חריג שמוקד כוח ראשי יבסס את עצמו באזורי הגבול. האיחוד הסובייטי האדיר כמעט ולא שלט באזורי הגבול באסיה ובמזרח הרחוק, וארה”ב אינה יכולה לאבטח את גבולותיה עם מקסיקו וקנדה. רוב המדינות לא יכולות לשלוט על קבוצות שוליים ועל ארגוני גרילה שיש בהן – אלו שיכולות הן סטיות טוטאליטריות והן לא יתקיימו עוד הרבה זמן, כיוון שהן מדכאות בקביעות אופוזיציה פוליטית לצד דיכוי הגרילה. בין אם ישראל תגיע להסכם שלום עם הפלסטינים או לא, חלק מהם תמיד ימשיכו בטרור. הממשלה הישראלית מציגה הסכם שלום כתרופה מרפאת כל, אך היא שוכחת שישראל נפגעה לאחרונה מהתקפות טרור אפילו מצד מצרים, מדינה הנמצאת בשלום עם ישראל ובעלת מנגנון ביטחון חזק.
הפצצת “שטיח” על פלסטין תוכל לפתור את בעיית הטרור רק באופן זמני. מלחמת 1948 גרמה לערבים נזק לא פחות מהפצצה נרחבת, אך הפלסטינים חזרו במהירות לדרך הטרור.
מדינות חכמות יישבו את אזורי הגבול בלגיונרים שפרשו מהצבא או חלוצים מיליטנטים – הישראלים הטיפשים יישבו אותם במקבלי כספי סעד. במקום לפרק את ההתנחלויות, על ישראל להציב בגבולותיה קולוניות ולתת ליהודים שם יד חופשית בהתנגדות לטרוריסטים הערביים – בכלל זאת פשיטות הענשה, אם יהיה צורך בכך.
ישראל צריכה רק לחמש את המתיישבים ולהתעלם מפעולותיהם.

אולמרט ואסד רוקדים ריקוד מוזר מסביב למדורת השלום. שני הצדדים רומזים לסירוגין על מוכנותם להגיע להסכם שלום ותוך כדי כך מכחישים את דיווחי התקשורות אודות מגעים חשאיים, מציעים שלום אך בד בבד מעבים את יחידות הצבא שבגבולותיהם, מפרסמים את מאמציהם לשלום אך מסרבים לנהל משא ומתן רשמי. שני הצדדים מאשימים האחד את השני בטרפוד המגעים לשלום. כל מה שמציע אולמרט במהלך המשא ומתן אסד דוחה, וכן להפך.

קל לחתום על הסכם שלום עם סוריה: קחו עט וחתמו על ההסכם. עמדות הצדדים ברורות: סוריה דורשת את רמת הגולן וישראל (ובכלל זה ליברמן) הסכימה לוותר עליהם. פירוז רמת הגולן אינו מהווה בעיה: האזור כולו מפורז הלכה למעשה כבר לפחות ארבעים שנה.

תמיכתה של סוריה בחזבאללה כלל לא קשורה להסכם השלום: לחזבאללה אין כל כוונות ספציפיות ביחס לישראל. חבזאללה גרש את ישראל מלבנון והתפנה לנוח, פרט לתקריות גבול מבודדות שתמיד קורות בין מדינות עוינות. התחמשותו הצבאית של החזבאללה היא הגנתית בלבד: הטילים שלו לא מהווים כל איום אסטרטגי על ישראל והחזבאללה אינו מצפה לנצח את צה”ל במתקפה פתוחה.

תמיכתה של סוריה בחמאס מוגבלת מאוד והיא מתגמדת ביחס לתמיכה שהחמאס מקבל ממצרים (בשלום עם ישראל) ומאיראן. התורמים הגדולים ביותר של החמאס אינם מוסלמים, אלא יהודים ונוצרים שנותנים כסף לפלסטינים – מצביעי החמאס.

ישראל וסוריה לא חותמות על הסכם שלום מסיבה פשוטה: הן פשוט לא צריכות אותו. שני הצדדים לא מרוויחים דבר משלום ביניהם. ישראל ומצרים החתומות על הסכם שלום זה ארבעים שנה, לא הקטינו את צבאותיהן, לא ביססו סחר משמעותי ביניהן ואוכלוסיותיהן לא פיתחו רגש של רצון טוב האחת כלפי השנייה. מצרים מתנהגת יפה כלפי ישראל רק בגלל צה”ל – אך כך גם סוריה.

אסד ישמח מאוד להראות לאומה שלו שהחזיר את רמת הגולן מידיה של ישראל, אך השלום עם האויב הציוני שיתלווה להחזרת הגולן יעלה לאסד ביוקר. סאדאת היה במצב דומה והתקשה מאוד “למכור” למצרי הפשוט את הסכם השלום עם ישראל.

אומות חוגגות ניצחונות, לא הסכמי שלום.

ראשי הממשלה הישראליים מגיעים בדרך כלל מרקע של שירות צבאי. עובדה זו מסייעת להם מאוד בזמן משברים צבאיים, אך היא מעוותת את הגישה שלהם לתחום המדיני הישראלי בכללותו. הלך הרוח של מפקדים בצבא לעומת פוליטיקאים הוא שונה לגמרי: פעולות קצרות ורבות תעוזה לעומת הערכת מצב ארוכה, סבלנית ובלתי החלטית לפני נקיטת כל פעולה. רבין, ברק ושרון ניסו להביא לשלום במבצע החלטי אחד. יצחק שמיר לעומת זאת, העדיף מלחמת גרילה איטית על פני מבצעים צבאיים רחבות הקף ופעל בסבלנות גם בפוליטיקה. נתניהו, יועץ עסקי לשעבר, ניסה לשלוט במדינה על פי ספרי הלימוד האוניברסיטאיים: ליברליזציה לכלכלה ומבלי לבטל הסכמי אוסלו. אולמרט, בעל רקע של עורך דין, נהנה מצעדי תמרון במקום להביא לפיתרון באופן החלטי. הוא לא ידחף לפינוי התנחלויות ולא ילחץ על הציבור הישראלי לנטוש את רמת הגולן. אולמרט הוא ראש הממשלה הבטוח ביותר שיש לישראל היום.
העידן בו אלופי הצבא הופכים לראשי ממשלה באופן אוטומאטי מגיע לסופו. המדיניות השמאלנית של ישראל הרסה את הצבא. המוסר הצבאי לא יכול להתקיים לצד שבירת רגליהם של ילדים בזמן האינתיפאדה, פינוי יהודים ממררים בבכי מבתיהם בגוש קטיף והפצצת כפרים לבנונים. קציני קבע רבים חושבים יותר על שחרור מוקדם ופחות על קידום. אזרחי המדינה נגעלים מהצבא. בעוד שבאופן כללי ניתן לומר שזה אינו המצב באמת, צריך להתריע – הסימנים קיימים: ילדיהם של הפוליטיקאים והאליתה כבר אינם מתגייסים לשירות קרבי, ולעיתים קרובות אף נמנעים מלהתגייס בכלל. התקשורת השמאלנית מתעקשת להציג את חיילי צה”ל בתור רוצחי פלסטינים ושומריהם של המתנחלים היהודים הרצחניים. צה”ל כובש שטחים אך הממשלה מחזירה אותם לאויבנו. ישראל שולחת את צבאה למלחמות חסרות מטרה בחוסר החלטיות. הממשלה הישראלית מסכנת את חייהם של חיילים במהלך קרבות בשטחים בנויים בכדי להראות טוב בעייני ארגוני זכויות האדם. הצבא הישראלי עורך מבצעי שיטור הכרחיים בגדה המערבית ובעזה. החיילים עומדים בחוסר במעש בעוד שסוריה מחזקת את כוחותיה, איראן מעשירה אורניום, חיזבאללה מבצר את הבונקרים שלו ופלסטינים מפציצים את שדרות. הממשלה שוכחת שהחיילים רוצים להרוג, ועדיף במצבים ברורים וחד משמעיים. כאשר מפילים עליהם עול של הגבלות הנובעות משקולים פוליטיים ושקולי זכויות אדם, כאשר מאפשרים להם לערוך פשיטות בלבד ולא מלחמות, כאשר דורשים מהם לבצע מעצרים במקום לאפשר להם להרוג – כל אלו מחריבים את המורל של הצבא. צה”ל לא יכול לשלם משכורות תחרותיות לעובדים בתחום הטכנולוגי, והוא מאבד אנשי מקצוע רבים לטובת השוק החופשי. במקום לצעוק ולזעוק אודות הבעיה הזו, צוותי כוח האדם של צה”ל מאיישים את התפקידים הללו באנשים פחות מוכשרים.
המדינה היהודית, העומדת בפתחה של מלחמה, נכנסה לעידן הפוליטיקאים-טכנוקרטים. כאשר עורכי דין שולטים בצבא, ניצחונותינו כבר אינם מובטחים.