התמיכה הסינית בדרישות הסוריות להחזרת רמת הגולן מדגימה שינוי מהותי במדיניות הסינית. כמדינה שמסורתית התנהגה כבדלנית, סין הולכת ומתקדמת לכיוון הגישה הגלובאלית. העולם של אימפריות מתחרות, הסחר הולך יד ביד עם הפוליטיקה. מאזן הסחר, משלוחי הנפט, עסקאות הנשק ומושגים דומים הנוגעים לכמויות כסף אדירות קיימים במסגרת יחסים בין ממשלתיים.

אימפריות ענקיות כמו סין קיבלו בעבר מציאות של אי-שמירה על החוק באזורי הגבול המרוחקים. בחברה של חופש המידע, הפרת חוק באזורי הגבול מפורסמות לציבור, מפורשות כחולשה, פוגעות במוניטין ומסכנות את המדינות המושפעות מהפרות חוק שכאלו. כעת, כתוצאה מהצורך להשליט סדר בגבולותיה, סין משתפת פעולה עם וייטנאם, צפון קוריאה, הודו, פקיסטן, רוסיה, איראן ומדינות מרכז אסיה – האזורים הבעיתיים בעולמנו. סין לומדת מהמצור האמריקני על יפן במהלך מלחמת העולם השנייה, סין מתאמצת לאבטח אספקות נפט ומשתדלת לגוון את שווקי הייצוא שלה. סינים גולים רבים מציעים למדינות בהן הם חיים הזדמנויות במסגרתן השפעתה של סין גוברת – הזדמנויות מפתות מדי מכדי שיהיה אפשר לוותר עליהן.

סין לא תתקיף את ארה”ב. גם יפן לא התכוונה לפלוש לאדמתה של ארה”ב כשתקפה בפרל-הרבור. סין, כמו יפן שלפני מלחמת העולם השנייה, היא פשוט איום גדול. פרוליפרציה גרעינית, עסקות נשק, בריתות מעשיות עם מדינות שונות ללא התחשבות בהשלכות פעילותה על מדינות אחרות, רכש של נפט וגז ממשטרים מפוקפקים, עקיפת סנקציות שהוטלו על מדינות מוחרמות ועוינות הממסד הסיני כלפי אמריקה – כל אלה הופכים את סין למסוכנת.

ולמרות הכול, המערב מממן את סין ע”י עשיית עסקים עמה, מספק לסין גישה לשוקי ההון הבינלאומיים במקום לחתוך את חבל ההצלה הזה, ובראש ובראשונה – המערב מרשה לסין לגנוב מוצרים וטכנולוגיות מערביות. כולם יודעים שסין עוסקת בסוג השוד הגרוע מכל – סחר פיראטי במוצרי היי-טק וטכנולוגיות היי-טק – אך המערב מתיר את הגניבה הזו. המערב מספק לסין גישה חופשית לזיכיון בעל הערך הרב ביותר – ידע. הורים ומשלמי מיסים מממנים אוניברסיטאות, והצרכנים המערביים משלמים עבור המחקר התאגידי כאשר הם רוכשים מוצרים חדשים. סין קוטפת את פירות המחקר התיאורטי והיישומי של המערב במחיר של מנוי למגזין מדעי.

קינות המערב על חוסר יכולתו להתנגד לגניבה המאסיבית של ההון הרוחני בידי סין אינן כות. על אף שאי-אפשר לשלוח את סין לבתי כלא קונבנציונאליים כמו כל גנב אחר, אפשר להכניסה לכלא של מצור כלכלי.

רק לעיתים רחוקות במדינות טוטאליטריות אין כל מערכת משפט. לעיתים קרובות, הן משתמשות בחוקי “אד הוק” ומעקמות את החוקים כך שיתאימו לרצונותיהם החולפים והמשתנים של השליטים. חוקי “אד הוק” מנתצים את החברה, כיוון שהם הופכים את תפקודה של החברה לבלתי ניתן לחיזוי. דמיינו לכם שפעם אבן תיפול לרצפה ופעם תרחף באוויר, שהלחם לעיתים יינתן בחינם ולעיתים מחירו ירקיע שחקים, שמכת חשמל לפעימים תהרוג ולפעימים תרפא. חברה שומרת חוק דנה את פושעיה, אפילו אם היא מעריצה או מכבדת אותם. רובין הוד ובוני קלייד ניצודו בסופו של יום, על אף שאוכלוסיות המדינות שלהם אהבו אותם.

חשבו על עניין הטרוריסטים הפלסטינים אותם משחררת ישראל מבתי הסוהר שלה. האם אסירים אלו הם חיילי האויב, פושעים, או קורבנות אי הצדק הישראלי? ישראל דוחה את האפשרות האחרונה, ואכן רוב האסירים הפלסטינים נדונו בעוון רצח לצד סיוע או ניסיון לרצח. יחסי חוץ לא משפיעים על גורלם של הפושעים. הסיבה החוקית היחידה למהלך של לשחרור אסירים היא התייחסות אליהם כאל חיילי אויב.

אם האסירים הערבים הם חיילי האויב, הם הופכים אוטומאטית לפושעי מלחמה שבמכוון ביקשו לפגוע באזרחים. חוק פסק הדין הבין לאומי קובע שיש להוציאם להורג ולא להחזיקם בשבי או לשחררם. אף מדינה לא שחררה פושעי מלחמה שהורשעו פשוט כחלק מחתימה על הסכם שלום עם אויביה לשעבר, ובוודאי לא כמחווה גרידא כחלק מהכנות למשא ומתן לשלום. קריטריון שחרור טרוריסטים פלסטינים “ללא דם הידיים” הוא אבסורדי מבחינה חוקית. כישלון בניסיון לבצע פשע כתוצאה ממעצר אינו נחשב נסיבה מקלה.

האסירים הערביים המועטים שביקשו לפגוע בחיילים ישראלים ולא באזרחים אינם פושעי מלחמה, אלא שבויי מלחמה. הם, עם זאת, אינם אסורים כחיילי אויב, אך דינם נגזר בבתי המשפט הישראליים. לבתי המשפט הפליליים אין כל סמכות שיפוטית בנוגע לשבויי מלחמה – כפי שאכן הכיר בכך בית המשפט העליון כאשר הרשה לממשלה לשחרר אסירים ערביים מ”סיבות פוליטיות” ללא כל הסכמה משפטית. אם האסירים הערביים הם שבויי מלחמה, אזי בתי המשפט הישראליים חרגו מאוד מסמכותם המשפטית בכך שקבע את גזר דינם, וישראל פעלה באופן בלתי סביר בכך שכלאהרה את שבויי המלחמה, לעיתים למשך עשורים שלמים. כמו כן, תנאי הכליאה הם קשים הרבה יותר ממה שמוגדר עבור שבויי מלחמה באמנות הבין-לאומיות.

אם הערבים המשוחררים הם חיילי האויב, אזי ישראל נמצאת במלחמה פתוחה מול הפת”ח אליו הם המשתייכים. ללא כל הסכם הפסקת אש, ישראל חייבת להפציץ את פת”חלנד במקום לממן אותה על ידי העברת כספי המיסים.

הממשלה הישראלית ובית המשפט העליון השמאלני עוברים עברה בוטה על החוק בכך שהם משחררים את הטרוריסטים הערביים כיוון שהרשות השופטת אינה מפחדת משליטת הציבור או התקשורת, והיא רואה עצמה כעומדת מעל החוק. אם בכלל קיימים חוקים בישראל.

אוסמה בן לאדן הציג בפני העולם עיקרון נפלא בפוליטיקה המודרנית: Seed Money (”כסף זרע”, כסף הנועד לפתיחת עסק חדש). ארגון אל-קעידה מעניק כמויות קטנות של כסף, לצד תמיכה והכשרה לארגונים רבים – וחלק מהמאמצים הללו מניבים תוצאות טובות. הרעיון הזה אפשר לאוסמה לבנות בסיס תומכים גדול בעזרת מימון מצומצם יחסית. ישראל יכולה לעשות דבר דומה, בכך שתממן ארגונים בלתי ממשלתיים כאלה ואחרים באפריקה, לצד מתן מימון לפעילותן של קבוצות לזכויות אדם במדינות מוסלמיות, העסקת פסבדו-מדענים המטיפים אודות ההתחממות הגלובלית ונזקי הנפט לצד אקדמאים המפתחים מחקרים פוליטיים מגוחכים. היא גם יכולה לעזור לתנועות המונים כאלה ואחרות שבסך הכול צריכות “רק” מאה מחשבים. אפילו למדינה קטנה כישראל יש משאבים גדולים הרבה יותר מהכספים העומדים לרשות הארגונים הבלתי ממשלתיים – ישראל יכולה לשלם להם בכדי שיתמכו בה. כשהכסף יגמר, אפשר להשתמש ב-”תרמית פונצי” על איזה משקיע נסיכות סעודית.
ישראל לא יכולה להרשות לעצמה את השוויוניות הגורפת של השמאל. כאשר כלבי השמירה על זכויות האדם מבקרים את גם ישראל וגם את החמאס, לחמאס לא באמת אכפת. בנוסף לכך, במערב לא מתייחסים לביקורת נגד טרוריסטים וברברים והם שומעים רק את הגינויים נגד ישראל. ישראל לא יכולה לקבל מציאות של יחס שוויוני – היא זקוקה להערכה חיובית מצד קבוצות זכויות האדם המשפיעות.
ישנן תוכניות שמאלניות שכדאי להשקיע בהן. אפשר לקבוע מס של 0.5-1%, על פי המרשם של ג’פרי זאקס למימון רוב תוכניות הבריאות והמזון באפריקה. בתמורה למיליארד דולר בשנה, הארגונים הבלתי ממשלתיים יזמרו את שבחיה של ישראל – וירקדו על פי החליל שלה. כסף זה יקנה גם את הרצון הטוב במדינות אנטי-מוסלמיות באפריקה, בהתאם לגישה הפריפריאלית המסורתית של ישראל כלפי אפריקה. כספי הסיוע יכולים אף להחזיר את עצמם בכך שיחזקו את הקשרים של ישראל עם מדינות עשירות-משאבים באפריקה.
התורה מדברת על צדקה רק בנוגע לשכנים, על אף שהרבנים מרחיבים את השימוש בקרנות הצדקה לעזור גם לגר ולתושב. עם זאת, ניתן להסיק בקלות רבה מהתורה את החיוב לעזור לאפריקנים. היזכרו במצווה המחייבת אדם לעזור לאויבו לפרוק את חמורו שכשל תחת משאו. הרעיון הוא בהשפעה חסרת פרופורציה: השקעה מזערית מפסיקה מצב של איבה. סיוע מינימאלי לאפריקנים גם הוא בעל השפעה בלתי יחסית דומה. העולם בזבז מיליארדי דולרים באפריקה בעשורים האחרונים כיוון שכספי הסיוע נגנבו או הושקעו בכדי לממש את שאיפותיהם של גורמים כאלה ואחרים ולא בתוכניות חירום. ארגוני הגולה היהודיים שולחים כספים לאפריקה באותה דרך בזבזנית. הפתרון הוא להפסיק לתת לאפריקנים כסף, אותו הם גונבים או משתמשים בו לרעה. יש לשלוח להם אנטיביוטיקה זולה ותרופות נגד מלריה בכדי להציל חיי אדם בפחות מדולר אחד. תנו להם כילות נגד יתושים. יש לשלוח מטוסים ישראלים בכדי לרסס DDT באזורי ביצות מוכי מלריה. יש לשלוח להם קמח סויה עתיר חלבונים במקום כל אוכל אחר – שימו לב לעלות המשלוח בהשוואה לקלוריות.
האפריקנים השחורים הם נחשלים והם אינם יכולים ליצור אומות המסוגלות להתקיים לאורך זמן. חסרים להם מוסר העבודה ותרבות הלמידה. אף על פי כן, הם לא צריכים למות, 20,000 ביום, מרעב וממלריה. הם לא יפתחו חקלאות ברמה הישראלית, אך גם הרמה הבסיסית ביותר של חקלאות תשחרר את לחץ פיצוץ האוכלוסין שם. לא קיים כל שוויון.
לישראלים, לאמריקנים ולאירופאים אין כל עניין בשיפור החיים באפריקה, אך הצלת החיים הללו בזול היא מטרה הומניטארית הגיונית

הדוקטרינה הימנית היא פשוטה: 1) המדינה היהודית היא מדינה של יהודים, ו-2) ביטחונם של היהודים חשוב יותר מחיי הערבים ודעותיהם של גויים אחרים.
לא קיים ימין מתון, כמו שלא שקיים “חצי-הריון”. זה או ימין, או לא. ערכי הימין הם חוב מוסרי, ולכן הם גם ערכים מוחלטים. אין כל מקום לפשרה בכל הנוגע לעקרונות הבסיסיים הללו. אפשר לדבר על עד איזו רמה בדיוק יש לשמור את הדת ומצוותיה. בכלל זה, אפשר לדבר על מספר הערבים שצריכים למות במתקפות תגמול בכדי ליצור אפקט הרתעה מספיק, או האם תותר שהותם של מספר קטן של ערבים בישראל ללא זכות הצבעה – אך הקווים המנחים אינם נתונים למשא ומתן. קווי המדיניות הנובעים מכך ברורים ביותר: טרנספר לערבים אל מחוץ לישראל, הפיכת ישראל למדינה בעלת צביון דתי מתון, ללא הומוסקסואלים וחברי שלום עכשיו, ותגובה בכוח מלא על כל פגיעה בביטחונה של ישראל.
השמאלנים מנסים להסיח את דעתו של הציבור על ידי יצירת בעיה שאינה קיימת. אין כל בעיה עם הפליטים הפלסטינים. הערבים לא דורשים את החזרת הפליטים, אלא רק “פתרון צודק” עבורם – עזרה ביישובם מחדש, סיוע באמצעות מתן פיצויים או עזרה בכל תחום אחר. הערבים לא יכולים לנטוש רשמית את עניין הפליטים - הערבים צריכים פשרה כל שהיא שתציל את תדמיתם. אך האלטרנטיבה היחידה לפשרה בנושא הזה היא מלחמה כוללת נגד הערבים. אחרת, אפילו אם אבו-מאזן יחתום על הסכם שלום עם ישראל, נושא הפליטים ימשיך לרחוש ולגעוש. ישראל מסרבת לקבל את הפליטים לא בגלל מספרם, אלא בגלל שהם פושעים, שחיים כבר ארבעה דורות במחנות פליטים על כספי רווחה, בלי כל כישורים המועילים לחברה. הממשלה הישראלית תדווח בגאווה על כך שפתרה את סוגיית הפליטים באמצעות פיצויים או בדרך אחרת, והאוכלוסייה תשכח בשמחה שאחיהם של אותם פליטים חיים בישראל. ישנם 394,000 פליטים פלסטינים בלבנון. זה שום דבר בהשוואה ל-1.4 מליון ערבים בישראל. הממסד הישראלי מנפח את בעיית הפליטים הפלסטינים אל מעבר למימדיה האמיתיים כדי שהיהודים יתעלמו מהבעיה האמיתית: בעלי זכות ההצבעה הערביים במדינת היהודים, המונים 34% בקרב הצעירים.
הממשלה מגנה על גדר ההפרדה המגדירה את ישראל כגטו מוקף חומה. אך החומה אינה בעיה בפני עצמה: גם ממשלות מערביות מסכימות שמדינות צריכות להגן על הגבולות שלהן. הבעיה היא שהחומה מטשטשת את הבעיה האמיתית: מה קורה מעבר לחומה ומה אפשר לעשות עם המיליטנטיות המתגברת של הערבים, אשר מבקשים את אדמתם בחזרה? החומה לא עצרה את רקטות הקסאם, ועל פי חזון מפת הדרכים, המדינה הפלסטינית תקום במרחק של 14.5 ק”מ מתל-אביב.
ככלל, אוליגארכים אמורים להשתייך לזרם הימני, אך בישראל הם כולם שמאלנים. הם מעוניינים בביטחון עבור ההשקעות שלהם, בלי התייחסות לנזק שנגרם לאידיאלים היהודיים כתוצאה מכך. עיקרון ”שטחים תמורת שלום” הוא פלטפורמה מקובלת ביותר הן עבור אותם אוליגרכים והן עבור הפוליטיקאים, אשר הקמפיינים שלהם בנושא זה ממנים אותם אוליגרכים. מדינות אחרות נלחמות למען אדמתן, אך לעומתן, מצפים מישראל לנצח במלחמות, לכבוש את השטח – ואז לתת אותו חזרה לאויביה שעוד נותרו בתוקפם. הממסד הפוליטי מטשטש את הסוגיה הזו בכך שהוא מדבר על החזרת הגדה המערבית. ברם לא כך הוא: התכנון הוא לתת לערבים גם את יהודה ושומרון. הממסד הפוליטי כבר מסר לערבים את חברון – עיר הבירה של דוד המלך.
מה היא משמעות הביטוי : “מדינה יהודית דמוקרטית”? 34% ערבים ו-14% סלאבים – האם זו מדינה יהודית? והרי לפניכם “הדיבור החדש” (”Newspeak”, “דיבור חדש”, סגנון דיבור רשמי המשרת מטרה פוליטית ע”י הסתרת או עיוות האמת, לקוח מספרו של ג’ורג’ אורוול “1984″). השמאלנים מגדירים מחדש את המושג: ה”מדינה היהודית” היא למעשה גטו מגודר, המוגן על ידי כוחות שמירת השלום של האו”ם בלבנון ועל ידי הסכמי שלום חסרי ערך, מדינה שבה המשטרה מכה יהודים דתיים והורסת כפרים יהודיים, בה ערבים לא משלמים מיסים, בונים ללא כל היתרי או הגבלות כלשהן - בעוד שהם חסינים, למעשה, מסכנת תביעה. הפיתרון שלהם לבעיה הדמוגראפית הוא לקבוע מחדש את הגבולות ולהשאיר את הערבים הישראלים בפלסטין. זה לא יעבוד. הערבים מנו 200,000 איש ב-1949 - כיום הם מונים 1.4 מליון. אם יישארו אפילו מעט מהם – הם יתרבו ויתחתנו עם הירדנים. אבל הערבים לא צריכים להפוך לרוב – דהיינו קבוצה גדולה ומגובשת – כבר עכשיו הם משפיעים באופן העולה על כוחם היחסי בכנסת המשוסעת. אם להסתכל על הצד החיובי בדבר, הערבים מצביעים יותר עבור המפלגות הערביות מאשר לעבודה, והפוליטיקאים היהודיים עשויים להפוך בעתיד לפחות תלויים בקולות המצביעים הערביים.
פלסטינים רבים מסכימים הסכמה מלאה לכל תוואי גבול אליו יכניסו אותם היהודים. הם בסך הכול רוצים לחיות את חייהם. העימות הוא מול מספר מועט של מיליטנטים. לפני ששמעון פרס הביא את ערפאת מטוניס, הגדה המערבית הייתה מקום שקט. הבעיה היא לא עם ערביי הגדה המערבית, אלא עם הערבים אזרחי ישראל. באמצעות הצבעתם הם יביאו לחיסולה של מדינת ישראל.
שמאלנים רבים מודים שגם הם רוצים להוציא את הערבים מישראל, אך זה בלתי אפשרי ע”פ הגישה המערבית. רק מיעוט קטן של משוגעים אולטרא-שמאלנים –לא כולם חברי “שלום עכשיו” – רוצים ערבים במדינה היהודית. אלו יהודים הסובלים ממצב קליני של שנאה עצמית - כל מה שרע ליהודים הוא טוב להם.
מצב של “דמוקרטיה מוגבלת” גם לא יעבוד – זהו אפרטהייד. ערבים לא ישלימו עם מצב של אפרטהייד, במיוחד כאשר בתי הספר היהודים מלמדים אותם את הערכים הנעלים של חופש, דמוקרטיה בלתי מוגבלת ולאומיות.
זה לא שכל הערבים הם טרוריסטים. רק מעט מהם פועלים במסגרת מלחמת הגרילה. תושבי הגדה המערבית שונאים את הפת”ח הרבה יותר מאת ישראל. עם זאת, סוגיות לאומיות מוכרעות על ידי הקבוצה הנחושה וההחלטית ביותר, ולא על ידי הרוב. המכבים היו מיעוט וכך גם הציונים – רוב היהודים צחקו על רעיון המעבר לפלסטינה. גדודי חללי אל-אקצה וקבוצות צבאיות אחרות נחושות במלחמתן נגד המדינה הציונית, ודעת הרוב הפלסטיני השקט כלל אינה משפיעה. אם יתחיל עימות, גם הפלסטיני מהרחוב יצטרף ללוחמים. אם היהודים יהיו חלשים, עוד יותר פלסטינים יצטרפו להמוני הפורעים. לא כולם, אפילו לא הרוב, אך מספיק בשביל שישראל לא תוכל לחיות איתם בשלום. הרוב הפלסטיני השקט רוצה בחיסול מדינה היהודית – מדינה כובשת שקמה על אדמת אבותיהם – אך הוא לא רוצה לסבול עבור השגת המטרה הזו. זכרו כיצד העזתיים הפשוטים גינו את החמאס לאחר שזה ירה רקטות קסאם על ישראל מתוך אזורים מיושבים. הבעיה שלהם לא הייתה ההתקפה על ישראל כשלעצמה, אלא העובדה שההתקפה בוצעה מתוך מרכזים עירוניים שם סבלו הפלסטינים מהתגובה הישראלית. אומה רודפת שלום צריכה להכניע את הגורמים המיליטנטים שבה: כל עוד היא אינה עושה זו, אומה זו היא מטרה לגיטימית.
זאב ז’בוטינסקי ביסס את הגישה ”עין תחת עין” ביחס לטרור הערבי. הוא קידם את העיקרון על פיו התגובה למגננה הערבית (ציונים אוהבים לקרוא לה תוקפנות) תהיה באמצעות אגרוף הברזל. אברהם שטרן הקים את תנועת לח”י שהרגה ערבים באקראי ופוצצה את השווקים שלהם בתגובה להתקפות נגד היהודים, אסטרטגיה שהוכיחה את עצמה כאמצעי אפקטיבי מאוד לריסון האלימות הערבית. הממסד הישראלי מתייג את הלח”י כ-”כנופיה קיצונית”, אך אברהם שטרן, מנהיגה, הוא גיבור ישראל, עד כדי כך שבישראל ישנם רחובות הקרואים על שמו. ישראל רוכשת כבוד לשלמה בן-יוסף, שהוצא להורג על ידי הבריטים כיוון שירה על אוטובוס ערבי כתגמול על ההתקפות ערביות כנגד היהודים. האצ”ל ואף ההגנה-פלמ”ח הצטרפו גם הם מאוחר יותר למתקפות התגמול - הראויה לציון בין אלו היא המתקפה על דיר יאסין – וטיהרו כפרים ערביים רבים במהלך מלחמת העצמאות. זה לא נחמד כל כך, אבל תגמול של “עין תחת עין” הוא האסטרטגיה האופטימאלית לצמצום כל איום. במיוחד האיום הערבי.

הפיתרון לעימות באזור נראה מובן מאליו: כאשר שני אנשים מבקשים את אותה האדמה, חלקו אותה ביניהם בכדי לרצות את שניהם. אולם היסטורית, גישה שכזו לעולם לא עבדה. אומות מחלקות ביניהן טריטוריות שבעבר הן נאבקו עליהן - על בסיס מאזן כוחות ולא על בסיס שוויוני. סכסוכים שיושבו זה מכבר חוזרים ומתפרצים ברגע שמאזן הכוחות משתנה, דהיינו כאשר הכוח השולט נחלש או שהנחישות לקרוא תיגר עליו גוברת. אם הערבים קיבלו את פליטי 1948, מדוע שלא יקבלו את פליטי 2008? אם הם קיבלו את העובדה ששני שליש מהאוכלוסייה הפלסטינית גורשה ב-1948, מדוע שלא יקבלו מציאות בה 100% מהאוכלוסייה הפלסטינית תגורשנה ב-2008? אם הערבים קיבלו את עובדת מציאותה של מדינה יהודית על אדמת פלסטין על פי גבולות 1967, מדוע שלא יקבלו אותה כששטחה כולל את יהודה ושומרון? מצד שני, אם הערבים לא קיבלו בליבם את מציאותה של ישראל או את המיקום מחדש שנקבע ב-1948, למה צריך לפייס אותם? יש לפנות יותר שטח עבור המדינה היהודית. הערבים לא ישנאו אותנו יותר לאחר שנעביר אותם לירדן.
לא היה שלום ב-1966, אז מדוע יגיע השלום לאחר שישראל תיסוג לגבולות 1967? הפלסטינים הרבה יותר לאומיים ומיליטנטים עכשיו מאשר בעבר, וצבאות ערב צברו כוח. המורל הערבי בעליה בעוד שהלאומיות היהודית הולכת ומתדרדרת. מבחינת הערבים, הגבול לא מהווה בעיה. הבעיה היא עצם קיומה של מדינה יהודית על אדמות מוסלמיות – זהו עלבון לערבים. אכן, תושבים יהודים בערים הישראליות מתנגדים לכך שיתגוררו ערבים בשכונותיהם – אך בכמה מונים גדול מספר הערבים הקסנופוביים המתנגדים לפלישה יהודית לאדמותיהם?
בין אמריקה לגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה התקיים תהליך שלום – התוצאה שלו הייתה מלחמת העולם השנייה. הדבר היחיד שיצר שלום בר-קיימא בסוף מלחמת העולם השנייה, הייתה כניעתם הבלתי-מותנית של הגרמנים כאשר כוחות הברית קבעו מחדש את גבולותיה של גרמניה על פי רצונם, והעבירו את הגרמנים האתניים אל מחוץ לצרפת, פולין וצ’כוסלובקיה. רעיון של תהליך שלום עם ארגוני גרילה הוא אשליה עצמית. לא משנה על איזה הסכם יחתום אבו-מאזן, אין ספק שגדודי חללי אל-אקצה, הג’יהאד האסלאמי, ועדת ההתנגדות העממית, החזית העממית לשחרור פלסטין ושאר ארגונים הדומים לאלו, פשוט לא יישמעו לו. לא הפת”ח נלחם בישראל עכשיו – הקבוצות המיליטנטיות נלחמות בישראל. מה ישתנה אם ישראל תנטוש רשמית את יהודה ושומרון? הם עדיין ילחמו נגד המדינה הציונית. למעשה, הם יתעודדו ממה שיראה כהצלחה בגירוש אויב חזק מהם, בדיוק כמו שהניצחונות באפגניסטן, בלבנון, בסומליה ובעזה עודדו את המוסלמים ברחבי העולם. נסיגה חד-צדדית היא יותר מחווה של רצון טוב מאשר הסדר שלום, אך עם זאת הערבים הפציצו את ישראל במטחי טילים לאחר שזו נתנה להם את עזה. רצון טוב, במיוחד רצון טוב הנובע מכורח כלשהו, לעולם אינו מתוגמל.
שני אנשים יכולים להגיע להסדר בנוגע לכל מחלוקת, כיוון שהם פוחדים האחד מהשני ומהמשטרה, וסכסוכים אישיים נוטים להיות קריטיים רק לעיתים נדירות. סכסוכים על רקע לאומי טבועים בליבה של המנטאליות הקולקטיבית, והצדדים בסכסוכים שכאלה אינם פוחדים למות - הם להוטים להרוג. הם מעדיפים להשיג את מטרותיהם מאשר להביא למצב של ביטחון. הממשלות הערביות תומכות בארגוני הגרילה הפלסטינים כאלטרנטיבה היחידה הקיימת למלחמה כוללת נגד ישראל.
אויב מושמד הוא פרטנר טוב היחידי לשלום

נורמליות היא מטרה רעה עבור היהודים. היהודים הניורוטים בעלי המצב המתגבר של הפרעה אובססיבית-כפייתית (OCD) יוצרות מספר חריג של גאונים. ההבדל האינטלקטואלי בין יהודים וגויים דומה להבדל בין גברים ונשים: גרף ההתפלגות הנורמאלית של היהודים נמוך יותר. יכולתם האינטלקטואלית של גברים נוטה להיות יותר בקצוות של העקומה בעוד שנשים נוטות לכיוון הממוצע. במילים אחרות, בערך 10% יותר של גברים מאשר נשים הם בעלי יכולות אינטלקטואליות לא ממוצעות. רובם טיפש במידה שלא תאמן, אך כמה מהם חכמים במידה שלא תאמן. ההחלטה אם הסיבה קשורה לאבולציה, ביולוגיה או השגחה, תלויה ברמת האתאיזם של המתבונן.
היהודים התנודדו בין רמות קיצוניות של סכנה ובין חלון הזדמנויות, בין הייעוד הדתי הגבוה ביותר ובין רמת הקיום הנמוכה ביותר. ביחס לגויים, היהודים פיתחו את הרוח הנמרצת הדומה לזו שיש לגברים ביחס לנשים.
האם אנו רוצים אומה נורמאלית של יהודים מצ’ואיסטים או עם בעל הפרעת אובססיביות-כפייתית, אך עם זאת עם בו צומחים גאונים? התשובה היא ברורה: ישנן אומות נורמאליות רבות בסביבה, אך העולם לא צריך עוד אומה שכזו. המזל הוא, שבקיומה תחת מצור, מדינת ישראל יוצרת לחץ דמוי-גטו על יהודים ויוצרת את המספר הדרוש של הפרעות מנטאליות. בקרב האנשים הבלתי ממוצעים, רובם טפשים. האומה היהודית מייצרת הרבה אנשים מאוד חכמים, אך פי מאה יותר מטומטמים ממספר החכמים. החל מז’בוטינסקי, אשר לאלה שביקרו בשגרירויות הישראליות בברה”מ לשעבר בסוף שנות ה-80, רבים הזדעזעו למראה המספר המסיבי של יהודים מערי גטו קטנות שכמעט ולא דמו לבני אדם. כמות היהודים הטפשים-מהממוצע היא המחיר שהאומה משלמת בכדי להפיק גאונים. היום, אותה כמות הולכת לתאי הסקרים לאחר שקיבלו זריקת תעמולה ושטיפת מוח. זוהי הצבעת ההמונים.
הצבעה זו היא הצבעה על ביטול קיומה של מדינת ישראל.

בתי הספר בישראל מפחיתים במכוון את לימודי ההיסטוריה, אפילו את לימודי ההיסטוריה של הציונות. האנשים הבקיאים בהסטוריה יכולים לראות את האבסורדיות שבתהליך השלום, שבמהלכו מצופה שהאמנה תוביל לשלום, ולא ההפך. החינוך היהודי היה תמיד, אם לומר, “אנלוגי”, אך כעת הוא הופך לשחור לבן הדיגיטאלי. על ידי לימוד התלמוד, היהודים למדו להתמודד עם בעיות מורכבות ורבות היבטים, כאשר חוק אחד מושפע בדר כלל על ידי תריסר חוקים אחרים. יהודים שלמדו את הדיונים הרבניים בתלמוד יודעים שאפילו הרשויות הנכבדות טועות לפעמים, ושיש לתמוהה בנוגע להשקפותיהם. יהודים שלמדו את התלמוד היו, בצורה אופיינית, אנשים חכמים וחושבים – הם ברכו על מורכבותם של אירועים והעלו פתרונות גאוניים. ילדיהם שנכנסו לעולם החילוני בדרך כלל עלו בביצועיהם על הגויים.
כיום, החינוך הרציונאלי הישראלי שונה מאוד. רציונאליזם ומדעים מדוייקים משמיצים את הרשויות המסורתיות וגורמות לרשויות הנוכחיות – למראית עין “הרציונאלית” – להראות ככאלו שלעולם לא טועות. זה כמו מתמטיקה: דמוקרטיה (ולא יהדות) היא אקסיומטית, הממשלה נבחרת באופן דמוקרטי, ואילכך הממשלה צודקת. שלום (לא יהדות) הוא טוב, הסכם שלום הופך את השלום לדבר רשמי, ואילכך יש לפעול למען הסכמי שלום בכל מחיר. חינוך רציונאלי מכין את המוחות לפתרון מוסק רשמית אחד ויחיד, בעוד שבעולם האמיתי הפתרונות הם רבים, וניתן לגלותם רק על ידי ניסוי וטעייה. על פי ראיית העולם השח-מטית של הרציונאליסט, הנושאים והנותנים הרציונאלים שוקלים את זה את סיכויו של זה ומסכימים לקבל הדדית פתרונות מוסכמים ושלווים – בעולם האמיתי, קבוצות נלחמות כנגד כל הסיכויים – ולעיתים קרובות מנצחים.
מערכת החינוך הישראלית של היום לא מקדמת את חופש המחשבה ההלני, אך לעומת זאת היא מוחקת יהדות ואת הכישורים של ניתוח מורכב לטובת רציונאליזם פרימטיבי ובסגנון קומוניסטי.
הניסיון החינוכי של ישראל להחדיר בילדים פטריוטיות ללא יהדות מביא ללא כל ספק ליצירת לאומנות קיצונית (ג’ינגואיזם). כאשר יהדות היא אמונה תפלה, המסורות היהודיות נחשבות למוזרות עתיקה, יהודים מסורתיים נראים ביזאריים, כל האנשים שווים והערבים הם שכנים טובים – מה יכול להזין את הפטריוטיות היהודית? רק פולחן הכח. לאומיות ופטריוטיות משגשגות שתיהן או על בסיס רעיון לאומי חזק או על שנאה לאומית חזקה. הלאומיות הרוסית מבוססת על “הנשמה הסלאבית”, האמריקאית – על הפצת הליבראליות (שכעת מבלבלים בינה לבין הדמוקרטיה), הצרפתית – על עליונות תרבותית. הרוסים בטוחים בנחיתות המוסרית של האמריקאים, האמריקאים רואים ברוסים ברבריים פוליטים, הצרפתים מתייחסים לאומות אחרות כאל מאותגרות מנטלית – לאומיות אינה תואמת סובלנות ושוויון. “שונים אך שווים” היא תבנית ספקולטיבית ובלתי אמינה.
איך אדם יכול להתגאות במשהו, אם כולם שווים? לא משנה מה הם השגיכם, כהיי עור מאפריקה הם שווים לכם. אם הדת היא המצאה אנושית ואמונה תפלה, אזי על היהודים להתבייש בדתם – הנוצרים פתחו דת פופלארית יותר. רב המכר הוא הספר הטוב ביותר, הדת המקובלת ביותר היא הדת הטובה ביותר. יהודים שטופי מוח חושבים שקל יותר להתחתן עם נוצרים מאשר עם יהודים דתיים.
החינוך השמאלני זורע סכיצופרניה. אם היהדות היא ריקה וחסרת תוקף, אזי ליהודים אין כל זכות על אדמה זו. הם העריצים. הפלסטינים צודקים במלחמתם בהם. “עם זאת”, אומרת מערכת החינוך השמאלנית לתלמיד הישראלי, “עליכם לסיים את בית הספר וללכת להלחם בגבורה בפלסטינים.” כיצד? הפיתרון היחיד לסתירה זו היא שהפלסטינים, בין אם הם צודקים או לא בנוגע לאדמה, הם חלאות שיש להתנגד להם ולהורגם. יהודים דתיים חיו בדו-קיום עם הערבים במשך דורות באווירה של כבוד הדדי – החינוך החילוני הישראלי גרם לבוז ושנאה כלפי הערבים.
הערבים הם שותפי השלום שלנו. אף אחד לא מקיים שותפות עם רוצחים. אלכך, הערבים צודקים במידה מסויימת. היהודים, עם זאת, טועים במידה מסויימת. כעת לכו ושרתו בצה”ל והרגו את הערבים הנכונים – כיצד זה מעוות את המנטליות של האדם? תלמידי בית ספר לא יודעים שקונספט “תהליך השלום” הוא המצאה ישראלית, המחכה להוצאת הפטנט. האומות האחרות השיגו שלום על ידי כך שמחצו את אויביהן, לא על ידי כך שדיברו איתם לתוך מצב של עלטה.
אם יהדות היא אמונה תפלה, אז מדוע להחזיק בחברון, יהודה או ירושלים? תנו לערבים את מה שאותם קורבנות צדקניים רוצים, סגו אל מאחורי הקו הירוק, ורק אז תהרגו אותם כאשר הם יתקפו את ישראל “שלנו”. אך היהודים הצעירים שואלים את עצמם את השאלה הבאה: למה בכלל להגן על ישראל “שלנו”? מדוע לא פשוט לעבור לטורונטו? אם אין כל יהדות, אזי קנדה היא המדינה “שלנו” בדיוק כמו ישראל. בקנדה, היהודי עומד בפני קנדים, בישראל הוא עומד בפני ערבים. היהודי ההגיוני יעדיף את קנדה.
ציונים לעולם לא הצליחו לנסח אידיאולוגיה. עבורם, ישראל הייתה מקום בטוח עבור היהודים. גם קנדה. עבורם, ישראל הייתה מקום שלא מגביל יהודים בנושאי העסקה או בעלות – כיום, אין כל מדינה המגבילה אותם. עבורם, ישראל היתה מדינת היהודים, אך לא עוד: כאשר הערבים מונים 34% מהאוכלוסיה הצעירה. הציונים הראשונים רצו מדינה יהודית רק מכיוון שהם לא היו מאוד חילונים. הקיבוצניקים, האתאיסטים הנלהבים, נזכרים בנוסטלגיה בארוחות השבת עם הסבתא. לדור השני חסרה החוויה הפטריארכית אך הוא הוחדר באינרציה האידיאולוגית. בשנותיהם המאוחרות, רבים מהקיבוצניקים מהדור השני הפכו לתבוסתנים אולטרא-שמאלנים. הדור השלישי מכיר רק מימד אחד מיהדותם: שנאה כלפי ערבים ובוז כלפי מרוקאים.
אנשים בונים מדינות כיוון שהם רוצים להיות שונים מאחרים וכיוון שאינם יכולים לסבול את דרכיהם של האחרים. סובלנות ושוויון מטשטשים את הגבול. מדינה יהודית יכולה להתקיים רק מתוך הנחה שאנשים אינם שווים – ושיהודים חשובים יותר מאחרים, וספציפית שחיי יהודים חשובים יותר מחיי ערבים, בדיוק כמו שהמתנחלים האירופאים באמריקה שמו את חייהם מעל אלה של האבוריג’אנים. הסיבה היחידה המתקבלת על הדעת לחוסר שוויון שכזה, במקרה הישראלי, היא יהדות – אך עדיין מערכת החינוך שוחקת את מעמד המדינה היהודית בכך שהיא מטילה דופי ביהדות. חוסר שוויון מורה על חוסר סובלנות כלפי אלו הדורשים שוויון – הומוסקסואלים, ערבים ושמאלנים. חוסר סבלנות שומר על ערכינו האהובים.
אם, אכן, קיימים כל ערכים.

יהודים שנולדו בישראל, שהושראו על ידי המנטאליות המצ’ואיסטית שלאחר 1967, מושכים בכתפיהם אל מול קורבנות השואה: מדוע הרשו לעצמם לההרג כמו צאן לטבח? מדוע לא נלחמו? היהודים שגדלו ברוח הסובלנות וההתפייסות אל מול גרמניה מחפשים את האשמה בקרב אחיהם שלהם – כביכול, הם התנהגו כתת-אנושיים. האמת היא, האנשים בדור השואה התנהגו באופן אנושי מדי. חישבו על רוסים קנאיים שלהם לא הייתה כל מנטליות גטו – הם נכנעו בשקט לטבח של סטאלין. בזמן מלחמת העולם השנייה, האסירים הרוסיים מתו במאות אלפיהם מרעב, אך לא התקוממו נגד שומריהם הגרמנים. אין אומה עם טענה חזקה יותר ללאומיות מאשר האמריקאים, אך סיפור ההתרדרות האסירים האמריקאים בספרו של קורט וונגוט בית טבח 5 מאשר לחלוטין את האירוע. האמריקאים הסכימו שהממשלה תשחט אל ילדיהם בכך ששלחה אותם למלחמות מיותרות בוויטנאם ובעיראק. חיילים צרפתים ובריטיים קיבלו על עצמם מוות בטוח ב-וורדון במקום לדחות את זכותה של ממשלתם לגרום למותם.

יהודי השואה אשמים בחילול שם האל כיוון שנכנעו לרוצחיהם. ישנן, עם זאת, נסיבות מקלות: היסטוריה של רדיפות אנטי-שמיות חוזרות ונשנות ולעיתים פוגרומים גרמו ליהודים להיות מוכנים לקראת המוות – הגרמנים, הלאטבים שלהם ומשתפי הפעולה האוקראיניים רסקו את כבודם העצמי של היהודים לפני שרצחו אותנו. במקרים רבים, הסיכויים הקטלניים הוחבאו והיהודים דמיינו על ישועה עד שהיה מאוחר מדי. ליהודים ישראלים אין את התרוצים הללו.

ההצהרות המוסלמיות, כוונותיהם והאידיאולוגיה שלהם ברורות: בטווח הארוך, הם לא יקבלו את קיומה של מדינה יהודית במזרח התיכון. מטרותיהן של פצצות האטום של צפון קוריאה, פקיסטן ואיראן הינן ברורות: תל-אביב, חיפה ואשדוד. חוסר נאמנותם – או לאומיותם – של ערביי ישראל הינה ברורה: במשבר, מספיק מהם יקומו להרוג יהודים. העובדה שהממשלה ישראלית מבצעת בגידה על כל צעד ושעל, החל ממתן הר הבית למוסלמים ועד שליחת סיוע לערביי עזה, אינה נתונה לעירעור. הפירות החמוצים של תהליך השלום עם האוייב המושבע אינם כל סוד – יותר מ-7000 הרוגים יהודים. המפה של מפת הדרכים נמצאת באינטרנט לעיני כל: המדינה הפלסטינאית משאירה לישראל מדינה ברוחב 16 ק”מ שרוב שטחה הוא מדבר הנגב. יהודים ישראלים יהירים מזלזלים בקורבנות השואה בגלל שהלכו כצאן לטבח אל מותם – ישראלים, מצדים, מקבלים את הסיכון הקטלני הזה כחמורים. כבשים משלימות עם גורלן – חמורים מתעלמים ממנו.

ישנה סיבה נוספת לכך שאפלטון העניק את זכויות ההצבעה במדינתו האוטופית רק לאריסטוקרטים אנשי הצבא. הזכויות שייכות רק למי שמוכן להלחם עליהם. דמוקרטיה דמיונית מאפשרת לחמורים שטופי מוח לבחור בממשלה ההורגת אותם על מזבח תהליך השלום. דור השואה היהודי, לפחות לא בחר במי שיוציא אותו להורג.

קסמו של ביבי שובה רבים וטובים, במיוחד לאור הכרזותיו אחרונות כי אם ינהיג את מדינת ישראל היא לא תחזור לגבולות 1967 לעולם. אף אחד מהמוקסמים אינו טורח לשקוד על הבנת הנשמע. איכשהו נעלמה מן העין העובדה כי ביבי תומך בהקמת מדינה פלסטינית אך הדבר לא הפריע לו לבקש את ברכתו של הרבי מילובביץ’ הידוע בהתנגדותו האמיצה לכל מהלך העלול להביא להקמת אותה המדינה בתחומי ארץ ישראל.
צורת התנהגות זו מזכירה עד מאוד את התנהגותו של רבין. הרי גם הוא הכריז שישראל לא תחזור לגבולותיה הקודמים, אך לאחר מכן חתם על הסכמי אוסלו. נתניהו תומך בכינון מדינת מחבלים ביהודה ושמרון. אז הוא לא יחזור לגבול 1967 ממש. הוא רק יתקין תוואי גבול חדש פחות או יותר לפי הקו הירוק תוך סיפוח כמה גבעות וכמה ישובים יהודיים לשטחה של מדינת ישראל.
ובכך עולה השאלה האם כמה גבעות ומספר ישובים בלבד הם ההישג הראוי במאבק עקוב מדם עם הערבים ועם דעת העולם הקהל העולמית? הרי הבוגד הלאומי המושחת, הדומה כל כך לאהוד ברק יכול היה להיפטר מיהודה ושמרון בדרך מרשימה הרבה יותר.
אגב, כל אלה עוד מותנים ברצונו של ביבי לקיים את ההבטחות שפיזר לכל עבר תוך כדי מסע הבחירות שלו. הבה נזכור כי במסע הבחירות שלו הקודם הבטיח ביבי לבטל הסכמי אוסלו לאלתר, אך לאחר היבחרו הוסיף עליהם נופך משלו תוך חתימת הסכם וואי.
אין איש מבין בכירי הפוליטיקה הישראלית המתייחס בכובד ראש למשוואה כה פשוטה האומרת כי קיום מדינת ישראל מותנה בכוח רצוננו לחיות בארץ הזאת. האם נכונים אנו להלחם בעדה ובמקרה הצורך אף להקריב נפש…? ידועה הדעה כי השלום עדיף משטחים אך ספק עם שלום ייטיב עמנו בלעדיי יהודה ושמרון יהודיים. מדינת ישראל איבדה אותם בו ברגע הפכם שהפכה אותם ל-”גדה המערבית”.
עולים דוברי אנגלית המדורבנים אידיאולוגית לצד רוב עולי בריה”מ לשעבר, מבינים היטב מי לנו ומי לצרנו ובכך נוצרה להם שפה משותפת. ואלה אשר נולדו בארץ כה נשטף מוחם עד כי אין נפשם הומייה.
“הנוכל” ליברמן עלה על כיסאו בתמיכה כמעט גורפת מצד הציבור “הרוסי”. ביבי הוא מועמד מושלם לילידי ישראל בעלי דעות ימניות. דיבוריו כימני אך ללא קיצוניות משרה הוא רושם טוב על הציבור בלי לצערו ע”י ניהול מדיניות לאומית ימינית אמינה.
ביבי – זה אכן רע ליהודים.

כשמדברים על דמוקרטיה הדבר הראשון שעולה בדמיוני הוא גרמניה הנאצית. היא הייתה דמוקרטית. עוד אני נזכר ברוסיה הסטליניסטית ובעיראק הסדאמית – דמוקרטיות בהם העם כולו תמך ברודניו. היום שני שלישים של העם הרוסי תומך בפוטין שייבש את נבטי הדמוקרטיה המתחדשת, נצר את חופש הביטוי וחידש את מדיניות האימפריאליסטית המסורתית שעיקרה – להתסיס את ענייני החוץ כדי להציק לאויבים הדמיוניים: מערב-אירופה וארה”ב. האם ברשותו של אדם למכור את עצמו לעבדות? האם עם הבוחר בדיקטטורה זקוק לדמוקרטיה?
ישנם סוגים שונים של דיקטאטורים: הטיפוס החייתי כמו סטאלין, או טיפוס של בהמה רכה כמו אחמדינג’אד המקדיש את חייו לעמו כביכול. בחירתו לקדנציה שנייה של בוש הוכיחה שגם האומה האמריקאית התחמקה מהכרעות קשות. לנוכח הכישלון של המבצע בעיראק הם קיבלו את ההחלטה הקלה ביותר: הבה נשאיר את המצב כפי שהוא, לא נשנה כלום, נמשיך לבזבז כסף ולהפקיר את חיי-אדם. מלבד קומץ אזרחים הדורש את הגברת הפיקוח על הממשל הרוב השלים עם תופעות של שחיתות, בזבוז תקציבים והטבות שמפזר הממשל לתאגידים ביטחוניים ולקבוצות שתדלנים.
אחוז בעלי זכות הבחירה המגיעים לקלפיות במדינות מפותחות הוא כ-50%, הרוב אינו מתעניין בפוליטיקה. המעמדות הנמוכים פעילים יותר בבחירות כי האפשרות לנצל את כספם של אחרים מאוד קורצת להם והדמוקרטיה היא שיטה יעלה לעשות זאת. הרעיון הדמוקרטי המקורי – לאפשר לעם להחליט על אורח חייו – סורס במדינות מפותחות וגדולות בהם אופן הצבעתו של הרוב אינו משפיע על גורלו.
ניהול מדינה הוא אומנות מסובכת. לנוכח בעיות קשות העם מעדיף למסור את המושכות לידיו של דיקטאטור שמבטיח לסדר את העניינים בלי להטריד את העם יותר מדי. פוטין זוכה לאהדה כי פתר את התסבוכת שהשאיר אחריו ילצין, ונטל מהעם את חופש הבחירה. למעשה העם זקוק לדמוקרטיה רק כדי להעביר את האחריות לידי הרודן.
התייחסות לדמוקרטיה בקרב האמריקנים היא בשני אופנים: אידיאליסטית – אצל השמאל וצינית – אצל אנשי הממשל, אשר הכריזו על דמוקרטיה כתרופה לכל חולי. הריאליסטים מבינים שדמוקרטיה היא כלי הנועד להתפשטות השפעתה של ארה”ב בעולם ולערעורם משטרים לא ידידותיים. האמריקנים מעולם לא כיבדו את בחירתם של הרוסים או האיראנים בסובייטים. באפגניסטן אמריקה ניצלה את השיטה הדמוקראטית על מנת להשליט שם את איש-שלומם – חראזי, ולנקות מדרכו את מתנגדיו. האמריקנים ניסו להנחיל דמוקרטיה גם בלבנון ופלסטין – והופתעו לגלות שהעולם הוא שונה מהשקפתו המקובלת של שרמן קנט: האוכלוסיה המקומית מעדיפה מרדנות תקיפה על מתינות לא החלטית. כעת הם רצים לעזרתם של עבאס וסיניורה כדי לחזק אותם מול החזבאללה והחמאס הזוכים לתמיכה באופן דמוקראטי. כך גם באוקראינה: ארה”ב תמכה במועמד אנטי-רוסי, אולם מאחר ומפלגתו הפסידה את תמיכתו של הציבור הם תמכו בפיזור הפרלמנט הנבחר כחוק והבטיחו 65 מיליון דולר לכיסוי ההוצאות של הבחירות – הרבה מעבר לסכום שהוצא בפועל.
דמוקרטיה נגמרת מיד לאחר הבחירות: מפלגת השלטון אף לא מנסה להגיע להסכמות עם שאר מפלגות אלא כופה עליהם את מדיניותה. מפלגות שזכו בבחירות מונעות ממפלגות קטנות להתחרות עמם בהעלאת “אחוז החסימה” ללא התחשבות בזכותם של אזרחים לחופש הבאת הדעה. בישראל ובאירופה 10-20% מבעלי זכות הבחירה משוללים בקביעות מזכויותיהם האזרחיות כי הם תומכים במפלגות קטנות שאינם מסוגלות לעבור את המשוכה הגבוה באופן לא סביר של 2-5%.
אנשים נבונים מתייחסים לדמוקרטיה בספקנות.