בתי ספר יהודים קהילתיים ודתיים בגולה חייבים להציג למערך השיעור גם שיעורי לאום: היסטוריה של ישראל, והיסטוריה של יהדות המקום- ובעיקר האנטישמיות המקומית. היהודים חייבים לזכור עמוק בפנים שהמקומיים שונאים אותם- ועל הקהילה היהודית העולמית להבין שישראל היא התקווה היחידה שלה.

מפגשים תכופים הם דרך חשובה לבניית קהילה, אולם זוהי גם הדרך להרוס קהילה. יהודים שנפגשו במרכזי הקהילה חיזקו זה את זה, אך גם הראו זה לזה שלא יקרה כלום אם יתבוללו. אם היהודים רוצים להישאר שונים, חובה עליהם ללמוד להיות חסרי סובלנות – לא משיחיים וג’יהדיסטים, אלא חסרי סובלנות ברמה סבילה- על ידי חומה של בידוד תרבותי. זה צריך להיות מקובל לגנות יהודים שבאים לארועים קהילתיים עם בנות זוג גויות. להכנס לנישואין שכלה הינו דבר מבזה. זה אמור להיות בסדר למחות ליד מרכזים קהילתיים שעורכים פעילות שמעודדות התבוללות. היהודים חייבים לנטוש את התקינות הפוליטית.
ארועים יהודים משעממים לא מושכים איש, והיהודים האמידים מתעבים בידור פרימיטיבי. כפי שאחד הקוראים שלי העיד, חובה להפוך את הבידור היהודי למשובח מהמעלה הראשונה. היהודים הראוותניים לא יתנגדו לשלם פרמיות מנופחות על ארועים משובחים- “יהודי” צריכה להיות מילה נרדפת ל”טוב ביותר”. ארועים יוצאי דופן לא יהיו תכופים, אך הם כן יטעינו את הקהל היהודי לתקופות שבין לבין.
בתי ספר בחינם ליהודים הינם הכלי הטוב ביותר להלחם בטמיעה. המחיר הגבוה של החינוך הפרטי והאיכות הירודה של החינוך הציבורי יוצר מצב בו חובה על הקהילה היהודית לממן לימודים לילדיה. חובה עלינו לוודא שבתי הספר לא יחטאו למטרה, אלא יחדירו בילדינו ערכים יהודיים. זה לא יהיה פשוט, אולם כל סוג של חינוך יהודי יהיה טוב יותר מהעדר חינוך שכזה. מכללות יהודיות חייבות לחזור להיות כאלה, במקום כור היתוך להתבוללות כפי שהם היום.

היהדים אינם יכולים להתפשר על חינוך ילדיהם, אולם בתי הספר היהודים כיום נחשבים לנחותים לבתי הספר הפרטיים ככלל. הנחיתות הינה בלתי נמנעת: היהודים הינם מעטים, בלתי הספר הם מונופוליסטיים, ואין כל דרישה לשיפור תחרותי. ארגון כיתות ליהודים בלבד בבתי ספר פרטיים זו אפשרות נוספת. בתי ספר נוצריים הם ההימור הטוב ביותר. גם שם השוביניזם הקהילתי מספיק בולט כדי לוודא שלא יהיה ערבוב בין הילדים.

היהודים המתבוללים לא התבוללו לגמרי. הם נישאים לגויים מכיוון שהם אינם רואים סיבה לא לעשות זאת – אולם מאוד אכפת להם מהמתרחש בישראל. הם מרגישים בנוח עם יהודים אחרים. דמיון של 3000 שנה לא מתפוגג בדור אחד. היהדות נמצא שם, ועלינו לעודד אותה.

הנביאים הבטיחו לנו פעם אחר פעם שכאשר תשוב ישראל מהגלות, אלוהים ילחם למעננו. כמו כן, התורה מבטיחה שאלוהים יחדיר פחד בלב המקומיים והם יברחו מהארץ למעננו. האם זה אומר שאל לנו לעשות דבר?

רבנים הבינו שמדובר באבסורד, והסבירו שעל היהודים לשאוף לשלמות- ושברגע שכולם יחזרו בתשובה, אז יפעל אלוהים. זו אינה הצעה מעשית. מקריאה בתורה ברור שהיהודים ככלל מעולם לא היו צדיקים.אביו של שמשון שהעלה מנחה על גבעה בסגנון פגאני, על סמך עצתו של זר- ודאי היה מראה שכיח. היהודים הפרו בדרך קבע את הדרישה לשחרר עבד בשנתו השביעית, וביטול חובות בשנה השישית, ודתיותם לא הייתה אדוקה. אם נסמוך על חזרתה בתשובה הפתאומית של כלל האומה היהודית, עדיף שנהגר לקנדה.

דווקא ההיפך הוא הסביר. קודם על היהודים להשתלט על הארץ (דברים 30:5), ורק לאחר מכן לדבוק באלוהים (פסוק 6). הצלחה לאומית מולידה פטריוטיות- והפטריוטיות תמיד תרה אחר בסיס דתי שיצדיק אותה. במצריים דרשו היהודים בדרך קבע סממנים לתמיכת האלוהים- וקיבלו. גם היום נדרש אותו התהליך- הוכחה, ואז אמונה.

ביציאת מצריים, אלוהים נתן ליהודים את הכוח למלא אחר מצוותיו: פרעה שחרר אותם והמצרים נתנו להם זהב. היהודים נאלצו לצעוד- הם לא שוגרו באורח פלא לארץ ישראל. גם היום, אלוהים נתן לנו בולדוזרים להשמיד איתם את מסגד אל אקצא, ונשק גרעיני לשמור איתו על גבולות הארץ. אולם החובה ללחום היא שלנו. אולם הקרב כבר הוכרע בזכות היתרון שנתן לנו אלוהים על פני המוסלמים.
אם היהודים יגררו את רגליהם, הבעיות יהפכו לבלתי עבירות. אפילו אתיאיסטים מתעבים את רעיון הויתור על הר הבית למוסלמים, אולם זו אינה בעיה שכן תמיד נוכל לכבוש את המקום מחדש. הבעיה הגדולה יותר היא שאם לא נפתור את בעיותינו עם הערבים, האו”ם בסופו של דבר ידרוש בעלות משותפת על ירושלים. דרוש מנהיג בקליבר של דויד המלך כדי לגרש את האו”ם מירושלים. אולם זוהי טעות! מצרי פשוט בשם נאצר גירש את האו”ם מסיני ב67′. מיליציה סומאלית דלת אמצעים גירשה את האמריקאים, ומחבלים יהודים גרשו את הבריטים מישראל. הפחד המשתק מדעת הגויים הקהתה את חושינו ועיוורה אותנו לעובדות. איננו עוד ציונים, אלא יהודי גטאות מפוחדים. אולם הפעם הגטו אינו בוורשה, אלא בשדרות.

המדינה הפלסטינית בגדה אינה הבעיה האמיתית שלנו. נוכל תמיד להפגיז אותה. הבעיה היא האוכלוסיה הערבית בתוך ישראל. אזורים רבים בנגב והגליל כבר אינם נגישים עוד ליהודים – ואזורים רבים ביפו וחיפה הופכים למסוכנים לא פחות מראמאללה.

מצעדי הגאווה של ההומואים גם הם אינם בעיה. הבעיה היא ממסד השמאל בישראל שתומך בהם. היהודים כמעט מורגלים לדיכוי ברמה הגנטית, ומראים נכונות להכנע בפני כל כוחנות. הציונים מתאימים לדפוס הקוגניטיבי. היהודים הלכו אחריהם כמו שהם הלכו אחר הרבנים לפניהם. השמאל הפוליטי הסית את הציונות ושולט במוחם של מרבית הישראלים. אלוהים וההגיון הוכרעו בידי התקשורת.
אולם זוהי רק אשליה. דבר לא ינצח את ההגיון של התורה. כל סטייה לא תזכה לאריכות ימים. אם נתעלם מדעת העולם, נגרש את הילידים העוינים, ונאמץ את היהדות כאידיאולוגיה לאומית, יהיה לנו טוב. אחרת, נמשיך להיות מפוחדים וטיפשים עד אובדן המדינה.

טמינת ראשינו בחול היא שיצרה את בעיית הפליטים. ממשלה נורמאלית מזמן הייתה אומרת: “אתם גורשתם כדי לפנות לנו מקום. אין חרטה. אין פיצויים, ואין שיבה. אין לנו טענות נגדכם- הייתם אנשים טובים שהגנו על אדמתם מפני פולשים. אבל הפסדתם, ועכשיו אנחנו כאן. על פי השקפת עולמכם יש לכם כל זכות ללחום, ועל פי השקפתנו יש לנו כל זכות לומר לכם לא.” הערבים הם אנשים נורמאליים, אשר יכבדו תשובה כנה. אבל אף אחד אינו מוכן לגלות סובלנות לפחדן שאינו מוכן להכיר בפשעיו, ושברור לכולם- כולל הוא עצמו- שהוא משקר. אפילו אם לא היו מרגישים הערבים שיש להם זכות על הארץ, עצם השקר היה מעורר את כעסם.

ממשלת ישראל מסרבת להכיר בפלסטינים הזרים כפליטים, בטענה שהם עזבו מרצונם. אולם אם הם עזבו, מדוע נאסר עליהם לחזור? אמנת זכויות האדם האירופאית אומרת בבירור שאסור לפשוט אדם מאזרחותו. אולם ברור לנו שאלה הם חוקים של גויים שאינם תקפים לגבינו.

הממשלה מכירה בחולשת טענותיה, ועוברת לטיעון “המדינה היהודית”. היא מציעה לפליטים יישוב מחדש בגדה. אולם אם יהדותה של המדינה (כלומר אי ערביותה) מטרידה אותנו, מדוע אנו עושים עניין מ300 אלף איש רוצים לחזור כאשר יש מיליון וחצי ערבים כבר בתוך ישראל?

הם הבעיה האמיתית- והם בכלל לא רוצים ללכת לשום מקום. אם ערבי ישראל, שהם הפלסטינים שחיים בשטחנו, מורשים להתקומם בעשרות אלפיהם ועדיין לשמור על אזרחותם, מדוע אנו אוסרים על הפלסטינים הלבנונים לבוא לארץ בשל ההתקוממות של אבותיהם?

הממשלה מתעקשת על “גלותיות לייט”, לאחר השיבה, הפליטים יוותרו מגורשים, אך פחות – כלומר ייושבו בגדה במקום בלבנון. כמעט וכלל הפליטים הגיעו ממישור החוף, ואיש מהם לא הגיע מהגדה. אם יישוב הערבים מחדש 20 קילומטרים מיפו זו הצעה מקובלת, מדוע לא להרחיק אותם עוד עשרה קילומטרים וליישבם בירדן?

צביעות היא מדיניות אכזרית.

בתחילה, זכויות הפרט התייחסו למרחב האישי בלבד. המדינה הוגבלה מהתערבות בענייניו הפרטיים של האזרח. אל לרוב להתערב במעשי היחיד בביתו. אולם במקרים צרים, אפילו התנהגות פרטית בבית אינה מקובלת. היהדות לדוגמא דורשת טוהר דתי שיוגבל לשטח זעום של קרקע- ארץ ישראל, ואין לראות באף אחד מהמתגוררים בשטחה כאזרחים פרטיים. אף אחד מהבתים בארץ אינו נסתר מעיני האל. כל אזרחי ישראל הם דיירים בשטחו של אלוהים ועליהם לציית לחוקיו. אכילת חמץ בפסח, אף בכותלי ביתך, נחשב לעבירה במדינת ישראל. מלבד המקרים הצרים הללו, הפרטיות גוברת על האינטרס הציבורי – או במילים אחרות, האינטרס הפרטי מתחיל היכן שהציבורי מסתיים. זכויות הפרט, אם כן, הן החופש מהתערבות ציבורית בסוגיות שאינן באמת רלוונטיות לציבור.

זכויות הפרט הפכו עם השנים מ – “חופש מ…” ל – “חופש ל….”. לפני מספר עשורים בלבד, הומוסקסואלים טענו שזכותם לחיות כאוות נפשם מכיוון שעיסוקם בזמנם הפרטי אינו עניינה של החברה. לאחר שהשיגו את מבוקשם, ההומוסקסואלים קבעו כי אורך חייהם אינו רק עיסוקם הפרטי אלא בעלי חשיבות ציבורית. וכך החלה התעמולה ההומוסקסואלית (“שיעורי סובלנות”) בבתי הספר. המגזר לא הסתפק עוד מחופש מפני רדיפה ודרש חקיקה אקטיבית בדמות נישואין מעוגנים בחוק. כיום דורשים הומוסקסואלים ויזות הגירה לבני זוג זרים. הם דורשים הכרה חברתית והיתר לאמץ- שמטרתו הפצת האינטרסים שלהם בציבור- אותו התחום ממנו הם דרשו חופש.

כל חוק גורר הגבלות. קל לראות זאת: חובה להגדיר חוק. הגדרות יוצרות גבולות, וגבולות הן מגבלות. דוגמת האימוץ כוללת מגבלות רבות: הדבר נעשה לטובת הילד ולא לטובת ההורים המאמצים. האימוץ ניתן למבוגר מוסרי ואחראי – ולא לדוגמא, לנער. כל איסור מגביל את חופשו של מישהו. במקרה שלנו- חופשו של הנער או המבוגר הבלתי אחראי. לכן רעיון חופש הפרט יכול להוות עילה להפיכת כל חוק על פניו.

יישום זכויות הפרט כנגד האינטרס הציבורי מאפשר לשופטים לקבל שליטה מוחלטת על החקיקה החברתית, שכן כל חוק מפר את זכויותיו של מישהו. במקרה אחד נודע לשמצה, בית המשפט העליון בארה”ב פסק שלבית קולנוע “דרייב אין” מותר להקרין סרטים המכילים עירום ואלימות למרות שבקרבת מקום ניצבה כנסייה, בטענה שהנזירות יכולות להסיט מבט או לסגור את החלון. המצב אף גרוע מכך בישראל, בה בית הדין ממנים את נציגי החוק לבד, ואיבדו כל קשר עם הציבור הישראלי. לאחר שהכנסת העבירה חוק יסוד: כבוד, בית המשפט קיבל את הסמכות לפסול כל חוק שפוגע בכבודו של אדם. בית המשפט רואה במחסומים כפגיעה בכבוד הערבים, ומורה בדרך קבע לממשלה להזיז אותם.

דרך אחת להלחם באקטיביזם של השמאל היא חקיקת חוקי יסוד שחופש מוגדר רק כתגובה לפלישה שרירותית. כל עוד כל מי שנוסע בכביש חייב לעבור במחסום- כבוד האדם אינו נפגע. אולם גישה זו חופשת אנשים רבים למגבלות בלתי סבירות. הרי אין צורך לערוך חיפוש ליהודים. מה גם שאפילו פרשנות צרה זו של החוק מאפשרת הרחבה בידי בתי הדין: הצבת מחסום בפאתי ירושלים במקום במרכזה יפלה רק נגד תושבי השכונות ולא נגד כלל תושבי העיר.

כדי למצוא פתרון, עלינו להצביע על הבעיה. אקטיביזם שמאלני בישראל וארה”ב מתמקד ברשויות מרכזיות ולא מקומיות. הסבר אפשרי הינו ששינוי מדיניות בכל מחוז זו מטלה מורכבת, אולם הסבר מוצלח יותר היא שהרשויות המקומיות נוטות להיות הגיוניות יותר. לעומתן, הכנסת ובית המשפט העליון, כמו מקבילותיהן בארה”ב, מנותקים לחלוטין מהציבור. חברי הכנסת תלויים בפרסום לשם היבחרם: לאפן הצבעתם כמעט ואין השפעה על תוצאות הבחירות. השופטים אף מנותקים יותר מדעת הקהל: למעשה, הם חופשיים לחלוטין ויכולים להתעלם ממי שעולה על רוחם. ההגיון מסתיים בדרג הרשות המקומית.

חובה לפרק את בית המשפט העליון. על שופטים מקומיים שנבחרו ביישוביהם להיות הסמכות המשפטית הבכירה ביותר. אין כל צורך לחשוש מהגיוון הרב במערכת המשפט שיקרה כתוצאה מכך. במרבית המקרים, הפרשנות תהיה זהה, מאחר ושופטים יבססו את החלטותיהם על תקדימים קודמים של עמיתיהם. הגיוון ישקף אמות מידה חברתיות, כמו שזה צריך להיות. עיירות מסוימות יפגינו יותר פתיחות כלפי זכויות הפרט, בעוד שאחרות ייטו לכיוון ערכים מסורתיים. סטנדרטיים לאומיים, עם זאת, מובלים למכנה המשותף הנמוך ביותר: אף אחד לא מטיב מכך מלבד הניהיליסטים.

אסונות לאומיים מסיתים את הפוקוס מזכויות הפרט לליכוד קהילתי.ישראל השרויה בלב העולם המוסלמי נמצאת במצב אסון תמידי. תעמולת זכויות הפרט הורסת את הליכוד הלאומי שלנו. התקשורת משכנעת את רפי השכל שבטחונם טמון בחתיכת נייר עליה מקושקשת המילה “שלום”, ושמחסומים שמצילים את חייהם פוגעים בכבודם של הערבים.

זכויות פרט קיימות רק ברמה המקומית, והיישום הנכון שלהן הוא עידוד מי שאינו אוהב את חוקי המקום לעזוב למקום אחר.

כאשר התאונה במפעל יוניון קריבאד גבתה את חייהם של אלפי פועלים הודים בעיר בופל, אמא תרזה טסה למקום במטוס של המפעל והתפללה עם המקומיים למחילה: בקיצור, התפללה שאף אחד לא יתבע.
מחילה היא ילדם האהוב של המדכאים.לא במפתיע, מדינות רבות אימצו את דוקטרינת המחילה הנוצרית: היא מאפשרת לשליט לעשות מה שהוא רוצה לנתיניו – הוא יכול להתעלל בהם עם מיסים ומלחמות, ואז לומר “סליחה”.

המחילה לעיתים מוצדקת על סמך קשרים דמיוניים לחלוטין: המדכאים והמדוכאים שייכים לאותו העם, פועלים למען אותה המטרה, ואותם ההבלים.
המחילה היא אף קריטית יותר למשטרים דמוקרטיים בהן פוליטיקאים נאלצים להיות דמגוגים. הם משקרים כדי להבחר, ואומרים לבוחרים דברים שהם רוצים לשמוע- רק כדי לבצע מדיניות הפכוה לאחר מכן. במערכת הבחירות הבטיח רבין אמצעים קשוחים נגד הטרור הערבי,אולם באותו הזמן ניהל שיחות סודיות עם ערפאת באוסלו בתמורה לקול הערבי. רבין היה אשם בלא פחות מבגידה במולדת בעצם קשריו עם האויב, והפרת אמונים כלפי הרוב היהודי. מעשיו הובילו לטבח של יהודים ואינתיפאדה. אולם הממסד מגנה את הוצאתו להורג בידי יגאל עמיר, ובכך פוטר את רבין מפשעיו. גישה דומה רווחת כלפי אריאל שרון, כאשר נזקפים בכל עת מחדש הישיגיו מהעבר כדי לחפות על ההתנתקות ומסירת רצועת עזה לידי החמאס. מרבית הפוליטיקאים בישראל אשמים בהפרת אמון בוחריהם, והמחילה הפכה לכלי קריטי להבטחת הישרדות הממסד והשיטה.

רבנים חסרי כנות גם הם נכנסו לזירה המושכת של האפולוגטיקה הפוליטית, ומחנכים את היהודים לכבד את דיני המלכות, לא לשנוא זה את זה, ולשאת את עול הממשלה. התורה עם זאת ברורה בדבריה: “לא תטה אחר דעת רבים לרוע”. הצייתנות היהודית לדיני המלכות חייבת לעמוד בשני קריטריונים: אל לחוק להיות מרושע או רודפני. במילים אחרות, אל לו להרע משמעותית את מצבם של היהודים בניגוד לאמור בתורה. במקרה זה אנו מחוייבים ללחום. איסור השנאה תקף רק כלפי יהודים שומרי תורה ומצוות. על היתר נאמר: “ומשנאיך אשנא”. האיסור על נקמה כנגד יהודי אחר תקף רק במצב סנהדרין פועל ומתפקד שיעשה את העבודה במקום הקנאים. ודאי שזה אינו המקרה בישראל המודרנית, בה בתי הדין של השמאל עושים יד אחת עם הערבים.
החלופה למחילה היא צדק, ובמקרה שלנו לא נמצא אותו בבתי הדין.

חזבאללה מרוויח, ישראל מבזבזת. המחבלים ושותפיהם הפושעים בישראל מתעשרים ומתחזקים, בזמן שממשלת ישראל מתפשטת מנכסים יקרי ערך. וגרוע מכל- הקרב אבוד – ברגע שהמשטרה פושטת על ערוץ הברחה אחד, שני נפתח מיד. במקום למגר את עסקי הסמים, המשטרה לכל היותר מפנה את הדרך לארגון פשע יריב. בפועל, המשטרה אינה יותר ממחסל פרטי בשירות ארגוני הפשיעה.
משטרת ישראל כושלת בעיקר במאמציה להתמודד עם קבוצות שמייבאות קוקאין ומתאמפתמינים מדרום אמריקה, שכן זו היא הדרך היעילה ביותר להדיר את הסמים של חזבאללה מהשוק. אולם יש אופציה אף טובה יותר: הפכו את כלל הסמים לחוקיים והתירו שימוש תחת פיקוח רפואי.

האמת היא שבאמת לא אכפת לי ממטורפים שבוחרים להרוס לעצמם את החיים עם סמים. כל עוד אלכוהוליסטים מורשים להרגו עצמם באיטיות, ושלום עכשיו מורשים להסית ישראלים לבחור בהתאבדות, אין כל סיבה לסמן את הנרקומנים כמוקד רדיפה. אני מודאג יותר מ99 אחוזי היהודים שומרי החוק שנפגעים מהחסמים המלאכותיים שהציבה הממשלה על השימוש בסמים. הנרקומנים גונבים מאיתנו, הם מהווים עול בלתי פרופורציונאלי על מערכת הבריאות, והם מחזקים את אויבינו. הרשו להם להרוג את עצמם אם זהו רצונם- אך לא להרוג את כולנו.

הבה נתמודד עם הבעיה האמיתית- אויבי המדינה. הבה נפשוט מהם את רווחי הסמים בכך שנהפוך את הסמים לחוקיים. הציבו אותם בכל בית מרחקת באישור רופא. אם כבר כמות הנרקומנים רק תרד ברגע שלא תהיה כל מעורבות אסורה או משיכה. הסמים לא יהיו עוד פרי אסור, מרד חברתי, או נחלת האליטות. להיפך- מעתה הם ישויכו רק לחולשה נפשית של מסכנים.

התורה אוסרת במרומז על שימוש בסמים. השתייה המופרזת זוכה לביקורת, כך שדוואי שהסמים אסורים. אולם ממשלת ישראל, שמתעלמת מכלל מצוות התורה, הינה האחרונה שיש לה זכות להצדיק את רדיפת הנרקומנים על בסיס הלכתי. מה גם שבמקרים של מצוות סותרות, עלינו ללכת עם זו שמשפיעה על החברה כולה: סיוע לאויב הינו חמור יותר מאיסור צריכת סמים. בעוד שהתורה מציגה שלל עונשים מסמרי שיער על פשעים שונים, היא דווקא שותקת כאשר נוגע הדבר לאלכהוליזם. למרות שהתמכרות לסמים מכשילה את מטרת האדם בעולם, אין זו מטרתה של החברה לאסור את השימוש בו. הסמים היו חוקיים בבריטניה עד לפני 80 שנה.

ללא קשר לטרור, אבל דומה במובנים רבים ניצבת הזנות. התורה אינה אוסרת זנות כאשר הזונה אינה יהודיה: יהודה נגד לפקוד זונות בדרך קבע כעולה מסיפור יהודה ותמר,ואל לנו להעמיד פנים שאנו מוסריים יותר ממנו. אם נהפוך את הזנות לחוקית – ייצא העיסוק מתחום הפושעים ויוטלו עליו מיסים שיתרמו למדינה. קרובנותיו הראשיים של האיסור על זנות הן הזונות עצמן. הן חיות תחת צל האיום התמידי של הפושעים והמשטרה. בחברה שמחנכת את ילדיה לדו קיום עם מוסלמים, מה הבעיה שלנו עם זנות? ממש כמו עסקי הסמים, רווחי הזנות הפכו את ארגוני הפשיעה בישראל לבעלי כוח אדיר, שאפשר להם להשחית את המשטרה.

עשרות מדינות התירו את הזנות, כולל הולנד, גרמניה ואזורים מסוימים בארה”ב. האם אנו יותר מוסריים מהם? מיסוד הזנות משפרת את תנאי העוסקים במקצוע ברגע שהוא הופך לחוקי ונתון לחוקי תעסוקה. לקוחות יהנו ממחירים נמוכים יותר ברגע שהמתווכים העבריינים יסולקו מהמקצוע, ויורשו להנות מיחסים בהסכמה בין מבוגרים מבלי שירחף איום הענישה מעל ראשם. ארגוני הפשע יפסידו- אז למה לא?

הפלסטינים צודקים: אין טעם לדבר עם ישראל. כמו כל עם, היהודים מבינים רק כוח. וכך אפילו סלאם פיאד מצא עצמו משבח את האינתיפאדה בעל כורחו.

הפלסטינים לא יכולים להסכים להסדר בו יישארו ההתנחלויות בידי ישראל- אפילו שהן מהוות רק 7 אחוזים משטח הגדה. היהודים שבנו את גושי ההתנחלויות אינם טפשים: מיקומן האסטרטגי חשוב בהרבה מגודלן הפעוט. ההתנחלויות ישבשו כליל את הגבולות הפלסטינים, יקשו על התנועה בגדה ויהוו תזכורת יומיומית לשליטה הישראלית. עד כה, ניכר כי הנקודה היחידה שניתן עוד לדבר עליה היא האם תחובר הגדה לרצועה בגשר או כביש.

מנהיגים אינם רוחשים וזוממים- אלא טיפשים להחריד. אם מישהו הצליח לעלות לשלטון, עליו להיות מקובל על כולם. עליו להיות בינוני לכל היותר, חסר חזון, ומושחת. מנטאליות הקומנדו של מנהיגי ישראל, שאינה מותירה כל מקום לתכנון אסטרטגי, מסתדרת היטב עם הנאיביות של השמאל בהנהגת ארה”ב, מדינה השקועה בבוץ של שתי מלחמות מטופשות בעיראק ואפגניסטן ללא כל תוכנית יציאה, ובעלות של פי מאה מהסיוע הצבאי לישראל.

מנהיגים אינם קשובים לאינטרס הציבורי, ואכפת להם רק מאישורם של עמיתיהם. ממשלת ישראל נוהגת כתבוסתנית בכדי להתחבב על הממשל האמריקאי.

האיראנים נוהגים בחשדנות כלפי המערב. הם יהיו מוכנים לייצא את האוראניום שהפיקו אם רק יבצע המערב את מהלכיו קודם לכן. הם רוצים כבוד, ולא ייכנעו לאיומים.

למנהיגים יש לעיתים רעיונות מפתיעים בטיפשותם: וילסון בנושא השלום (למרות שהוא שיקר, כלל הנראה בכדי לענות על תעמולת השלום הקומוניסטית), אובאמה במזרח התיכון, ובוש בעיראק.

גרמנים ורוסים מתבוננים באותם האירועים, אותה המלחמה, ורואים אותה באופן שונה בתכלית. כך היה גם בין הרוסים והאמריקאים במלחמה הקרה. זה לא בגלל שצד אחד טוב, בעוד השני רע- או שמדובר בערכים הפוכים בתכלית. היה זה מכיוון שהצדדים פרשו את האירועים אחרת. בלייר התחנך על חינוך אקסקלוסיבי, הוא ראה בערבים בני ברית מסורתיים, ורחש בוז ועוינות כלפי היהודים. אובאמה שבא מרקע שמאל קיצוני אידיאליסטי, ואשר ניחן בהזדהות אוטומאטית לנכבש והמוסלמי, הבטיח מהרגע הראשון את התדרדרות היחסים מול ישראל. מנהיגי המערב פשוט אינם רואים את הלך הרוחות במזרח התיכון באותה העין של היהודים. מונחים כמו juden, ירושלים, פוגרומים, טרור ומלחמת הישרדות אינם אומרים להם דבר.

קחו לדוגמא אפילו יהודים זרים. כאשר יהודי החצר של הבית הלבן- דניס רוס – מקבל לידיו את הטיפול ביחסי הבית הלבן מול סוריה או איראן, האם הבוסים שלהם מוטרדים ולו במעט שאולי יהיו אלה מוטים לטובת ישראל בהתנהלותם? ואותם היהודים, שהוטלה בידיהם המשימה אנטישמית במהותה- האם הם נרתעים? או שמא הם פועלים ללא היסוס… בפועלם, הם חוברים למערכת הביטחון הישראלית, המתייצבת מאחורי ארה”ב בניסיונות ההתקרבות לסוריה- גם במחיר של סיוע צבאי לאויבת מרה של ישראל.

מנהיגי ישראל חולים בנפשם. ברק נשבר ועבר לתבוסתנות לאחר פיגועי חזבאללה בארגנטינה, אשר באו כנקמה על הוראתו לחסל את מנהיג הארגון מוסאווי. למרות שברק הוא טקטיקן מבריק, אין לו חשיבה אסטרטגית מעבר לפתרון המיידי הקרוב. ליברמן, שיומרתו הנפוליאנית לנצח תנסה להשכיח את מוצאו בעיירה קטנה במולדובה – אשר מהווה מקור בלתי נדלה לבדיחות בקרב יהודים רוסים – יעשה הכל בשביל קצת יוקרה. אולמרט וליבני נרדפים בשל עברם בימין. שניהם ניסו להתנער מהסטיגמה, בעוד שנסוגו בו בעת ממטרות שמאלניות. הם הקדישו את חייהם לרדיפת ימנים בכדי לטהר את מצפונם מעברם המוכתם.

נתניהו נקרע בין נפשו היהודית והשכלתו האמריקאית, בין מחויבותו למדינה שבעבורה מת איו, לבין מחויבותו ללובי האמריקאי שהמליך אותו בשיראל, בין תמיכתו העקרונית במטרות הימין, לבין סלידתו מאנשי ימין. כניעותו לדעת הקהל העולמית הפכו אותו לדמות שנואה במחנה הימין, אולם הוא עדיין נשאר עוף זר ומוזר בחוגים בינלאומיים. חוסר יכלותו להתגאות באף הישג מדיני מעיבה על טיבו המשיחי.

אין ספק שהיה מוטב לכולם אם כלל מנהיגי העולם היו מוחלפים בחבורה אקראית של בריוני רחוב.

המזרח התיכון לא רק שאינו קרוב לשלום, הוא על סף התפוצצות. באזור יש רק חמש ישויות שניתן לכנות אותן “מדינות”. מצריים ואיראן הם מוקדי הכוח, סוריה וישראל שחקנים משניים, ותורכיה מביטה מבחוץ. כל היתר אינן יכולות להיחשב מדינות מבחינת ההשפעה והכוח שיש להן. ירדן היא מדינת אפרטהייד בה שלושה רבעים מהציבור אינו שותף להכרעות פוליטיות. ואין שום זעקה בינלאומית בנושא. ירדן אף אינה נשלטת בידי כלל הבדואים בשטחה, אלא בידי שבט אחד בלבד. יתר השבטים חיים על קצבאות בשביל לשבת בשקט. בעוד כלכלתה של ירדן מתפוררת, ציפיות הצרכנים רק עולות בהתמדה. שבטים כעוסים עוד ימוטטו את המלוכה, והפלסטינים יחסלו את מי שנותר.

תימן כבר קרועה בסכסוכים שבטיים. העסקה האמריקאית עם איראן שהותירה את הוטיס ללא תמיכה מטהרן לא תחזיק מעמד. ארה”ב אינה יכולה להציע לאיראן דבר שישתווה לנתח גדול מתימן.
ערב הסעודית לא התפתחה לכדי מדינה אמיתית מאז ימיו של לורנס איש ערב. לקרוא לסעודים ברבארים תהווה עלבון לגאלים העתיקים. מדינה שמייצאת טריליוני דולרים בנפט נכשלה כליל בביסוס תעשיה אחרת מלבד נפט. עושרות הנפט של סעודיה ממוקמים באזורי השיעים, שעם הזמן יפלו תחת השפעה איראנית, ואז כיבוש איראני.

זה מוביל אותנו לשאלה הכלכלית: מלבד איראן, עיראק ומצריים, למדינות ערב אין שום כלכלה, ושום סיכוי לפתח אחת. מצריים ואיראן הן שתי המדינות היחידות באזור שפיתחו מוסר עבודה. ניתן לטעון שפעם היה זה בנמצא גם בסוריה, אך זו איבדה את מוסר העבודה לפני מאות שנים. גם תורכיה פגרת מאחור אחרי המערב. ניכר כי עד כה הצליחו החברות המוסלמיות לשרוד משתי סיבות בלבד: החברה הפרימיטיבית תחת משטרים טוטאליטריים לא ביקשה קצבאות ותשלומים גבוהים מדי, ושנית, עושרות הנפט ריככו את כעס העם. אולם כיום האוכלוסיה מתפוצצת, הדמוקרטיה הביאה עימה את הדרישה לסובסידיות, והנפט הולך ואוזל.

לא ניתן להקים מדינות על סמך רצון בלבד. איטליה וגרמניה הן אפילו לא בנות 100 שנים, וגם בהן נמצא קווים בדלניים. הערבים נגררים רחוק מאחורי אירופה מבחינת קידמה חברתית- לפחות במאה שנים. היכולת להתגורר במדינה נובעת ממסורת ארוכת ימים של צייתנות לכוח מרוחק- ולא לשליט הכפר.

המזרח התיכון ישוב לבסוף לחלוקה ההיסטורית בין איראן, מצריים, וסוריה. כל יתר המדינות יפלו לתחום ההשפעה של מדינות אלה. לחימה במגמה זו נידונה לכשלון. לבנון אבודה, תימן תחזור לממשל שבטי, והדבר הכי טוב שיכול לקרות לירדן זה אם ישתלטו עליה הפלסטינים, מה שיאפשר לישראל ספח את הגדה בכל סכסוך עתידי. מבחינה זו, סחבת הרגליים של ישראל היא דווקא אופציה לא רעה. במקום לתמוך במלוכה חסרת העתיד בירדן, על ישראל לתמוך בחמאס ולסייע לו להפילה. אומנם נאבד מדינת חיץ מול סוריה, אך במילא יש לנו גבול עם הסורים.

ניכר כי המזרח התיכון חוזר למצבו הדו קוטבי הרגיל. תורכיה תיפול לידי איראן, וישראל למצריים. כבר הפסדנו במערכה הזו לפני 2500 שנה, ואין סיבה להיות אופטימיים כיום. לאיראן יש נפט. היא עשירה יותר ממצרים, והפרסים חכמים יותר מהמצרים. לפני שנים, ישראל יכלה לכרות ברית עם איראן החלשה. כיום אותה האיראן מנצחת קרב אחר קרב מול המערב, ואינה זקוקה לציונים.

אינני מנסה להעריך את אויבינו יתר על המידה, שתי המדינות ייוותרו חלשות מאוד. יהיו אשר יהיו הישיגיהן בעולם העתיק, כיום שתי האוכלוסיות מפגרות אחר המערב בחינוך, טכנולוגיה ועושר. עם זאת, מדובר באוכלוסיות אסרטיביות ואגרסיביות, שסופן להשתלט על האזור כפי שהברבארים השתלטו בעבר על רומא. הצלחתן היחס של החמאס וחזבאללה נגד ישראל מאשרות שבמלחמה ופוליטיקה, הנחישות גוברת על הטכנולוגיה.

המזרח התיכון הולך להתמלא נשק גרעיני. ברית גרעינית עם איראן יכולה הייתה להיות אופציה מעולה לפני חמש שנים לישראל. כיום, זה ייראה ככניעה. בין אם נתקוף באיראן או לא, צה”ל אינו מסוגל לעצור את המדינה מלהשיג פצצה בסופו של דבר. גם אם משטר אחר יירש את האייתולות, אין זה סביר שתוכנית הגרעין תזנח. וגם אם איראן כן תנטוש את תוכנית הגרעין, עדיין יש מולנו תוכניות במצריים, סעודיה וסוריה, בנוסף לפצצות מוכנות שנמכרות בידי פקיסטאן וצפון קוריאה. באווירה הפוליטית הנוכחית אין שום סוכי שישראל תתקוף במצריים או סעודיה. כמו כן, בטוח שהנשק הגרעיני יגיע לבסוף לידי מחבלים. איראן כבר איימה זאת בגלוי אל מול הרתוריקה האמריקנית.

סאם האנטינגטון יאמר שהמוסלמים אינם מעוניינים בלחימה פנימית, ממש כמו שהוא שלל שרוסיה אי פעם תכבוש את גיאורגיה… נכון, הערבים, כמו עמים פרימיטיביים אחרים נוטים להיות ציניקנים, ואינם נסחפים בקלות אחר הרתוריקה הלאומנית- וגם אינם ששים למלחמות רחבות היקף. אבל עם זאת ההיסטוריה הערבית מלאה מלחמות רחבות היקף: כדוגמת מלחמת איראן עיראק. הנשק הגרעיני יגרום לערבים להתנגד אף יותר למלחמות רחבות היקף. אולם התנגדותם אינה שוללת את האפשרות למלחמות מעין אלה. זהו עניין של הסתברות בלבד שמתישהו יעלה לשלטון מנהיג מטורף במדינה גרעינית. כמו ביתר העולם, הנשק הגרעיני יהפוך לנשק של כבוד, והמנטאליות הערבית לא תהסס להשתמש בו לאחר התגרות.

אפילו אם תחסך מאיתנו מלחמה גרעינית, הערבים הספיקו לאגור צבאות אדירים. צה”ל הוא אולי הצבא הרביעי בחוזקו העולם, אך הערבים רוכשים פי עשרים יותר נשק מאיתנו. יתרונו של צה”ל כבר נעלם כליל עם הצטיידות הערבים מטילי נ”מ מתקדמים. פיצוץ האוכלוסין במדינות ערב מאפשר להן לקיים מלחמות רחבות היקף, דבר שישראל אינה מסוגלת לעשות. הערבים משפרים ללא הרף את צבאותיהם, בעוד שהיהודים איבדו את רוח הלחימה. ב48′ ניצחנו בזכות להט לאומני, ב67′ זה היה מזל. ב73, ניצחנו כי המצרים לא היו באמת מוכנים למלחמה ניידת. במלחמה כיום, לישראל לא יהיו כל יתרונות.
אם ישראל רק תשכיל לא להתערב בעניינים פנים ערביים, מדינות ערב לבסוף כבר יהרגו את עצמם במלחמות גרעיניות פנימיות.