יהודים ככל אומה אחרת יכולים להתגורר בכל מקום בעולם שיחפצו. ע”פ העיקרון הזה – אם ערבים גרים בישראל גם ליהודים צריכה להיות אפשרות לחיות משטחה של מדינה פלסטינית-ערבית. ערביי ישראל מתגוררים בכפרים וערים מיוחדים שלהם. ליהודים צריכה לעמוד הזכות לחיות ביישוביהם בשטחי יו”ש. אם ערבים מרשים לעצמם לתבוע את רכושם שהיה בבעלותם לפני קום המדינה – גם יהודים יכולים לדרוש את זכותם למה שהחזיקו מימים-ימימה. בני זוגם של ערביי ישראל ממדינות אחרות מקבלים אישורי שהיה בישראל – אותם זכויות חייבות להיות מוענקות ליהודים במדינת פלסטין.

דור שני נולד וגדל כבר ביישובים יהודיים ביו”ש. עובדת הלידה ומגורים על האדמה אשר אינה שייכת לאף מדינה מעניקה זכות חוקית לאדם להמשיך להתגורר במקום לעד. יהודים רבים התגוררו במדינות ערב, ונדרשו ע”י הערבים לעזוב את ביתם ולהפקיר את רכושם. מדינת פלסטין יכולה להיות מקום המבחן של האפשרות לדו-קיום בשלום בין ערבים ליהודים.

היסטוריה יודעת תקדימים לדבר: כשבריטים עזבו את הון-קונג וקולוניות אחרות הם לא הרסו ערים וכפרים, ולא הכריחו את נתיניהם לשוב לבריטניה. להפך – אזרחי בריטניה שנותרו בקולוניות המשיכו לקדם את ענייניה הלאומיים של בריטניה הגדולה. כך נהגו גם צרפתים באלג’יר ובאינדונזיה לאחר הענקת העצמאות למדינות אלה; בעלי אזרחות צרפתית חזרו אל מולדתם מאוחר יותר מטעמי בטחון. לאחר פירוקה של בריה”מ רוסיה הפקירה המון רוסים במדינות שהשתחררו ממשטר הרודני שקרס. רוב הרוסים קיבלו את האזרחות של לטביה, ליטה, אסטוניה וכו’. גם כאשר ארה”ב פירקה את בסיסיה הצבאיים בפיליפינים אמריקאים רבים נשארו שם.

אישות מדינית ישראלית מתכוונת להרוס את הישובים היהודיים ולגרש את אוכלוסייתם ביו”ש בטרם תעביר את השטחים לפלסטינים.
החוק הבינלאומי אינו מעודד פעולות כאלה. אמנם צ’כים ופולנים גירשו את בני הלאום הגרמני משטחם אחרי מלחמת העולם השנייה כי אלה הוגדרו כאוכלוסיה עוינת. היה סביר מבחינתם של פלסטינים לעשות את זה כלפי יהודים ביו”ש אולם למרבה האירוניה זה מבוצע ע”י ממשלת ישראל. גירושם של יהודים מאדמתם אשר נרכשה באופן חוקי הוא מעשה חמור וחסר תקדים. ממשלת ישראל נמנעת מגירוש אוכלוסיה ערבית משטחה של המדינה ברם מתירה את גירושם של אזרחיה יהודיים שמתגוררים ביו”ש ע”פ חוקי אותה המדינה:. תחילת התיישבותם בשטחי יו”ש הייתה כאשר הם היו תחת חסותו של שלטון ישראלי הצבאי.

אין לממשלת ישראל זכות לגרש את היהודים מביתם גם מטעמים ביטחוניים. כל מדינה חופשית חייבת להעניק הגנה לאזרחיה; אילוץ של מישהו לקבל את חסותו הוא רקט, סחיטה באיומים. צריך גם לציין שאדמות היישובים נרכשו ע”י הסוכנות היהודית לישראל. פיצוים אשר שולמו למגורשי עזה וצפון שמרון רק מוכיחים את אי-החוקיות של הגירוש – הרי אם הגירוש היה חוקי על מה יש לפצות?
גירוש אוכלוסיה אזרחית ע”י כוח צבאי הוא פשע מלחמה. מבחינת החוק הבינלאומי כל שינוי מקום מגוריו של האדם חייב להיעשות ע”פ רצונו או הסכמתו החופשיים. סעיף 7 של התקנון של בית המשפט הפלילי הבינלאומי (אמנת רומה) קובע שגירוש בכוח הוא פשע נגד אנושות, אחד מביטויים של טיהור אתני.

טריבונאל הבינלאומי הרשיע את ראשי היוגוסלאביה לשעבר באותם פשעים אשר בוצעו ע”י ממשלת ישראל כנגד תושבי גוש-קטיף.

גירוש תושבי גוש-קטיף נבעה מעמדה פוליטית טוטאליטרית אשר קובעת את זכותה של המדינה לקבוע את גורלם של אזרחי המדינה אף ללא הסכמתם. מנגד עומדת העיקרון הליבראלי-דמוקראטי של זכויות האזרח לבחירה חופשית של אורח חייו וקביעת גורלו האישי. במדינות חופשיות נשמר זכותו של האזרח לחיות היכן שיחפוץ – אם בארצו, אם בחו”ל. בריה”מ מנע מאזרחיה להגר לישראל או מדינות מערב; ישראל היום מונעת מאזרחיה להגר לרשות פלסטינית.

מדינות חופשיות אוסרות על אזרחיהם לבקר רק במדינות עוינות מטעמי בטחון, והאיסור כולל גם ביקורי פוליטיקאים או אנשי עסקים. פוליטיקאים ישראלים מבקרים תדיר בשטחי הרשות הפלסטינית, אנשי עסקים מנהלים מגעים עם עמיתיהם ברשות, העמדה הרשמית היא שישראלים ופלסטינים נמצאים בתהליך השלום ולא מלחמה – לאיסור על אזרחי ישראל לבקר, לטייל או להתגורר בשטחי הרשות אין כל בסיס חוקי או תקדימי.

במדינות עם שיטח הממשל ליבראלית אין השלטון יכול לחוקק חוקים כראות עיניו: למשל חוק אשר יחייב את האזרחים לקפוץ על רגל אחד, או לאסור לבנות בתים בני שתי קומות, או לאסור להתגורר במקום מסוים ללא סיבה מוצדקת. ברם ישראל אוסרת על מתנחלים לשהות בשטחי הישובים שכבר פונו. אף אם הבתים כבר נהרסו אדמות היישובים הם שטח ציבורי ומותר לאזרחים לשהות בשטחים אלה. ואם בתי הישובים עדיין עומדים על קנם אסור למנוע מהם להשתמש בהם.

ממשלת ישראל מגרשת יהודים לא רק מאדמות הסוכנות או קק”ל אלא גם בחלקות שנרכשו ע”י מתנחלים מפלסטינים באופן פרטי. נשללת מהם אפשרות למשל למכור את האדמות האלה לחוואים מחו”ל ובמקרה הזה לא תחול עליהם חוק ישראלי כי הם נמצאים מחוץ לשטחי המדינה ולא בבעלות אזרחי ישראל. הממשל בחברון לא רק אוסר על יהודים לרכוש את הבתים מערבים אלא מגרש אותם מבתים אשר כבר נרכשו כחוק. אולם לתושבי חו”ל מותר לרכוש בתים ושטחים בחברון ואלה היו יכולים להשכיר או לחכור אותם לישראלים.

משטר טוטאליטרי גורס עליונותה של המדינה על זכויות הפרט. אמנם הגרסה הזאת מחייבת את המדינה לפדות את הבתים המפונים מתושביהם במחירי השוק ואף לפצות אותם מעבר לזה. אולם הזכות הזאת נתנה רק לריבון, ואם ישראל מתנערת מריבונותה על שטחי יו”ש אין לה כל זכות לגרש ולפצות.

לממשלה עומדת רשות לפדות ולהרוס נדל”ן פרטי במקרה שהנ”ל מהווה מפגע או הפרעה חמורה לשלום הציבור – למשל להזיז את מפעל רועש מתוך שכונת מגורים. ברם הטענה שהתיישבות היהודית בעיו”ש היא המכשול לתהליך השלום אינה עומדת במבחן: לא היה שלום עם ערבים לפני ההתנחלות, וגירוש יהודים מגוש-קטיף גם לא הביא לשלום.

ממשלת ישראל פועלת באופן בלתי חוקי כנגד אזרחיה הנאמנים ונמנעת מלפגוע באוכלוסיה מתנכרת: היא הורסת יישובים יהודיים ולא עושה דבר נגד בנייה לא חוקית ערבית שהפכה לתופעה בכל חלקי הארץ. ערבים מגורשים רק במקרה שפלשו לשטחים צבאיים מובהקים, לפי פרשנות הכי מצומצמת של המושג “אינטרסים לאומיים”.

ממשלת ישראל לא תוכל לפגוע במתנחלים אם אלה ייוותרו על האזרחות הישראלית.

קסמו של ביבי שובה רבים וטובים, במיוחד לאור הכרזותיו אחרונות כי אם ינהיג את מדינת ישראל היא לא תחזור לגבולות 1967 לעולם. אף אחד מהמוקסמים אינו טורח לשקוד על הבנת הנשמע. איכשהו נעלמה מן העין העובדה כי ביבי תומך בהקמת מדינה פלסטינית אך הדבר לא הפריע לו לבקש את ברכתו של הרבי מילובביץ’ הידוע בהתנגדותו האמיצה לכל מהלך העלול להביא להקמת אותה המדינה בתחומי ארץ ישראל.
צורת התנהגות זו מזכירה עד מאוד את התנהגותו של רבין. הרי גם הוא הכריז שישראל לא תחזור לגבולותיה הקודמים, אך לאחר מכן חתם על הסכמי אוסלו. נתניהו תומך בכינון מדינת מחבלים ביהודה ושמרון. אז הוא לא יחזור לגבול 1967 ממש. הוא רק יתקין תוואי גבול חדש פחות או יותר לפי הקו הירוק תוך סיפוח כמה גבעות וכמה ישובים יהודיים לשטחה של מדינת ישראל.
ובכך עולה השאלה האם כמה גבעות ומספר ישובים בלבד הם ההישג הראוי במאבק עקוב מדם עם הערבים ועם דעת העולם הקהל העולמית? הרי הבוגד הלאומי המושחת, הדומה כל כך לאהוד ברק יכול היה להיפטר מיהודה ושמרון בדרך מרשימה הרבה יותר.
אגב, כל אלה עוד מותנים ברצונו של ביבי לקיים את ההבטחות שפיזר לכל עבר תוך כדי מסע הבחירות שלו. הבה נזכור כי במסע הבחירות שלו הקודם הבטיח ביבי לבטל הסכמי אוסלו לאלתר, אך לאחר היבחרו הוסיף עליהם נופך משלו תוך חתימת הסכם וואי.
אין איש מבין בכירי הפוליטיקה הישראלית המתייחס בכובד ראש למשוואה כה פשוטה האומרת כי קיום מדינת ישראל מותנה בכוח רצוננו לחיות בארץ הזאת. האם נכונים אנו להלחם בעדה ובמקרה הצורך אף להקריב נפש…? ידועה הדעה כי השלום עדיף משטחים אך ספק עם שלום ייטיב עמנו בלעדיי יהודה ושמרון יהודיים. מדינת ישראל איבדה אותם בו ברגע הפכם שהפכה אותם ל-”גדה המערבית”.
עולים דוברי אנגלית המדורבנים אידיאולוגית לצד רוב עולי בריה”מ לשעבר, מבינים היטב מי לנו ומי לצרנו ובכך נוצרה להם שפה משותפת. ואלה אשר נולדו בארץ כה נשטף מוחם עד כי אין נפשם הומייה.
“הנוכל” ליברמן עלה על כיסאו בתמיכה כמעט גורפת מצד הציבור “הרוסי”. ביבי הוא מועמד מושלם לילידי ישראל בעלי דעות ימניות. דיבוריו כימני אך ללא קיצוניות משרה הוא רושם טוב על הציבור בלי לצערו ע”י ניהול מדיניות לאומית ימינית אמינה.
ביבי – זה אכן רע ליהודים.

קצבאות המדינה עולות לתלמידי הישיבות בישראל ביוקר מבחינה מוסרית-ערכית: רבים באים ללמוד בישיבה רק כדי להבטיח לעצמם מלגה חודשית ולקבל פטור משירות צבאי, אך באותו זמן תומכים בהקמת התנחלויות ומלחמות יקרות בהם יהודים אחרים משמשים כבשר התותחים. לימוד התורה צריך להיות משולב עם פעילות מועילה לטובת הציבור והגנה על ביטחון המדינה. רבנים מפורסמים רבים היו עניים; החובה לעבוד כדי להתפרנס חלה על כולם ללא יוצא מן הכלל. החיים על חשבון אחרים אינם מוסריים. קצבאות המדינה אף מרחיקות את הציבור מלגמול חסד לתלמידי חכמים, למרות שגם אלה צריכים להימנע מלהזדקק לציבור ולפרנס את עצמם בדרך כלשהי. לא במקרה ההלכה אוסרת להפוך את לימוד התורה למקור לרווחים – יהדות מחנכת לחיים מלאים תועלת במציאות. ישנם כאלה שמנסים לדמות את הקצבאות למעשר המסורתי, אולם רבנים של היום – אינם לויים. אחרים טוענים שקצבאות נועדו להשלים לרבנים את השכר שהם היו יכולים להרוויח אילולי עיסוקם בתורה, אך זה נכון רק לגבי מספר מצומצם של רבנים שנבחרו ע”י הציבור לשמש כראשי קהילות במשרה מלאה.
רבי יוסף קארו לא הסכים לדעתו של הרמב”ם המחייב את תלמידי החכמים לעבוד לפרנסתם. הוא התבסס על ההשערה שאין ספק שהציבור תמך ברצון בחכם כמו הלל בזמנו. ברם טענתו של המחבר מנוגדת למסורת התלמודית לפיה הלל הזקן עבד קשה לפרנסתו וגורמת גם להפיכתה של צדקה מנדבה לחובה. ישנה נטייה אנושית המשחיתה את הנפש בהעדר העיסוק במלאכה, וגם לא כל רב חסין ממנה.
מספר ימי החופשה הנובעים מחגים יהודיים מסורתיים בישראל גדול בהרבה בהשוואה עם מדינות השוק החופשי. אולם רוב יהודים אינם שומרי מסורת קפדניים. אם יהודים היו שומרי תורה באמת הם היו עובדים שישה ימים בשבוע ונחים רק בשבת, אולם בישראל מקובלת שיטה של חמישה ימי עבודה וסוף-שבוע ארוך. התייחסות שטחית למסורת מזיקה לכלכלתה של ישראל.

כשמדברים על דמוקרטיה הדבר הראשון שעולה בדמיוני הוא גרמניה הנאצית. היא הייתה דמוקרטית. עוד אני נזכר ברוסיה הסטליניסטית ובעיראק הסדאמית – דמוקרטיות בהם העם כולו תמך ברודניו. היום שני שלישים של העם הרוסי תומך בפוטין שייבש את נבטי הדמוקרטיה המתחדשת, נצר את חופש הביטוי וחידש את מדיניות האימפריאליסטית המסורתית שעיקרה – להתסיס את ענייני החוץ כדי להציק לאויבים הדמיוניים: מערב-אירופה וארה”ב. האם ברשותו של אדם למכור את עצמו לעבדות? האם עם הבוחר בדיקטטורה זקוק לדמוקרטיה?
ישנם סוגים שונים של דיקטאטורים: הטיפוס החייתי כמו סטאלין, או טיפוס של בהמה רכה כמו אחמדינג’אד המקדיש את חייו לעמו כביכול. בחירתו לקדנציה שנייה של בוש הוכיחה שגם האומה האמריקאית התחמקה מהכרעות קשות. לנוכח הכישלון של המבצע בעיראק הם קיבלו את ההחלטה הקלה ביותר: הבה נשאיר את המצב כפי שהוא, לא נשנה כלום, נמשיך לבזבז כסף ולהפקיר את חיי-אדם. מלבד קומץ אזרחים הדורש את הגברת הפיקוח על הממשל הרוב השלים עם תופעות של שחיתות, בזבוז תקציבים והטבות שמפזר הממשל לתאגידים ביטחוניים ולקבוצות שתדלנים.
אחוז בעלי זכות הבחירה המגיעים לקלפיות במדינות מפותחות הוא כ-50%, הרוב אינו מתעניין בפוליטיקה. המעמדות הנמוכים פעילים יותר בבחירות כי האפשרות לנצל את כספם של אחרים מאוד קורצת להם והדמוקרטיה היא שיטה יעלה לעשות זאת. הרעיון הדמוקרטי המקורי – לאפשר לעם להחליט על אורח חייו – סורס במדינות מפותחות וגדולות בהם אופן הצבעתו של הרוב אינו משפיע על גורלו.
ניהול מדינה הוא אומנות מסובכת. לנוכח בעיות קשות העם מעדיף למסור את המושכות לידיו של דיקטאטור שמבטיח לסדר את העניינים בלי להטריד את העם יותר מדי. פוטין זוכה לאהדה כי פתר את התסבוכת שהשאיר אחריו ילצין, ונטל מהעם את חופש הבחירה. למעשה העם זקוק לדמוקרטיה רק כדי להעביר את האחריות לידי הרודן.
התייחסות לדמוקרטיה בקרב האמריקנים היא בשני אופנים: אידיאליסטית – אצל השמאל וצינית – אצל אנשי הממשל, אשר הכריזו על דמוקרטיה כתרופה לכל חולי. הריאליסטים מבינים שדמוקרטיה היא כלי הנועד להתפשטות השפעתה של ארה”ב בעולם ולערעורם משטרים לא ידידותיים. האמריקנים מעולם לא כיבדו את בחירתם של הרוסים או האיראנים בסובייטים. באפגניסטן אמריקה ניצלה את השיטה הדמוקראטית על מנת להשליט שם את איש-שלומם – חראזי, ולנקות מדרכו את מתנגדיו. האמריקנים ניסו להנחיל דמוקרטיה גם בלבנון ופלסטין – והופתעו לגלות שהעולם הוא שונה מהשקפתו המקובלת של שרמן קנט: האוכלוסיה המקומית מעדיפה מרדנות תקיפה על מתינות לא החלטית. כעת הם רצים לעזרתם של עבאס וסיניורה כדי לחזק אותם מול החזבאללה והחמאס הזוכים לתמיכה באופן דמוקראטי. כך גם באוקראינה: ארה”ב תמכה במועמד אנטי-רוסי, אולם מאחר ומפלגתו הפסידה את תמיכתו של הציבור הם תמכו בפיזור הפרלמנט הנבחר כחוק והבטיחו 65 מיליון דולר לכיסוי ההוצאות של הבחירות – הרבה מעבר לסכום שהוצא בפועל.
דמוקרטיה נגמרת מיד לאחר הבחירות: מפלגת השלטון אף לא מנסה להגיע להסכמות עם שאר מפלגות אלא כופה עליהם את מדיניותה. מפלגות שזכו בבחירות מונעות ממפלגות קטנות להתחרות עמם בהעלאת “אחוז החסימה” ללא התחשבות בזכותם של אזרחים לחופש הבאת הדעה. בישראל ובאירופה 10-20% מבעלי זכות הבחירה משוללים בקביעות מזכויותיהם האזרחיות כי הם תומכים במפלגות קטנות שאינם מסוגלות לעבור את המשוכה הגבוה באופן לא סביר של 2-5%.
אנשים נבונים מתייחסים לדמוקרטיה בספקנות.

במלחמת הלבנון השנייה לממשלת ישראל לא היו מטרות פוליטיות ברורות, כפי שקבעה ועדת וינוגרד, ולכן היא נגררה אחרי נטיותיו של הצבא. המטכ”ל מצידו ידע לבצע פעולת טקטיות, ברם העדר תכנון האסטרטגי גזר את גורלה של המלחמה לכישלון- כתבתי אודות העניין הזה עוד ביולי 2006.
חמאס פועל בדרום ע”פ התסריט הצפוני ומעתיק אחד לאחד את השיטות של חיזבאללההחיזבאללה: חופר תעלות עמוקות, מבריח כמויות אדירות של חומרי נפץ, מייצר ויורה טילים מאולתרים זולים ומאמן כמעט בגלוי ארגונים חמושים. כמו החיזבאללה, גם החמאס זכה בבחירות ברשות והוא מחזק את אהדת הציבור כלפיו באמצעות מפעלים סוציאליים, הבטחות להחזרת הבעלות על קרקעות לידי הפלאחים, ענישת האויב הציוני ומאבק נגד השחיתות וההשפעות הזרות מחו”ל. החמאס כמו החיזבאללה הטריד את ישראל באמצעות הפרות קלות, חוזרות ונשנות, של הפסקות האש ממחבואם מאחורי גבה של אוכלוסיה אזרחית. ישראל מגיבה כלפי החמאס כפי שהיא הגיבה כלפי החיזבאללה: עם מכות פטיש בכד על שביב העץ. קורבנות פעולות התגמול הישראליות בקרב אזרחים משמשות רקע טוב לתעמולה של ארגונים חמושים. בעזה, כמו בלבנון – המלחמה נערכה להשגת מטרות שישראל בעצם כבר הסכימה להם: נסיגה ישראלית מהשטחים הערביים. החיזבאללה דרש את השטח הזעיר של חוות שבעא ואת רמת הגולן שאפילו “הנץ” ליברמן מוכן לוותר עליהם, החמאס דרש את מה שישראל ביצעה כבר באופן חלקי – את הנסיגה מיהודה ושומרון.
אף אם תיסוג ישראל מיהודה ושומרון, מחוות שבעא ורמת הגולן – השלום לא יופיע. מדוע שהחיזבאללה והחמאס ינטשו את הטקטיקה המניבה להם פירות? אם בגלל הפצצות הטילים ישראל תוותר על שטחים נרחבים – המשך ההתקפות יגרום לה למסור גם את מזרח ירושלים לפלסטינים –הרי כבר עכשיו הם שולטים ברובה. אין לחיזבאללה ולחמאס כל סיבה להפסיק את ההתקפות, להפך – הם ימצאו סיבה לחדש אותם כתגובה לכל “עוול” שישראל תבצע: מניעת מעבר של פועלים פלסטינים לישראל, ברדיפתה את הבוגדים דוגמת עזמי בשארה. במבט שטחי – אין לחיזבאללה ולחמאס סיבה להלחם בישראל אך בעצם – יש, ויש הרבה.
ישראל הקטנטונת לא מסוגל להתמודד עם ההתנגדות הערבית לאורך זמן. אפילו חוליות משגרי טילים מאולתרים מסוגלים לגרום לה נזק רב. איראן וסוריה יכולות להצליח אף יותר באמצעות הטילים ארוכי הטווח שברשותם. לישראל ישנו כלי יחידי להתמודד עם המצב – מאזן האימה היעיל. ללא כל קשר לדרישות היריב – על ישראל להוכיח תדיר לאויביה שהיא לא תסבול בשום פנים ואופןהתקפות על עריה. הפצצות התגמול על ערי לבנון לא יניאו את הערבים מדרישותיהם לנסיגה ישראלית כוללת. פלישות נקודתיות של צה”ל לעזה לא ישיגו דבר: חמאס היא מפלגת השלטון העממית שאי-אפשר לחסלה ע”י פעולות זהירות. רק דיכוי מאסיבי, אכזרי וראוותני של אוכלוסיה יכול לגרום לעקור את התמיכה העממית בו. מבצע צבאית משמעותי בעזה יכולה לקבוע עמדה אסטרטגית: לא כדאי לתקוף את ישראל.
ישראל נמנעת ממבצע צבאי בעזה כי הגורמים בחו”ל דורשים להמשיך במשא ומתן לשלום תחת אש. חיזבאללה וחמאס לא מוכן להיכנע ללחצים מבחוץ ולכן כל המאמץ מרוכז כלפי ישראל. לגורמים הזרים ביטחון ישראל אינו דבר בר חשיבות, וממשלת ישראל שמה את האינטרסים של תומכיה בחו”ל מעל לעניין הלאומי. פלישה לעזה תקעקע את מבצע ההתנתקות ותחשוף את העובדה שצה”ל בגוש-קטיף הגן לא על התנחלויות אלא על גבולותיה הדרומיים של ישראל. למרות שבתוקף בלבול המוחין של הציבור בישראל הנסיגה מיהודה ושומרון יכולה להתקבל ללא עוררין, השמאל חושש מלקחת סיכון ומשהה את הפלישה לעזה ככל האפשר.
החמאס מתח את החבל יותר מדי: הוא אינו החיזבאללה, אין לו ספקי אמל”ח בטוחים וקבועים כמו סוריה. גבולותיה של עזה מצומצמות לעומת לבנון ביכולתה של ישראל לחסום את הברחות אמל”ח לחלוטין. אין לחמאס גם את מקורות המימון עצמאיים כמו סחר בסמים משמש לחיזבאללה, הכסף יאזל לו זמן קצר לאחר השתלטותה של ישראל על עזה. ידיעות מודיעיניות של ישראל על לבנון היו מעורפלות, אך את הארגונים העזתיים ישראל מכירה היטב. בלבנון 2006 צה”ל פעל לבדו; בעזה יהיה לו שותף דומה לצד”ל של פעם בדמות כוחותיו של אבו-מאזן שלא יהססו להצטרף ללחימה נגד החמאס.
קלות הדעת בעת הפלישה לעזה יכולה להיות לישראל לרועץ: אם ישראל תסתפק במניעת ירי הטילים ולא תחסל את חמאס ערבים יטענו שניצחון הוא שלהם – כפי שקרה בלבנון. צה”ל צריך להיכנס לעזה רק בתנאי שממשלת ישראל תקבל החלטה אסטרטגית לגמור עם החמאס.

הזעם בעקבות הוויתורים שהובטחו לפלסטינים על ידי אולמרט נראה תמוה.
אמנם רבים סרבו להאמין שדבר כזה אפשרי. לאחר הנסיגה מעזה והתעצמותה של האלימות הערבית שהגיעה בעקבות כך נדמה היה לישראלים שהממשלה למדה לקח ולא תשוב ותפנה את המתנחלים משמרון. הצפי הזה הוא, כמובן, בדיה. את ממשלת ישראל לא מעניינים לא ארץ-ישראל ולא בטחון ישראל: היא אחוזה תזזית להציג בפני בוחריה והספונסרים שלה מחו”ל את המחזה “תהליך השלום”.
היהודים העבירו את זמנם בביתם בהנאה בזמן שאולמרט הכריז בפומבי כל תוכניתו להעברת שטחים נרחבים מיו”ש למדינה פלסטין הנשלטת על ידי החמאס. אך לא היו ניסיונות להסתער על בנין הכנסת, אף אחד לא איים על אולמרט. הימין וויתר על המשך קמפיין הקריאה לסירוב פקודה על ידי חיילי צה”ל. לכן היה צפוי שאולמרט ימשיך בדרכו למימוש תוכניותיו.נוח להציג את אולמרט כשליט רע, אך הוא אינו כזה. בדיוק כך היו נוהגים במקומו ראשי ממשלה רבים, להוציא יצחק שמיר או גולדה מאיר, אולי. הוויתורים טריטוריאליים המפליגים נעשו דווקא על ידי מנחם בגין ואריאל שרון. הוויתורים הם תוצאה של האדישות הישראלית, המנטאליות הגלותית וההרגל היהודי טיפוסי להנעים לכל העולם. ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי לא יותר גרועה מבוחריה.
ההשלמה עם הרוע – הוא הרע בעצמו. ע”פ התורה העיכוב להיטהר הינו עוון יותר חמור מהחטא שגרם לצורך להיטהר. רוב הגרמנים סה”כ הצביעו בעד הממשלה הנאצית, ורק מעטים הפעילו את תאי הגזים. ישראלים לא רבים רוצים לזרוק את המתנחלים מיו”ש אך רבים מדי הצביעו “קדימה”.
נחזור לנאומו של אולמרט. הוא קרא להם “שכננו”. הלוואי שהיו השכנים של אולמרט! אך הם הרי שכנים של תושבי שדרות המסכנים.
פתיחת המעברים היא צעד חמור שינטרל את כל היעילות של חומת ההפרדה. ישראל תאלץ לאפשר כניסה כמעט חופשית של פלסטינים לשטחה או שתספק לעולם את התמונות “המזעזעות” של הפלסטינים “המסכנים, הסובלים בתורים הארוכים במחסומים”.
תעסוקה לפלסטינים היא אינה חובה ישראלית, החובה של ישראל היא להעניק בטחון ליהודים.
אולמרט הבטיח לשחרר את האסירים הפלסטינים תמורת הצהרות על השאיפה לשלום בלבד. במה יכולה להתבטא השאיפה הזאת? הפסיקו לזמן מה את התקפות ה”קסאמים” – ותקבלו את אסיריכם? איזו עסקה מוצלחת! להתנות את שחרור האסירים בשחרורו של גלעד שליט? הרי זה עלבון למשפחות של קורבנות הטרוריסטים המשתחררים. למי איכפת מהמון יהודים מהשורה שנספו בפיגועי טרור? איכפת לאולמרט רק החייל החטוף שמשך את תשומת הלב של התקשורת העולמית. אביו של גלעד שליט משפיל את עצמו בליקוקי החנופה לפלסטינים מרוב אהבתו לבנו, אך אולמרט מביע את דאגתו לגורלו של שליט רק מתוקף העניין התקשורתי.
החמאס ישמח להפשרתם של הכספים שהוקפאו על ידי ישראל – רוב הכסף יושקע בכספות של החמאס והג’יהאד. בכסף הזה הם ירכשו עוד אמל”ח בעתיד הקרוב. העברת הכספים לחמאס על ידי ישראל היא בלתי מוסרית בעליל. את הכספים האלה צריך להשקיע בשדרות.
אולמרט רמז שישראל תסייע לפלסטינים בפיתוח כלכלתם. לא יצא מזה שום דבר. אפילו ערביי ישראל נשארו בתחתית החברה. מעטים מהם מצליחים כי ישראלים קונים מהם סחורות ומעסיקים אותם. אך רוב ערביי ישראל מתחמקים מתשלום מס הכנסה, ומנצלים את הסיוע הסוציאלי של מדינת ישראל. לאפשר את הניצול הזה על ידי מדינה שלמה? זה מוגזם בכל קנה מידה.
קריאתו של אולמרט ליצירת ממשלה מתונה יציבה בראשות הפלסטינית אינה יצירתית. בהסירו מעצמו את האחריות הפוליטית, החמאס יצטנע ויתפנה לאגור את האמל”ח לקראת העימות הבא עם ישראל. אבו-מאזן שאינו מסוגל לשפר לא את הכלכלה ולא את המדיניות יאבד את התמיכה לחלוטין. בסופו של דבר החמאס הרענן והחזק יזכה שוב בשלטון.
אולמרט לא יודע בעצמו מה הוא רוצה. לנהל משא ומתן עם אבו-מאזן? על מה? הרי כבר הבטיחו לו את כל יש”ע, תעסוקה לנתיניו וכסף – מה עוד? אולמרט מצפה להבטחה שהמיליטנטים לא ישלטו יותר בעזה. אבו-מאזן יכול להבטיח, אך לא לקיים.
אולמרט חולם כנראה שחמאס יוותר על הלחימה, שהחמושים יתחילו לפתח את הכלכלה ולשאוף לשגשוג הקפיטליסטי. מסופקני. אולי הפלסטינים יחדלו להצביע לחמאס בבחירות? לא – הרי פלסטינים היו עדים לכניעה ישראלית בפני החמאס, והשיג את שחרור האסירים, את פתיחת המעברים ואת הכסף, ועוד מעט ויקבל גם את המדינה תמורת הנייר עם מילות שלום.
הישראלים לא יכולים לסמוך על הממשלה שלהם, אך הם יכולים להיות בטוחים לכל טוב מהממשל הפלסטיני. את אולמרט לא מענייניים השאיפות הלאומיות, את משעל – כן. אולמרט בקלות יבגוד בעמו, אך משעל יעמוד על אינטרסים של עמו.
אם החמאס ימשיך לדרוש לא את השלום אלא “הודנות”, שיבת הפליטים, קביעת בירתה של פלסטין בירושלים - אין חשש להשלמת היהודים עם אויביהם.