התורה מדגישה את התנהגותן הרעה של האמהות. משמעות השם “שרה” מתקשר לסררה, ורחל הייתה עובדת אלילים. חז”ל אומנם מספרים שהיא גנבה את התרפים של אביה כדי להשמידם, סברה זו אינה מציאותית. סביר בהרבה שהיא גנבה את התרפים כדי לעבוד אותם בעצמה.

חוסר מוסריותם של האבות גם היא זוכה להדגש: אברהם נטש את שרה בידי שליטים עוינים בשני מקרים, יצחק נישא לרבקה כאשר הייתה עוד ילדה קטנה, ויעקב קנה בחוזה את רחל מלבן בהסדר דומה. האבות מכרו את אחיהם לעבדות. משה, שגם הוא לא היה בכור, נישא לשתי נשים נוכריות ולא מל את ילדיו.

היהודים נטשו את אלוהים בהמוניהם לטובת עגל הזהב ימים ספורים לאחר שראו ניסים גלויים וניצלו בידי שמיים. הם עסקו לא הרף בעבודת אלילים. הם היו כפויי טובה על יציאת מצריים ופקפקו במצוות האל לאורך כל הדרך.
דפוס זה של השמצה עקבית של היהודים אינו מובן אלא אם נאמץ את הרעיון הרוויזיוניסטי שהחברה היהודית הייתה תולדה של “ערב רב” שעזב את מצריים יחד עם היהודים. באמת אבותנו במצריים “לא הכירו את אלוהים” על פי שמו, ולא עברו מילה – שכן היה עליהם לעשות זאת לפני חציית נהר הירדן – דבר השערה לכל היותר.

“וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר, בִּנְכָסִים רַבִּים שׁוּבוּ אֶל-אָהֳלֵיכֶם וּבְמִקְנֶה רַב-מְאֹד, בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִנְחֹשֶׁת וּבְבַרְזֶל וּבִשְׂלָמוֹת, הַרְבֵּה מְאֹד; חִלְקוּ שְׁלַל-אֹיְבֵיכֶם, עִם-אֲחֵיכֶם.” (יהושוע 22:8). זו הייתה ברכתו של הנביא ליהודים!

והנה התיאור לשלום: ” וַיָּנַח יְהוָה לָהֶם מִסָּבִיב, כְּכֹל אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבוֹתָם; וְלֹא-עָמַד אִישׁ בִּפְנֵיהֶם, מִכָּל-אֹיְבֵיהֶם–אֵת כָּל-אֹיְבֵיהֶם, נָתַן יְהוָה בְּיָדָם. לֹא-נָפַל דָּבָר–מִכֹּל הַדָּבָר הַטּוֹב, אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה אֶל-בֵּית יִשְׂרָאֵל: הַכֹּל, בָּא.” (יהושוע 21:42-43). היהודים זכו למנוחה לא על ידי כך שהם חתמו על הסכמי שלום – אלא על ידי שחיטת אויביהם – והנביא קורא לטבח כולל של אוכלוסיות מקומיים כדבר טוב ומוסרי!
הפולחן היהודי בתורה תמיד תפס מקום משני אחר הלאומיות. כאשר שבטי עבר הירדן ראובן, גד, ומנשה בנו מזבח לאלוהים, שאר שבטי ישראל התכוננו ללחום בהם. מה הפסול בעבודת האל בשני מזבחות ולא באחד? מספיק לווים חיו בגדה המזרחית כדי לאייש מזבח שני. אולם ריכוזיות הפולחן, שאיחדה את העם – נתפסה כחשובה יותר מריבוי מזבחות.

בהתבוננות במצוות, ברור לחלוטין שהן ניתנו לעם ברברי של בדואים: אנשים אלימים שנטו לרצוח אחד את השני במקום לפנות למערכת משפט, היו מלאים יצרים מיניים, היו מעדיפים להרוג גנב על פני לקנוס אותו. חשבו על הכוהנים: ההומאניים מכולם, נהגו כקצבים על פי תפיסת ימינו. מה הייתם חושבים על רב הטובל ידיו בקרבי חיה, ומתיז דם לכל עבר? נראה מגעיל – חשבו כמה מגעילים היו היהודים האמיתיים, אלה שקיבלו את התורה – וכמה הם היו נגעלים מאיתנו.

אך במקומות אחרים ניכר כי חוקי הכשרות אינם מספיק מחמירים: קוויאר מביצי סלמון. מאכל זה לרוב זוכה לאישור רבני, אולם יש לאסור אותו ללא ספק. התורה אוסרת עלינו להרוג ציפור בכדי לקחת את ביציה מהקן. וכמו כן ישנו האיסור לבשל גדי בחלב אימו.

אין כל איסור על הריגת חיה בהריון, שכן יהיה זה איסור לא ריאלי- כמובן שיהיו טעויות פה ושם. לא ניתן לצוד אייל ולוודא קודם אם היא בהריון או לא. אולם התורה אוסרת עלינו להרוג אם בכדי לעשות שימוש בביציה או ילדיה.

זהו הבדל זה שמתיר לנו לאכול קוויאר. אלה דגים שנתפסים במאסות בעיקר עבור בשרם, ואף אחד לא מחפש בקהל דגים את הדג בהריון. אולם אם דייג מיומן מסוגל להבדיל בין קרפיון גדול ועשסיסי לבין נקבה בהריון, הוא מחוייב שלא לדוג את הנקבה, שכן אין ספק שהוא ידוג אותה בעבור ביציה, שהן טעימות בהרבה מבשרה.

אולם המצב שונה עם דג הסלמון, שבשרו חסר ערך בזמן ההשרצה, מה שאומר שדגים אלה נהרגים בעיקר בעבור הקוויאר. אין כל הבדל בין הריגת סלמון לשם ביציו לבין הריגת ציפור בעבור ביציה. אם כבר, את הציפור יתכן ויאכלו, בעוד שהדג ייהרג בעבור הביצים בלבד.

בין אם ייעשה שימוש כשלהו בדג לאחר ההריגה אינו רלוונטי. השאלה היחידה היא האם השגת הביצים היא הפונקציה העיקרית או לא.

מצד שני, אם אדם רוצה קוויאר ולא מוכן להתפשר, שיידע שדג משריץ הוא דג שימיו ספורים- ושהדייג לא עושה דבר מלבד לקרב את הקץ בלתי נמנע. אולם חשוב לציין שהגיון זה תקף רק לסלמון הפסיפי, ולא לאטלנטי, אשר נוטה כן לשרוד השרצות.

אומנם יש סוגים של קוויאר סלמון שהם כשרים: אם הסלמון נתפס בשלבים הראשוניים של ההשרצה, בעודו עדיין בים, כאשר הקוויאר עוד בכמות קטנה ובשרו עדיין אכיל. בזמן זה, הסלמון עדיין נתפס לשם מאכל. ישנם זנים של סלמון להם יש קוויאר מועט אפילו בשלבים מאוחרים של ההשרצה. אם יסומנו זני הסלמון על קופסאות השימורים נוכל לבסס סטנדרט לקביעת כשרות. אולם קוויאר גדול הוא תמיד לא כשר.

בגרסא היוונית למגילה קיימות תפילות רבות, אך בגרסא היהודית אין כל אזכור של אלוהים. המגילה הייתה חילונית לא פחות מסרטיו של וודי אלאן. אולי מסיבה זו מגילת אסתר היא הספר היחיד שלא נמצא במגילות ים המלח. דתיים פשוט לא התעניינו ברומן חילוני.

מגילת אסתר נכתבה עבור אנשים אינטליגנטיים. איכרים מיהודה אולי האמינו שיהושוע הפריד את מימי הירדן עד שהמיים הזורמים יצרו חומה של עשרות מטרים. הרמב”ם הזהיר שאסור לקחת ניסים אלה כשפוטם. בבלים משכילים ידעו שהיהודים לא יקנו זאת. במגילת אסתר, הניסים שונים מאוד: הם מבטאים הסתברויות בלתי סבירות ולא מאורעות בלתי אפשריים מבחינה פיזיקאלית. בעיני היהודי המשכיל, אלוהים מבצע ניסים כאשר הוא משחק עם כללי ההסתברות, ולא בהפרת חוקי הטבע.

מורדכי בילשן היה יהודי מתבולל טיפוסי, בדומה לפונקציונרים מהADL כיום. ממש כפי שיהודים רבים כיום נקראים פול, על שמו של אויבינו הנוצרי, כך גם מרדכי לקח את שמו של האל מרדוך בל שונו (מרדוך אלוהינו). בדומה ליהודי החצר בני ימינו, מרדכי היה חסר נימוסים, וסרב להראות כבוד בסיסי לשליטים. התנהגותו של מרדכי סיכנה את כלל הקהילה היהודית. האם גם אתם חשבתם על “חוואי מס פולנים”?

חז”ל מתרצים את התנהגותו של מרדכי בכך שהוא ידע שתבוא גאולה. אולם סברה זו אינה מסתדרת עם העובדה שמרדכי הוכה הלם כאשר שמע שהמן מתכוון להשמיד את העם היהודי.

מרדכי היה יהודי זממן. ברגע ששמע את מזימת ההדחה, הוא רץ מיד למלך. בפועלו, מרדכי הבטיח את הישרדותו של אותו המנהיג שאישר את השמדת היהודים. נראה כי המחבר לא פספס שום הזדמנות להפגין לקוראיו שיהודים מתבוללים הם האשמים, וראויים לגורלם.

מרדכי שמח להציג את אסתר, בת משפחתו, למלך גוי כאישה- או שמא נאמר, זונה. גם לאסתר לא הייתה כל בעיה להפנים שעליה לשמור את יהדותה בסוד מהמלך. היא נטשה את היהדות לטובת טקסיות פגאנית.

בעת משבר, שתי הדמויות המתבוללות השתנו. כאשר אסתר סרבה בתחילה להתחנן בפני המלך על חיי היהודים, מרדכי הבהיר לה שהיא לא תוכל לשמור את זהותה שלה בסוד לאורך זמן. כאשר נדחקה אל הקיר, אסתר החלה לפעול, ובתככנות ועוז רב הצליחה לגבור על חברו של בעלה- המן.

אסתר לא הייתה יהודיה ליבראלית. לאחר שהצליחה להפוך את הפור, היהודים הורשו לשחוט את שונאיהם. לאחר שחמש מאות אנטישמים נטבחו בעיר הבירה, המלך המזועזע פנה לאסתר בכדי לשאול אם היא התכוונה למשהו אחר. אסתר מעמידה פנים שאינה מבינה, ומסיבה שאכן יש לה משאלה – יום נוסף של הרג. וכך הורגים היהודים עוד שלוש מאות פרסים למחרת.

מבין דברים אחרים, מגילת אסתר מזכירה ליהודים אמריקאים שעליהם לאסוף את המעט שעוד נותר מיהדותם ולתמוך בגירוש הערבים מיהודה ושומרון, המעשה המוסרי ביותר שהדת שלנו מתירה לעשות לאויבינו.

דאגה למוסר הילד אינה הסיבה. הורים שיקרו לילדיהם הרבה לפני שהומצא המוראליזם המיני. כמו כן אין שום סיבה לדמיין שאם תיוודע האמת לילד, זו תשפיע עליו לרעה פסיכולוגית באופן שנוכחות בלידה עושה לעיתים לבעל.

יתכן וישנה נטייה פנימית לנתק את עצמך רגשית ממוטביך. נטייה זו מתגלה גם בקרב אנשים שתורמים לצדקה, ומסרבים לפגוש את מוטביהם. כאשר הטובה שעשינו לזולת נחשבת קטנה בשבילנו, אך אדירה בשביל המוטב, אנו נוטים לחוש לא בנוח עם הסיטואציה – של הכרת תודה מוגזמת בעינינו. הרצון להדדיות שוויונית טמוע בנו כה עמוק שאנו מתנגדים לעיוותים שלו: מעשה טוב שלא הצריך מאיתנו טירחה לא צריך לעורר הכרת תודה כה חזקה. מנגד, אנו נוטים לצאת מגדרנו כדי לתגמל אנשים שהטיבו עימנו, אך אנו חשים לא בנוח כאשר אומרים לנו תודה. חברות שיווק מנצלות זאת, לדוגמא- בחלוקת מתנות והנחות.

סיפור החסידה הוא דרכם של הורים לנתק את עצמם מהטוב האדיר שהם עשו לילדם- עצם הבאתו לחיים. אך מה אם הם לא היו יכולים לשייך את המעשה למישהו אחר? דמיינו לכם זוג המתגורר לבד באי חסר חיים. בנם לא היה מבדיל בין חסידה לכרוב. אולי ההורים פשוט יעוותו את סיפור הולדתו. לא פעם ראיתי אנשים ממציאים סיבות ציניות למעשים טובים שהם ביצעו, במקום להודות שהם עשו דבר טוב. הם אינם חשים בנוח עם התגמול שהם עלולים לזכות בו כתוצאה מהכרה במעשיהם הטובים.

כמו כן, אין זה חדש שעולם המבוגרים מורגל לשקר לילדים. חשבו על כך, אין שום סיבה בעולם לספר להם סיפורי מעשיות שרק יתבררו כבדיה בגיל מאוחר יותר. (ילדים, פיית השן אינה אמיתית!). לא חסרים סיפורים יפים ואמיתיים בעולם שלנו. נראה כי אנשים מבוגרים אינם נוטים להעדיף בדיה על פני אמת משופרת: מבוגרים יעדיפו נובלה על פני אגדה, וסרט אקשן על פני סרט מצויר. אולי הורים משקרים לילדיהם על מנת לנתקם מהעולם לכמה שיותר זמן, ובכך לשמור אותם תמימים וקרובים. בכך, הופך ההורה לגשר בין מעשיה למציאות, ובכך לקשר היחידי של הילדים לעולם האמיתי.

יהיה אשר יהיה, ובעיקר באשר למעשיית הילודה המומצאת- נראה כי לשקר לילדים זה חלק מהותי מאינטראקציות המשפחה. אולם אלה אינם שקרים במובן שהם עיוותים זדוניים של המציאות. הורים מספרים לילדיהם מעשיות כאמצעי זמני, ומצפים בהחלט שילדיהם יגדלו ויבינו לבד מה אמת ומה שקר.

מה שמביא אותנו לתורה. כיצד יכול היה להראות תיאור כנה של בריאת העולם, בהנחה שניתן הסיפור לאנשי תקופת הברונזה המאוחרת? לא היינו מצפים שיכיל את האמת המורכבת ה-DNA, ועובדת התפתחותם של בני האדם מקופים, שהתפתחו מיונקים, שהתפתחו מזוחלים וכן הלאה- עד לאצה והתא הראשון. אולם אנו כן מצפים לעקביות מסוימת בקרב העובדות המתוארות. וז אכן קיימת בסיפור: השמיים והארץ עוצבו, ולא נבראו יש מאין. לאחר תקופת תוהו ובוהו, העניינים נרגעו, השמיים הכהים התבהרו, והיה אור. בראשית אינו אומר שאלוהים ברא את התא החי, אלא דווקא הורה לאדמה להצמיח דשא. אלוהים ברא את חוקי הטבע, ונתן לטבע להתפתח לבד. על כן סיפור הבריאה תואם במעורפל את הידוע לנו כיום- שצמחים הופיעו לפני בעלי חיים. המיים הניבו דגים, זוחלים, ואז ציפורים- שוב, בהתאם לסדר המתואר באבולוציה. כאן, בדומה לפסוק הראשון, אלוהים עיצב אותם מדבר קיים, והם לא נבראו. ניתן לראות כאן התייחסות לחוקי הטבע המעצבים דבר מדבר אחר. לאחר מכן הופיעו היונקים, והאדם הופיע אחרון כנזק הבריאה.

אין ספק שניתן להוסיף אמת לסיפור. נאמר כי בני האדם ויתר החיות נבראו- ולא עוצבו. אין שום התייחסות לצורת חיים אחת המתפתחת מאחרת. לא נאמרת מילה על בקטריות. אך מדוע אנו כלל מחפשים תיאור מדעי כאן? האמונה היהודית היא שהתורה משקפת- גם אם נכללים בה תיקונים פה ושם- את דבר ה’. אולם אין כל סיבה להסיק מכך שיש לעקוב אחר הכתוב באופן מילולי. חשבו על הסיפורים שסופרו לכם בילדותכם – זה נכון שאמה ואבא שיקרו פה ושם. אם נכיר בכך שאלוהים יודע את האמת, מדוע שלא נכיר בחוש ההומור שלו, או בדאגתו לנו כהורה? האין זה ייתכן שאלוהים דיבר אלינו במשלים כדי שנגיע לעובדות לבד?

התורה עוסקת במעשים. היא אומרת לנו מה לעשות. המצוות נכונות בכל מובן המילה, והיתר הוא תיאור ציורי. חשבו על התלמוד כפרשנות משפטית מודרנית: החוקים אמיתיים, אך הדוגמאות מומצאות. אל לנו להקריב את האבולוציה, ההיסטוריה, וההגיון שלנו בכדי להאמין בתורה.

שום פרשנות אחרת אינה הגיונית – ויקרא 24:15-16. “אִישׁ אִישׁ כִּי-יְקַלֵּל אֱלֹהָיו, וְנָשָׂא חֶטְאוֹ. וְנֹקֵב שֵׁם-יְהוָה מוֹת יוּמָת.” החוק מתיר לגרים לקלל את אליהם, אך לא את אלוהי ישראל. הפסוק אז חוזר ואומר כי הוא תקף הם ליהודים והן לגויים.

בכדי לנסות ולהסביר את הטקסט בהתאם להשקפת עולמם, נאלצו חז”ל לעוות אותו כליל. הם קראו: “וגם נקב בשם יהוה, מות יומת.”- כלומר, יקלל את אלוהים וינקוב בשמו בעת מעשה. זהו דבר מגוחך למדי: מדוע ישנו עונש חמור יותר על אמירת שמו של אלוהים מאשר קללה? הקבלה חילונית לכך הינה שאדם מורשע על כך שהרג את אבי, ולא על כך שאמר את המילה “אבי” בזמן הרצח. ובל נשכח שלטענת חז”ל, העם היהודי כלל לא ידע את שמו של ה’, ורק לכהן הגדול נודע הסוד. אגב, שלל עדויות היסטוריות מפריכות טענה זו.

כתמיכה לשושלת האימהית, קראו כי ויקרא 24:15-16 סותר את דברים 23:8-9. “לֹא-תְתַעֵב אֲדֹמִי, כִּי אָחִיךָ הוּא; לֹא-תְתַעֵב מִצְרִי, כִּי-גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ. בָּנִים אֲשֶׁר-יִוָּלְדוּ לָהֶם, דּוֹר שְׁלִישִׁי–יָבֹא לָהֶם, בִּקְהַל יְהוָה.”
המילה “מצרי” נאמרת בגוף זכר או חסר גוף, וכך בכל מקרה כוללת גברים. ילדיהם אינם יהודים, אולם יהפכו ליהודים אם יחיו בקרבם שלושה דורות. לכאורה מדובר בדי זמן להשתלבות בחברה. התורה מפריכה בבירור את מסורת חז”ל אודות שושלת אימהית: ילדיהם של אב מצרי ואם יהודיה אינם יהודים.

חז”ל הציעו כי מחסום שלוש הדורות תקף רק למצרים ואדומים (הפלסטינים). אולם אין זה ודאי. אם ילדיהם של כל קהילה אחרת יכולים להתגייר מיד, אזי מחסום שלוש הדורות הוא אפליה חסרת בסיס. קריאה אחרת הינה שאפילו ילדי מצרים יהודים להכנס לעם ישראל לאחר שלושה דורות, בדומה לילדי כלל העמים.

יהיה אשר יהיה, על פי דברים 23:8-9 היהדות אינה אימהית אלא במקרים מסוימים. הדוגמא של המצרים והאדומים, שהיו עוינים לישראל לפני מאות שנים, אינם יכולים להפוך לישראלים מיד, אלא רק לאחר שחיו שלושה דורות בקרבנו. התגיירותם נעשית דה-פקטו, בדרך החיים הנאמנים בישראל. בזמן שהותם הם נהנים מזכויות אישיות מלאות- אך נשללת מהם זכות פוליטית- הם אינם חלק מאסיפת העם או קהל ה’. לאחר שלושה דורות ניתן להניח שהם אכן התבוללו.

כתמיד, המצוות תואמות את העולם המודרני.

מגילת אסתר נכתבה עבור אנשים אינטליגנטים. איכרים מיהודה אולי האמינו שיהושוע עצר את מימי הירדן והמיים המשיכו לזרום עד שיצרו קיר מיים בגובה עשרות מטרים. הרמב”ם הזהיר שאסור לראות בניסים אלה דבר ממשי. יהודי בבל המשכילים גם הם לא היו קונים שטויות אלה. במגילת אסתר, הניסים הם שונים מאוד, הם מייצגים מאורעות בלתי סבירים, ולא בלתי אפשריים. יהודים משכילים מבינים כי ניסי ה’ טבועים בהסתברות, ולא בשבירת חוקי הטבע.
מורדכי בילשן היה יהודי מתבולל טיפוסי, כמו רבים היום. ממש כמו שיהודים רבים בארה”ב כיום נקראים פול, על שמו של האסון הנוצרי, גם מרדכי לקח את שמו של מרדוך בל שונו, (האל הבבלי מרדוך.) בדומה ליהודי חצר של היום, גם מרדכי היה חסר נימוסים, וסרב להפגין כבוד בסיסי או כניעות. הקהילה היהודית כולה עמדה בסכנה בשל התנהגותו הברברית של מרדכי. האם חשבתם על “איכרי המס הפולנים”?
חז”ל קובעים כי מרדכי נהג כפי שנהג מכיוון שהיה משוכנע בישועה האלוהית הסופית. טענה זו אינה מסתדרת עם תדהמתו של מרדכי למשמע כוונתו של המן להשמיד את היהודים.

מרדכי היה יהודי תככן. לכששמע על כוונת המרד, הוא מהר להלשין למלך. בכך, הבטיח מרדכי את הישרדותו של המלך שרצה בהשמדת היהודים. כותב המגילה לא פסח על שום הזדמנות לרמוז לקוראיו שאולי היהודים באמת אשמים וראויים להשמדה.
מרדכי שמח להציג את אסתר, אחייניתו, למלך פגאני למטרות נישואין, שלא היו אלא יחסי מין חד פעמיים בפועל. גם אסתר מבחינתה לא התקשתה להבין שעליה לשמור את יהדותה בסוד מהמלך. היא נטשה את היהדות לטובת טקסיות פגאנית.
בעת משבר, שתי הדמויות המתבוללות השתנו כהרף עין. אסתר בתחילה סירבה להתחנן מול המלך על היהודים, אך מרדכי רמז לה בבירור שגם היא לא תוכל להסתיר את יהדותה מהמלך לנצח. רק כאשר נדחקה לקיר, פעלה אסתר- ובתכחנות רבה הצליחה להסית את בעלה המלך מעוזרו האהוב- המן.
אסתר לא הייתה יהודיה ליבראלית. לאחר ביטול הגזרה, היהודים הורשו לטבוח במי שתכננו להרוג בהם. לאחר שחמש מאות אנטישמים נרצחו בכיכר העיר, המלך הנדהם פנה לאסתר בשביל לשאול אם היא ייחלה למשהו אחר. תשובתה של אסתר הייתה דווקא שהיא מייחלת ליום נוסף של הרג. על כן היהודים רצחו עוד כשלוש-מאות איש ביום שלמחרת.
מבין היתר, מגילת אסתר נועדה להזכיר ליהודי ארה”ב את יהדותם שהם כה סולדים ולתמוך בגירוש הערבים כסוג הענישה הכי עדין שהדת שלנו מציעה.

מאז שנות ה-50, ממוצע הלא-יהודים מהעלייה המזרח-אירופית עמד על שליש. על פי ההערכות השמרניות ביותר, 300,000 לא יהודים הגרו לישראל לפני 1986. אז פרץ האיחוד האירופי את הסכר, ומילא את ישראל בסלאבים. פינוי היהודים והעברתם לפלסטין הייתה מדיניות רוסית מודעת החל מזמנו של סרגיי ויטה ועד זמנו של סטאלין ואז מדינת הקג”ב מימשה בנוסף לכך את שאיפותיה האימפריאליסטיות על ידי כך שיישבה את הסלאבים בישראל. רוסיה יישבה באופן דומה את קזחסטן, לצד הרפובליקות הבלטיות ושטחים נוספים אותם סיפחה. הממשלה הרוסית העניקה כל סיוע אפשרי לסוכנות היהודית מתוך רצון לייצא סלאבים אל המזרח התיכון.

שטף הסלאבים האדיר אפשר את הפירוש הרבני האבסורדי בנוגע למהות יהדותו של אדם. אפילו אם יוסכם שיהודי הוא בנה של אם יהודיה, ישנה שאלה חשובה ביותר ממנה מתעלמים הרבנים: מי היא האם היהודייה? האם גם היא, בתורה, נחשבת יהודיה רק אם אמה יהודיה – או שמא היא צריכה להיות אדם המזדהה עם היהודים? הרבנים בוחרים באפשרות הראשונה, ותיאורטית, אדם יכול להיות יהודי אם הסבתא רבא-רבא-רבא-רבא-רבא-רבא שלו הייתה יהודיה, אפילו אם אף אחד מקרוביו האחרים אינו מזדהה עם העם היהודי. הממשלה הישראלית בסך הכול קיבלה את הקריטריון הרבני בחוק השבות הידוע לשמצה, שהדגיש את זכות ה”שבות” לניניהם של יהודים. הממשלה ביקשה נתינים נוספים. וצבא היה צריך מתגייסים נוספים. הסוכנות היהודית קיבלה כספים והמוניטין שלה על פי מספר העולים שהביאה לארץ. פוליטיקאים צבועים חשבו שיפתרו את הבעיה הערבית על ידי כך שיכניסו לארץ מהגרים לא ערבים, אפילו אם מדובר בסלאבים.

בשנות ה-80, 50-90% מהיהודים באזורים השונים בברה”מ התחתנו עם גויים. בקושי שני שליש מהעולים שהגיעו ארצה בראשית שנות ה-90 נולדו לזוג הורים יהודים. אך המציאות הייתה גרועה מכך: יהודים מן השורה היו ברובם בגיל הביניים ומבוגרים יותר, בעוד שהסלאבים היו בני זוגם הצעירים של היהודים. היהודים הזקנים המשיכו למות ומספרם קטן, בעוד הסלאבים הצעירים הגדילו את מספר היהודים-למחצה והלא-יהודים כלל בישראל.

עד אמצע שנות ה-90, ילדים ששני הוריהם יהודים מנו רק שליש מאוכלוסיית העולים. הסוכנות היהודית, שמשימתה מטעם הממשלה הייתה לייבא ארצה אנשים צעירים, לא השאירה אבן על אבן וגילתה שורשים יהודיים דמיוניים עבור צעירים רבים, שנשלחו לישראל בהמוניהם. עד סוף שנות ה-90, העלייה הצעירה מנתה רק 3-5% יהודים.

קיימת הגדרה הגיונית אחת ויחידה ליהדותו של אדם: ילד הנולד לזוג הורים יהודים. כיום, ההורים יכולים להיות יהודים מבטן, גרים או יהודים על פי דרך חייהם. מספר רב של סלאבים שהתחתנו עם יהודים ישראלים נחשבים לחלק מעם ישראל לכל עניין ומטרה, וילדיהם הם יהודים לגמרי, בין אם רבנים מכירים בכך אם לאו. רוב גדול מהסלאבים שעלו ארצה כלל לא מעוניינים להיטמע בעם היהודי. כתוצאה מצפייה בטלוויזיה הרוסית וביקורים תכופים ברוסיה, היחס האנטישמי ורדיפת הסלאבים בבתי הספר – הסלאבים נותרים סלאבים. איזו הפתעה. בני-הזוג גויים של יהודים ממדינות מתורבתות עוברים לישראל במספרים קטנים, ובדרך כלל מסיבות אידיאולוגיות. הסלאבים מגיעים לישראל בהמוניהם בכדי לברוח מהעוני והייאוש של רוסיה, אפילו אם הדבר דורש לחיות בין יהודים. למרבה המזל, רמת השכר ברוסיה שווה לזו בישראל וכוח הקנייה גבוה בהרבה ברוסיה. הסלאבים בהתאם למצב, מתחילים לעזוב אט אט את ישראל.

ההערכה הקובעת כי ישנם 200,000 סלאבים בישראל היא מגוחכת. אם נכלול חצי-יהודים שכלל לא הכירו הורי הוריהם היהודים, לצד ילדים לאבא יהודי השונא את עצמו ואת יהדותו ולאמא סלאבית – יעלה המספר לקרוב למיליון איש. גרוע מכך, המספר הולך וגדל כתוצאה מנישואי תערובת בחברה היהודית. כמו הדרוזים, גם הסלאבים רגילים להיכנע ולהצהיר על נאמנותם ליהודים החזקים, אך הם יעבירו נאמנות זו לערבים אם היהודים ימשיכו לנקוט בקווי המדיניות החלושה שלהם. רוסיה, בלרוס ואוקראינה הן בעלות עמדה מסורתית של אנטישמיות ותמיכה בערבים. הן מוכרות כלי נשק לשלטונות אנטי-ישראליים. לא מציאותי לצפות שסלאבים יותירו את הרגליהם הלאומיים מאחור, וגם לא את דעותיהם הקדומות ואת שטיפת המוח – הם לא יהפכו להיות אוהבי יהודים.

דבר טוב אחד אפשר לומאר על ציפי לבני – היא הצביעה בעד תיקון החוק של מיכאל קליינר, שהיה מסיר את הסעיף העוסק בהורי ההורים בחוק השבות. המפלגות הרוסיות הצטרפו לגוש השמאל נגד תיקון החוק. שמאלנים לפחות פעלו מתוך עיקרון האנטי-ציונות (למעשה, אנטישמיות) בעוד שמפלגות רוסיות בסך הכול מנסות להיאחז באופן מושחת בציבור הבוחרים הסלאבי שלה.

ישראל אינה יכולה מעשית לגרש מליון סלאבים, לכל הפחות בגלל סיבות לוגיסטיות. שלא כמו הערבים, הם נשענים על רוסיה המשרתת כמוצא אחרון – הגנה מוגבלת אך עדיין סבירה. חוץ מגירוש, ישראל יכולה להפעיל לחץ על הסלאבים על מנת שיעזבו. מדיניות הבלטיות והרפובליקות במרכז אסיה דחפו באופן דומה את הסלאבים אל מחוץ למדינותיהם – ברכות אך בהתמדה. עם זאת לממשלת ישראל חסרה הקנאות הלאומית שיש לאסטונים, ולא סביר שהי תדכא את הסלאבים עד כדי כך שייטמעו בחברה או שיעזבו. על אזרחים פעילים להלחם באנטישמיות הסלאבית, החל מדרישה לקיום חקירה משטרתית בנוגע לנאומי שתנא, ועד לשריפת חנויות ספרים סלאביות בהן נמכרים ספרים בעלי תוכן ניאו-נאצי. אפס סובלנות לנישואי תערובת עם סלאבים בישראל היא מחויבת המציאות, ובוז גלוי כלפי הסלאבים הוא יחס אישי ראוי להערצה.

האומה היהודית חוותה את התפרצות הזרם של פגאנים, במיוחד אדומים (יושבי אדום) כבר בעבר. בסופו של דבר, הטמענו אותם, על אף שיכול להיות שהדבר לא היה לטובתנו. שירות החובה בצבא עושה עבודה מצוינת בהטמעת הסלאבים בתוך העם היהודי. בינתיים, ליהודים יש את הסיכוי הטוב ביותר לשמר את אופייה של אומתנו בכך שיתרחקו מהערים בישראל שרובן סלאבי.