קצבאות המדינה עולות לתלמידי הישיבות בישראל ביוקר מבחינה מוסרית-ערכית: רבים באים ללמוד בישיבה רק כדי להבטיח לעצמם מלגה חודשית ולקבל פטור משירות צבאי, אך באותו זמן תומכים בהקמת התנחלויות ומלחמות יקרות בהם יהודים אחרים משמשים כבשר התותחים. לימוד התורה צריך להיות משולב עם פעילות מועילה לטובת הציבור והגנה על ביטחון המדינה. רבנים מפורסמים רבים היו עניים; החובה לעבוד כדי להתפרנס חלה על כולם ללא יוצא מן הכלל. החיים על חשבון אחרים אינם מוסריים. קצבאות המדינה אף מרחיקות את הציבור מלגמול חסד לתלמידי חכמים, למרות שגם אלה צריכים להימנע מלהזדקק לציבור ולפרנס את עצמם בדרך כלשהי. לא במקרה ההלכה אוסרת להפוך את לימוד התורה למקור לרווחים – יהדות מחנכת לחיים מלאים תועלת במציאות. ישנם כאלה שמנסים לדמות את הקצבאות למעשר המסורתי, אולם רבנים של היום – אינם לויים. אחרים טוענים שקצבאות נועדו להשלים לרבנים את השכר שהם היו יכולים להרוויח אילולי עיסוקם בתורה, אך זה נכון רק לגבי מספר מצומצם של רבנים שנבחרו ע”י הציבור לשמש כראשי קהילות במשרה מלאה.
רבי יוסף קארו לא הסכים לדעתו של הרמב”ם המחייב את תלמידי החכמים לעבוד לפרנסתם. הוא התבסס על ההשערה שאין ספק שהציבור תמך ברצון בחכם כמו הלל בזמנו. ברם טענתו של המחבר מנוגדת למסורת התלמודית לפיה הלל הזקן עבד קשה לפרנסתו וגורמת גם להפיכתה של צדקה מנדבה לחובה. ישנה נטייה אנושית המשחיתה את הנפש בהעדר העיסוק במלאכה, וגם לא כל רב חסין ממנה.
מספר ימי החופשה הנובעים מחגים יהודיים מסורתיים בישראל גדול בהרבה בהשוואה עם מדינות השוק החופשי. אולם רוב יהודים אינם שומרי מסורת קפדניים. אם יהודים היו שומרי תורה באמת הם היו עובדים שישה ימים בשבוע ונחים רק בשבת, אולם בישראל מקובלת שיטה של חמישה ימי עבודה וסוף-שבוע ארוך. התייחסות שטחית למסורת מזיקה לכלכלתה של ישראל.

השמאל הישראלי מתעלם מהמשמעות האמיתית של גידול האוכלוסייה הערבית במדינה. חלק ממנו, הסובל משנאה העצמית אך בעל יושרה החליטו להיפרד מסמלים היהודיים של המדינה: למחוק מהמנונה את השורות היהודיות מדי. אולם זה לא יספיק. הבעיה המהותית ביחס המדינה לאזרחיה הערביים היא -  חוק השבות, המעניק רק ליהודים (ולא לערבים) את הזכות לעלות ולהתאזרח. החוק הזה נוגד את מהותה של דמוקרטיה ששוללת הבדלים אתניים.

מדינת ישראל כבר עוותה את החוק הזה ואישרה ליהודים ויהודיות להביא למדינה את בני משפחתם הנכריים. לפחות 200.000 בני-אדם הגיעו בעקבות כך למדינה, הרוב – ממדינות חבר העמים, ורובם ללא רחשי אהדה לישראל. מדינה מייבאת את הבוחרים שעלולים להצביע בעד ביטולה של מהותה היהודית של מדינת ישראל.

פוליטיקאים ישראלים שללו את זכותם של ערבים שגורסים בצדק שלפליטי 1948 הערבים זכויות השיבה למדינה דמוקראטית המשוללת הבחנות אתניות לא פחות מהותיות מאשר ליהודים - פליטי שנת 135 לפני הספירה.  צודקים המבקרים את ישראל על היחס השונה כל כך לערבים ויהודים – זאת גזענות ואפרטהייד. לי אין בעיה עם הגזענות הפסיבית (למרות שהרוב לא מסכימים עם השקפת העולם הזאת), אולם ישראל תאלץ לבטל את חוק השבות ליהודים בלבד. הצפתה של המדינה במיליוני ערבים לא בא בחשבון ועדיף לבטל את החוק בכלל.

טכנית לא תהיה כל בעיה לבטלו: משאביהם היהודיים של התפוצות התדלדלו, לא צפויה כל עלייה המונית משום מקום; שגרירויות ונציגויות של ישראל בכל מדינות העולם יכולים לשרת כל אחד המבקש לעלות לישראל באופן אישי, במקרה הצורך בהסתמך על עקרון איחוד משפחות אשר שימש את ישראל בתקופת ה”מסך הברזל”.
ברם חוק השבות לא היה דבר פורמאלי גרידא, אפיין את הקשר בין ישראל לכל היהדות העולמית. ביטולו הבלתי נמנע של החוק במדינה דמוקראטית-ליבראלית יהרוס את הקשר הזה; ישראל ללא קשר עמוק ומהותי עם התפוצות מאבד את משמעותה וייחודה. ישראל אשר תעניק את אזרחותה לכל יהודי ללא כל משקל אידיאולוגי, בהיותה מדינה בה עברית הוא רק אחד מלשונות הרשמיים, ארץ בה יהדות נדחקה לשוליים – תקרא יהודית רק באופן סתמי. אולם ערבים יתנגדו גם לשמה היהודי הסתמי.

ישראל האדישה לייחודה האתנית תמעל בתפקידה ותאבד את תמיכתו של העולם.

קונדי נהגה בגסות רוח ובעיוורון האופייני לה כשהזמינה את אולמרט ואבו-אבאס להשקיף על עיר-העתיקה של ירושלים ממרפסת חדרה בבית-מלון. אולמרט הפגין את ההתרפסות השגרתית שלו בהלכו אחרי קונדי. זה כבר מעבר לטעות פוליטית: ראש הממשלה מנהל משא-ומתן עם אויבו המושבע בחדר בבית-מלון, כשליח זותר. גם לקונדי לא יאה להפנות את תשומת ליבו של אבו-אבאס לירושלים כרמז להבטחה עתידית. ירושלים – בירת ישראל ולא נושא למשא-ומתן. לא נקודת המחלוקת, לא עיר-המריבה ולא כל כינוי אחר שמנסים להדביק לו הליבראלים. יהודים לא צריכים להצדיק את זיקתם לירושלים ע”י טיעונים פוליטיים – אנחנו פשוט נמשיך להתפלל כפי שנהגנו במשך אלפיים שנה: “לשנה הבאה – בירושלים!”

ממשלת ישראל בוגדת בעמה, פוגעת בכבודם וזכרם של אלפי חייליה ואזרחיה שמסרו את נפשם על תחייתה של מדינת ישראל כשהיא מפקידה את גורלה בידי נכרים. תראו את ה”קוורטט”: ארה”ב הטילה אמברגו על הספקת האמל”ח לישראל ב-1948; היא התראה בישראל לא להכות מכת-מנע בערבים ב-1967(ללא הצלחה) וב-1973 (בהצלחה). ארה”ב מחמשת את מצרים ואת רשות הפלסטינית. רוסיה ואירופה – אנטישמיות מובהקות. האו”ם – אסופת מוסלמים וברברים. מנהיגי ישראל הנשמעים לקווארטט הזה איבדו את שארית כבודם ומצפונם הלאומי.

ממשלת ישראל הנצורה גוססת. הכל נהרס : האמונה והאידיאולוגיה מבפנים, הבטחון וגבולותיה מבחוץ. מתקוות של 1947 דרך הגשמתם הכמעט מלאה ב-1967 – אל הגטו של 2007. מדינות קורסות נוהגות לחפש את האשמים בכך ולהפנות את האשמות אל גורמים חיצוניים, ומוצאים את פורקנם על הגורמים הלא קשורים למפלתם. לכן ממשלת ישראל עוסקת בטיהורים במשכן הנשיא ובתוכה, בקרב קציני משטרה וצה”ל ובבתי-המשפט. הגיע זמן לסלק את הכנופיה השולטת.

“אחים! חרפה היא לחמישה מיליון נפש-אדם לפשוט צוארם להורג ולצעוק לעזרה, מבלי נסות כוחם להגן בעצמם על רכושם וכבודם וחייהם. ומי יודע, אם חרפתנו זאת לא היא הסיבה הראשית להבזותנו בעיני עם-הארץ ולשימנו כעפר לכל?” (אחד העם על הפוגרום בקישיניוב)
נשמע כנאמר על גוש-קטיף.

יהודים התרגלו לפחד, והפחד עשה אותם לשומרי חוק – נכנעים לחוק עד מותם.

יהודים ידעו על הפוגרום המתוכנן בקישיניוב. הם אף ארגנו כיתות ההגנה העצמית. אומנם כאשר הצבא והמשטרה הרוסיים הקיפו אותם ודרשו להתפרק מנשקם הם התפרקו ללא התנגדות. הם היו מוכנים להלחם עם פורעים אך לא נגד כוחות השלטוניים למרות שהחוק הוזנח ברוסיה האנטישמית.

יהודים מעטים התנגדו לכוחות השואה הנאצית, אך הרוב נכנע למה שראה כזכותו הבלעדי של השלטון הנאצי.

הרוב היהודי סולד מערבים ומבקש מדינה יהודית בלעדיהם, אולם הוא נכנע לממשלה אשר דוחפת את ישראל לידי האויב הערבי.

יהודים אינם נרתעים ממלחמה: אנחנו נלחמנו נגד כוחותיו של הפריץ גונטה בעיר אומן באוקראינה; אומנם הפסדנו, אך הפסדנו בכבוד. חיילים ממוצא יהודי זכו לאיטורי הגבורה בתקופת מלחמת העולם השנייה בשיעור הגבוה ביותר מבין עמי בריה”מ יחסית למספרם. יהודים בישראל בזמנם נלחמו בגבורה ובהצלחה נגד צבאות ערב.

שימו לב: יהודים אגרו והסליקו נשק בלתי חוקי ברוסיה הצארית העיונת להם וחותרת תחת זכויותיהם הלאומיות; בישראל יהודים נרתעים מלרכוש או להחזיק בנשק לא חוקי למרות שממשלת ישראל מאיימת עליהם באותה מידה. ארטור קסטלר הסביר את התופעה הזאת בסיפרו “אפלה בצהריים”: אנשים מזהים את עצמם עם המערכת מצדיקים את תמיכתם בה אף אם המערכת מדכאת אותם.

לאחר הפוגרום הקישיניובי יהודים הבינו שממשלה היא אויבם, בפוגרום הבאה שהתרחש בעיר הומל (ביאלורוס) הם התנגדו בכוח לשוטרים ופורעים.
מה צריך לקרות כדי שיהודים בישראל יעשו אותו דבר?