האלטרנטיבה היחידה שיש לישראל פרט לקיומה כמדינת “חיל מצב” היא חיבור כולל ועמוק עם הערבים, במיוחד במישור הכלכלי. המצב כיום הוא שונה בתכלית מזה שהיה ב-1948. הערבים התנהגו כבריונים כלפי הילד החדש בשכונה, גילו שהוא חזק, וקיבלו זאת. באופן דומה, אמריקה נלחמה ברוסיה על אדמת סיביר במלחמת 1918-1925, אך לאחר מכן החלה לשתף איתה פעולה. הערבים חששו מלהילחם ב-1967, ונלחמו להחזרת סיני ורמת הגולן רק ב-1973. ישראל אינה יכולה לפתח כלכלה בסגנון הונג-קונג כיוון שהמדינות הערביות, שלא כמו סין, חסרות ערך במובן הכלכלי ויחסית פתוחות ולכן המערב אינו זקוק לישראל כמתווכת. ישראל יכולה להפוך לנציגת המערב במזרח התיכון, ולהציע לערבים נתיבי השקעה והזדמנויות פיננסיות בסביבה המזרח תיכונית המוכרת. הערבים לא יתקפו את ההשקעות והבנקים שלהם עצמם.
ישראל הולכת בנתיב של דרום אפריקה המנוחה – דחיית שינויים דמוגרפיים ופוליטיים ברורים, תיקון סטאטוס קוו שלא ניתן להגן עליו, פעולות צבאיות היסטריות וביסוס מדינת משטרה. אך היום, דרום אפריקה בונה מדינה דמוקרטית המגרשת באופן בלתי פורמאלית את השחורים. השחורים לא מצליחים במגזר העסקי הדרום אפריקאי, ועולם התאגידים הוא לבן. התאגידים משחדים את השחורים באמצעות רווחה ועבודות קלות בשכר גבוה על מנת שיקבלו את השלטון בפועל של הלבנים. המאזן הבלתי יציב הזה יכול להעלם בכל רגע נתון, אך לעת עתה הוא עדיין מתקיים. לבנון הצליחה לקיים מאזן דומה בין נוצרים ומוסלמים שלהם ייצוג בממשלה ובפרלמנט. הדרום אפריקאים הלבנים מתירים אחוזים אסטרונומים של HIV (30%) לצד פשע, ואבטלה (40%) בקרב השחורים. אחוזים אלו קרובים לאידיאל של רבין שרצה לבודד את עזה באופן בו הערבים יהרגו אחד את השני (וכל הנראה ירעבו) כמו עכבישים בצנצנת.
התקשורת הבין לאומית מהללת מספר קטן של שחורים בממשלה הדרום אפריקאית ובמגזר מנהלי התאגידים, בעוד שרוב השחורים ממשיכים להתקיים כאספסוף. השמאל הישראלי יישם בהצלחה את הגישה הדרום אפריקאית במשך עשורים שלמים, אך החל מ-1990 הושם הכסף היהודי היכן שנמצאים הפיות השמאלנים, וכעת הוא משמש בכדי לסבסד את הערבים באופן נרחב.
תוכנית השלום הסעודית אינה לגמרי בלתי מציאותית. רוב צאצאי הפליטים הערבים -1948 לא יחזרו לישראל. הם כבר יושבים במדינות אחרות, הם קיבלו אזרחויות במדינותיהם, והם לא יעברו לישראל בכדי להיות אזרחים סוג ב’ מתוך רגש נוסטלגי. בתרחיש הגרוע ביותר, 300-400 אלף הפליטים הפלסטינים שחיים מחוץ לרשות הפלסטינית וישובו לישראל לא יוסיפו הרבה לאוכלוסיה הערבית. חוץ מזה, הסעודים קוראים ל”פתרון צודק” בנוגע לסוגיית הפליטים, לא לשיבה – והם יקבלו את הפיצויים שיממנו האמריקנים.
הסעודים דורשים מישראל לנטוש את מזרח ירושלים, אך הפלסטינים יושבים שם בכל מקרה. המקום הוא נטול מיהודים הלכה למעשה. המוסלמים לעולם לא יחתמו על הסכם של עם ישראל שבמסגרתו יהיה עליהם לוותר על תביעתם על ירושלים. השמאלנים הישראלים מדמיינים שהם יכולים לספח את פרברי ירושלים ולתת אותם לפלסטינים בתור “מזרח ירושלים”. זה לא יעבוד.

התמיכה הסינית בדרישות הסוריות להחזרת רמת הגולן מדגימה שינוי מהותי במדיניות הסינית. כמדינה שמסורתית התנהגה כבדלנית, סין הולכת ומתקדמת לכיוון הגישה הגלובאלית. העולם של אימפריות מתחרות, הסחר הולך יד ביד עם הפוליטיקה. מאזן הסחר, משלוחי הנפט, עסקאות הנשק ומושגים דומים הנוגעים לכמויות כסף אדירות קיימים במסגרת יחסים בין ממשלתיים.

אימפריות ענקיות כמו סין קיבלו בעבר מציאות של אי-שמירה על החוק באזורי הגבול המרוחקים. בחברה של חופש המידע, הפרת חוק באזורי הגבול מפורסמות לציבור, מפורשות כחולשה, פוגעות במוניטין ומסכנות את המדינות המושפעות מהפרות חוק שכאלו. כעת, כתוצאה מהצורך להשליט סדר בגבולותיה, סין משתפת פעולה עם וייטנאם, צפון קוריאה, הודו, פקיסטן, רוסיה, איראן ומדינות מרכז אסיה – האזורים הבעיתיים בעולמנו. סין לומדת מהמצור האמריקני על יפן במהלך מלחמת העולם השנייה, סין מתאמצת לאבטח אספקות נפט ומשתדלת לגוון את שווקי הייצוא שלה. סינים גולים רבים מציעים למדינות בהן הם חיים הזדמנויות במסגרתן השפעתה של סין גוברת – הזדמנויות מפתות מדי מכדי שיהיה אפשר לוותר עליהן.

סין לא תתקיף את ארה”ב. גם יפן לא התכוונה לפלוש לאדמתה של ארה”ב כשתקפה בפרל-הרבור. סין, כמו יפן שלפני מלחמת העולם השנייה, היא פשוט איום גדול. פרוליפרציה גרעינית, עסקות נשק, בריתות מעשיות עם מדינות שונות ללא התחשבות בהשלכות פעילותה על מדינות אחרות, רכש של נפט וגז ממשטרים מפוקפקים, עקיפת סנקציות שהוטלו על מדינות מוחרמות ועוינות הממסד הסיני כלפי אמריקה – כל אלה הופכים את סין למסוכנת.

ולמרות הכול, המערב מממן את סין ע”י עשיית עסקים עמה, מספק לסין גישה לשוקי ההון הבינלאומיים במקום לחתוך את חבל ההצלה הזה, ובראש ובראשונה – המערב מרשה לסין לגנוב מוצרים וטכנולוגיות מערביות. כולם יודעים שסין עוסקת בסוג השוד הגרוע מכל – סחר פיראטי במוצרי היי-טק וטכנולוגיות היי-טק – אך המערב מתיר את הגניבה הזו. המערב מספק לסין גישה חופשית לזיכיון בעל הערך הרב ביותר – ידע. הורים ומשלמי מיסים מממנים אוניברסיטאות, והצרכנים המערביים משלמים עבור המחקר התאגידי כאשר הם רוכשים מוצרים חדשים. סין קוטפת את פירות המחקר התיאורטי והיישומי של המערב במחיר של מנוי למגזין מדעי.

קינות המערב על חוסר יכולתו להתנגד לגניבה המאסיבית של ההון הרוחני בידי סין אינן כות. על אף שאי-אפשר לשלוח את סין לבתי כלא קונבנציונאליים כמו כל גנב אחר, אפשר להכניסה לכלא של מצור כלכלי.

לא אכפת לי מערפאת. רק שתדעו, את לערפאת הקיפו אנשים נוראיים, כמו מנהיג ה”תנזים” מרוואןברגותי,” אמר חוסני מובארק לניוזוויק ב-2001. ישראל מהרהרת באפשרות לשחרר את ברגותי, וכבר שחררה רבים מלוחמי ה”תנזים”. ישראל כבשה את הגדה המערבית ב-1967 כתגובה לטרור ערבי, שעוצמתו הייתה קטנהבהרבה ממה שמתרחש בימים אלו, בזמן שבו ישראל מוותרת על השטחים.
ישראל פינתה 600,000 ערבים – 30% מאוכלוסייתה של ישראל – ב-1948, אך מקבלת את הישארותם של 1.4 מליון ערבים, 34% מהדור הישראלי הצעיר בתחומה.

ישראל תמשיך להיות חסרת עמוד שדרה פוליטי, עד שהפוליטיקאים שלה יחליטו בנוגע למספר שאלות בסיסיות.
האם היהודים מקבלים מציאות של רוב ערבי בישראל? אם לא, אז מדוע? בגלל שמדינה היהודית חייבת להישאר יהודית? אם כן, עד כמה יהודית היא מדינה שבה 34% ערבים ו-19% סלאבים? כמה יהודית היא הפוליטיקה של ישראל, כשרבין וברק עלו לשלטון על בסיס הקולות הערביים?
כיצד יכולים היהודים להתמודד עם הבעיה הדמוגראפית הערבית בישראל? הערבים לא יעזבו את ישראל המשגשגת מרצונם החופשי. הם לא יקבלו את הרעיון של ליברמן, הקורא לחבר את המובלעות הערביות בגליל למדינה הפלסטינית. האם היהודים מוכנים לפנות את הערבים מישראל בכדי לשמור על צביונה היהודי? אם כן, מדוע לא לעשות זאת עכשיו, לאור העובדה שערבים ממשיכים להתרבות. אם לא, אז למה ישראל?
למה להקים את המדינה היהודית בפלסטין במקום להקימה באוגנדה? מתוקף חשיבותה המקראית של ארץ ישראל? אז איך יכולים היהודים לתת לערבים את יהודה, ובמקום זאת ממשיכים להיאחז באזור החוף שאין לו כל חשיבות על פי התנ”ך?

אם אנחנו מוכנים להגן על מדינה יהודית בארץ ישראל חרף רצונות המערב והמוסלמים, אזי גירוש הערבים אל מעבר לנהר הירדן היא האפשרות היחידה הנתונה בידנו.

רק לעיתים רחוקות במדינות טוטאליטריות אין כל מערכת משפט. לעיתים קרובות, הן משתמשות בחוקי “אד הוק” ומעקמות את החוקים כך שיתאימו לרצונותיהם החולפים והמשתנים של השליטים. חוקי “אד הוק” מנתצים את החברה, כיוון שהם הופכים את תפקודה של החברה לבלתי ניתן לחיזוי. דמיינו לכם שפעם אבן תיפול לרצפה ופעם תרחף באוויר, שהלחם לעיתים יינתן בחינם ולעיתים מחירו ירקיע שחקים, שמכת חשמל לפעימים תהרוג ולפעימים תרפא. חברה שומרת חוק דנה את פושעיה, אפילו אם היא מעריצה או מכבדת אותם. רובין הוד ובוני קלייד ניצודו בסופו של יום, על אף שאוכלוסיות המדינות שלהם אהבו אותם.

חשבו על עניין הטרוריסטים הפלסטינים אותם משחררת ישראל מבתי הסוהר שלה. האם אסירים אלו הם חיילי האויב, פושעים, או קורבנות אי הצדק הישראלי? ישראל דוחה את האפשרות האחרונה, ואכן רוב האסירים הפלסטינים נדונו בעוון רצח לצד סיוע או ניסיון לרצח. יחסי חוץ לא משפיעים על גורלם של הפושעים. הסיבה החוקית היחידה למהלך של לשחרור אסירים היא התייחסות אליהם כאל חיילי אויב.

אם האסירים הערבים הם חיילי האויב, הם הופכים אוטומאטית לפושעי מלחמה שבמכוון ביקשו לפגוע באזרחים. חוק פסק הדין הבין לאומי קובע שיש להוציאם להורג ולא להחזיקם בשבי או לשחררם. אף מדינה לא שחררה פושעי מלחמה שהורשעו פשוט כחלק מחתימה על הסכם שלום עם אויביה לשעבר, ובוודאי לא כמחווה גרידא כחלק מהכנות למשא ומתן לשלום. קריטריון שחרור טרוריסטים פלסטינים “ללא דם הידיים” הוא אבסורדי מבחינה חוקית. כישלון בניסיון לבצע פשע כתוצאה ממעצר אינו נחשב נסיבה מקלה.

האסירים הערביים המועטים שביקשו לפגוע בחיילים ישראלים ולא באזרחים אינם פושעי מלחמה, אלא שבויי מלחמה. הם, עם זאת, אינם אסורים כחיילי אויב, אך דינם נגזר בבתי המשפט הישראליים. לבתי המשפט הפליליים אין כל סמכות שיפוטית בנוגע לשבויי מלחמה – כפי שאכן הכיר בכך בית המשפט העליון כאשר הרשה לממשלה לשחרר אסירים ערביים מ”סיבות פוליטיות” ללא כל הסכמה משפטית. אם האסירים הערביים הם שבויי מלחמה, אזי בתי המשפט הישראליים חרגו מאוד מסמכותם המשפטית בכך שקבע את גזר דינם, וישראל פעלה באופן בלתי סביר בכך שכלאהרה את שבויי המלחמה, לעיתים למשך עשורים שלמים. כמו כן, תנאי הכליאה הם קשים הרבה יותר ממה שמוגדר עבור שבויי מלחמה באמנות הבין-לאומיות.

אם הערבים המשוחררים הם חיילי האויב, אזי ישראל נמצאת במלחמה פתוחה מול הפת”ח אליו הם המשתייכים. ללא כל הסכם הפסקת אש, ישראל חייבת להפציץ את פת”חלנד במקום לממן אותה על ידי העברת כספי המיסים.

הממשלה הישראלית ובית המשפט העליון השמאלני עוברים עברה בוטה על החוק בכך שהם משחררים את הטרוריסטים הערביים כיוון שהרשות השופטת אינה מפחדת משליטת הציבור או התקשורת, והיא רואה עצמה כעומדת מעל החוק. אם בכלל קיימים חוקים בישראל.

תלונותיו של צה”ל אודות המחסור בתקציב ובמתגייסים מדגיש את הניהול הלקוי כל כך של הצבא הישראלי. צבא שהיה במקור צבא קטן, נועז ומקצועי ביותר, הפך היום לצבא המשלב את התכונות הרעות ביותר של צבאות האמריקני והרוסי: הוא דורש תותחים יקרים ובשר תותחים זול. צה”ל מעורב בפוליטיקה, כפוף לבירוקרטיה ומכור לצעצועי הצבא סופר-יקרים האמריקניים שטרם נבחנו, מבקש להתגבר על חסרונותיו המוסדיים באמצעות כמות וכסף.

מלחמת לבנון של 1982, ובמידה רבה גם זו של 2006, סימנה שינוי במאזן הרצונות. עד אז, הערבים נלחמו מתוך רגשות איבה ויהודים – בעוז ובהתלהבות. כעת הערבים חדורי אידיאולוגיה בעוד שתעמולת שלום לצד ויתורים מתמשכים לאויב הערבי הפכו את היהודים לבלתי ששים אלי קרב. עם זאת, מספר המגויסים נראה טוב מאוד: מספר ה”סרבשניקאים” המוצהרים מגיע לסך של 7% בלבד המשוחררים מהצבא מסיבות רפואיות, רבים מהם מסיבות מוצדקות. מוסריותה של החברה נמוכה עד כדי כך ש-4% מהצעירים ברי הגיוס הם פושעים מורשעים, אך בישראל אין כל בעיה של התחמקות מגיוס.

רוב התלמידים בישיבות מסרבים לשרת בצה”ל. על אף שהתעמולה האנטי-ציונית מצד הרבנים החרדיים משחקת תפקיד עקרי בכל הנוגע לסרבנות זו, גם צה”ל מנכר את תלמידי הישיבות בכך שהוא מצפה מהם לשרת ביחידות המעורבות של חילונים ודתיים יחד. יחידות מעורבות אינן מאפשרות את קיומו של אורח חיים דתי. צה”ל יכול להכניס בקלות את תלמידי הישיבות לצבא על ידי יצירת יחידות דתיות מובהקות ללא כל רמז של חילוניות – הדבר יפריך את עיקרי התנגדותם של הרבנים לגיוס. במקום זאת, צה”ל מציג את שטיפת המוח הפציפיסטית החילונית שלו, שכה שנואה על יהודים נורמאליים, ובודאי על הדתיים. בנוסף לאווירת ההפחדה הבלתי יהודית כלפי מתגייסים צעירים מצד חבריהם משכונות קשות כאלה ואחרות, פלא הוא שכה מעט יהודים מסרבים לגיוס.

צה”ל מנצל את כוח האדם הקיים באופן בלתי יעיל. בנות מקבלות תפקידי תמיכה משמעותיים רק לעיתים רחוקות, שלא לדבר על תפקידים קרביים. אפשר לגייס ערבים לתפקידי תמיכה ובניין – תנו להם להוכיח את נאמנותם למדינה היהודית. מילואמינקים כמעט ואינם מקבלים כל הכשרה בזמן האימון התקופתי שלהם. היחידות הלוחמות הזמינות מבזבזות את הזמן בבסיסים במקום להשתמש בשטח האימון המוכן להם בעזה.

בלתי אפשרי לתכנן תוכנית אימונים אינטנסיבית בת שנה וחצי עד שלוש. צה”ל מוציא יהודים צעירים מלימודיהם וממעגל העבודה היצרנית, אך אינו מצליח למלא את זמנם. עלות הגיוס לצבא לחברה הישראלית אינה ניתנת לחישוב. הגיוס גוזל מהכלכלה הישראלית אנשים בגיל הכי יצירתי שלהם ופוגע ביכולות הלימודים האוניברסיטאיות שלהם. על צה”ל להנמיך את תקופת הגיוס לחייל הרגלים לשישה חודשים לכל היותר – חצי שנת אימונים אינטנסיבית היא יותר מכפי הדרוש בכדי לפתח את הכישורים הנדרשים. תלמידי הישיבות יקבלו יותר בקלות גיוס קצר מאשר שירות של מספר שנים שירחיק אותם מלימודיהם.

אנשי רכש מתנשאים ויהירים מעדיפים גאדג’טים תוצרת ארה”ב על פני הנשק הישראלי. ישראל ביטלה פיתוחים רבים וסגרה פסי ייצור תחרותיים לטובת ייבוא מארה”ב. עבור תמיכה כספית של רק 2 מיליארד דולר בשנה, ישראל שוב הטה את הרכש הצבאי שלה לכיוון ארה”ב. גרוע מכך, ישראל אמצה את המודל האמריקני למלחמה, דהיינו עושר טכני. מאז מלחמת העולם הראשונה אמריקה ניהלה את מלחמותיה על סמך היתרון המסיבי שלה שנבע רק מאספקה נרחבת. גרמניה, יפן או וייטנאם לא יכלו להתחרות בשרשרת האספקה של התשלובת הצבאית-תעשייתית של אמריקה. ישראל קיבלה ללא כל ביקורת את המודל האולטרה-עשיר של אמריקה. על אף שהסכומים המדוייקים שמוציא צה”ל אינם ידועים, אפשר להעריכם בבטחה כפי-שניים או שלושה מההערכות העומדות על 17 מיליארד דולר, אם מחשיבים את אובדן התוצר המקומי הגולמי כתוצאה מגיוס צעירים ועליות בלתי ישירות אחרות. זוכה פרס הנובל בכלכלה ג’וזף שטיגליץ מעריך באופן דומה את עלויות המלחמה בעיראק לארה”ב כלפחות פי שלוש מההוצאות התקציביות הישירות. עבור טריליון דולר, כל מורד בעיראק יתאבד ויחסוך לארה”ב את המאמץ המלחמתי. היהודים גם הם מבזבזים את תקציב הצבא שלהם בצורה חסרת תכלית.

חייל הים הוא נהדר עד כדי להעלות למטה הכללי את האגו, אך חסרה לו יישימות המעשית במלחמות הישראליות. חייל שריון גדול היה מצוין לפני שלושים שנה, אך כיום רקטות נ”ט הפכו את הטנקים לפגיעים מדי, אפילו אם לוקחים בחשבון את מערכת ההגנה האקטיבית “מעיל רוח” (Trophy). המטוסים האמריקנים המתקדמים בשירות חיל האוויר הישראלי אין כל עמיתים אמיתיים – מטוסים רוסיים זולים יותר או הכפיר הישראלי יכולים גם הם לעשות את העבודה. במלחמות המודרניות, אויבים לא יתקפו את ישראל בכוחות רגליים עצומים כיוון שהם יפחדו לצבור כוחות שכאלה על גבולותיה של ישראל. במקום זאת, הם ישגרו מאות טילים על ישראל בבת אחת.

ישראל ניצחה את כל המלחמות החשובות שלה באמצעות החוכמה ויתרון בלוחמה משונעת, אך שינוע שכזה מוגבל כנגד כוחות האויב במספרים גדולים. רוסים שעלו במספרם על הגרמנים שלצדם עמדה גאונותם האסטרטגית יצאו מהמלחמה כשיידם על העליונה. כשמוסלמים יעלו לשלטון בפקיסטן, הם ישוו את המאזן הערבי-ישראל בכך שיספקו לערבים מגן בדמות פצצת אטום. ישראל לא יכולה לצפות לנצח את כל מלחמותיה העתידיות. עליה לשנות מסלול לכיוון הרתעת הערבים. הכוח המרתיע האמין היחיד הוא פצצת האטום, ואין לו כל קשר לגיוס.

אמריקה הפסידה חיי חיילים רבים באיוו-ג’ימה, אך בסופו של דבר המלחמה נגד יפן הוכרעה בזכות הנשק הגרעיני. לישראל אין כל אפשרות למנוע מלחמות רחבות היקף נגד הערבים חוץ מהכרזה על אסטרטגיית הגנה של השמדה גרעינית מוחלטת.

האבל של תשעה באב כמוהו כהאלהה של הצביעות היהודית. היהודים, שניצחו שש מלחמות נגד הערבים, ממשיכים להתפלל בכותל המערבי (The Wailing Wall, גם - כותל הבכי). למעשה, לא זה המצב. אלו הם הערבים המתפללים סמוך לשם בעוד היהודים בוכים סמוך לכותל. היהודים אפילו מקבלים בברכה תיירים בכדי שיוכלו לצפות באיזו שקידה מבכים היהודים. תיירים אינם מורשים להגיע למכה ואל פנים הוותיקן, מוגבלים לחלוטין מהגעה לאל-אקצה, אך היהודים ממשיכים להביא אוטובוסים עמוסי תיירים בכדי שאלה יראו את היהודים ממרים בבכי.

הכותל המערבי הוא סמל לבושה היהודית. בושה כיוון שבארבעים השנים האחרונות לא הצלחנו להרוס את הקיר הזה. ירושלים היא שלנו. הר הבית הוא שלנו. יהודים לא צריכים יותר לבכות מול הריסות. ארבעים שנה הם זמן מספיק בכדי לבנות את הדבר האמיתי - המקדש.

נצחנו. התרגלנו לזה. אפשר שהניצחונות הישראלים לא יביאו לימות המשיח, אך כל עוד יהודים מחזיקים בירושלים, עלינו לשמוח ולא לבכות.

היהודים ממשיכים להתפלל – “לשנה הבאה בירושלים!” במקום לקחת את הטיסה הבאה לישראל. אנחנו היהודים השמחים ביותר באלפיים השנים האחרונות כיוון שאנחנו מחזיקים במדינתנו בביטחון, אך המנהיגים היהודים העבריים רוצים לחלוק אותה עם אויבנו הערבים. כבשנו את הר הבית, המקום – ואתם תבחרו – או של קדושה עצומה או של חשיבות לאומית עצומה – אך עדיין אנו עומדים ובוכים סמוך לחורבות שלמטה.

הממשלה הישראלית אוסרת על יהודים להתפלל בהר הבית שמא הערבים ייפגעו מכך. הממשלה פספסה את העובדה שכבר פגענו בערבים בכך שהקמנו מדינה יהודית בתוכם ובכך שניצחנו בכל מלחמה שהם החלו בה. הערבים נלחמו בנו על עצמם הקמת המדינה ועל גבולותיה – בסדר, תנו להם להלחם בנו גם על הר הבית. למעשה, הם לא יעשו זאת. מוסלמים ברחבי העולם לא עוררו מהומות כאשר יהודים כבשו את ירושלים. המוסלמים ציפו שהיהודים המנצחים יטענו לחזקה דתית ולאומית על המקום הכי חשוב בעולם, ועמדו המומים כאשר משה דיין החזיר להם את הר הבית.

מנהיגים ישראלים מתבוללים אינם מעוניינים להראות כיהודים ברברים דתיים בפני חבריהם הגויים. בית המקדש השלישי יביך אנשים כמו אולמרט: קשה לדבר על שלום ומודרניות עם וושינגטון כאשר בבירה שלך יש כהן גדול בעל אפוד וחושן אשר שורף כבשים לקורבן.

המנהיגים הרבניים גם הם לא מעוניינים במקדש. חרף הטקסים השטחיים שהם מקיימים, הם אתאיסטים. הם הוציאו את אלוהים מהחיים האמיתיים ואל תוך ממלכה נשגבה שאינה קשורה לחיי היום-יום. הרבנים מפחדים מהממשלה, לא מאלוהים – והם מסכימים עם הממסד הפוליטי אודות השליטה הערבית בהר הבית, בנוגע להתנתקות מיהודה ובנוגע לנוכחות הערבית בישראל. הרבנים אוסרים על יהודים את העליה להר הבית מתוך פחד שיחללו את חורבות קודש הקודשים בעוד שהערבים בנו במקום תאי שירותים. בדיוק כמו פומפיוס, הכהן הגדול במקדש השלישי יראה את קודש הקודשים כחדר ריק.

אם אתם לא בונים את המקדש כאשר האפשרות לכך קיימת, הפסיקו להתאבל בצורה כה צבועה על השמדתו.

ארה”ב עודדה את מלחמת איראן-עיראק במטרה להתנגד לחומייני שנה לאחר שנכנס לשלטון. כאשר כוחות האליטה העיראקיים היו עסוקים במלחמה במורדים מבית, כמה מאות מצרים נכנסו לעיראק. סדאם העניק להם זכויות כאזרחים לכל דבר וגייס רבים מהמצרים למלחמה בשכר של מעל 600 דולר. מאות אלפי מצרים מתו במלחמת איראן עיראק. ארה”ב מחפשת שיתוף פעולה מצד סוריה ואיראן במלחמה בעיראק, אך מצרים היא בעלת השפעה הרבה יותר בעיראק.
איראן מציפה את עיראק בשיעים על מנת ליצור לחץ דמוגראפי ולהטות את הבחירות. הסעודים, שפחדו מסדאם, השפיעו על בוש כך שיפיל את משטרו של סדאם. כעת הסעודים מסייעים למליציות הסוניות כתשובה לסיוע האיראני לשיעים. עיראק השיעית היא סיוט עבור הסעודים כיוון שהיא תעורר את הרוב השיעי הרדום באזורים רוויי הנפט בסעודיה. איראן מביימת הרבה פרובוקציות בערב הסעודית כגון שליחת מספר עצום של עולי רגל למכה בכדי להציק לסונים. איראן מבקשת להביא להפלתה של המונרכיה הסעודית ולהחלפתה בדמוקרטיה בסגנון האיראני. סוריה מקבלת את הגנתה של איראן אך מסייעת לסונים העיראקים ולא לשיעים. בלבנון, סוריה עוזרת לנוצרים, לשיעים ולדרוזים. ארגון החזבאללה השיעי, התומך בסוריה, לא מעוניין במלחמת אזרחים. אך סניורה דוחק את הארגון לפינה וקרא להתערבותה של ארה”ב. סוריה, כמו ערב הסעודית, זקוקה למלחמת אזרחים בעיראק על מנת להסיח את דעתה של ארה”ב בכדי שלא תחליף את השלטון בסוריה. המודיעין הסורי בוחש בקלחת הפלגים בעיראק. כווית מעדיפה שעיראק תהיה במצב של תוהו ובוהו מאשר שתתכנן פלישה שנייה לתחומה. איראן צריכה את המלחמה בעיראק בכדי לבטל את סכנת הפלישה האמריקנית לתחומה. ישראל מסייעת לכורדים על מנת להשיג דריסת רגל טקטית במקרה של עימות אפשרי מול איראן ועיראק. הכורדים לא מעוניינים בעיראק חזקה כיוון שזו תוכל למנוע מהם מלקבל את הכנסותיהם מהנפט עיראקי. טורקיה אינה מעוניינת בעיראק חזקה שמשמידה את המורדים הכורדיים ובכך גורמת להתמרמרות מצד הכורדים הטורקים. כך עם זאת, טורקיה אינה רוצה שעיראק תהיה חלשה שתאפשר את עצמאותם של הכורדים, שגם היא תעורר את המורדים הכורדים בטורקיה. תאגידי הנפט מוחאים כף וטופחים על כיסיהם המלאים בהנאה – המלחמה בעיראק מעלה את מחירי הנפט וכך גם את רווחיהם.
התעשיות הצבאיות האמריקניות, שרווחיהן צנחו מאז המלחמה הקרה, נזקקו להאצת הרכישה שנגרמה כתוצאה מהמלחמה בעיראק. האמריקנים הניאו-קונסרבטיביים מעוניינים שארה”ב תנקוט בפעולה נגד מדינה מוסלמית סוררת. עיראק היא המשך ישיר של מדיניות הפנים האמריקנית: המלחמה חסרת המטרה אמורה לשטות בבוחרים ולגרום להם לחשוב שהממשלה נלחמת בטרור בעוד שפקיסטן, צפון קוריאה ואיראן מפתחות נשק גרעיני – ואף אחד אינו עוצר בעדן. אמריקה מחתה את טעויותיה הפוליטיות במחיר חייהם של אחרים בלבנון (ישראל פלשה אליה לאחר שבחירות הדמוקרטיות שהתקיימו בחסותה של ארה”ב העלו את החזבאללה לכוחו) ובפלסטין (אמריקה דחפה לקיום בחירות שקופות ולאחר מכן דחפה לכך שפת”ח ילחם בחמאס שנבחר באופן דמוקרטי).
מלחמת האזרחים בלבנון יושבה על ידי גירוש המיליטנטים הפלסטיניים ודיכויים ברגע שישראל נטשה את דרום לבנון וסוריה הפחיתה את התמיכה הכלכלית בפלגים שהשתתפו במלחמה. הפלגים העיראקים מקבלים מימון נרחב ממקורות מחוץ לעיראק. ללבנון ניסיון באיזון בין הסונים, השיעים והנוצרים שנוצר מתוקף סידור חלוקת כוח עדין ביותר. לעומת זאת בעיראק, הפלגים פשוט דוכאו וכעת כל אחד מהם עולה בכוחו ומגדיל את דרישותיו הכספיות. המרד בעיראק הוא קל יחסית לדיכוי באמצעות דיכוי רחב היקף נגד האוכלוסייה התומכת, אך האמריקנים הליברלים לא ירשו זאת. הצבא העיראקי היה חלש – הוא סבל מאבידות רבות כתוצאה מהמלחמה בכורדים לפני סדאם. כיום, כאשר רוב מפקדי הצבא העיראקי מתים או מתחבאים, ייקח שנים לבנות מחדש צבא שיהיה מסוגל לדכא את המרד.
כאשר כל הכוחות במזרח התיכון מעוניינים בהמשך המלחמה בעיראק, למי באמת אכפת מהעם העיראקי?

אוסמה בן לאדן הציג בפני העולם עיקרון נפלא בפוליטיקה המודרנית: Seed Money (”כסף זרע”, כסף הנועד לפתיחת עסק חדש). ארגון אל-קעידה מעניק כמויות קטנות של כסף, לצד תמיכה והכשרה לארגונים רבים – וחלק מהמאמצים הללו מניבים תוצאות טובות. הרעיון הזה אפשר לאוסמה לבנות בסיס תומכים גדול בעזרת מימון מצומצם יחסית. ישראל יכולה לעשות דבר דומה, בכך שתממן ארגונים בלתי ממשלתיים כאלה ואחרים באפריקה, לצד מתן מימון לפעילותן של קבוצות לזכויות אדם במדינות מוסלמיות, העסקת פסבדו-מדענים המטיפים אודות ההתחממות הגלובלית ונזקי הנפט לצד אקדמאים המפתחים מחקרים פוליטיים מגוחכים. היא גם יכולה לעזור לתנועות המונים כאלה ואחרות שבסך הכול צריכות “רק” מאה מחשבים. אפילו למדינה קטנה כישראל יש משאבים גדולים הרבה יותר מהכספים העומדים לרשות הארגונים הבלתי ממשלתיים – ישראל יכולה לשלם להם בכדי שיתמכו בה. כשהכסף יגמר, אפשר להשתמש ב-”תרמית פונצי” על איזה משקיע נסיכות סעודית.
ישראל לא יכולה להרשות לעצמה את השוויוניות הגורפת של השמאל. כאשר כלבי השמירה על זכויות האדם מבקרים את גם ישראל וגם את החמאס, לחמאס לא באמת אכפת. בנוסף לכך, במערב לא מתייחסים לביקורת נגד טרוריסטים וברברים והם שומעים רק את הגינויים נגד ישראל. ישראל לא יכולה לקבל מציאות של יחס שוויוני – היא זקוקה להערכה חיובית מצד קבוצות זכויות האדם המשפיעות.
ישנן תוכניות שמאלניות שכדאי להשקיע בהן. אפשר לקבוע מס של 0.5-1%, על פי המרשם של ג’פרי זאקס למימון רוב תוכניות הבריאות והמזון באפריקה. בתמורה למיליארד דולר בשנה, הארגונים הבלתי ממשלתיים יזמרו את שבחיה של ישראל – וירקדו על פי החליל שלה. כסף זה יקנה גם את הרצון הטוב במדינות אנטי-מוסלמיות באפריקה, בהתאם לגישה הפריפריאלית המסורתית של ישראל כלפי אפריקה. כספי הסיוע יכולים אף להחזיר את עצמם בכך שיחזקו את הקשרים של ישראל עם מדינות עשירות-משאבים באפריקה.
התורה מדברת על צדקה רק בנוגע לשכנים, על אף שהרבנים מרחיבים את השימוש בקרנות הצדקה לעזור גם לגר ולתושב. עם זאת, ניתן להסיק בקלות רבה מהתורה את החיוב לעזור לאפריקנים. היזכרו במצווה המחייבת אדם לעזור לאויבו לפרוק את חמורו שכשל תחת משאו. הרעיון הוא בהשפעה חסרת פרופורציה: השקעה מזערית מפסיקה מצב של איבה. סיוע מינימאלי לאפריקנים גם הוא בעל השפעה בלתי יחסית דומה. העולם בזבז מיליארדי דולרים באפריקה בעשורים האחרונים כיוון שכספי הסיוע נגנבו או הושקעו בכדי לממש את שאיפותיהם של גורמים כאלה ואחרים ולא בתוכניות חירום. ארגוני הגולה היהודיים שולחים כספים לאפריקה באותה דרך בזבזנית. הפתרון הוא להפסיק לתת לאפריקנים כסף, אותו הם גונבים או משתמשים בו לרעה. יש לשלוח להם אנטיביוטיקה זולה ותרופות נגד מלריה בכדי להציל חיי אדם בפחות מדולר אחד. תנו להם כילות נגד יתושים. יש לשלוח מטוסים ישראלים בכדי לרסס DDT באזורי ביצות מוכי מלריה. יש לשלוח להם קמח סויה עתיר חלבונים במקום כל אוכל אחר – שימו לב לעלות המשלוח בהשוואה לקלוריות.
האפריקנים השחורים הם נחשלים והם אינם יכולים ליצור אומות המסוגלות להתקיים לאורך זמן. חסרים להם מוסר העבודה ותרבות הלמידה. אף על פי כן, הם לא צריכים למות, 20,000 ביום, מרעב וממלריה. הם לא יפתחו חקלאות ברמה הישראלית, אך גם הרמה הבסיסית ביותר של חקלאות תשחרר את לחץ פיצוץ האוכלוסין שם. לא קיים כל שוויון.
לישראלים, לאמריקנים ולאירופאים אין כל עניין בשיפור החיים באפריקה, אך הצלת החיים הללו בזול היא מטרה הומניטארית הגיונית

על אדמה זו התהלך אברהם אבינו. משה רבנו צפה בה מפסגת הר נבו, מלא תקווה. יהושע כבש אותה בניגוד לעצת המרגלים. מלכים יהודיים נלחמו על ארץ זו, ולאדמה זו שבו הגולים היהודים מבבל. האדמה, הרוויה בדמם של המכבים ובדם מורדי בר-כוכבא, הושמדה ונבנתה במאמצים עילאיים. בין אם אלו סמלים בעלמא או אירועים אמיתיים, הם חקוקים בלב היהודי. איזו מבין האומות שהרגו עשרות מיליוני אנשים בעשורים האחרונים במלחמות באירופה, אסיה ואפריקה, תתמהמה לפני שתטפל בכמה מליון ערבים עוינים ומתועבים המציפים את אדמתה?
האם ציונות היא גזענות? לא, יהדות היא גזענות, וציונות היא רק בבואה חיוורת שלה, ועל פיה הגזענות היהודית המובהקת מטושטשת על ידי ה-”אינטרנציונאל הסוציאליסטי” וה-”פוליטיקלי-קורקט” של השמאל. היהדות מצהירה על השוני של היהודים מעמים אחרים המוגדרים כפחות מקודשים, ועל פי אותה הגדרה – כחסרים מכדי להפוך לחלק מממלכת האל. היהדות דורשת את בידודם של היהודים מהעולם החיצון, העולם הפחות טהור ממה שאנחנו אמורים להיות. היהדות היא דת רדיקאלית אשר גורסת שרק היא אמיתית וכל השאר שיקרי. יהדות היא תורה גזענית, והיא דוחה כל פשרה בנוגע לערכיה או לשמירת מצוותיה.
חוסר סובלנות הוא לא דבר רע. אם אנשים היו חסרי סבלנות כלפי שיכורים, אין ספק שהם היו יכולים להיות חסרי סבלנות גם כלפי המוסלמים העוינים והגסים.
מדינות אף פעם לא הכריעו את העימותים ביניהן על בסיס של רצון טוב אלא רק על בסיס מאזן הכוחות. הקריאה לפשרה והסדר מול ערביי ישראל נובע מה”מוסריות” והאשליה הרציונאליסטית שעל פיה יהיה ניתן להשליט סדר בתוהו ובוהו על ידי משא ומתן, ולא על ידי דיכויו או השמדתו של היריב. עימותים נפתרים באמצעות ניצחון מוחץ או על ידי התשה - אך לא על ידי דיבורים. חוץ מזה, ישראל כבר התפשרה באופן מרחיק לכת, עד כדי פגיעה בערכיה העליונים, בכך שוויתרה על ירדן ב-1922. יהודה לא עומדת למשא ומתן. משה רבנו לא התפשר עם המצרים בכדי שישפרו את תנאי העבודה והמכבים לא קיימו משא ומתן עם המתייוונים בכדי שהאחרונים ירופפו את חוקי השבת. ישראל היא פרויקט בלתי הגיוני שמנוהל כנגד כל הסיכויים. אנשים רציונאליים ללא אמונה או חזון לא מסוגלים להתוות את דרכה.

הדוקטרינה הימנית היא פשוטה: 1) המדינה היהודית היא מדינה של יהודים, ו-2) ביטחונם של היהודים חשוב יותר מחיי הערבים ודעותיהם של גויים אחרים.
לא קיים ימין מתון, כמו שלא שקיים “חצי-הריון”. זה או ימין, או לא. ערכי הימין הם חוב מוסרי, ולכן הם גם ערכים מוחלטים. אין כל מקום לפשרה בכל הנוגע לעקרונות הבסיסיים הללו. אפשר לדבר על עד איזו רמה בדיוק יש לשמור את הדת ומצוותיה. בכלל זה, אפשר לדבר על מספר הערבים שצריכים למות במתקפות תגמול בכדי ליצור אפקט הרתעה מספיק, או האם תותר שהותם של מספר קטן של ערבים בישראל ללא זכות הצבעה – אך הקווים המנחים אינם נתונים למשא ומתן. קווי המדיניות הנובעים מכך ברורים ביותר: טרנספר לערבים אל מחוץ לישראל, הפיכת ישראל למדינה בעלת צביון דתי מתון, ללא הומוסקסואלים וחברי שלום עכשיו, ותגובה בכוח מלא על כל פגיעה בביטחונה של ישראל.
השמאלנים מנסים להסיח את דעתו של הציבור על ידי יצירת בעיה שאינה קיימת. אין כל בעיה עם הפליטים הפלסטינים. הערבים לא דורשים את החזרת הפליטים, אלא רק “פתרון צודק” עבורם – עזרה ביישובם מחדש, סיוע באמצעות מתן פיצויים או עזרה בכל תחום אחר. הערבים לא יכולים לנטוש רשמית את עניין הפליטים - הערבים צריכים פשרה כל שהיא שתציל את תדמיתם. אך האלטרנטיבה היחידה לפשרה בנושא הזה היא מלחמה כוללת נגד הערבים. אחרת, אפילו אם אבו-מאזן יחתום על הסכם שלום עם ישראל, נושא הפליטים ימשיך לרחוש ולגעוש. ישראל מסרבת לקבל את הפליטים לא בגלל מספרם, אלא בגלל שהם פושעים, שחיים כבר ארבעה דורות במחנות פליטים על כספי רווחה, בלי כל כישורים המועילים לחברה. הממשלה הישראלית תדווח בגאווה על כך שפתרה את סוגיית הפליטים באמצעות פיצויים או בדרך אחרת, והאוכלוסייה תשכח בשמחה שאחיהם של אותם פליטים חיים בישראל. ישנם 394,000 פליטים פלסטינים בלבנון. זה שום דבר בהשוואה ל-1.4 מליון ערבים בישראל. הממסד הישראלי מנפח את בעיית הפליטים הפלסטינים אל מעבר למימדיה האמיתיים כדי שהיהודים יתעלמו מהבעיה האמיתית: בעלי זכות ההצבעה הערביים במדינת היהודים, המונים 34% בקרב הצעירים.
הממשלה מגנה על גדר ההפרדה המגדירה את ישראל כגטו מוקף חומה. אך החומה אינה בעיה בפני עצמה: גם ממשלות מערביות מסכימות שמדינות צריכות להגן על הגבולות שלהן. הבעיה היא שהחומה מטשטשת את הבעיה האמיתית: מה קורה מעבר לחומה ומה אפשר לעשות עם המיליטנטיות המתגברת של הערבים, אשר מבקשים את אדמתם בחזרה? החומה לא עצרה את רקטות הקסאם, ועל פי חזון מפת הדרכים, המדינה הפלסטינית תקום במרחק של 14.5 ק”מ מתל-אביב.
ככלל, אוליגארכים אמורים להשתייך לזרם הימני, אך בישראל הם כולם שמאלנים. הם מעוניינים בביטחון עבור ההשקעות שלהם, בלי התייחסות לנזק שנגרם לאידיאלים היהודיים כתוצאה מכך. עיקרון ”שטחים תמורת שלום” הוא פלטפורמה מקובלת ביותר הן עבור אותם אוליגרכים והן עבור הפוליטיקאים, אשר הקמפיינים שלהם בנושא זה ממנים אותם אוליגרכים. מדינות אחרות נלחמות למען אדמתן, אך לעומתן, מצפים מישראל לנצח במלחמות, לכבוש את השטח – ואז לתת אותו חזרה לאויביה שעוד נותרו בתוקפם. הממסד הפוליטי מטשטש את הסוגיה הזו בכך שהוא מדבר על החזרת הגדה המערבית. ברם לא כך הוא: התכנון הוא לתת לערבים גם את יהודה ושומרון. הממסד הפוליטי כבר מסר לערבים את חברון – עיר הבירה של דוד המלך.
מה היא משמעות הביטוי : “מדינה יהודית דמוקרטית”? 34% ערבים ו-14% סלאבים – האם זו מדינה יהודית? והרי לפניכם “הדיבור החדש” (”Newspeak”, “דיבור חדש”, סגנון דיבור רשמי המשרת מטרה פוליטית ע”י הסתרת או עיוות האמת, לקוח מספרו של ג’ורג’ אורוול “1984″). השמאלנים מגדירים מחדש את המושג: ה”מדינה היהודית” היא למעשה גטו מגודר, המוגן על ידי כוחות שמירת השלום של האו”ם בלבנון ועל ידי הסכמי שלום חסרי ערך, מדינה שבה המשטרה מכה יהודים דתיים והורסת כפרים יהודיים, בה ערבים לא משלמים מיסים, בונים ללא כל היתרי או הגבלות כלשהן - בעוד שהם חסינים, למעשה, מסכנת תביעה. הפיתרון שלהם לבעיה הדמוגראפית הוא לקבוע מחדש את הגבולות ולהשאיר את הערבים הישראלים בפלסטין. זה לא יעבוד. הערבים מנו 200,000 איש ב-1949 - כיום הם מונים 1.4 מליון. אם יישארו אפילו מעט מהם – הם יתרבו ויתחתנו עם הירדנים. אבל הערבים לא צריכים להפוך לרוב – דהיינו קבוצה גדולה ומגובשת – כבר עכשיו הם משפיעים באופן העולה על כוחם היחסי בכנסת המשוסעת. אם להסתכל על הצד החיובי בדבר, הערבים מצביעים יותר עבור המפלגות הערביות מאשר לעבודה, והפוליטיקאים היהודיים עשויים להפוך בעתיד לפחות תלויים בקולות המצביעים הערביים.
פלסטינים רבים מסכימים הסכמה מלאה לכל תוואי גבול אליו יכניסו אותם היהודים. הם בסך הכול רוצים לחיות את חייהם. העימות הוא מול מספר מועט של מיליטנטים. לפני ששמעון פרס הביא את ערפאת מטוניס, הגדה המערבית הייתה מקום שקט. הבעיה היא לא עם ערביי הגדה המערבית, אלא עם הערבים אזרחי ישראל. באמצעות הצבעתם הם יביאו לחיסולה של מדינת ישראל.
שמאלנים רבים מודים שגם הם רוצים להוציא את הערבים מישראל, אך זה בלתי אפשרי ע”פ הגישה המערבית. רק מיעוט קטן של משוגעים אולטרא-שמאלנים –לא כולם חברי “שלום עכשיו” – רוצים ערבים במדינה היהודית. אלו יהודים הסובלים ממצב קליני של שנאה עצמית - כל מה שרע ליהודים הוא טוב להם.
מצב של “דמוקרטיה מוגבלת” גם לא יעבוד – זהו אפרטהייד. ערבים לא ישלימו עם מצב של אפרטהייד, במיוחד כאשר בתי הספר היהודים מלמדים אותם את הערכים הנעלים של חופש, דמוקרטיה בלתי מוגבלת ולאומיות.
זה לא שכל הערבים הם טרוריסטים. רק מעט מהם פועלים במסגרת מלחמת הגרילה. תושבי הגדה המערבית שונאים את הפת”ח הרבה יותר מאת ישראל. עם זאת, סוגיות לאומיות מוכרעות על ידי הקבוצה הנחושה וההחלטית ביותר, ולא על ידי הרוב. המכבים היו מיעוט וכך גם הציונים – רוב היהודים צחקו על רעיון המעבר לפלסטינה. גדודי חללי אל-אקצה וקבוצות צבאיות אחרות נחושות במלחמתן נגד המדינה הציונית, ודעת הרוב הפלסטיני השקט כלל אינה משפיעה. אם יתחיל עימות, גם הפלסטיני מהרחוב יצטרף ללוחמים. אם היהודים יהיו חלשים, עוד יותר פלסטינים יצטרפו להמוני הפורעים. לא כולם, אפילו לא הרוב, אך מספיק בשביל שישראל לא תוכל לחיות איתם בשלום. הרוב הפלסטיני השקט רוצה בחיסול מדינה היהודית – מדינה כובשת שקמה על אדמת אבותיהם – אך הוא לא רוצה לסבול עבור השגת המטרה הזו. זכרו כיצד העזתיים הפשוטים גינו את החמאס לאחר שזה ירה רקטות קסאם על ישראל מתוך אזורים מיושבים. הבעיה שלהם לא הייתה ההתקפה על ישראל כשלעצמה, אלא העובדה שההתקפה בוצעה מתוך מרכזים עירוניים שם סבלו הפלסטינים מהתגובה הישראלית. אומה רודפת שלום צריכה להכניע את הגורמים המיליטנטים שבה: כל עוד היא אינה עושה זו, אומה זו היא מטרה לגיטימית.
זאב ז’בוטינסקי ביסס את הגישה ”עין תחת עין” ביחס לטרור הערבי. הוא קידם את העיקרון על פיו התגובה למגננה הערבית (ציונים אוהבים לקרוא לה תוקפנות) תהיה באמצעות אגרוף הברזל. אברהם שטרן הקים את תנועת לח”י שהרגה ערבים באקראי ופוצצה את השווקים שלהם בתגובה להתקפות נגד היהודים, אסטרטגיה שהוכיחה את עצמה כאמצעי אפקטיבי מאוד לריסון האלימות הערבית. הממסד הישראלי מתייג את הלח”י כ-”כנופיה קיצונית”, אך אברהם שטרן, מנהיגה, הוא גיבור ישראל, עד כדי כך שבישראל ישנם רחובות הקרואים על שמו. ישראל רוכשת כבוד לשלמה בן-יוסף, שהוצא להורג על ידי הבריטים כיוון שירה על אוטובוס ערבי כתגמול על ההתקפות ערביות כנגד היהודים. האצ”ל ואף ההגנה-פלמ”ח הצטרפו גם הם מאוחר יותר למתקפות התגמול - הראויה לציון בין אלו היא המתקפה על דיר יאסין – וטיהרו כפרים ערביים רבים במהלך מלחמת העצמאות. זה לא נחמד כל כך, אבל תגמול של “עין תחת עין” הוא האסטרטגיה האופטימאלית לצמצום כל איום. במיוחד האיום הערבי.