זהו דבר עצוב כאשר אנשים קטנים מוצאים עצמם אחראיים על ניווט מדינה בזמן מלחמה. השוו את צ’יימברלין, נתניהו ועבאס לסטאלין, ערפאת ובן גוריון. עבאס אינו השטן שעושים ממנו רבים. מדובר בפקיד ממשלתי, לא בדמגוג להוט. הוא דווקא התחשב מאוד ביהודים, תר אחר שלום ופיוס אמיתי, פעל להתקרבות עם ישראל בהסכמי אוסלו, וכעת אינו מסוגל להתמודד מול דעת הקהל. מדובר באדם יחסית ישר: הפלסטינים הכריזו על דרישותיהם באוסלו- ולא שינו את עמדתם מאז.

הפלסטינים צודקים: אין טעם לדבר עם ישראל. כמו כל עם, היהודים מבינים רק כוח. וכך אפילו סלאם פיאד מצא עצמו משבח את האינתיפאדה בעל כורחו.

הפלסטינים לא יכולים להסכים להסדר בו יישארו ההתנחלויות בידי ישראל- אפילו שהן מהוות רק 7 אחוזים משטח הגדה. היהודים שבנו את גושי ההתנחלויות אינם טפשים: מיקומן האסטרטגי חשוב בהרבה מגודלן הפעוט. ההתנחלויות ישבשו כליל את הגבולות הפלסטינים, יקשו על התנועה בגדה ויהוו תזכורת יומיומית לשליטה הישראלית. עד כה, ניכר כי הנקודה היחידה שניתן עוד לדבר עליה היא האם תחובר הגדה לרצועה בגשר או כביש.

מנהיגים אינם רוחשים וזוממים- אלא טיפשים להחריד. אם מישהו הצליח לעלות לשלטון, עליו להיות מקובל על כולם. עליו להיות בינוני לכל היותר, חסר חזון, ומושחת. מנטאליות הקומנדו של מנהיגי ישראל, שאינה מותירה כל מקום לתכנון אסטרטגי, מסתדרת היטב עם הנאיביות של השמאל בהנהגת ארה”ב, מדינה השקועה בבוץ של שתי מלחמות מטופשות בעיראק ואפגניסטן ללא כל תוכנית יציאה, ובעלות של פי מאה מהסיוע הצבאי לישראל.

מנהיגים אינם קשובים לאינטרס הציבורי, ואכפת להם רק מאישורם של עמיתיהם. ממשלת ישראל נוהגת כתבוסתנית בכדי להתחבב על הממשל האמריקאי.

האיראנים נוהגים בחשדנות כלפי המערב. הם יהיו מוכנים לייצא את האוראניום שהפיקו אם רק יבצע המערב את מהלכיו קודם לכן. הם רוצים כבוד, ולא ייכנעו לאיומים.

למנהיגים יש לעיתים רעיונות מפתיעים בטיפשותם: וילסון בנושא השלום (למרות שהוא שיקר, כלל הנראה בכדי לענות על תעמולת השלום הקומוניסטית), אובאמה במזרח התיכון, ובוש בעיראק.

גרמנים ורוסים מתבוננים באותם האירועים, אותה המלחמה, ורואים אותה באופן שונה בתכלית. כך היה גם בין הרוסים והאמריקאים במלחמה הקרה. זה לא בגלל שצד אחד טוב, בעוד השני רע- או שמדובר בערכים הפוכים בתכלית. היה זה מכיוון שהצדדים פרשו את האירועים אחרת. בלייר התחנך על חינוך אקסקלוסיבי, הוא ראה בערבים בני ברית מסורתיים, ורחש בוז ועוינות כלפי היהודים. אובאמה שבא מרקע שמאל קיצוני אידיאליסטי, ואשר ניחן בהזדהות אוטומאטית לנכבש והמוסלמי, הבטיח מהרגע הראשון את התדרדרות היחסים מול ישראל. מנהיגי המערב פשוט אינם רואים את הלך הרוחות במזרח התיכון באותה העין של היהודים. מונחים כמו juden, ירושלים, פוגרומים, טרור ומלחמת הישרדות אינם אומרים להם דבר.

קחו לדוגמא אפילו יהודים זרים. כאשר יהודי החצר של הבית הלבן- דניס רוס – מקבל לידיו את הטיפול ביחסי הבית הלבן מול סוריה או איראן, האם הבוסים שלהם מוטרדים ולו במעט שאולי יהיו אלה מוטים לטובת ישראל בהתנהלותם? ואותם היהודים, שהוטלה בידיהם המשימה אנטישמית במהותה- האם הם נרתעים? או שמא הם פועלים ללא היסוס… בפועלם, הם חוברים למערכת הביטחון הישראלית, המתייצבת מאחורי ארה”ב בניסיונות ההתקרבות לסוריה- גם במחיר של סיוע צבאי לאויבת מרה של ישראל.

מנהיגי ישראל חולים בנפשם. ברק נשבר ועבר לתבוסתנות לאחר פיגועי חזבאללה בארגנטינה, אשר באו כנקמה על הוראתו לחסל את מנהיג הארגון מוסאווי. למרות שברק הוא טקטיקן מבריק, אין לו חשיבה אסטרטגית מעבר לפתרון המיידי הקרוב. ליברמן, שיומרתו הנפוליאנית לנצח תנסה להשכיח את מוצאו בעיירה קטנה במולדובה – אשר מהווה מקור בלתי נדלה לבדיחות בקרב יהודים רוסים – יעשה הכל בשביל קצת יוקרה. אולמרט וליבני נרדפים בשל עברם בימין. שניהם ניסו להתנער מהסטיגמה, בעוד שנסוגו בו בעת ממטרות שמאלניות. הם הקדישו את חייהם לרדיפת ימנים בכדי לטהר את מצפונם מעברם המוכתם.

נתניהו נקרע בין נפשו היהודית והשכלתו האמריקאית, בין מחויבותו למדינה שבעבורה מת איו, לבין מחויבותו ללובי האמריקאי שהמליך אותו בשיראל, בין תמיכתו העקרונית במטרות הימין, לבין סלידתו מאנשי ימין. כניעותו לדעת הקהל העולמית הפכו אותו לדמות שנואה במחנה הימין, אולם הוא עדיין נשאר עוף זר ומוזר בחוגים בינלאומיים. חוסר יכלותו להתגאות באף הישג מדיני מעיבה על טיבו המשיחי.

אין ספק שהיה מוטב לכולם אם כלל מנהיגי העולם היו מוחלפים בחבורה אקראית של בריוני רחוב.