רבניות הן מוזרות, אך קיומן אינו אסור על פי התורה. הכוהנים היו גברים בלבד, אך תפקידים רבניים הם שונים בתכלית, וההגבלות החלות עליהם אינן חלות אוטומאטית על המגזר הרבני. התורה אוסרת את שימושן של נשים בשירות הכהונה, אך באותה המידה, התורה אוסרת על קיום בתי כנסת כמקומות פולחן מלבד בית המקדש. סיבה שכיחה אחת לחיוב שהרבנים והכוהנים יהיו גברים בלבד נעוצה, כמתבקש, בכך שמראה של נשים מסיח את דעתם של גברים. תיאורטית, אפשר שנשים מבוגרות והלבושות בצניות יגרמו פחות הסח דעת.
קריאות השמאלנים לשוויון בין המינים אינן רלוונטיות. גברים ונשים הם שונים זה מזו, אך אין ביניהם יחסי נחיתות. בזמן שבו אומות אחרות מכרו והשכירו את נשיהן, הנשים היהודיות נהנו מחוזה נישואין. בזמן בו גברים שיכורים הכו את נשותיהן, השולחן הערוך אסר על גבר להניף אצבע כנגד אשתו, וחייב אותו להשקיע בה ובילדים יותר מאשר בעצמו. אפשר לכבד נשים ובו בזמן הן יכולות להתפלל בנפרד – זו אינה אפליה יותר מהאפליה במועדוני נשים. האיסור על תפילה משותפת לנשים וגברים נעוץ בנימוק מעשי ולאו דווקא תיאולוגי. היהודים יכולים להתנגד לתפילות המעורבות של הרפורמים על פי טיעונים מעשיים, אך הדבר אינו נוגד את היהדות או את התורה.
נשים יהודיות מלומדות מרוויחות מהתקדים ששמו ברוריה. נשים יכולות להצליח בכל הנוגע לויכוח הרבני, הנשען ברובו על אנלוגיות ואלגוריות. נשים מלמדות בדרך כלל באוניברסיטאות חילוניות. הן לא מלומדות גדולות, אך גם רוב הרבנים הגברים אינם מלומדים גדולים. נשים הן טובות מאוד בעריכה שיטתית של מידע – אבן הפינה של הלימוד התלמודי.
נשים הן בדרך כלל רחומות יותר מגברים, וזו היא תכונה חשובה לראשי קהילות. אם נשים תתלבשנה בצניעות רבה, תעברנה בחינות מחמירות ותמנענה מלהיכנס לבתי הכנסת בתקופת הנידה, הן יכולות לשמש בתפקיד רבני. חוקים גמישים יותר לגבי כניסת נשים לבתי הכנסת תערער את הטענה הרפורמית למונופול על היהדות המודרנית, ותמשוך אימהות רבות לחיק היהדות האמיתית.

במהלך מאה השנים האחרונות האומה היהודית הולכת ומושמדת. החל מרצח העם באוקראינה באזור 1920, דרך השואה ועד ההתבוללות הגמורה בגולה, האומה היהודית מושמדת באופן סיסטמתי וחסר רחמים. יהודים חוו השמדה בהיקף דומה בזמן הכיבוש הבבלי, מגיפת הדבר שהביאה למוות המוני במאה ה-14 באירופה, ואולי גם בתקופות אחרות. ההשמדה הנוכחית היא נדירה – אך היא אינה יוצאת דופן במונחים היסטוריים – דווח שמגיפות הדבר הותירו בחיים רק 10 אחוז מיהודי אירופה.
בן-גוריון תיאר את יהדות מזרח אירופה כפסולת אנושית – מילים מתועבות, אך יש בהן גרעין של אמת. נכתב הרבה אודות הדרך בה שבויי המלחמה הרוסים והאמריקנים נשברו בסביבה האכזרית במחנות המעצר הגרמנים והסינים, אך הדה-הומניזציה שלהם לא הגיעה קרוב לזו של יהודים, שרובם באמת התנהגו כמו צאן אנושי כנוע. דמיינו לכם שישה מליון מיהודים אלו נכנסים לישראל ב-1948. מלחמת העצמאות הייתה נגמרת בשואה נוספת במקומה של אל-נקבה.
שנים של כניעה לרדיפות הנוצרים עיוותו את המנטאליות היהודית לא פחות מאשר ארבע מאות שנות עבדות במצרים. רוב יהודי הגטו אינם דתיים יותר מהעבריים שבנו את עגל הזהב – בתי הכנסת היו המועדונים שלהם. יהודי הגטו, כמו דור יוצאי מצרים – לא הורשו להיכנס לארץ המובטחת.
מערכות חברתיות מתיישנות ומתות. זמן קצר לפני מותה של חברה, החברים האחרונים בעלי היוזמה בורחים ממנה. כשיהודה הפכה למדינה מזרח-תיכונית מושחתת ורודנית טיפוסית, יהודים רבים התיישבו בקהילות יהודיות עצומות בגלות. רומא הצמיחה מתוכה את קונסטנטינופול. האירופאים בעלי היוזמה האחרונים יישבו את אמריקה לפני שאירופה התדרדרה לסוציאליזם רווחתי. באופן דומה, יהודים בעלי חוש כבוד עצמי ושימור עצמי מינימאלי ברחו מרוסיה הצארית לאמריקה. רוב אלו שנותרו מאחור איבדו את חייהם.
יהודים שנולדו לתוך המציאות הצרכנית האמריקנית הקוסמופוליטית והקהילתיות הרוסית נועדו להיבלע במטחנת ההתבוללות. יחידים שזוכים באופן נדיר לפגוש רבנים ראויים או מנהיגים לאומיים יישרדו כיהודים, אך רוב היהודים יאבדו את יהדותם. הם חושבים במונחים של להיות אדם טוב, במונחים של ידידות בין לאומית ופוליט-קורקטיות במקום במונחים היהודים הבדלניים: בררנות, טוהר ובדלנות. מעטים יכולים להמיר את דתם חזרה ליהדות במסגרת דיונים מפרכים של אחד-על-אחד, אך רובם לעולם לא יבינו מדוע אין זה מקובל להתחתן עם גוי נחמד ומוסרי, שאינו מעוניין להצטרף לעם ישראל.
השמדה היא פן נוסף למושג הטיהור. האומה היהודית מזקינה, כורעת תחת נטל אנשים שאינם זקוקים ליהדותם. אך היהדות לא נוגעת לאתניות של האדם – היא נוגעת לקנאותו והתלהבותו. רק קנאים יכולים לשמור על חברה טהורה, להתבדל בגאון מאחרים ללא התדרדרות ללאומנות. יהודים העוזבים את האומה היהודית – גם האומה היהודית תשמח לבער אותם מקרבה.
כפי שמופיע בנבואות העתיקות, מדריכים עיוורים קמים להנהיג את העיוורים בדרך לא נכונה. מנהיגים יהודים צחקו על ז’בוטינסקי שהתחנן בפני יהודי השטעטל לברוח מאירופה העולה בלהבות. רגונים יהודים האמריקנים הוקיעו את קבוצתו של הלל קוק שנטשה את ה”פוליטקלי קורקט” בכדי לסייע לאחיהם היהודים שהושמדו באירופה. אותם הארגונים זלזלו במאמציו של מאיר כהנא לשחרר את היהודים הסובייטים. המנהיגים הישראלים נוטשים את יהודה ומזמינים את היהודים לבוא לחיות במדינה היהודית.
אמריקה הייתה מדינה של חלוצים, לא כולם אירופאים. מהגרים רודפי תענוגות הם זרים לזהות החלוץ האמריקני. כנען לא הייתה מקום עבור כל היהודים – אלו שפחדו להלחם עבורה מתו מחוצה לה, בסיני. רק יהודים דתיים מתרבים כהלכה, בעוד שאחרים מתבוללים ונעלמים. אם מגמה זו תימשך, בתוך דור או שניים היהודים יהיו רק יהודים דתיים. מספר קטן של בני זוג גויים שהחליטו לגדל את ילדיהם כיהודים יכניסו דם חדש לאומה. העם היהודים, “המצורף ככסף”, יעמוד שוב מוכן לשירות האלוהי.
ואם לא? זה עניינו של אלוהים. תנו לו לעשות את שלו. אנחנו פשוט נעשה את חלקנו.

ממשלת ישראל נטשה מזמן את עיקרון יהדות המדינה, ופועלת באופן מודע להיתוך האומה למקשה אחת. “הדיבור החדש” (ע”פ אורוול, המתרגם) כבר פותח והומצא: מדינת ישראל במקום ארץ ישראל, והגדה המערבית במקום יהודה ושומרון. הנוער החילוני שנולד בישראל מזדהה פחות עם העם היהודי ויותר עם האומה הישראלית – הסקרים מראים התנגדות לכך שהממשלה פועלת לחיזוק קשריה עם היושבים בגלות. האומה צועדת לכיוון הקרע בין הישראלים ויהודי השואה – הם הופכים למנוכרים יותר ויותר.

מאז שנות ה-50, ממוצע הלא-יהודים מהעלייה המזרח-אירופית עמד על שליש. על פי ההערכות השמרניות ביותר, 300,000 לא יהודים הגרו לישראל לפני 1986. אז פרץ האיחוד האירופי את הסכר, ומילא את ישראל בסלאבים. פינוי היהודים והעברתם לפלסטין הייתה מדיניות רוסית מודעת החל מזמנו של סרגיי ויטה ועד זמנו של סטאלין ואז מדינת הקג”ב מימשה בנוסף לכך את שאיפותיה האימפריאליסטיות על ידי כך שיישבה את הסלאבים בישראל. רוסיה יישבה באופן דומה את קזחסטן, לצד הרפובליקות הבלטיות ושטחים נוספים אותם סיפחה. הממשלה הרוסית העניקה כל סיוע אפשרי לסוכנות היהודית מתוך רצון לייצא סלאבים אל המזרח התיכון.

שטף הסלאבים האדיר אפשר את הפירוש הרבני האבסורדי בנוגע למהות יהדותו של אדם. אפילו אם יוסכם שיהודי הוא בנה של אם יהודיה, ישנה שאלה חשובה ביותר ממנה מתעלמים הרבנים: מי היא האם היהודייה? האם גם היא, בתורה, נחשבת יהודיה רק אם אמה יהודיה – או שמא היא צריכה להיות אדם המזדהה עם היהודים? הרבנים בוחרים באפשרות הראשונה, ותיאורטית, אדם יכול להיות יהודי אם הסבתא רבא-רבא-רבא-רבא-רבא-רבא שלו הייתה יהודיה, אפילו אם אף אחד מקרוביו האחרים אינו מזדהה עם העם היהודי. הממשלה הישראלית בסך הכול קיבלה את הקריטריון הרבני בחוק השבות הידוע לשמצה, שהדגיש את זכות ה”שבות” לניניהם של יהודים. הממשלה ביקשה נתינים נוספים. וצבא היה צריך מתגייסים נוספים. הסוכנות היהודית קיבלה כספים והמוניטין שלה על פי מספר העולים שהביאה לארץ. פוליטיקאים צבועים חשבו שיפתרו את הבעיה הערבית על ידי כך שיכניסו לארץ מהגרים לא ערבים, אפילו אם מדובר בסלאבים.

בשנות ה-80, 50-90% מהיהודים באזורים השונים בברה”מ התחתנו עם גויים. בקושי שני שליש מהעולים שהגיעו ארצה בראשית שנות ה-90 נולדו לזוג הורים יהודים. אך המציאות הייתה גרועה מכך: יהודים מן השורה היו ברובם בגיל הביניים ומבוגרים יותר, בעוד שהסלאבים היו בני זוגם הצעירים של היהודים. היהודים הזקנים המשיכו למות ומספרם קטן, בעוד הסלאבים הצעירים הגדילו את מספר היהודים-למחצה והלא-יהודים כלל בישראל.

עד אמצע שנות ה-90, ילדים ששני הוריהם יהודים מנו רק שליש מאוכלוסיית העולים. הסוכנות היהודית, שמשימתה מטעם הממשלה הייתה לייבא ארצה אנשים צעירים, לא השאירה אבן על אבן וגילתה שורשים יהודיים דמיוניים עבור צעירים רבים, שנשלחו לישראל בהמוניהם. עד סוף שנות ה-90, העלייה הצעירה מנתה רק 3-5% יהודים.

קיימת הגדרה הגיונית אחת ויחידה ליהדותו של אדם: ילד הנולד לזוג הורים יהודים. כיום, ההורים יכולים להיות יהודים מבטן, גרים או יהודים על פי דרך חייהם. מספר רב של סלאבים שהתחתנו עם יהודים ישראלים נחשבים לחלק מעם ישראל לכל עניין ומטרה, וילדיהם הם יהודים לגמרי, בין אם רבנים מכירים בכך אם לאו. רוב גדול מהסלאבים שעלו ארצה כלל לא מעוניינים להיטמע בעם היהודי. כתוצאה מצפייה בטלוויזיה הרוסית וביקורים תכופים ברוסיה, היחס האנטישמי ורדיפת הסלאבים בבתי הספר – הסלאבים נותרים סלאבים. איזו הפתעה. בני-הזוג גויים של יהודים ממדינות מתורבתות עוברים לישראל במספרים קטנים, ובדרך כלל מסיבות אידיאולוגיות. הסלאבים מגיעים לישראל בהמוניהם בכדי לברוח מהעוני והייאוש של רוסיה, אפילו אם הדבר דורש לחיות בין יהודים. למרבה המזל, רמת השכר ברוסיה שווה לזו בישראל וכוח הקנייה גבוה בהרבה ברוסיה. הסלאבים בהתאם למצב, מתחילים לעזוב אט אט את ישראל.

ההערכה הקובעת כי ישנם 200,000 סלאבים בישראל היא מגוחכת. אם נכלול חצי-יהודים שכלל לא הכירו הורי הוריהם היהודים, לצד ילדים לאבא יהודי השונא את עצמו ואת יהדותו ולאמא סלאבית – יעלה המספר לקרוב למיליון איש. גרוע מכך, המספר הולך וגדל כתוצאה מנישואי תערובת בחברה היהודית. כמו הדרוזים, גם הסלאבים רגילים להיכנע ולהצהיר על נאמנותם ליהודים החזקים, אך הם יעבירו נאמנות זו לערבים אם היהודים ימשיכו לנקוט בקווי המדיניות החלושה שלהם. רוסיה, בלרוס ואוקראינה הן בעלות עמדה מסורתית של אנטישמיות ותמיכה בערבים. הן מוכרות כלי נשק לשלטונות אנטי-ישראליים. לא מציאותי לצפות שסלאבים יותירו את הרגליהם הלאומיים מאחור, וגם לא את דעותיהם הקדומות ואת שטיפת המוח – הם לא יהפכו להיות אוהבי יהודים.

דבר טוב אחד אפשר לומאר על ציפי לבני - היא הצביעה בעד תיקון החוק של מיכאל קליינר, שהיה מסיר את הסעיף העוסק בהורי ההורים בחוק השבות. המפלגות הרוסיות הצטרפו לגוש השמאל נגד תיקון החוק. שמאלנים לפחות פעלו מתוך עיקרון האנטי-ציונות (למעשה, אנטישמיות) בעוד שמפלגות רוסיות בסך הכול מנסות להיאחז באופן מושחת בציבור הבוחרים הסלאבי שלה.

ישראל אינה יכולה מעשית לגרש מליון סלאבים, לכל הפחות בגלל סיבות לוגיסטיות. שלא כמו הערבים, הם נשענים על רוסיה המשרתת כמוצא אחרון – הגנה מוגבלת אך עדיין סבירה. חוץ מגירוש, ישראל יכולה להפעיל לחץ על הסלאבים על מנת שיעזבו. מדיניות הבלטיות והרפובליקות במרכז אסיה דחפו באופן דומה את הסלאבים אל מחוץ למדינותיהם – ברכות אך בהתמדה. עם זאת לממשלת ישראל חסרה הקנאות הלאומית שיש לאסטונים, ולא סביר שהי תדכא את הסלאבים עד כדי כך שייטמעו בחברה או שיעזבו. על אזרחים פעילים להלחם באנטישמיות הסלאבית, החל מדרישה לקיום חקירה משטרתית בנוגע לנאומי שתנא, ועד לשריפת חנויות ספרים סלאביות בהן נמכרים ספרים בעלי תוכן ניאו-נאצי. אפס סובלנות לנישואי תערובת עם סלאבים בישראל היא מחויבת המציאות, ובוז גלוי כלפי הסלאבים הוא יחס אישי ראוי להערצה.

האומה היהודית חוותה את התפרצות הזרם של פגאנים, במיוחד אדומים (יושבי אדום) כבר בעבר. בסופו של דבר, הטמענו אותם, על אף שיכול להיות שהדבר לא היה לטובתנו. שירות החובה בצבא עושה עבודה מצוינת בהטמעת הסלאבים בתוך העם היהודי. בינתיים, ליהודים יש את הסיכוי הטוב ביותר לשמר את אופייה של אומתנו בכך שיתרחקו מהערים בישראל שרובן סלאבי.

המקדש: לבנות או לא לבנות? הטיעונים בעד הם פוליטיים, הטיעונים נגד – דתיים.
ספר במדבר מספר על טקסים רבים שאמיתותם מוטלת בספק, בנוגע לקיום מצוות המקדש. היה זה בלתי אפשרי לכול היהודים להתאסף במקדש שלוש פעמים בשנה בחגים העיקריים בשנה: המסע היה פשוט ארוך מדי. ביקור במקדש בכדי לשחוט בו כל בעל חי היה גם הוא לא מעשי. נשים בימים שלאחר הלידה או אחרי מחזור חזק במיוחד לא היו יכולות לעבור את המסע המפרך למקדש בכדי להביא קורבנות. הכוהנים לא היו יכולים לשחוט אלפי בעלי חיים, ותיאורטית אפילו מאות אלפי בעלי חיים, בזמן הרגלים.
יוספוס פלביוס מצטט את הקאטאיוס בנוגע לגודלו המקורי של בית המקדש השני ומציין שגודלו עמד על 150 על 50 מטרים. גודל זה לא היה יכול להכיל יותר מכמה אלפי אנשים בזמן הרגלים. ניתן לתרץ את המחסור במקום בדרכים רבות, לדוגמא שהעולים לרגל נכנסו למקדש לזמן קצר בלבד ובאופן כללי נשארו מחוצה לו, אך ללא ספק, הגודל אינו מספק חופש תנועה למאות אלפי מאמינים ולקרבנותיהם. המשנה, הכתובה ברוח תקופת בית שני וכזיכרון חי של אותה התקופה, מציגה את הטקסים ואת נהלי הסנהדרין כסברה ולא כעובדה מוגמרת.
סגולת הקדושה העיקרית של המקדש, ארון הקודש, חסרה כבר במקדש השני ובכך גרמה לו להיות משולל מכל קדושה. המקדש חולל פעמים רבות, הכוהנים היו מושחתים אז כמו המנהיגים הרבניים של היום, ובאופן כללי קשה לצפות מהשכינה לשרות בקודש הקודשים במצב שכזה. אני לא יכול לדמיין את אלוהים נמשך למנורת זהב שנתרמה על ידי איל ההון האוקראיני רבינוביץ’. מרכיב הקדושה אבד. אך האם אכן אבד? התנ”ך מציג את היהודים כנוטים לעבודת אלילים בימים עברו כמו שהיום הם נוטים לאתיאיזם, את השליטים העתיקים רשעים כשמעון פרס ואת הנביאים כנדירים כפי שרבנים הראויים לתפקידם נדירים בימנו. חוקי התורה שומרים על תכונת הישימות שלהם בדיוק בגלל העובדה שהעם היהודי המודרני נותר דומה במוסר שלו לאבותיו. הורדוס הגדול, שהיה בעל אמונה אלילית לא ראה במקדש משכן לרעיון האלוהי, אך עדיין השקיע מאמצים אדירים בכדי ליפות ולפאר אותו. יהודי הגולה לא הביאו את קורבנות המקדש, אך עדיין תרמו את מחצית השקל (או יותר מכך), כסף ששמש לתחזוקת המקדש, בזמנו ובעיתו.
המקדש הוא ממסד פוליטי. הוא מצהיר על אופייה היהודי של המדינה, מגביל את סמכותם של שליטים חילוניים ומאחד את האומה היהודית. אין זה משמעותי מאוד למטרתנו אם השכינה תגלה את עצמה לכהן הגדול המודרני: מספיק רק שקיים כהן גדול. ישראל נוטה לשמאל כי אין כל ימין נראה לעין: רוב הרבנים אינם דתיים יותר מחבר הכנסת הממוצע. המקדש, הקורבנות והכהונה העוברת בתורשה ייצרו לחץ אדיר על הקצה הימני של הספקטרום הפוליטי הישראלי, ובכך יקזזו את השפעתן של קדימה – שלום עכשיו – העבודה – הסתדרות. המקדש יחזק את תביעת היהודים על הארץ – קשה יהיה לדבר על זכויות האזרח של ערבים כשעשן הקורבנות מתמר לשמיים. בניית המקדש תצריך פריצת דרך לאומנית אחת עיקרית: הריסת המבנים המוסלמים בהר הבית. קשה לרצות שלום עם הערבים על ידי נתינת יהודה ורמת הגולן אחרי שבדיוק הרסת את אל-אקצה.
המקדש ילכד את היהודים. המחוקק הגדיר מערכת קורבנות שתענה על הרצון האנושי העמוק ביותר למחילה וכפרה ברורה על רגשות האשמה האנושיים. קורבנות סימלו את שיבת היחיד לטהרה מוסרית: התחרט, חזור בך, הבא קורבן – והפסק לדאוג בכל הנוגע לעבירות העבר. אל תרחם על הכבשים – נאכל אותן במקום פרות. הקורבנות יחזירו ליהודים את הביטחון בכך שקיימת טהרה מוסרית ואפשר לחתור להשגתה.
המקדש יספק תחושה של המשכיות יהודית, הקשר בין השורשים העתיקים החסרים כל כך בחופיה של תל-אביב. יהודי הגולה סוף כל סוף יתאחדו עם הישראלים בכך שישלחו תרומות שנתיות למקדש. העולם יראה שוב את היהודים כעם דתי מוזר ולא עוד כמתנחלים החילונים בפלסטין.
תשכחו מהדת. בנו מחדש את המקדש.

דת יהודית אחידה ומקובלת על הכלל אינה קיימת היום. היהדות האורתודוקסית, ובמיוחד היהדות החרדית, כבר מזמן חצתה את גבול ההיגיון. דת שדורשת ברצינות ממאמיניה לחתוך נייר טואלט לפני ימי שבתון דתיים ומצפה מנשות המאה ה-20 ללבוש כיסויי ראש – פשוט אבדה כל קשר עם המציאות.
היהדות הקונסרבטיבית לעולם לא התפתחה לכדי תורה דתית. מאז היווצרותה באמצע המאה ה-19, הייתה זו תנועה חברתית שעוצבה בכדי למנוע מיהודים אורתודוקסים להתדרדר לכיוון הרפורמיזם. בעוד שהיהדות הקונסרבטיבית גורסת שהתורה התגלתה ליהודים לא באופן מילולי, הרפורמים מאמינים שהיהודים רק קיבלו השראה לכתוב את התורה בעצמם – ההבדל בין השניים אינו עקרוני. ליהדות הקונסרבטיבית היה במקור פוטנציאל משמעותי: הנחת העבודה שלה הייתה שההלכה חייבת להתפתח כפי שתמיד התפתחה, אך הרבנים האורתודוקסים התעקשו שהפירושים בני אלף השנים תקפים גם היום, על אף שפוסקים שינו ומשנים בהתמדה את ההלכה היהודית ומתאימים אותה לנסיבות. עם זאת, היהדות הקונסרבטיבית מכרה את עצמה ליהודים אתיאיסטים. בתמורה לקבלת תרומות מיהודים אמריקנים ממעמד הביניים, היהדות הקונסרבטיבית נכנעה לרצונותיהם – מה שהם רצו כמובן, היא דת שלא תחדור לחייהם. כתוצאה מכך, היהדות הקונסרבטיבית הלכה בעקבותיה של היהדות הרפורמית בכך שנטשה את ההלכהב כללותה ועשו בדק-בית לחוקי התורה . בתחרות נגד היהדות הרפורמית, התנועה הקונסרבטיבית ביטלה למעשה את הדרישה לשמירת הכשרות והשבת, הסמיכה רבניות לסביות ועורכת נישואין (”טקסי התחייבות”) חד-מיניים. מבחינתו של יהודי מן המניין בתי הכנסת הקונסרבטיבים שונים מהמקדשים הרפורמים רק בך שהתפילות המסורתיות בהן רבות יותר וארוכות יותר. דור האתיאיסטים החדש מעדיף את הדבר האמיתי ונוטש הן את התנועה הקונסרבטיבית והן את הרפורמיזם.
היהדות הרפורמית מנסה למחוק את כתם הלידה החושף את שורשיו הפוליטיים האולטרה-השמאלניים ולהפוך לדת מכובדת עבור האתיאיסטים בני מעמד הביניים. אך העיקרון האמיתי היחיד של היהדות הרפורמית הוא “תיקון עולם” – כל השאר הוא עניין של התנדבות. באופן טיפוסי לשמאלנים היהדות הרפורמית הגדירה מחדש את המושג והעניקה לו משמעות אחרת לגמרי, וחסידיה בולעים בשקיקה את התרמית. בתלמוד מושג תיקון העולם שייך רק בהקשר לחיי קהילה יהודיים מסורתיים. משמעותו של תיקון העולם בקבלה הוא שמירת המצוות והלכות התורה שבעל-פה. עבור השמאלנים הרפורמים, תיקון העולם מסמל צדק חברתי, או אם לדבר בפשטות, רווחה. על פי הגישה הרפורמית עולם לקוי (העיקרון היהודי העומד מאחורי עיקרון “תיקון העולם”) ניתן לתיקון על ידי יצירת מקום תפילה או מדינת רווחה.
היהדות הרפורמית המקורית בגרמניה עוצבה באופן מודע בכדי להביא להתבוללותם של היהודים. הרבנים הרפורמים הכניסו ליהדות מנהגים נוצרים, כגון מוסיקה ולבושי כמורה. אותם רבנים רפורמים קיבלו רק את המצוות הנובעות מהמוסר ההגיוני שאינן ייחודיות ליהדות. לאחר שגמרו עמ הדת היהודית, הרפורמים הגדירו את “יהדותו” של האדם כעניין דתי ולא כלאום. אומה ללא דת בת-קיימא אין מנוס מהתבוללות. בריתם החדשה של הרפורמים אינה כלפי ירושלים אלא כלפי גרמניה – “ציון” על פי המינוח הרפורמי המקורי.
בוועדת פיטסבורג, היהדות הרפורמית שבחה את הנצרות ואת האסלאם על כך ש”הפיצו את אמת ההשגחה העליונה” ודחתה את כל החוקים יהודיים מיוחדים, והגדירה אותם באופן מבזה כ”טקסים”. רפורמים צמצמו את מהותה של יהדות להתנהגות מוסרית גרידא (כאילו הנוצרים והבודהיסטים אינם מוסריים!) אך בסופו של דבר ויתרו גם על זה. ליהדות המתקדמת אין ציוויים מוסריים כלל וכלל – כל אחד הוא יהודי טוב עבור הרבנים הרפורמים. ע”פ מידת דאגתם לזכויות בעלי החיים, לכלב המגיע לבית הכנסת הרפורמי יש סיכוי לא רע להתקבל בו כיהודי מאמין. מקדשים רפורמיים הם מקומות מפגש יוקרתיים ליהודים שמבקשים סיבה למסיבה ללא כל הקשרים דתיים.
היהדות הרפורמית מכריזה – בהיגיון יש לציין – ששמירת הדת היא עניין של חופש הבחירה של האדם. אכן, יהודי צריך להיות מסוגל לבחור לעצמו פלג בתוך היהדות או לפרש את המצוות כפי שהוא רואה לנכון. אך הרפורמים טועים טעות לוגית בסיסית בכך שהם מקבלים את כל הבחירות האישיות כולן. גם רצח הוא עניין התלוי בחופש הרצון של האדם ועניין של בחירתו האישית, אך אין רצח ללא עונש. סטייה מוסרית גם היא עניין של בחירה חופשית, אך היא אינה מתקבלת בעין יפה. קבוצות מאוגדות על ידי עקרונות משותפים – כך גם אסכולות דתיות. יהודים אשר מפרשים את המצוות (אך לא נוטשים אותן) מסוגלים לבנות קבוצות דתיות שלהן על בסיס המוסכמות. מתוך רצונה לכלול מספר אין סופי של יהודים, היהדות הרפורמית מצמצמת את המכנה המשותף הזה לכדי אפס: הם מלקטים כל אחד, גם מחללי המצוות ואתיאיסטים.
על אף שבחיצוניותה קיים הדמיון בין היהדות הרפורמית לבין פרוטסטנטיות הנוצרית, היא שונה ממנה מאוד. פרוטסטנטים הם נוצרים בעלי אמונה איתנה אשר שוללת פלפולים תיאולוגיים. היהדות הרפורמית זנחה כל מה שקשור ליהדות עד כדי כך שהפכה את יהודים לעם ככל העמים. יהודים אשר דוחים את העקרון “שווה אך שונה” כלפי שחורים, דוחים יחס דומה כלפי עצמם – הם רוצים להיות שווים ולא שונים מהנוצרים. התנועה הרפורמית סייעה להם בכך שבקלות רבה כינתה צורה זו של התבוללות בשם “יהדות”. הגרמנים מהמאה ה-19 הכירו במגמת היהדות הרפורמית והתנגדו נמרצות לרפורמים מפחד הטמעות יהודית בחברה הגרמנית. כוחו המבולל האמיתי של הרפורמיזם התגלה בכור ההיתוך האמריקני.
התורה מסיני היא אינה קפדנית בהחלט - עד כדי כך לא קפדנית שהעבריים הפרימיטיביים היו מסוגלים לקיימה במדבר. יהודים רציונאליים מודרניים אינם דוחים את התורה (שאותה רובם אינם מכירים כלל, בכל מקרה) אלא את פרשנותה ע”י הרבנים: התלמוד, ויותר מזה, את ממסד ההלכה כפי שהוא מוכר מהאלף האחרונה. הנוצרים חוו בעיה דומה לפני מספר מאות שנים: הם פתרו אותה בכך שייצרו את הזרם הפרוטסטנטי, שטיהר את תורתם מספיחי פרשנות הקתולית. קהילות יהודיות סגורות שנשלטו על ידי רבנים נתקלו בביעה דומה ארבע מאות שנה מאוחר יותר. כמו הפרוטסטנטים – אך לא כמו הרפורמים – ההתעוררות היהודית החדשה צריכה לקבל על עצמה את התנ”ך בלב שלם, את התלמוד ככתב מכובד של דעה משפטית, לעזוב את ההלכה שהגיע ממילא בשלב מאוחר יותר ולהשאיר את פרשנות המצוות ליחידים. למעשה, גישה זו לא תביא לשינויים רבים בקרב היהודים: הימנעות מעבודה מעייפת בשבת היא תכונה המגדירה את דרך החיים היהודית, והשאלה אם אדם משתמש בטלפון בשבת או לא אינה משמעותית.
תנועה מעין רפורמית ע”פ העקרון solo scriptura המקדש ספר תורה המקורי בלבד ללא כל תוספות מאוחרות שהתבססה בתוך היהדות עצמה, שנים רבות לפני לות’ר, הייתה התנועה הקראית. הקראים רצו למנוע מיהודים, שנלחצו ע”י הסמכות הרבנית, להמיר את דתם לאסלאם המונותיאיסטי הפשוט הרבה יותר. שלא כמו היהודים האורתודוקסים, הקראים לא תמכו בקיום מנהל קהילתי (כמו שהפעיל הממסד הרבני) והגבילו את פעילויותיהם לנושאים דתיים בלבד. כתוצאה מכך, האורתודוקסיה הצליחה להתגבר עליהם בעזרת אותם אמצעים אדמיניסטרטיביים. כאשר הנוצרים הפרוטסטנטיים עמדו בפני בעיה דומה, הם פיתחו מנהל קהילתי משלהם. הקראים לא עשו זאת ונדחקו לשולי ההוויה היהודית. על אף שמספר הקראים לבני העור כיום הוא זניח – בערך 30,000 – יש יותר ממאה אלף קראים אתיופים שאיכשהו לא שמעו שמשה קיבל תורה שבעל פה יחד עם התורה שבכתב. יהודים רפורמים רבים תומכים בגישה הקראית באופן לא מודע.
הרבנים האורתודוקסים מיקמו עצמם במעמד הכמורה: כמתווכים בין היהודים ובין אלוהים. זו היא כפירה יעודם של יהודים להיות עם נבחר. נוצרים פרוטסטנטים אמצו את עקרון היותו של כל מאמין כומר לעצמו, כשבטעות ייחסו את דבריהם של פטרוס ופאלוס שיועדו במקור ליהודים. הקראים שמרו על מעמד הכמורה כעל מעמד שווה לכל היהודים – כל היהודים רשאים לפרש את המצוות – אך לא לדחותן, כפי שעושה היהדות הרפורמית.
בין פטיש ההתבוללות הרפורמית לסדן האבסורדיות האורתודוקסית, לקראים יש סיכוי להינצל.

אוסמה בן לאדן הציג בפני העולם עיקרון נפלא בפוליטיקה המודרנית: Seed Money (”כסף זרע”, כסף הנועד לפתיחת עסק חדש). ארגון אל-קעידה מעניק כמויות קטנות של כסף, לצד תמיכה והכשרה לארגונים רבים – וחלק מהמאמצים הללו מניבים תוצאות טובות. הרעיון הזה אפשר לאוסמה לבנות בסיס תומכים גדול בעזרת מימון מצומצם יחסית. ישראל יכולה לעשות דבר דומה, בכך שתממן ארגונים בלתי ממשלתיים כאלה ואחרים באפריקה, לצד מתן מימון לפעילותן של קבוצות לזכויות אדם במדינות מוסלמיות, העסקת פסבדו-מדענים המטיפים אודות ההתחממות הגלובלית ונזקי הנפט לצד אקדמאים המפתחים מחקרים פוליטיים מגוחכים. היא גם יכולה לעזור לתנועות המונים כאלה ואחרות שבסך הכול צריכות “רק” מאה מחשבים. אפילו למדינה קטנה כישראל יש משאבים גדולים הרבה יותר מהכספים העומדים לרשות הארגונים הבלתי ממשלתיים – ישראל יכולה לשלם להם בכדי שיתמכו בה. כשהכסף יגמר, אפשר להשתמש ב-”תרמית פונצי” על איזה משקיע נסיכות סעודית.
ישראל לא יכולה להרשות לעצמה את השוויוניות הגורפת של השמאל. כאשר כלבי השמירה על זכויות האדם מבקרים את גם ישראל וגם את החמאס, לחמאס לא באמת אכפת. בנוסף לכך, במערב לא מתייחסים לביקורת נגד טרוריסטים וברברים והם שומעים רק את הגינויים נגד ישראל. ישראל לא יכולה לקבל מציאות של יחס שוויוני – היא זקוקה להערכה חיובית מצד קבוצות זכויות האדם המשפיעות.
ישנן תוכניות שמאלניות שכדאי להשקיע בהן. אפשר לקבוע מס של 0.5-1%, על פי המרשם של ג’פרי זאקס למימון רוב תוכניות הבריאות והמזון באפריקה. בתמורה למיליארד דולר בשנה, הארגונים הבלתי ממשלתיים יזמרו את שבחיה של ישראל – וירקדו על פי החליל שלה. כסף זה יקנה גם את הרצון הטוב במדינות אנטי-מוסלמיות באפריקה, בהתאם לגישה הפריפריאלית המסורתית של ישראל כלפי אפריקה. כספי הסיוע יכולים אף להחזיר את עצמם בכך שיחזקו את הקשרים של ישראל עם מדינות עשירות-משאבים באפריקה.
התורה מדברת על צדקה רק בנוגע לשכנים, על אף שהרבנים מרחיבים את השימוש בקרנות הצדקה לעזור גם לגר ולתושב. עם זאת, ניתן להסיק בקלות רבה מהתורה את החיוב לעזור לאפריקנים. היזכרו במצווה המחייבת אדם לעזור לאויבו לפרוק את חמורו שכשל תחת משאו. הרעיון הוא בהשפעה חסרת פרופורציה: השקעה מזערית מפסיקה מצב של איבה. סיוע מינימאלי לאפריקנים גם הוא בעל השפעה בלתי יחסית דומה. העולם בזבז מיליארדי דולרים באפריקה בעשורים האחרונים כיוון שכספי הסיוע נגנבו או הושקעו בכדי לממש את שאיפותיהם של גורמים כאלה ואחרים ולא בתוכניות חירום. ארגוני הגולה היהודיים שולחים כספים לאפריקה באותה דרך בזבזנית. הפתרון הוא להפסיק לתת לאפריקנים כסף, אותו הם גונבים או משתמשים בו לרעה. יש לשלוח להם אנטיביוטיקה זולה ותרופות נגד מלריה בכדי להציל חיי אדם בפחות מדולר אחד. תנו להם כילות נגד יתושים. יש לשלוח מטוסים ישראלים בכדי לרסס DDT באזורי ביצות מוכי מלריה. יש לשלוח להם קמח סויה עתיר חלבונים במקום כל אוכל אחר – שימו לב לעלות המשלוח בהשוואה לקלוריות.
האפריקנים השחורים הם נחשלים והם אינם יכולים ליצור אומות המסוגלות להתקיים לאורך זמן. חסרים להם מוסר העבודה ותרבות הלמידה. אף על פי כן, הם לא צריכים למות, 20,000 ביום, מרעב וממלריה. הם לא יפתחו חקלאות ברמה הישראלית, אך גם הרמה הבסיסית ביותר של חקלאות תשחרר את לחץ פיצוץ האוכלוסין שם. לא קיים כל שוויון.
לישראלים, לאמריקנים ולאירופאים אין כל עניין בשיפור החיים באפריקה, אך הצלת החיים הללו בזול היא מטרה הומניטארית הגיונית

על אדמה זו התהלך אברהם אבינו. משה רבנו צפה בה מפסגת הר נבו, מלא תקווה. יהושע כבש אותה בניגוד לעצת המרגלים. מלכים יהודיים נלחמו על ארץ זו, ולאדמה זו שבו הגולים היהודים מבבל. האדמה, הרוויה בדמם של המכבים ובדם מורדי בר-כוכבא, הושמדה ונבנתה במאמצים עילאיים. בין אם אלו סמלים בעלמא או אירועים אמיתיים, הם חקוקים בלב היהודי. איזו מבין האומות שהרגו עשרות מיליוני אנשים בעשורים האחרונים במלחמות באירופה, אסיה ואפריקה, תתמהמה לפני שתטפל בכמה מליון ערבים עוינים ומתועבים המציפים את אדמתה?
האם ציונות היא גזענות? לא, יהדות היא גזענות, וציונות היא רק בבואה חיוורת שלה, ועל פיה הגזענות היהודית המובהקת מטושטשת על ידי ה-”אינטרנציונאל הסוציאליסטי” וה-”פוליטיקלי-קורקט” של השמאל. היהדות מצהירה על השוני של היהודים מעמים אחרים המוגדרים כפחות מקודשים, ועל פי אותה הגדרה – כחסרים מכדי להפוך לחלק מממלכת האל. היהדות דורשת את בידודם של היהודים מהעולם החיצון, העולם הפחות טהור ממה שאנחנו אמורים להיות. היהדות היא דת רדיקאלית אשר גורסת שרק היא אמיתית וכל השאר שיקרי. יהדות היא תורה גזענית, והיא דוחה כל פשרה בנוגע לערכיה או לשמירת מצוותיה.
חוסר סובלנות הוא לא דבר רע. אם אנשים היו חסרי סבלנות כלפי שיכורים, אין ספק שהם היו יכולים להיות חסרי סבלנות גם כלפי המוסלמים העוינים והגסים.
מדינות אף פעם לא הכריעו את העימותים ביניהן על בסיס של רצון טוב אלא רק על בסיס מאזן הכוחות. הקריאה לפשרה והסדר מול ערביי ישראל נובע מה”מוסריות” והאשליה הרציונאליסטית שעל פיה יהיה ניתן להשליט סדר בתוהו ובוהו על ידי משא ומתן, ולא על ידי דיכויו או השמדתו של היריב. עימותים נפתרים באמצעות ניצחון מוחץ או על ידי התשה - אך לא על ידי דיבורים. חוץ מזה, ישראל כבר התפשרה באופן מרחיק לכת, עד כדי פגיעה בערכיה העליונים, בכך שוויתרה על ירדן ב-1922. יהודה לא עומדת למשא ומתן. משה רבנו לא התפשר עם המצרים בכדי שישפרו את תנאי העבודה והמכבים לא קיימו משא ומתן עם המתייוונים בכדי שהאחרונים ירופפו את חוקי השבת. ישראל היא פרויקט בלתי הגיוני שמנוהל כנגד כל הסיכויים. אנשים רציונאליים ללא אמונה או חזון לא מסוגלים להתוות את דרכה.

הדוקטרינה הימנית היא פשוטה: 1) המדינה היהודית היא מדינה של יהודים, ו-2) ביטחונם של היהודים חשוב יותר מחיי הערבים ודעותיהם של גויים אחרים.
לא קיים ימין מתון, כמו שלא שקיים “חצי-הריון”. זה או ימין, או לא. ערכי הימין הם חוב מוסרי, ולכן הם גם ערכים מוחלטים. אין כל מקום לפשרה בכל הנוגע לעקרונות הבסיסיים הללו. אפשר לדבר על עד איזו רמה בדיוק יש לשמור את הדת ומצוותיה. בכלל זה, אפשר לדבר על מספר הערבים שצריכים למות במתקפות תגמול בכדי ליצור אפקט הרתעה מספיק, או האם תותר שהותם של מספר קטן של ערבים בישראל ללא זכות הצבעה – אך הקווים המנחים אינם נתונים למשא ומתן. קווי המדיניות הנובעים מכך ברורים ביותר: טרנספר לערבים אל מחוץ לישראל, הפיכת ישראל למדינה בעלת צביון דתי מתון, ללא הומוסקסואלים וחברי שלום עכשיו, ותגובה בכוח מלא על כל פגיעה בביטחונה של ישראל.
השמאלנים מנסים להסיח את דעתו של הציבור על ידי יצירת בעיה שאינה קיימת. אין כל בעיה עם הפליטים הפלסטינים. הערבים לא דורשים את החזרת הפליטים, אלא רק “פתרון צודק” עבורם – עזרה ביישובם מחדש, סיוע באמצעות מתן פיצויים או עזרה בכל תחום אחר. הערבים לא יכולים לנטוש רשמית את עניין הפליטים - הערבים צריכים פשרה כל שהיא שתציל את תדמיתם. אך האלטרנטיבה היחידה לפשרה בנושא הזה היא מלחמה כוללת נגד הערבים. אחרת, אפילו אם אבו-מאזן יחתום על הסכם שלום עם ישראל, נושא הפליטים ימשיך לרחוש ולגעוש. ישראל מסרבת לקבל את הפליטים לא בגלל מספרם, אלא בגלל שהם פושעים, שחיים כבר ארבעה דורות במחנות פליטים על כספי רווחה, בלי כל כישורים המועילים לחברה. הממשלה הישראלית תדווח בגאווה על כך שפתרה את סוגיית הפליטים באמצעות פיצויים או בדרך אחרת, והאוכלוסייה תשכח בשמחה שאחיהם של אותם פליטים חיים בישראל. ישנם 394,000 פליטים פלסטינים בלבנון. זה שום דבר בהשוואה ל-1.4 מליון ערבים בישראל. הממסד הישראלי מנפח את בעיית הפליטים הפלסטינים אל מעבר למימדיה האמיתיים כדי שהיהודים יתעלמו מהבעיה האמיתית: בעלי זכות ההצבעה הערביים במדינת היהודים, המונים 34% בקרב הצעירים.
הממשלה מגנה על גדר ההפרדה המגדירה את ישראל כגטו מוקף חומה. אך החומה אינה בעיה בפני עצמה: גם ממשלות מערביות מסכימות שמדינות צריכות להגן על הגבולות שלהן. הבעיה היא שהחומה מטשטשת את הבעיה האמיתית: מה קורה מעבר לחומה ומה אפשר לעשות עם המיליטנטיות המתגברת של הערבים, אשר מבקשים את אדמתם בחזרה? החומה לא עצרה את רקטות הקסאם, ועל פי חזון מפת הדרכים, המדינה הפלסטינית תקום במרחק של 14.5 ק”מ מתל-אביב.
ככלל, אוליגארכים אמורים להשתייך לזרם הימני, אך בישראל הם כולם שמאלנים. הם מעוניינים בביטחון עבור ההשקעות שלהם, בלי התייחסות לנזק שנגרם לאידיאלים היהודיים כתוצאה מכך. עיקרון ”שטחים תמורת שלום” הוא פלטפורמה מקובלת ביותר הן עבור אותם אוליגרכים והן עבור הפוליטיקאים, אשר הקמפיינים שלהם בנושא זה ממנים אותם אוליגרכים. מדינות אחרות נלחמות למען אדמתן, אך לעומתן, מצפים מישראל לנצח במלחמות, לכבוש את השטח – ואז לתת אותו חזרה לאויביה שעוד נותרו בתוקפם. הממסד הפוליטי מטשטש את הסוגיה הזו בכך שהוא מדבר על החזרת הגדה המערבית. ברם לא כך הוא: התכנון הוא לתת לערבים גם את יהודה ושומרון. הממסד הפוליטי כבר מסר לערבים את חברון – עיר הבירה של דוד המלך.
מה היא משמעות הביטוי : “מדינה יהודית דמוקרטית”? 34% ערבים ו-14% סלאבים – האם זו מדינה יהודית? והרי לפניכם “הדיבור החדש” (”Newspeak”, “דיבור חדש”, סגנון דיבור רשמי המשרת מטרה פוליטית ע”י הסתרת או עיוות האמת, לקוח מספרו של ג’ורג’ אורוול “1984″). השמאלנים מגדירים מחדש את המושג: ה”מדינה היהודית” היא למעשה גטו מגודר, המוגן על ידי כוחות שמירת השלום של האו”ם בלבנון ועל ידי הסכמי שלום חסרי ערך, מדינה שבה המשטרה מכה יהודים דתיים והורסת כפרים יהודיים, בה ערבים לא משלמים מיסים, בונים ללא כל היתרי או הגבלות כלשהן - בעוד שהם חסינים, למעשה, מסכנת תביעה. הפיתרון שלהם לבעיה הדמוגראפית הוא לקבוע מחדש את הגבולות ולהשאיר את הערבים הישראלים בפלסטין. זה לא יעבוד. הערבים מנו 200,000 איש ב-1949 - כיום הם מונים 1.4 מליון. אם יישארו אפילו מעט מהם – הם יתרבו ויתחתנו עם הירדנים. אבל הערבים לא צריכים להפוך לרוב – דהיינו קבוצה גדולה ומגובשת – כבר עכשיו הם משפיעים באופן העולה על כוחם היחסי בכנסת המשוסעת. אם להסתכל על הצד החיובי בדבר, הערבים מצביעים יותר עבור המפלגות הערביות מאשר לעבודה, והפוליטיקאים היהודיים עשויים להפוך בעתיד לפחות תלויים בקולות המצביעים הערביים.
פלסטינים רבים מסכימים הסכמה מלאה לכל תוואי גבול אליו יכניסו אותם היהודים. הם בסך הכול רוצים לחיות את חייהם. העימות הוא מול מספר מועט של מיליטנטים. לפני ששמעון פרס הביא את ערפאת מטוניס, הגדה המערבית הייתה מקום שקט. הבעיה היא לא עם ערביי הגדה המערבית, אלא עם הערבים אזרחי ישראל. באמצעות הצבעתם הם יביאו לחיסולה של מדינת ישראל.
שמאלנים רבים מודים שגם הם רוצים להוציא את הערבים מישראל, אך זה בלתי אפשרי ע”פ הגישה המערבית. רק מיעוט קטן של משוגעים אולטרא-שמאלנים –לא כולם חברי “שלום עכשיו” – רוצים ערבים במדינה היהודית. אלו יהודים הסובלים ממצב קליני של שנאה עצמית - כל מה שרע ליהודים הוא טוב להם.
מצב של “דמוקרטיה מוגבלת” גם לא יעבוד – זהו אפרטהייד. ערבים לא ישלימו עם מצב של אפרטהייד, במיוחד כאשר בתי הספר היהודים מלמדים אותם את הערכים הנעלים של חופש, דמוקרטיה בלתי מוגבלת ולאומיות.
זה לא שכל הערבים הם טרוריסטים. רק מעט מהם פועלים במסגרת מלחמת הגרילה. תושבי הגדה המערבית שונאים את הפת”ח הרבה יותר מאת ישראל. עם זאת, סוגיות לאומיות מוכרעות על ידי הקבוצה הנחושה וההחלטית ביותר, ולא על ידי הרוב. המכבים היו מיעוט וכך גם הציונים – רוב היהודים צחקו על רעיון המעבר לפלסטינה. גדודי חללי אל-אקצה וקבוצות צבאיות אחרות נחושות במלחמתן נגד המדינה הציונית, ודעת הרוב הפלסטיני השקט כלל אינה משפיעה. אם יתחיל עימות, גם הפלסטיני מהרחוב יצטרף ללוחמים. אם היהודים יהיו חלשים, עוד יותר פלסטינים יצטרפו להמוני הפורעים. לא כולם, אפילו לא הרוב, אך מספיק בשביל שישראל לא תוכל לחיות איתם בשלום. הרוב הפלסטיני השקט רוצה בחיסול מדינה היהודית – מדינה כובשת שקמה על אדמת אבותיהם – אך הוא לא רוצה לסבול עבור השגת המטרה הזו. זכרו כיצד העזתיים הפשוטים גינו את החמאס לאחר שזה ירה רקטות קסאם על ישראל מתוך אזורים מיושבים. הבעיה שלהם לא הייתה ההתקפה על ישראל כשלעצמה, אלא העובדה שההתקפה בוצעה מתוך מרכזים עירוניים שם סבלו הפלסטינים מהתגובה הישראלית. אומה רודפת שלום צריכה להכניע את הגורמים המיליטנטים שבה: כל עוד היא אינה עושה זו, אומה זו היא מטרה לגיטימית.
זאב ז’בוטינסקי ביסס את הגישה ”עין תחת עין” ביחס לטרור הערבי. הוא קידם את העיקרון על פיו התגובה למגננה הערבית (ציונים אוהבים לקרוא לה תוקפנות) תהיה באמצעות אגרוף הברזל. אברהם שטרן הקים את תנועת לח”י שהרגה ערבים באקראי ופוצצה את השווקים שלהם בתגובה להתקפות נגד היהודים, אסטרטגיה שהוכיחה את עצמה כאמצעי אפקטיבי מאוד לריסון האלימות הערבית. הממסד הישראלי מתייג את הלח”י כ-”כנופיה קיצונית”, אך אברהם שטרן, מנהיגה, הוא גיבור ישראל, עד כדי כך שבישראל ישנם רחובות הקרואים על שמו. ישראל רוכשת כבוד לשלמה בן-יוסף, שהוצא להורג על ידי הבריטים כיוון שירה על אוטובוס ערבי כתגמול על ההתקפות ערביות כנגד היהודים. האצ”ל ואף ההגנה-פלמ”ח הצטרפו גם הם מאוחר יותר למתקפות התגמול - הראויה לציון בין אלו היא המתקפה על דיר יאסין – וטיהרו כפרים ערביים רבים במהלך מלחמת העצמאות. זה לא נחמד כל כך, אבל תגמול של “עין תחת עין” הוא האסטרטגיה האופטימאלית לצמצום כל איום. במיוחד האיום הערבי.

יהודים רבים הם אתיאיסטים: רובם בגולה, הרבה פחות בישראל. ההגדרה הדתית של היהדות שלהם לא כל כך משנה להם. השאלה הנשאלת היא, האם יש אלטרנטיבה חילונית?
יהודים לאומיים חילוניים מגדירים לעיתים קרובות את “יהדותם” כתוצר של שושלת יהודית, אך ההגדרה זו יוצרת בעיה רקורסיבית. מי הם אותם אבות השושלת שיהדותם הוגדרה כתוצאה מכך שדבקו בדרך היהדות? הגדרת יהדותך החילונית על סמך התקשרות לשושלת של אנשים שקיימו ושמרו על יהדותם אינה הגיונית. אם אנחנו כה גאים באבות הדתיים של השושלת שלנו, עד כדי כך שאנו מבססים את הלאומיות שלנו עליהם, מדוע איננו מנציחים את אותה גישה שהיא, למעשה, מקור הגאווה שלנו? אם אנו מגדירים עצמנו בגאון כמיוחסים לאלו שקיימו את הדרך היהודית, מדוע איננו מקיימים דרך זו בעצמנו? אם היהדות עבדה מצוין במשך 3000 שנה, אך לאחרונה יצאה מהאופנה, מדוע לא יצאו גם היהודים עצמם מהאופנה?
רב חכם אחד הגדיר יהודי כאדם שגם נכדיו יהיו יהודים. הגדרה פחות יפה - אך יותר מעשית – היא שיהודי הוא אדם ששואף לגדל את ילדיו כיהודים טובים. עם זאת, אם יהדותו של אדם תלויה בייחוס בלבד, המאמץ האישי שלו כלל לא משנה.
מה עושים בנוגע לילדים שיש להם ייחוס יהודי חלקי בלבד? הגיונית, אותם ילדים יכולים לזהות עצמם כיהודים וכנוצרים או כיהודים ואוקראינים. הבעיה היא שהגדרה כה גמישה לא יכולה להתקיים. ישנם עשרות מיליוני אמריקאים עם דם אירי בעורקיהם, אך פחות מתריסר מהם הצטרפו למלחמתה של אירלנד נגד כיבוש הבריטי. היפנים האמריקאים גם הם לא עזרו להגן על מולדתם העתיקה במהלך מלחמת העולם ה-2. כבוד לייחוסו של אדם הוא עניין הנוגע לסקרנות גרידא, ואין הוא מספיק לפיתוח חיבור חזק דיו. כמעט בלתי אפשרי להבחין בין לאומיות המבוססת על ייחוס ושושלת לבין יחסי תלות וחיבור “רלוונטיים” אחרים: כלפי בית הספר, מועדון כדורגל, למדינה שבה אתה חי וכו’. הגדרה מעשית ללאומיות צריכה להיות רלוונטית ביחס להתרחשות יום-יומית ולא לשושלת עתיקת יומין.
יהדות מספקת הגדרה רלוונטית ליהדותו של אדם, העומדת במבחן המציאות בכל רגע - באמצעות שמירת הדת. גם הלאומיות הישראלית עומדת באותו מבחן – באמצעות שירות בצבא ותשלום מיסים – אך אין היא יכולה לשמש כהגדרת יהדותו של אדם. אנשים רבים שיהדותם אינה מוטלת בספק חיים מחוץ לישראל – על אף שהם יהודים, הם לא חולקים את הלאומיות הישראלית. ההפך הוא הנכון: העובדה שהערבים חיים בישראל ולכאורה משלמים מיסים, לא הופכת אותם ליהודים – אפילו אם הערבים יתחילו לתמוך בישראל בהתלהבות ויתחילו לשרת בצה”ל, זה עדיין לא יהפוך אותם ליהודים. הלאומיות הישראלית אינה ברת השוואה ליהדותו של האדם.
אמונות דתיות כשלעצמן אינן יוצרות אומות. ישנן קבוצות דתיות רבות שפרוסות על פני יבשות אך אינן מבקשות ליצור לעצמן אומה מסוימת. הקתולים מפוזרים בין אומות רבות אך לא יוצרים אומה משל עצמם. המיסה של יום ראשון לא מגדירה את ההתנהגות של אדם כזה או אחר. שומרי היהדות הוכרו כאומה מתוקף פעילויות שגרתיות המיוחדות להם. יהודים היו יהודים לא רק בגלל שהקדישו לכך שעתיים בסוף השבוע, אלא ע”י כל דקה ודקה בקיומם. והרי לכם תכונה המגדירה אומה: שוני אמיתי בסגנון החיים. האומות מוגדרות על פי מה שהן לא ועל פי הדרך שבה הן שונות משכנותיהן. מדינות טוטאליטריות לוקחות קיצור דרך בדרך לבניין האומה שלהן על ידי הגדרת האומה שלהן על פי אויבים משותפים – היה זה הפחד מהתוקפנות הקפיטליסטית שאיחד את האומה הסובייטי.
לאומיות חייבת לעמוד במבחן המציאות, אך הדת אינה הדרך היחידה לעבור את המבחן הזה. אדם בעל ייחוס יהודי, שנלחם למען ישראל ומצביע עבור אנשי הימין שלה הוא יהודי ללא ספק, על אף שיאכל חזיר. בן זוג סלאבי של אישה יהודיה, המשרת בצה”ל והשולח את ילדיו לצבא הוא יותר יהודי מחרדי מנטורי קרתא המתעקש על הפרדת המדרכות בין גברים לנשים אך מתנגד לקיומה של מדינת ישראל. אדם הוא יהודי אם הוא מגדיר את עצמו כיהודי ומוכיח את הגדרתו זו באמצעות מעשיו. הרמה הנדרשת של ההוכחה ליהדותם תלויה ברמת הספק בנוגע ליהדותם. סביר להניח שאדם ששני הוריו יהודים באמת יזדהה עם העם היהודי והוא לא יצטרך להוכיח שום דבר מעבר לזה. על אדם בעל ייחוס מרוחק ליהדות או ללא כל דם יהודי בעורקיו מוטל עול הוכחה משמעותי יותר בכל הנוגע לחיבורו לעם היהודי. עם זאת, קריטריון ההוכחה הוא פשוט וברור: הוא כולל כל ציות לאחת ממצוות התורה המפורשות, בכלל זאת שירות בצה”ל ותרומה קבוע ועקבית לישראל.
הרפורמים והאורתודוקסים מערערים, כל אחד בתורו, על הקריטריון הדתי לקביעת יהדותו של אדם. היהדות הרפורמית אינה מחייבת לשמור כל חוק הכרחי ככול שיהיה: בית הכנסת הרפורמי יקבל כיהודי הומוסקסואל הנשוי לגוי, האוכל חזיר ועובד בשבת. דרישות האורתודוקסים מתחילות בכך שאמו של האדם תהיה יהודיה (בניגוד לדרישה לייחוס היהודי של רק אחד מההורים, כפי שהיה מקובל היסטורית) ועד תלישת פיסות נייר הטואלט לפני שבת. ישראל, שהיא למעשה דמוקרטיה ליבראלית (חילונית), לא תוכל להמשיך להגדיר את יהדותו של האדם על פי הסטנדרטים האורתודוקסים. בהמשך היא תיאלץ להיכנע ל”יהדות” הרפורמית, ובסופו של דבר תצטרך לאמץ הגדרה חילונית דומה בנוגע ליהדותם של אזרחיה והבאים בשעריה. התבוללות תלחץ על הממשלה לקבל ילדים לאבות יהודיים ואמהות גויות כיהודים.
ישראל יכולה למנוע את הדילול הרפורמי של הערכים היהודיים על ידי כך שתציב סטנדרטים מינימאליים של קיום הדת למבקשים להתגייר. אי אפשר להגן על העדפת הממסד הישראלי את האורתודוקסיה לעומת הרפורמה – ישראל תצטרך לוותר על ההעדפה הזו בסופו של דבר. סטנדרטים מינימאליים של קיום הדת שתחייב המדינה, ללא קשר לאורתודוקסיה, יהפכו את המדיניות הרפורמית של התעלמות טוטאלית מהמצוות לבלתי לגיטימית. המדינה לא יכולה לקחת צד של קבוצה אחת או אחרת, אך היא צריכה לשמור על רמה מסוימת של דתיות על מנת להיקרא מדינה יהודית.
לא ניתן להגדיר את יהדות על פי החוק. צדוקי אינו יכול להינשא לפרושי, ויהודים אורתודוקסים דוחים נישואין לרפורמים, שלא לדבר על נישואין לגרים רפורמים. לא יכולה להתקיים הגדרה מוסכמת אחידה ליהדותו של אדם. במקום זאת, על הקהילה בכלל ובני הזוג בפרט לקבוע בעצמם אם פעולותיו של אדם הן יהודיות מספיק עבורן. ישנן קבוצות, ובמיוחד התנועה הרפורמית, שייטמעו ויתבוללו. אחרות, כגון קבוצות השוליים החרדיות, פשוט יצאו מהתחרות ויתמוססו לגמרי. האבולוציה החברתית היא שתקבע מי מהקבוצות היא בעלת ההגדרה ליהדות של אדם המוכיחה עצמה כמלכדת (ההגדרה העצמית של הקבוצה מונעת התבוללות) ותחרותית מבחינה חברתית (חברי הקבוצה אינם בורחים ממנה). ואז נראה מי מנכדי איזו קבוצה יישאר יהודי. הניחוש שלי הוא שהיהודים הלאומיים אוכלי החזיר בסופו של דבר יאמצו לפחות את העיקרים הבסיסיים של יהדותם כפלטפורמה האידיאולוגית שלהם.
מצד שני, הדרישות לקבל אזרחות ישראלית צריכות להיות אחידות. על כל הישראלים לשלם מיסים, על כולם לשרת בצה”ל (בסדר, חלקם ביחידות דתיות), על כולם להיות נאמנים ליהודים, ועל כולם להיות בעלי קרובי משפחה יהודים כל שהם.
למעשה, דרישות אלו הופכות אדם ליהודי

היהודים צוו להשמיד את העמלקים שאבותיהם תקפו את היהודים לפני דורות רבים. הרבנים המודרניים וממסד הגלותי מוכנים לשכוח את המצווה הזו ברצון רב: אין חוק התיישנות על רצח עם. ילדים מאומות אחרות נושאים את אשמת הוריהם. הניסיונות היהודיים לשאת חן בעייני הערבים או האוקראיניים כמוהם כבגידה באחיהם שנרצחו על ידם. חמלניצקי ורבי-טבחים אחרים לא יכולים לקבל מחילה על פשעיהם. אפילו המוסכמות החוקיות לא מכירות בכך – אך היהודים כן. הזמן לא מנע מהאוקראינים להעניק כבוד לחמלניצקי, והוא לא צריך למנוע מהם לשפוט אותו. אם לא יעשה כן, בעוד 300 שנה הגרמנים ישבחו את היטלר, מדינאי גדול, והיהודים ימנעו מלהתעמת עם רשעותם של בני בריתם. ההיסטוריונים, המעורבים רגשית בנוגע לדמויות שהם חוקרים, נוטים להציג תמונה ורודה, ולפעמים אפשר למצוא טוב ברוצחי המוני יהודים.
גישות דומות גורמות להצגת תמונה חיובית של הפלסטינים. החברה הישראלית הפתוחה קלה ללימוד – הדיווחים מישראל לא הופכים עיתונאי למלך הפרומואים. פלסטין הסגורה, הנצורה וכמעט מסוכנת היא המכה של העיתונאי. קשה להוכיח את אי נכונותם של הדיווחים מפלסטין, לכן קל לצור סנסציות. אנשי המערב יודעים שהיהודים רגילים לסבול, ולכן אין ביקוש לדיווחים על הפצצת הערים הישראליות. טוב הלב הישראלי גם הוא עובדה מוגמרת, ולא מעלה עניין בקרב הקהל המערבי. סבל עקוב מדם של הפלסטינים הוא מעניין כיוון שהם סובלים באופן לא רגיל: סבלם נגרם ע”י היהודים שאמורים לסבול ולא לגרום לסבל. התקשורת הערבית, לקוחה עיקרית של סוכנויות החדשות, דורשת דיווחים שלילים מפלסטין ולא - חיוביים מישראל. העיתונאים נוטים יותר לפלסטין מאשר לישראל והם מגלים אהדה כלפי הפלסטינים, בהתאם.
לא משנה מה תעשה ישראל, התקשורת תציג את הסבל של הפלסטינים. לא משנה מה נעשה לישראל, מנהיגיה ימצאו תירוץ עבור מבצעי הפשע. התורה מלמדת את היהודים לנקום על סבל, תוך התעלמות מסבל אויביהם