Israel

הפיתרון לעימות באזור נראה מובן מאליו: כאשר שני אנשים מבקשים את אותה האדמה, חלקו אותה ביניהם בכדי לרצות את שניהם. אולם היסטורית, גישה שכזו לעולם לא עבדה. אומות מחלקות ביניהן טריטוריות שבעבר הן נאבקו עליהן - על בסיס מאזן כוחות ולא על בסיס שוויוני. סכסוכים שיושבו זה מכבר חוזרים ומתפרצים ברגע שמאזן הכוחות משתנה, דהיינו כאשר הכוח השולט נחלש או שהנחישות לקרוא תיגר עליו גוברת. אם הערבים קיבלו את פליטי 1948, מדוע שלא יקבלו את פליטי 2008? אם הם קיבלו את העובדה ששני שליש מהאוכלוסייה הפלסטינית גורשה ב-1948, מדוע שלא יקבלו מציאות בה 100% מהאוכלוסייה הפלסטינית תגורשנה ב-2008? אם הערבים קיבלו את עובדת מציאותה של מדינה יהודית על אדמת פלסטין על פי גבולות 1967, מדוע שלא יקבלו אותה כששטחה כולל את יהודה ושומרון? מצד שני, אם הערבים לא קיבלו בליבם את מציאותה של ישראל או את המיקום מחדש שנקבע ב-1948, למה צריך לפייס אותם? יש לפנות יותר שטח עבור המדינה היהודית. הערבים לא ישנאו אותנו יותר לאחר שנעביר אותם לירדן.
לא היה שלום ב-1966, אז מדוע יגיע השלום לאחר שישראל תיסוג לגבולות 1967? הפלסטינים הרבה יותר לאומיים ומיליטנטים עכשיו מאשר בעבר, וצבאות ערב צברו כוח. המורל הערבי בעליה בעוד שהלאומיות היהודית הולכת ומתדרדרת. מבחינת הערבים, הגבול לא מהווה בעיה. הבעיה היא עצם קיומה של מדינה יהודית על אדמות מוסלמיות – זהו עלבון לערבים. אכן, תושבים יהודים בערים הישראליות מתנגדים לכך שיתגוררו ערבים בשכונותיהם – אך בכמה מונים גדול מספר הערבים הקסנופוביים המתנגדים לפלישה יהודית לאדמותיהם?
בין אמריקה לגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה התקיים תהליך שלום – התוצאה שלו הייתה מלחמת העולם השנייה. הדבר היחיד שיצר שלום בר-קיימא בסוף מלחמת העולם השנייה, הייתה כניעתם הבלתי-מותנית של הגרמנים כאשר כוחות הברית קבעו מחדש את גבולותיה של גרמניה על פי רצונם, והעבירו את הגרמנים האתניים אל מחוץ לצרפת, פולין וצ’כוסלובקיה. רעיון של תהליך שלום עם ארגוני גרילה הוא אשליה עצמית. לא משנה על איזה הסכם יחתום אבו-מאזן, אין ספק שגדודי חללי אל-אקצה, הג’יהאד האסלאמי, ועדת ההתנגדות העממית, החזית העממית לשחרור פלסטין ושאר ארגונים הדומים לאלו, פשוט לא יישמעו לו. לא הפת”ח נלחם בישראל עכשיו – הקבוצות המיליטנטיות נלחמות בישראל. מה ישתנה אם ישראל תנטוש רשמית את יהודה ושומרון? הם עדיין ילחמו נגד המדינה הציונית. למעשה, הם יתעודדו ממה שיראה כהצלחה בגירוש אויב חזק מהם, בדיוק כמו שהניצחונות באפגניסטן, בלבנון, בסומליה ובעזה עודדו את המוסלמים ברחבי העולם. נסיגה חד-צדדית היא יותר מחווה של רצון טוב מאשר הסדר שלום, אך עם זאת הערבים הפציצו את ישראל במטחי טילים לאחר שזו נתנה להם את עזה. רצון טוב, במיוחד רצון טוב הנובע מכורח כלשהו, לעולם אינו מתוגמל.
שני אנשים יכולים להגיע להסדר בנוגע לכל מחלוקת, כיוון שהם פוחדים האחד מהשני ומהמשטרה, וסכסוכים אישיים נוטים להיות קריטיים רק לעיתים נדירות. סכסוכים על רקע לאומי טבועים בליבה של המנטאליות הקולקטיבית, והצדדים בסכסוכים שכאלה אינם פוחדים למות - הם להוטים להרוג. הם מעדיפים להשיג את מטרותיהם מאשר להביא למצב של ביטחון. הממשלות הערביות תומכות בארגוני הגרילה הפלסטינים כאלטרנטיבה היחידה הקיימת למלחמה כוללת נגד ישראל.
אויב מושמד הוא פרטנר טוב היחידי לשלום

יהודים רבים הם אתיאיסטים: רובם בגולה, הרבה פחות בישראל. ההגדרה הדתית של היהדות שלהם לא כל כך משנה להם. השאלה הנשאלת היא, האם יש אלטרנטיבה חילונית?
יהודים לאומיים חילוניים מגדירים לעיתים קרובות את “יהדותם” כתוצר של שושלת יהודית, אך ההגדרה זו יוצרת בעיה רקורסיבית. מי הם אותם אבות השושלת שיהדותם הוגדרה כתוצאה מכך שדבקו בדרך היהדות? הגדרת יהדותך החילונית על סמך התקשרות לשושלת של אנשים שקיימו ושמרו על יהדותם אינה הגיונית. אם אנחנו כה גאים באבות הדתיים של השושלת שלנו, עד כדי כך שאנו מבססים את הלאומיות שלנו עליהם, מדוע איננו מנציחים את אותה גישה שהיא, למעשה, מקור הגאווה שלנו? אם אנו מגדירים עצמנו בגאון כמיוחסים לאלו שקיימו את הדרך היהודית, מדוע איננו מקיימים דרך זו בעצמנו? אם היהדות עבדה מצוין במשך 3000 שנה, אך לאחרונה יצאה מהאופנה, מדוע לא יצאו גם היהודים עצמם מהאופנה?
רב חכם אחד הגדיר יהודי כאדם שגם נכדיו יהיו יהודים. הגדרה פחות יפה - אך יותר מעשית – היא שיהודי הוא אדם ששואף לגדל את ילדיו כיהודים טובים. עם זאת, אם יהדותו של אדם תלויה בייחוס בלבד, המאמץ האישי שלו כלל לא משנה.
מה עושים בנוגע לילדים שיש להם ייחוס יהודי חלקי בלבד? הגיונית, אותם ילדים יכולים לזהות עצמם כיהודים וכנוצרים או כיהודים ואוקראינים. הבעיה היא שהגדרה כה גמישה לא יכולה להתקיים. ישנם עשרות מיליוני אמריקאים עם דם אירי בעורקיהם, אך פחות מתריסר מהם הצטרפו למלחמתה של אירלנד נגד כיבוש הבריטי. היפנים האמריקאים גם הם לא עזרו להגן על מולדתם העתיקה במהלך מלחמת העולם ה-2. כבוד לייחוסו של אדם הוא עניין הנוגע לסקרנות גרידא, ואין הוא מספיק לפיתוח חיבור חזק דיו. כמעט בלתי אפשרי להבחין בין לאומיות המבוססת על ייחוס ושושלת לבין יחסי תלות וחיבור “רלוונטיים” אחרים: כלפי בית הספר, מועדון כדורגל, למדינה שבה אתה חי וכו’. הגדרה מעשית ללאומיות צריכה להיות רלוונטית ביחס להתרחשות יום-יומית ולא לשושלת עתיקת יומין.
יהדות מספקת הגדרה רלוונטית ליהדותו של אדם, העומדת במבחן המציאות בכל רגע - באמצעות שמירת הדת. גם הלאומיות הישראלית עומדת באותו מבחן – באמצעות שירות בצבא ותשלום מיסים – אך אין היא יכולה לשמש כהגדרת יהדותו של אדם. אנשים רבים שיהדותם אינה מוטלת בספק חיים מחוץ לישראל – על אף שהם יהודים, הם לא חולקים את הלאומיות הישראלית. ההפך הוא הנכון: העובדה שהערבים חיים בישראל ולכאורה משלמים מיסים, לא הופכת אותם ליהודים – אפילו אם הערבים יתחילו לתמוך בישראל בהתלהבות ויתחילו לשרת בצה”ל, זה עדיין לא יהפוך אותם ליהודים. הלאומיות הישראלית אינה ברת השוואה ליהדותו של האדם.
אמונות דתיות כשלעצמן אינן יוצרות אומות. ישנן קבוצות דתיות רבות שפרוסות על פני יבשות אך אינן מבקשות ליצור לעצמן אומה מסוימת. הקתולים מפוזרים בין אומות רבות אך לא יוצרים אומה משל עצמם. המיסה של יום ראשון לא מגדירה את ההתנהגות של אדם כזה או אחר. שומרי היהדות הוכרו כאומה מתוקף פעילויות שגרתיות המיוחדות להם. יהודים היו יהודים לא רק בגלל שהקדישו לכך שעתיים בסוף השבוע, אלא ע”י כל דקה ודקה בקיומם. והרי לכם תכונה המגדירה אומה: שוני אמיתי בסגנון החיים. האומות מוגדרות על פי מה שהן לא ועל פי הדרך שבה הן שונות משכנותיהן. מדינות טוטאליטריות לוקחות קיצור דרך בדרך לבניין האומה שלהן על ידי הגדרת האומה שלהן על פי אויבים משותפים – היה זה הפחד מהתוקפנות הקפיטליסטית שאיחד את האומה הסובייטי.
לאומיות חייבת לעמוד במבחן המציאות, אך הדת אינה הדרך היחידה לעבור את המבחן הזה. אדם בעל ייחוס יהודי, שנלחם למען ישראל ומצביע עבור אנשי הימין שלה הוא יהודי ללא ספק, על אף שיאכל חזיר. בן זוג סלאבי של אישה יהודיה, המשרת בצה”ל והשולח את ילדיו לצבא הוא יותר יהודי מחרדי מנטורי קרתא המתעקש על הפרדת המדרכות בין גברים לנשים אך מתנגד לקיומה של מדינת ישראל. אדם הוא יהודי אם הוא מגדיר את עצמו כיהודי ומוכיח את הגדרתו זו באמצעות מעשיו. הרמה הנדרשת של ההוכחה ליהדותם תלויה ברמת הספק בנוגע ליהדותם. סביר להניח שאדם ששני הוריו יהודים באמת יזדהה עם העם היהודי והוא לא יצטרך להוכיח שום דבר מעבר לזה. על אדם בעל ייחוס מרוחק ליהדות או ללא כל דם יהודי בעורקיו מוטל עול הוכחה משמעותי יותר בכל הנוגע לחיבורו לעם היהודי. עם זאת, קריטריון ההוכחה הוא פשוט וברור: הוא כולל כל ציות לאחת ממצוות התורה המפורשות, בכלל זאת שירות בצה”ל ותרומה קבוע ועקבית לישראל.
הרפורמים והאורתודוקסים מערערים, כל אחד בתורו, על הקריטריון הדתי לקביעת יהדותו של אדם. היהדות הרפורמית אינה מחייבת לשמור כל חוק הכרחי ככול שיהיה: בית הכנסת הרפורמי יקבל כיהודי הומוסקסואל הנשוי לגוי, האוכל חזיר ועובד בשבת. דרישות האורתודוקסים מתחילות בכך שאמו של האדם תהיה יהודיה (בניגוד לדרישה לייחוס היהודי של רק אחד מההורים, כפי שהיה מקובל היסטורית) ועד תלישת פיסות נייר הטואלט לפני שבת. ישראל, שהיא למעשה דמוקרטיה ליבראלית (חילונית), לא תוכל להמשיך להגדיר את יהדותו של האדם על פי הסטנדרטים האורתודוקסים. בהמשך היא תיאלץ להיכנע ל”יהדות” הרפורמית, ובסופו של דבר תצטרך לאמץ הגדרה חילונית דומה בנוגע ליהדותם של אזרחיה והבאים בשעריה. התבוללות תלחץ על הממשלה לקבל ילדים לאבות יהודיים ואמהות גויות כיהודים.
ישראל יכולה למנוע את הדילול הרפורמי של הערכים היהודיים על ידי כך שתציב סטנדרטים מינימאליים של קיום הדת למבקשים להתגייר. אי אפשר להגן על העדפת הממסד הישראלי את האורתודוקסיה לעומת הרפורמה – ישראל תצטרך לוותר על ההעדפה הזו בסופו של דבר. סטנדרטים מינימאליים של קיום הדת שתחייב המדינה, ללא קשר לאורתודוקסיה, יהפכו את המדיניות הרפורמית של התעלמות טוטאלית מהמצוות לבלתי לגיטימית. המדינה לא יכולה לקחת צד של קבוצה אחת או אחרת, אך היא צריכה לשמור על רמה מסוימת של דתיות על מנת להיקרא מדינה יהודית.
לא ניתן להגדיר את יהדות על פי החוק. צדוקי אינו יכול להינשא לפרושי, ויהודים אורתודוקסים דוחים נישואין לרפורמים, שלא לדבר על נישואין לגרים רפורמים. לא יכולה להתקיים הגדרה מוסכמת אחידה ליהדותו של אדם. במקום זאת, על הקהילה בכלל ובני הזוג בפרט לקבוע בעצמם אם פעולותיו של אדם הן יהודיות מספיק עבורן. ישנן קבוצות, ובמיוחד התנועה הרפורמית, שייטמעו ויתבוללו. אחרות, כגון קבוצות השוליים החרדיות, פשוט יצאו מהתחרות ויתמוססו לגמרי. האבולוציה החברתית היא שתקבע מי מהקבוצות היא בעלת ההגדרה ליהדות של אדם המוכיחה עצמה כמלכדת (ההגדרה העצמית של הקבוצה מונעת התבוללות) ותחרותית מבחינה חברתית (חברי הקבוצה אינם בורחים ממנה). ואז נראה מי מנכדי איזו קבוצה יישאר יהודי. הניחוש שלי הוא שהיהודים הלאומיים אוכלי החזיר בסופו של דבר יאמצו לפחות את העיקרים הבסיסיים של יהדותם כפלטפורמה האידיאולוגית שלהם.
מצד שני, הדרישות לקבל אזרחות ישראלית צריכות להיות אחידות. על כל הישראלים לשלם מיסים, על כולם לשרת בצה”ל (בסדר, חלקם ביחידות דתיות), על כולם להיות נאמנים ליהודים, ועל כולם להיות בעלי קרובי משפחה יהודים כל שהם.
למעשה, דרישות אלו הופכות אדם ליהודי

היהודים צוו להשמיד את העמלקים שאבותיהם תקפו את היהודים לפני דורות רבים. הרבנים המודרניים וממסד הגלותי מוכנים לשכוח את המצווה הזו ברצון רב: אין חוק התיישנות על רצח עם. ילדים מאומות אחרות נושאים את אשמת הוריהם. הניסיונות היהודיים לשאת חן בעייני הערבים או האוקראיניים כמוהם כבגידה באחיהם שנרצחו על ידם. חמלניצקי ורבי-טבחים אחרים לא יכולים לקבל מחילה על פשעיהם. אפילו המוסכמות החוקיות לא מכירות בכך – אך היהודים כן. הזמן לא מנע מהאוקראינים להעניק כבוד לחמלניצקי, והוא לא צריך למנוע מהם לשפוט אותו. אם לא יעשה כן, בעוד 300 שנה הגרמנים ישבחו את היטלר, מדינאי גדול, והיהודים ימנעו מלהתעמת עם רשעותם של בני בריתם. ההיסטוריונים, המעורבים רגשית בנוגע לדמויות שהם חוקרים, נוטים להציג תמונה ורודה, ולפעמים אפשר למצוא טוב ברוצחי המוני יהודים.
גישות דומות גורמות להצגת תמונה חיובית של הפלסטינים. החברה הישראלית הפתוחה קלה ללימוד – הדיווחים מישראל לא הופכים עיתונאי למלך הפרומואים. פלסטין הסגורה, הנצורה וכמעט מסוכנת היא המכה של העיתונאי. קשה להוכיח את אי נכונותם של הדיווחים מפלסטין, לכן קל לצור סנסציות. אנשי המערב יודעים שהיהודים רגילים לסבול, ולכן אין ביקוש לדיווחים על הפצצת הערים הישראליות. טוב הלב הישראלי גם הוא עובדה מוגמרת, ולא מעלה עניין בקרב הקהל המערבי. סבל עקוב מדם של הפלסטינים הוא מעניין כיוון שהם סובלים באופן לא רגיל: סבלם נגרם ע”י היהודים שאמורים לסבול ולא לגרום לסבל. התקשורת הערבית, לקוחה עיקרית של סוכנויות החדשות, דורשת דיווחים שלילים מפלסטין ולא - חיוביים מישראל. העיתונאים נוטים יותר לפלסטין מאשר לישראל והם מגלים אהדה כלפי הפלסטינים, בהתאם.
לא משנה מה תעשה ישראל, התקשורת תציג את הסבל של הפלסטינים. לא משנה מה נעשה לישראל, מנהיגיה ימצאו תירוץ עבור מבצעי הפשע. התורה מלמדת את היהודים לנקום על סבל, תוך התעלמות מסבל אויביהם

אהוד ברק הוא בוגד מושחת, אך האשמתו בנסיגה מלבנון היא האשמה שטחית. לאחר 18 שנות כיבוש, חיילים ישראלים המשיכו לההירג שם ולוחמי הגרילה הכפילו את מספרם. במלחמה לא קיימת דרך האמצע. ישראל לא יכולה למנות ממשלה משתפת פעולה בלבנון כיוון שמדינת הטלאים הזו פשוט אינה אפשרית לשלטון. הקבוצות השונות בלבנון פועלות על פי קונצנזוס, לא על פי החלטה אוטורטיבית. יהיה אפשר לדחוף להקמת ממשלה טוטאליטארית שתובל על ידי לבנונים נוצרים – מדינה נוצרית קשוחה תהיה מקובלת במערב ותועיל לישראל. אך לבנון כזו תוכל להווצר רק עם שיתוף פעולה מצד סוריה, כיוון שהגבול השקוף בין סוריה ללבנון מאפשר מצב של יד חופשית לארגוני הגרילה האיסלאמים. לסוריה לא אכפת אם לבנון תהייה מדינה נוצרית או מוסלמית, כל עוד שהיא מוטבעת בתוך בועת ההשפעה של סוריה. העברת צפון לבנון לסוריה ויצירת מדינה נוצרית מיליטנטית בדרום היא האפשרות הכי סבירה לקיום עבור ישראל – בכל מקרה, טוב יהיה לישראל אם סוריה תספח את לבנון מאשר שרק תשפיע עליה – ישראל יכולה להתנגד לצבא סורי סדיר, אך חסר לה כוח הרצון הפוליטי למלחמה נגד ארגוני הגרילה. בתמורה לפיסה גדולה מלבנון, סוריה תסכים ליישב את הערבים הישראלים שכעת מונים רוב בחלקים רבים בגליל.

אפשרות גרועה מחלוקת לבנון עם סוריה היא דמות חזקה נוצרית שתתימך (ע”י ישראל) ללא כל תנאי. יהיה על אותו אדם להתחיל במעשי טבח, סגנון סברה ושתילה, על מנת להפחיד את המוסלמים המקומיים עד כדי כך שינטשו את תמיכתם בארגוני הגרילה האיסלאמים. בתרחיש כזה, יהיה לעיתים על צה”ל לסייע ישירות לצבא לבנון הנוצרי.

האופציה האפשרית הכי פחות רצויה היא לעודד ממשלה לבנונית תוך אחיזה הדוקה במיליטנטים. עד כה, המועמד היחיד לסוג ממשלה שכזה הוא חזבאללה. מאבקו המתמשך של הצבא הלבנוני עם ארגון פת”ח אל-אסלאם הבלתי משמעותי במחנה הפליטים נאהר אל-בארד, מציג צבא שאינו מסוגל ללחוץ אל הקיר ארגוני גרילה רבים הנמצאים במחנות הפליטים בלבנון, כל אחד מהם מלא בכלי נשק. אפילו אם תקום מדינה פלסטינאית, היא לא תתן לפליטים לחזור – עבאס מבין שאלו המונים עניים, ללא כל ניסיון בעבודה פרודוקטיבית מזה שלושה דורות, ישמידו את המדינה שלו. הפליטים הפלסטינים בלבנון הרבה יותר קיצוניים – פטריוטים – אפילו יותר מאשר העזתיים, שלא לדבר על שוכני הגדה המערבית האמידים והמתונים יותר יחסית. החלוקה שעושה עבאס של מה שהם רואים כמולדת הפלסטינית מול ישראל היא חסרת ערך עבורם. עם צפיפות אוכולוסיה של יותר מ-50,000 ערבים מחוסרי עבודה לקילומטר מרובע, מחנות הפליטים בלבנון יתפרצו, ויביאו להתחלת מלחמת גרילה מסיבית מסביב למדינה חסרת הכוח הזו. החזבאללה, הפופולארי בקרב הפליטים הפלסטינים בלבנון, הוא הכוח היחיד שיכול לעצור את הפלסטינים הללו, שבכל מקרה אחר הם אינם נשלטים.

החזבאללה הוא קיצוני וחסר אחריות עכשיו, אך הוא יתנהג באופן שונה כאשר ישלוט במדינה. החזבאללה תחת נטל תחומי האחריות האזרחיים של ממשלה, ביחסים מול צרפת ומול המערב בכלל, יתמתן כמו שכל ארגון מהפכני אחר התמתן עם כניסתו לשלטון. כעת, החזבאללה עוסק בטרור כיוון שהוא יכול להרשות לעצמו את חוסר האחריות – למעשה, השתלם לו להיות כזה. אך ברמה הלאומית, איראן לא תוכל לספק ללבנון סיוע משמעותי ובסופו של דבר תאבד את השפעתה עם חבזאללה בשלטון. לא יעלה על הדעת שממשלת חזבאללה תפתח במלחמה קונבנציונאלית מול ישראל, או שתתמוך בפעילויות טרור, תוך לקיחת סיכון של תגובה קונבנציונאלית. לחזבאללה בשלטון, שלא כמו לחזבאללה באופוזיציה, יהיה אכפת הרבה יותר אם ישראל תפציץ את שדה התעופה של בירות. אפילו עכשיו, החזבאללה אינו בדיוק ארגון טרור. הוא עובד בעיקר בתחום פרוייקטי הרווחה וההגנה. הבונקרים של החזבאללה לאורך הגבול הישראלי-לבנוני הינם בונקרים הגנתיים – בונקרים שלא נעשה שימוש בהם במהלך מתקפה. החזבאללה אוגר נשקים לטווח בינוני, שהוא גם נשק הגנתי מבחינה אסטרטגית. חזבאללה דרש שישראל תצא מלבנון וכעת מחוות שבעא הבלתי חשובות, ואינו קורא למחיקת מדינת ישראל מהמפה. חטיפת חיילים ישראלים, אם בכלל תוכננה על ידי הפיקוד המרכזי של החזבאללה ולא על ידי משוטטים מקומיים, היא משהו קטן שהחזבאללה חייב להראות לנותני החסות שלו ולתומכיו. בכל מקרה, חטיפות חוצות גבול מקומיות אינן מלחמה, והיסטורית ישראל הפגינה סיבולת גבוהה למקרים כאלה מול מצרים, ירדן ולבנון – חזבאללה לא דמיין לעצמו שחטיפת חיילי צה”ל תוביל למלחמה מול ישראל.

שיתוף פעולה עם החזבאללה הוא אי נעימות אתית, אך ישראל משתפת פעולה עם אש”ף כך שהמוסר לא צריך להוות בעיה. ישראל מתאוננת כל הזמן על כך שהחמאס חטף את שליט, אך מביעה דעתה רק לעיתים נדירות בנוגע לחיילים שנחטפו על ידי החזבאללה. לאחר שצרפת הזמינה את חזבאללה לשיחות, אירופה כולה תקבל בסופו של דבר את הקבוצה המיליטנטית. אין מה לעשות: חזבאללה הוא הוא הכח האמיתי היחיד בלבנון. להרוג אותם יובא לוואקום שלטוני. אם ישראל רוצה לדבר עם לבנון, אין עם מי לדבר חוץ מעם החזבאללה.

מלחמה בחזבאללה היא צעד חסר ערך אסטרטגי לישראל. בתרחיש הטוב ביותר, אם החזבאללה יצא מהתמונה, קבוצה מליטנטית אחרת תקום למלא את הוואקום השלטוני. לבנון, הנצורה על ידי שכנותיה החזקות וכתוצאה ממאבקים דתיים פנימיים, היא מדינה חלשה ומושפעת ממיליטנטים. אם יש הזדמנות בלבנון, הזרמים המרדניים בה יקפצו עליה – אתמול פלסטינאים אתאיסטים, החזבאללה השיעי היום, פלסטינים סונים או מישהו אחר מחר. ישראל יכולה לגרום למתיחה של משאבי החזבאללה באמצעות חבלה, אכיפה משטרתית ופעולות צבאיות ברמה נמוכה, אך היא לא צריכה להשמיד את הארגון.

החזבאללה נהנה מתמיכה כספית איראנית וממשלוחי נשק חינם מסוריה. בעוד שישראל לא יכולה לבסס מציאותית שליטה אווירית מעל הגבול הסורי-לבנוני, התקפות טילים תקופתיות על תחבורה בלתי מאושרת יכולות להגביל את זרימת הנשק לחזבאללה. הוציאו את הסוחרים הלבנונים – התומכים כלכלית בחזבאללה – מסיירה לאון ומקונגו, החליפו אותם בסוחרי יהלומים ישראלים. השתלטו על סחר הסמים שכיום מנוהל על ידי החזבאללה. כמו כן, הציפו את עזה עם סמים זולים על מנת להסיט את הנוער הערבי, במקום סמי החזבאללה המציפים כיום את ישראל.

ההגנה הפסיבית של ישראל מול לבנון לא תעבוד – אין כל הגנה פסיבית שבאמת עובדת. האיחוד הסובייטי הסכים לכל דרישה גרמנית, הציף את גרמניה עם סיוע ואספקה, ערך את כוחותיו בגבולות כמאמץ לערער את האוייב, אך הותקף בכל זאת.

השלום לא יכול להגיע בפתאומיות, במיוחד שלום שרק צד אחד מעוניין בו. שלום הוא תוצר של תשישות. אין צעד אחד יחיד, כדוגמת התנתקות, שיכול להביא לשלום, אלא רק מאמצים מתמשכים – מאמצים צבאיים. ישראל ניסתה גישה הפוכה לזו מול מצרים, מתוך תקווה שהסכם השלום יוביל ליחסי שלום – לא ולא. גם הצבא הישראלי וגם זה המצרי גדלו באיכותם מאז הסכמי קמפ דיוויד והמצרים עדיין שונאים את הישראלים. מדינות מגיעות לשלום בדרך כלל דרך מלחמות כוללות. פעילויות מוגבלות מספיקות רק בהתייחסות למטרות לא קריטיות, אך אפילו אז, ההתמרמרות המצטברת מובילה לעיתים קרובות למלחמה כוללת. בריטניה לא השמידה את ארגנטינה בסכסוך על איי פוקלנד הבלתי משמעותיים, אך לאחר מספר ניסיונות לביסוס מצב “אלזס לורן” דרך באמצעות מלחמה מוגבלת, צרפת וגרמניה פנו לדרך של שתי מלחמות כוללות, שבדרך אגב גררו לתוכן אומות נוספות רבות. לישראל חסרים משאבים למלחמה כוללת – ובהכרח ממושכת – אפילו נגד לבנון, חוץ ממקרה של שימוש בפצצת אטום על לבנון. שתי האסטרטגיות ברות הקיימא של ישראל ביחס ללבנון הן ממשלה חזקה שם, בכל אוריינטציה שתהיה, או עימות על אש קטנה שיתפרס על פני דורות ושיראה בלתי החלטי. ארגוני הגרילה הלבנונים יטילו מרגמות על ישראל, ישראל תפציץ את שדה התעופה של בירות, האו”ם יתערב, ישראל תיסוג, ארגוני הגרילה ישקמו את כוחם וכך יחזור המעגל על עצמו. ילדי ההארה הרציונאליים רוצים פתרון חד וחלק עם תוצאות מיידיות. ביחסים חברתיים, לא קיים פתרון שכזה.

ברוכים הבאים לעולם הריאל-פוליטיקה, בו האלימות עדיין שולטת.

יוון ורומא היה חברות הומוסקסואליות פתוחות, אך לא היו בהן נישואין חד מיניים. סביבה מתירנית להנאה חריגה לא צריכה לעוות את ערכי השכל הישר.

ליברליזם, בצורתו מתירת-הכול, פרח באמריקה כיוון שהמהגרים איבדו את הערכים החשובים להם ביותר ואת מסורותיהם בכך שנמסו לתוך כור ההיתוך האמריקאי, ולא פתחו כל מערכת ערכים חדשה מעבר למטרת ה-”להפוך לעשיר”. ניסוי ביצירת כור היתוך חברתי נכשל בארה”ב, כמו ברוסיה ובישראל – למעשה, הניסוי צלח בעוד שאותן חברות נכשלו.

הולנד היא מתירנית לא בגלל שתושביה הם מחוסרי ערכים, אלא בגלל שהם טובי לב באופן לא נורמאלי כלפי אחרים. עבודה קהילתית רבה או בניית סכרים, חסרונם של אויבים מושבעים מחוץ או שאיפות התרחבות, מלוכה מתונה וכמורה בלתי אגרסיבית, שגשוג ותחרות כלכלית פנימית מתונה יחסית, יצרו מנטאליות של אומה דורשת טוב – אך אנו עדיין לא רואים תוצאה של הסדר לסוטים מהנורמה שם. אומות שאין להן אויבים קבועים הן נדירות מאוד.

מנטאליות לאומית אכן קיימת, וערכים משתנים מאומה לאומה. הנורווגים ולא הדנים, הם אנטישמים. הצרפתים ולא האיטלקים, הם אנטישמים. מעטים העמים, אם הם קיימים בכלל, המעריכים את החופש מעל לביטחון או סדר, ואף פחות עמים מפרשים חופש כמתירנות כוללת, אשר אינה ערך למעשה, אלא היעדר מערכת ערכים.

חברות המורכבות ממהגרים כמו ארה”ב ישראל, וברמה מסוימת קנדה, שבמקור הייתה חברה הומוגנית מבחינה תרבותית, חסרות ערכים, אילכך נוטות לליברליזם נטול הערכים. בסופו של דבר, הם יבנו ליבה תרבותית המתאימה לאומה, או שיתפוררו. ארה”ב שרדה ושגשגה לזמן רב כיוון שהיא יצרה אינקובאטור של בידוד אוקיאני, שמרה על מעט מהערכים הפוריטנים, ודכא בהתמדה את הרב תרבותיות הקוראת למכנה המשותף הנמוך ביותר בין ערכים שונים. כיום, הערים בארה”ב נראות כנמלי חלל בין כוכביים, גדושים בזרים (aliens). עיירות קטנות ומרוחקות, ובמידה מסוימת הדרום, שמרו על האידיאולוגיה האמריקאית המקורית: סובלנות, או התנגדות למתירנות מעבר לשכל הישר.

מתירנות כוללת מתקשרת היסטורית עם התנוונות, המתחילה לפני שחברות מתחילות להתרסק. אנשים אמידים, הפוחדים מאלימות שתופעל כלפיהם, צווחים למראה אלימות כלפי אחרים. בחיפוש אחר עוד הנאה, הם נוטשים את ההגבלות המוסריות וביהירותם לא מתייחסים למה שנראה כמערכת ערכים בלתי הגיונית. חברות ללא ערכי השכל הישר, בין אם הן מנוונות כמו רומא או רציונאליות כמו רוסיה הקומוניסטית, תמיד ייפלו.

הישראלים מחקים את האמריקאים ולומדים מעט יחסית אודות טבעה של האנושיות. ניתנת תשומת לב רבה יותר לכסף ולמדעים השימושיים. האמריקאים בונים תאגידים מרכבים, אך הם לא מצליחים להבין את היחסים הבין לאומיים המורכבים. הישראלים מחליקים לאותו הכיוון.

נורמליות היא מטרה רעה עבור היהודים. היהודים הניורוטים בעלי המצב המתגבר של הפרעה אובססיבית-כפייתית (OCD) יוצרות מספר חריג של גאונים. ההבדל האינטלקטואלי בין יהודים וגויים דומה להבדל בין גברים ונשים: גרף ההתפלגות הנורמאלית של היהודים נמוך יותר. יכולתם האינטלקטואלית של גברים נוטה להיות יותר בקצוות של העקומה בעוד שנשים נוטות לכיוון הממוצע. במילים אחרות, בערך 10% יותר של גברים מאשר נשים הם בעלי יכולות אינטלקטואליות לא ממוצעות. רובם טיפש במידה שלא תאמן, אך כמה מהם חכמים במידה שלא תאמן. ההחלטה אם הסיבה קשורה לאבולציה, ביולוגיה או השגחה, תלויה ברמת האתאיזם של המתבונן.
היהודים התנודדו בין רמות קיצוניות של סכנה ובין חלון הזדמנויות, בין הייעוד הדתי הגבוה ביותר ובין רמת הקיום הנמוכה ביותר. ביחס לגויים, היהודים פיתחו את הרוח הנמרצת הדומה לזו שיש לגברים ביחס לנשים.
האם אנו רוצים אומה נורמאלית של יהודים מצ’ואיסטים או עם בעל הפרעת אובססיביות-כפייתית, אך עם זאת עם בו צומחים גאונים? התשובה היא ברורה: ישנן אומות נורמאליות רבות בסביבה, אך העולם לא צריך עוד אומה שכזו. המזל הוא, שבקיומה תחת מצור, מדינת ישראל יוצרת לחץ דמוי-גטו על יהודים ויוצרת את המספר הדרוש של הפרעות מנטאליות. בקרב האנשים הבלתי ממוצעים, רובם טפשים. האומה היהודית מייצרת הרבה אנשים מאוד חכמים, אך פי מאה יותר מטומטמים ממספר החכמים. החל מז’בוטינסקי, אשר לאלה שביקרו בשגרירויות הישראליות בברה”מ לשעבר בסוף שנות ה-80, רבים הזדעזעו למראה המספר המסיבי של יהודים מערי גטו קטנות שכמעט ולא דמו לבני אדם. כמות היהודים הטפשים-מהממוצע היא המחיר שהאומה משלמת בכדי להפיק גאונים. היום, אותה כמות הולכת לתאי הסקרים לאחר שקיבלו זריקת תעמולה ושטיפת מוח. זוהי הצבעת ההמונים.
הצבעה זו היא הצבעה על ביטול קיומה של מדינת ישראל.

בתי הספר בישראל מפחיתים במכוון את לימודי ההיסטוריה, אפילו את לימודי ההיסטוריה של הציונות. האנשים הבקיאים בהסטוריה יכולים לראות את האבסורדיות שבתהליך השלום, שבמהלכו מצופה שהאמנה תוביל לשלום, ולא ההפך. החינוך היהודי היה תמיד, אם לומר, “אנלוגי”, אך כעת הוא הופך לשחור לבן הדיגיטאלי. על ידי לימוד התלמוד, היהודים למדו להתמודד עם בעיות מורכבות ורבות היבטים, כאשר חוק אחד מושפע בדר כלל על ידי תריסר חוקים אחרים. יהודים שלמדו את הדיונים הרבניים בתלמוד יודעים שאפילו הרשויות הנכבדות טועות לפעמים, ושיש לתמוהה בנוגע להשקפותיהם. יהודים שלמדו את התלמוד היו, בצורה אופיינית, אנשים חכמים וחושבים – הם ברכו על מורכבותם של אירועים והעלו פתרונות גאוניים. ילדיהם שנכנסו לעולם החילוני בדרך כלל עלו בביצועיהם על הגויים.
כיום, החינוך הרציונאלי הישראלי שונה מאוד. רציונאליזם ומדעים מדוייקים משמיצים את הרשויות המסורתיות וגורמות לרשויות הנוכחיות – למראית עין “הרציונאלית” – להראות ככאלו שלעולם לא טועות. זה כמו מתמטיקה: דמוקרטיה (ולא יהדות) היא אקסיומטית, הממשלה נבחרת באופן דמוקרטי, ואילכך הממשלה צודקת. שלום (לא יהדות) הוא טוב, הסכם שלום הופך את השלום לדבר רשמי, ואילכך יש לפעול למען הסכמי שלום בכל מחיר. חינוך רציונאלי מכין את המוחות לפתרון מוסק רשמית אחד ויחיד, בעוד שבעולם האמיתי הפתרונות הם רבים, וניתן לגלותם רק על ידי ניסוי וטעייה. על פי ראיית העולם השח-מטית של הרציונאליסט, הנושאים והנותנים הרציונאלים שוקלים את זה את סיכויו של זה ומסכימים לקבל הדדית פתרונות מוסכמים ושלווים – בעולם האמיתי, קבוצות נלחמות כנגד כל הסיכויים – ולעיתים קרובות מנצחים.
מערכת החינוך הישראלית של היום לא מקדמת את חופש המחשבה ההלני, אך לעומת זאת היא מוחקת יהדות ואת הכישורים של ניתוח מורכב לטובת רציונאליזם פרימטיבי ובסגנון קומוניסטי.
הניסיון החינוכי של ישראל להחדיר בילדים פטריוטיות ללא יהדות מביא ללא כל ספק ליצירת לאומנות קיצונית (ג’ינגואיזם). כאשר יהדות היא אמונה תפלה, המסורות היהודיות נחשבות למוזרות עתיקה, יהודים מסורתיים נראים ביזאריים, כל האנשים שווים והערבים הם שכנים טובים – מה יכול להזין את הפטריוטיות היהודית? רק פולחן הכח. לאומיות ופטריוטיות משגשגות שתיהן או על בסיס רעיון לאומי חזק או על שנאה לאומית חזקה. הלאומיות הרוסית מבוססת על “הנשמה הסלאבית”, האמריקאית – על הפצת הליבראליות (שכעת מבלבלים בינה לבין הדמוקרטיה), הצרפתית – על עליונות תרבותית. הרוסים בטוחים בנחיתות המוסרית של האמריקאים, האמריקאים רואים ברוסים ברבריים פוליטים, הצרפתים מתייחסים לאומות אחרות כאל מאותגרות מנטלית – לאומיות אינה תואמת סובלנות ושוויון. “שונים אך שווים” היא תבנית ספקולטיבית ובלתי אמינה.
איך אדם יכול להתגאות במשהו, אם כולם שווים? לא משנה מה הם השגיכם, כהיי עור מאפריקה הם שווים לכם. אם הדת היא המצאה אנושית ואמונה תפלה, אזי על היהודים להתבייש בדתם – הנוצרים פתחו דת פופלארית יותר. רב המכר הוא הספר הטוב ביותר, הדת המקובלת ביותר היא הדת הטובה ביותר. יהודים שטופי מוח חושבים שקל יותר להתחתן עם נוצרים מאשר עם יהודים דתיים.
החינוך השמאלני זורע סכיצופרניה. אם היהדות היא ריקה וחסרת תוקף, אזי ליהודים אין כל זכות על אדמה זו. הם העריצים. הפלסטינים צודקים במלחמתם בהם. “עם זאת”, אומרת מערכת החינוך השמאלנית לתלמיד הישראלי, “עליכם לסיים את בית הספר וללכת להלחם בגבורה בפלסטינים.” כיצד? הפיתרון היחיד לסתירה זו היא שהפלסטינים, בין אם הם צודקים או לא בנוגע לאדמה, הם חלאות שיש להתנגד להם ולהורגם. יהודים דתיים חיו בדו-קיום עם הערבים במשך דורות באווירה של כבוד הדדי – החינוך החילוני הישראלי גרם לבוז ושנאה כלפי הערבים.
הערבים הם שותפי השלום שלנו. אף אחד לא מקיים שותפות עם רוצחים. אלכך, הערבים צודקים במידה מסויימת. היהודים, עם זאת, טועים במידה מסויימת. כעת לכו ושרתו בצה”ל והרגו את הערבים הנכונים – כיצד זה מעוות את המנטליות של האדם? תלמידי בית ספר לא יודעים שקונספט “תהליך השלום” הוא המצאה ישראלית, המחכה להוצאת הפטנט. האומות האחרות השיגו שלום על ידי כך שמחצו את אויביהן, לא על ידי כך שדיברו איתם לתוך מצב של עלטה.
אם יהדות היא אמונה תפלה, אז מדוע להחזיק בחברון, יהודה או ירושלים? תנו לערבים את מה שאותם קורבנות צדקניים רוצים, סגו אל מאחורי הקו הירוק, ורק אז תהרגו אותם כאשר הם יתקפו את ישראל “שלנו”. אך היהודים הצעירים שואלים את עצמם את השאלה הבאה: למה בכלל להגן על ישראל “שלנו”? מדוע לא פשוט לעבור לטורונטו? אם אין כל יהדות, אזי קנדה היא המדינה “שלנו” בדיוק כמו ישראל. בקנדה, היהודי עומד בפני קנדים, בישראל הוא עומד בפני ערבים. היהודי ההגיוני יעדיף את קנדה.
ציונים לעולם לא הצליחו לנסח אידיאולוגיה. עבורם, ישראל הייתה מקום בטוח עבור היהודים. גם קנדה. עבורם, ישראל הייתה מקום שלא מגביל יהודים בנושאי העסקה או בעלות – כיום, אין כל מדינה המגבילה אותם. עבורם, ישראל היתה מדינת היהודים, אך לא עוד: כאשר הערבים מונים 34% מהאוכלוסיה הצעירה. הציונים הראשונים רצו מדינה יהודית רק מכיוון שהם לא היו מאוד חילונים. הקיבוצניקים, האתאיסטים הנלהבים, נזכרים בנוסטלגיה בארוחות השבת עם הסבתא. לדור השני חסרה החוויה הפטריארכית אך הוא הוחדר באינרציה האידיאולוגית. בשנותיהם המאוחרות, רבים מהקיבוצניקים מהדור השני הפכו לתבוסתנים אולטרא-שמאלנים. הדור השלישי מכיר רק מימד אחד מיהדותם: שנאה כלפי ערבים ובוז כלפי מרוקאים.
אנשים בונים מדינות כיוון שהם רוצים להיות שונים מאחרים וכיוון שאינם יכולים לסבול את דרכיהם של האחרים. סובלנות ושוויון מטשטשים את הגבול. מדינה יהודית יכולה להתקיים רק מתוך הנחה שאנשים אינם שווים – ושיהודים חשובים יותר מאחרים, וספציפית שחיי יהודים חשובים יותר מחיי ערבים, בדיוק כמו שהמתנחלים האירופאים באמריקה שמו את חייהם מעל אלה של האבוריג’אנים. הסיבה היחידה המתקבלת על הדעת לחוסר שוויון שכזה, במקרה הישראלי, היא יהדות – אך עדיין מערכת החינוך שוחקת את מעמד המדינה היהודית בכך שהיא מטילה דופי ביהדות. חוסר שוויון מורה על חוסר סובלנות כלפי אלו הדורשים שוויון – הומוסקסואלים, ערבים ושמאלנים. חוסר סבלנות שומר על ערכינו האהובים.
אם, אכן, קיימים כל ערכים.

משפחות יהודיות צעירות ועולים אינם יכולים להרשות לעצמם דיור. התשובה הנכונה היא לא להכניס עובדים ערבים אלא ליישם שתי גישות שוק חופשי בסיסיות. האחת, בעלי הקרקע – בכלל זה הקרקע החקלאית – יוכלו לבנות עליה ללא כל הגבלה. שנית, ביטוח החובה יחליף את כל ההיתרים – על חברות הביטוח, ולא סוכנויות הממשלה, לבדוק את בטיחות הבניינים. שתי פעולות אלו יפחיתו את מחיר הדיור לפחות בחצי, ואפשר שעד פי ארבע. אך מי רוצה ליישמן? הבירוקרטיה מעוניינת בכוח רגולטורי ובשוחד מהקבלנים. הממשלה רוצה מיסים גבוהים יותר מנכסי נדל”ן יקרים יותר. בעלי הבתים שמחים מהעליה האינפלציונית בערך הנכסים שלהם.
קבלנים ישראלים צועקים שהפסקת זרם העובדים הערביים יעלה את מחיר הבניין. אלו הן שטויות. מחיר כוח העבודה מגיע לפחות מ-100$ למטר מרובע מתוך מחיר כולל של 800$-6000. שימוש בכוח עבודה יהודי יקר יותר לא יגדיל את מחיר הנדל”ן ברמה שיהיה ניתן להבחין בה. אם כוח העבודה הערבי הינו כה זול עכשיו, איך יכול להיות שהדירות כה יקרות? חוקי האיזור, במיוחד ההמרה הכמעט בלתי אפשרית של קרקע חקלאית גורמת למחיר הקרקע להמשיך ולעלות. כמות עצומה של נהלים הופכת את ההשמעות להם ליקרה יותר ויותר.חלק העבודה במחיר הכולל אינו משנה. הממשלה יכולה באבחת יד אחת לקזז את עליית המחיר כיוון שמעבר מכוח עבודה פלסטיני לאמצעים הכוללים גישה נרחבת יותר לעובדים תאילנדים, ועד הקלת הנטל המנהלי שיגדיל את כמות הבנייה ויוריד את המחירים.
יתרון עיקרי שיש לעובדים הערביים לקבלן הישראלי הוא שהערבי מתאים לכלכלת השוק השחור. עובדים ערבים רבים מקבלים משכורות במזומן ללא שהקבלנים ישלמו מיסים או הטבות המגיעות לעובדים. הקבלנים מעדיפים את העובדים הערביים גם בגלל הפתגם העתיק “הקונה לעצמו עבד יהודי, קונה אדון לעצמו”. עובדים ערבים ממושמעים יותר.
איכותה הנמוכה של העבודה הערבית הפכה מזמן למשל ושנינה, אך כיוון שרק ללקוחות נדירים יש את המשאבים לתבוע קבלנים רשלנים, האחרונים אינם מעוניינים להעסיק עובדים יהודיים שקדנים.
החוק הישראלי דורש שעובדים מהגרים מפלסטין יחזרו לבתיהם בלילה במקום שישהו בישראל על מנת להתעסק בפעולות טרור. ערבים רבים שוכחים את החוק כדי להמנע מתורים ארוכים במחסומים, הם ישנים במפעלים, מחסנים ובניינים בלתי גמורים. קבוצות קטנות של אזרחים יכולים לחפש מהגרים בלתי חוקיים אלו ולדווח עליהם חזור ושוב למשטרה, ובכך לדאוג לכך שהמשטרה תפעל על פי המידע. רוב הערבים יבחרו להשאר בפתחלנד שבגדה המערבית במקום לבלות שעות כל יום במסע לעבודה בישראל.
ערבים נשארים בישראל רק בגלל שהם יכולים להיטפל כלכלית ליהודים. הפסיקו להעסיק אותם, הפסיקו לקנות מהם, הפסיקו לתמוך במוסדות שמעסיקים אותם. הם יעברו.

יהודים שנולדו בישראל, שהושראו על ידי המנטאליות המצ’ואיסטית שלאחר 1967, מושכים בכתפיהם אל מול קורבנות השואה: מדוע הרשו לעצמם לההרג כמו צאן לטבח? מדוע לא נלחמו? היהודים שגדלו ברוח הסובלנות וההתפייסות אל מול גרמניה מחפשים את האשמה בקרב אחיהם שלהם – כביכול, הם התנהגו כתת-אנושיים. האמת היא, האנשים בדור השואה התנהגו באופן אנושי מדי. חישבו על רוסים קנאיים שלהם לא הייתה כל מנטליות גטו – הם נכנעו בשקט לטבח של סטאלין. בזמן מלחמת העולם השנייה, האסירים הרוסיים מתו במאות אלפיהם מרעב, אך לא התקוממו נגד שומריהם הגרמנים. אין אומה עם טענה חזקה יותר ללאומיות מאשר האמריקאים, אך סיפור ההתרדרות האסירים האמריקאים בספרו של קורט וונגוט בית טבח 5 מאשר לחלוטין את האירוע. האמריקאים הסכימו שהממשלה תשחט אל ילדיהם בכך ששלחה אותם למלחמות מיותרות בוויטנאם ובעיראק. חיילים צרפתים ובריטיים קיבלו על עצמם מוות בטוח ב-וורדון במקום לדחות את זכותה של ממשלתם לגרום למותם.

יהודי השואה אשמים בחילול שם האל כיוון שנכנעו לרוצחיהם. ישנן, עם זאת, נסיבות מקלות: היסטוריה של רדיפות אנטי-שמיות חוזרות ונשנות ולעיתים פוגרומים גרמו ליהודים להיות מוכנים לקראת המוות – הגרמנים, הלאטבים שלהם ומשתפי הפעולה האוקראיניים רסקו את כבודם העצמי של היהודים לפני שרצחו אותנו. במקרים רבים, הסיכויים הקטלניים הוחבאו והיהודים דמיינו על ישועה עד שהיה מאוחר מדי. ליהודים ישראלים אין את התרוצים הללו.

ההצהרות המוסלמיות, כוונותיהם והאידיאולוגיה שלהם ברורות: בטווח הארוך, הם לא יקבלו את קיומה של מדינה יהודית במזרח התיכון. מטרותיהן של פצצות האטום של צפון קוריאה, פקיסטן ואיראן הינן ברורות: תל-אביב, חיפה ואשדוד. חוסר נאמנותם – או לאומיותם – של ערביי ישראל הינה ברורה: במשבר, מספיק מהם יקומו להרוג יהודים. העובדה שהממשלה ישראלית מבצעת בגידה על כל צעד ושעל, החל ממתן הר הבית למוסלמים ועד שליחת סיוע לערביי עזה, אינה נתונה לעירעור. הפירות החמוצים של תהליך השלום עם האוייב המושבע אינם כל סוד – יותר מ-7000 הרוגים יהודים. המפה של מפת הדרכים נמצאת באינטרנט לעיני כל: המדינה הפלסטינאית משאירה לישראל מדינה ברוחב 16 ק”מ שרוב שטחה הוא מדבר הנגב. יהודים ישראלים יהירים מזלזלים בקורבנות השואה בגלל שהלכו כצאן לטבח אל מותם – ישראלים, מצדים, מקבלים את הסיכון הקטלני הזה כחמורים. כבשים משלימות עם גורלן – חמורים מתעלמים ממנו.

ישנה סיבה נוספת לכך שאפלטון העניק את זכויות ההצבעה במדינתו האוטופית רק לאריסטוקרטים אנשי הצבא. הזכויות שייכות רק למי שמוכן להלחם עליהם. דמוקרטיה דמיונית מאפשרת לחמורים שטופי מוח לבחור בממשלה ההורגת אותם על מזבח תהליך השלום. דור השואה היהודי, לפחות לא בחר במי שיוציא אותו להורג.

קבוצות טרור יכולות להסתדר ללא מימון נרחב – הן יכולות לסחוט או לאסוף תרומות קטנות. אספקת נשק גם היא לא חשובה להם מאוד: שפע של נשקים לא עזר לאף ארגון גרילה, אך רבים מהם נלחמו עם רובים ישנים ורמונים עבודת יד. החזבאללה מקבל טילים, חמאס יוצר אותם מדשן, ושניהם נורים על ישראל. שני דברים הינם קריטים למחבלים: תמיכה ציבורית של מטורתיהם המידיות ובסיס טריטוריאלי. התמיכה הציבורית מבטיחה למחבלים שלא יהיה פיזור של משאבים פיננסיים ולוגיסטים. הבסיס הטריטוריאלי, חוף מבטחים בטוח שכזה, קטן ככל שיהיה, מאפשר להם להתאמן, לאגור נשק ולהרגע. ממשלות יכולות להביס מחבלים או על ידי השמדה עקובה מדם של התמיכה הציבורית או על ידי כיבוש אותו חוף מבטחים. ברק נתן לחזבאללה חוף מטבחים דומה בעמק הבקעה, שרון נתן לחמאס את עזה.

המחבלים יכולים להרשות לעצמם חוסר אחריות. הם מתחבאים בקרב אזרחים, מקבלים מציאות של נקמה נגד האוכלוסיה והתשתית, ומציגים דרישות לא מציאותיות. ארגון הטרור של החמאס חלם על שליטה בעזה. ימים לאחר שהשלטו עליה, החמאס עומד בפני מצב שונה לחלוטין: אחריות. לפני מספר שבועות, החמאס היה נלחם בישראל בעוד שהיה משאיר את העבודה השגרתית בידי הפתח. לפתע, החמאס הוא זה שצריך לדאוג לשנאים שהוצאו מפעולה לאחר התקפות התגמול הישראליות. ערביי עזה כעת רואים בחאמס אחראי לאספקת המים והחשמל הרציפה מישראל, לפתיחת מעברי הגבול, להמשך הסיוע מחו”ל. החמאס מוכרח כעת לעזוב את שאיפותיו הטרוריסטיות ולתנהג כממשלה. הממשלה האיראנית, אחת מנותנות החסות של החמאס, מתעלמת לחלוטית מהצרכים הכלכליים של אזרחיה והינה מתעלמת מהסנקציות המוטלות עליה, אך איראן הענקית עם יצוא הנפט המסיבי שלה יכולה להתמודד עם תקופת קושי – עזה אינה יכולה. שבועיים של מצור יכריחו את ערביי עזה לחזור לעידן הברונזה, זו הפלסטין שבה הם טוענים שהם חיים. כמו אש”ף לפני שנים, על החמאס לעזוב את הרטוריקה הפטריוטית שלהם ולקבל את מציאותה של ישראל, או להביא לסנקציות שיהפכו אותו לבלתי פופולארי.

החמאס לא תכנן להשתלט על עזה. אלימות הרסנית מצד שני הצדדים התדרדרה, מכה תחת מכה עד שהפתח ניסה להתנקש בהנייה והחמאס הגיב לניסיון. התמוטטותו של הפתח בעזה הפתיעה את החמאס שהתכוון לנקום באותו המטבע ולא להביא להפיכה. החמאס טוען שנסיגתו המכוונת של החמאס כך שיראה כאילו החמאס התכוון להפיכה הינן מוטעות לחלוטין. עבאס בקושי הצליח לפתות את החמאס אל המלכודת, א מפקדי הפתח ידעו שאין להם כל סיכוי בעזה. עבאס היה שמח להשאיר את העיר הענקית בידי החמאס. לא מצרים ולא ישראל רוצות לשלוט בהמונים הפלסטיניים בעזה – עבאס, גם הוא, היה רוצה מדינה פלסטינאית ללא העזתיים.

לאחר ההשתלטות הבלתי רצוייה, החמאס פעל כדי להחזיר את המצב לקדמותו. הנייה הציע מיד לקרוא לכל תומכיו לכבד את הפסקת האש. הוא הגיע עד כדי כך שהציע ממשלה ללא החמאס, שתורכב מטכנוקרטים עצמאיים. החמאס קרא לפלסטין מאוחדת. אך יהיה להנייה קשה מאוד להוריד את ידיו מעזה. הפתח ידרוש הסכם פשרה משפיל שיסיר את החמאס מהסצנה הפוליטית הפלסטינית.

החמאס קרוב להיסטריה. עשורים של מאבק סבלני התבזבזו בגלל צעד שגוי אחד – ההשתלטות על עזה. ניצי החמאס, שלא יכלו לספק תשואות חיוביות, קראו למלחמה כוללת נגד הפתח. הפוליטיקאים של החמאס מפצירים במצריים לקבל את שלטונם הבלתי מכוון בעזה – סגירת הגבול המצרי הינה אחת מסיוטים רבים שיש להם. הפתח, לא ישראל, הטיל מצור על עזה על ידי כך שביקש את הפסקת משלוח הדלק לעזה. החמאס לא ירה כל טיל על ישראל לאחר ההשתלטות – רק כוחותיו של הפתח עושים את העבודה על מנת להביא לתגובות הישראליות.

החמאס דומה לטליבאן: קבוצה של קיצונים מיליטנטים המשתלטים על מדינה. אך עזה שונה בתכלית מאפגניסטן: בעזה, אין כל מקום להתחבא. מולה עומאר היה מתון ביותר ביחסי חוץ, ואפילו נלחם בייצור סמים, מקור ההכנסה הראשי של האפגנים. אך, כיוון שהיה פונדמנטליסט, הוא לא יכל לסרב לאוסמה המוסלמי מאוד. בעזה הקטנטנה, כמעט כל קבוצת גרילה היא איום פוטנציאלי על החמאס. החמאס ישמיד את הקבוצות המיליטנטיות המתחרות, וישראל תוכל להכניע את האחרות בקלות. אין כל סכנה של טליבאניזציה בעזה תחת שילטון החמאס. לעומת זאת, החמאס ילך בעקבותיו של ארגון האם שלו, האחים המוסלמים, ויהפוך לארגון איסלאמי מתון.

להשאיר את החמאס בידי עזה אינה מספיקה. ישראל צריכה להרשות לחמאס להרוס את הפתח בגדה המערבית. לאחר מכן עליה לתת לירדן להציב את כוחות שמירת השלום שלה בגדה המערבית. לאחר שהחמאס והפתח ימצו זה את כוחותיו של זה, וללא כל תשתית פוליטית של מדינה פלסטינית, ירדן תספח את המובלעות הפלסטיניות בגדה המערבית בתצורת קונפדרציה. ישראל תשאר עם ירושלים, ההתנחלויות ואולי גם חברון.

ישראל טועה לחלוטין בתמיכתה בפתח. שלום עם בוגדים הינו חסר ערך. ישראל חתמה על הסכם שלום עם אמין ג’מאל מלבנון רק כדי לראות כיצד ההסכם הוקע חודשים לאחר מכן. הסכם שלום עם הפתח יאפשר לישראל לסגת מהשטחים – מה שהיא יכולה לעשות גם ללא הסכם. הפתח לא יכול ולא רוצה להלחם במיליטנאטים האנטי-ישראליים. החמאס זכה בבחירות בגדה המערבית. סיוע לפתח מערערות את האמון באמריקה ובישראל בעולם הערבי: עם כל הרטוריקה, המערב מסייע לבריונים כנגד מפלגה שנבחרה באופן דמוקרטי. הפלסטינים שונאים את הפתח – חבורה של גנגסטרים ומאפיונרים. החמאס, על אף שהוא אוייבנו, הינו הגון הרבה יותר מהפתח. שלא כמו הפתח, החמאס לא יחתום ברצון על הסכם שלום, אך הוא יכול להציע לישראל דבר חשוב יותר: שלום בר קיימא.