לארה”ב אין מטרה באפגניסטן. כאשר פנה ג’ורג’ בוש לטליבאן כשלושים יום לאחר מתקפת ה-11/9, הוא דרש דבר אחד – להסגיר את אוסאמה בן לאדן לארה”ב. האמת היא שהם הסכימו, אם רק יספק להם בוש ראיה כלשהי למעורבותו של בן לאדן בפיגועים. אולם לבוש לא היו ראיות בנמצא, והוא סרב למשא ומתן. הטליבן שיתף פעולה עם המערב בביעור מטעי האופיום עד שהסנקציות הכלכליות לא הותירו לו כל ברירה אלא לשוב ולגדל את הסם. לבטח ניתן היה להגיע להסדר שבמסגרתו הם היו מסגירים את אוסאמה, ובכל מקרה, הדחת הטליבן לא שרתה שום אינטרס אמריקאי. להיפך, הטאליבן סיפק ממשלה יציבה ואחראית באפגניסטן, שהיה קל בהרבה להתמודד עימה מאשר כל אחד אחר, ואין לי ספק שניתן היה להגיע להבנה באשר למחנות הטרור, כשם שהגיעו להבנה בנושא הסמים.

מעניין לראות שהטקטיקה בה משתמשת ארה”ב באפגניסטן היא כזו של חנק- בדיוק מה שהיא אוסרת על ישראל לעשות בעזה. ההנחה היא שתחת מספיק לחץ ומצוקה, יפנה העם עצמו נגד המשל השולט. אולם בשתי המדינות אין זה סביר שזה יקרה: תושבי אפגניסטן והרצועה לא באמת מסוגלים ללחום בתנועות ההנהגה שלהם. ובעודם מוקיעים את ישראל על כל אזרח הרוג בעזה, יוטב לאמריקאים לזכור שמות שמרבית האמריקאים מעולם לא שמעו עליהם כמו: צ’ווקר קארז, מודו וקאמה אדו – כפרים שנשרפו מהאוויר על יושביהם בידי מטוסי קרב אמריקאים. הוסיפו לכך את השימוש המאסיבי בפצצות מצרר באזורים מיושבים. הדיבור על חיסולים ממוקדים אינו רציני. חיסולים רבים של ארה”ב אכן היו ממוקדים- רק שהם מוקדו על מטרות לא נכונות. לא פעם השתמשו מודיעים מקומיים באמריקאים כדי לסגור חשבונות אישיים והזינו מודיעין שגוי כדי להרוויח עוד כסף.

ריחוקה הרב של אפגניסטן משמש כתכסיס על המורל האמריקאי. אנו שופטים אנשים בהסתמך על תגיות: יאמרו מה שירצו אנשי המוסר במערב, המערבי הטיפוסי מתייחס אחרת לאירופאים, ילידים פולינזים, או מוסלמים. האפגאנים היו כה רחוקים שלא הדביקו להם כל תגית: למעשה הם נחשבים “כלומניקים” עליהם לא מגנים שום עכבות מוסריות. אלפי אסירי טאליבן נרצחו בידי המוג’אהידין בצעדה לכלא שברגן, תחת ידיעה מוחלטת של ארה”ב. מה הייתה החלופה לטבח? לא ניתן לכלוא אותם לנצח, ומצד שני לא ניתן לשחררם. כמו ישראל מול צבא דרום לבנון, האמריקאים שמחו להאציל את הסמכות לעשות את מה שחובה לעשות, גם אם זה לא נעים מוסרית- למישהו אחר.

אולם ריחוקה של אפגניסטן העניקה לארה”ב דבר שנמנע מישראל: ההזדמנות לפתור בעיות באמצעים מציאותיים, במקום “מוסריים”. מעצרים שרירותיים, עינויים רחבי היקף, אי צדק פושה, שלטון בכוח הזרוע, ודיכוי כל התנגדות- אלה הם אמצעים שמאפשרים את עיצובה מחדש של מדינה. מלחמות בין ברבארים כלל אינן מגיעות לחדשות, אולם המעשים “שלנו” – מעשיהם של אנשים שאנו מחשיבים כעצמנו – כן מגיעים לשערי העיתונים. ישראל יכולה להמנע מעינה הביקורתית של המערב אם תבנה לעצמה תדמית של מדינה פונדמנטליסטית ומשוגעת, במקום מדינה מערבית. לאחר שנעשה את הדרוש, נחזור לסורנו הליבראלי. בריתות של הממשל האמריקאי עם משטרי זוועות ברחבי העולם מראים בבירור שזכויות אדם ממש לא מטרידות את משרד החוץ האמריקאי- ושהיחידה שזועקת בנושא היא התקשורת. אם ישראל תצליח להמנע מסיקורים תקשורתיים, היא תוכל לעשות כל העולה על רוחה.

הבעיה מתחילה כאשר הדרג הצבאי מסרב להכיר בזוועות המתמשכות, וממנה קצינים אמריקאים שיעבדו יחד עם המיליציות המקומיות. החל מרגע זה, אנשים יתחילו להאשים את ארה”ב באחריות למעשי הטבח. אפילו שיתוף פעולה קרוב יכול להוכיח עצמו כבר סיכון: ישראל חטפה ביקורת רבה לאחר סברא ושתילה רק מכיוון שחיילי צה”ל היו בקרבת מקום ולא התערבו. בדומה, היו אלה שהאשימו את האמריקאים שלא התערבו בלב מלחמת האזרחים בין הפלגים השונים באפגניסטן- כדוגמת המאבק בין כוחותיו של באקה קאן ומוחמד ווארדק.

אי נכונותה של ארה”ב ללחום במלוא הכוח מחריפה את הבעיה. האפגאנים מסוגלים להבין אכזריות וטוב לב, אך כל דבר באמצע נתפס רק כחולשה. כאשר חוקרים אמריקאים ירקו על הקוראן – טקטיקה טובה לריכוך הנחקר – ואסירים אפגאניים בתגובה פתחו בשביתת רעב, תגובה נורמאלית הייתה לאפשר להם לגווע למוות. האיסור על התאבדות בבתי הכלא אינו מסתמך על שום בסיס מוסרי. אולם כאשר הממסד הפוליטי מיהר להתנצל, המוסלמים הבינו מי באמת מחזיק בכוח.

איראן מציפה את עיראק בשיעים על מנת ליצור לחץ דמוגראפי ולהטות את הבחירות. הסעודים, שפחדו מסדאם, השפיעו על בוש כך שיפיל את משטרו של סדאם. כעת הסעודים מסייעים למליציות הסוניות כתשובה לסיוע האיראני לשיעים. עיראק השיעית היא סיוט עבור הסעודים כיוון שהיא תעורר את הרוב השיעי הרדום באזורים רוויי הנפט בסעודיה. איראן מביימת הרבה פרובוקציות בערב הסעודית כגון שליחת מספר עצום של עולי רגל למכה בכדי להציק לסונים. איראן מבקשת להביא להפלתה של המונרכיה הסעודית ולהחלפתה בדמוקרטיה בסגנון האיראני. סוריה מקבלת את הגנתה של איראן אך מסייעת לסונים העיראקים ולא לשיעים. בלבנון, סוריה עוזרת לנוצרים, לשיעים ולדרוזים. ארגון החזבאללה השיעי, התומך בסוריה, לא מעוניין במלחמת אזרחים. אך סניורה דוחק את הארגון לפינה וקרא להתערבותה של ארה”ב. סוריה, כמו ערב הסעודית, זקוקה למלחמת אזרחים בעיראק על מנת להסיח את דעתה של ארה”ב בכדי שלא תחליף את השלטון בסוריה. המודיעין הסורי בוחש בקלחת הפלגים בעיראק. כווית מעדיפה שעיראק תהיה במצב של תוהו ובוהו מאשר שתתכנן פלישה שנייה לתחומה. איראן צריכה את המלחמה בעיראק בכדי לבטל את סכנת הפלישה האמריקנית לתחומה. ישראל מסייעת לכורדים על מנת להשיג דריסת רגל טקטית במקרה של עימות אפשרי מול איראן ועיראק. הכורדים לא מעוניינים בעיראק חזקה כיוון שזו תוכל למנוע מהם מלקבל את הכנסותיהם מהנפט עיראקי. טורקיה אינה מעוניינת בעיראק חזקה שמשמידה את המורדים הכורדיים ובכך גורמת להתמרמרות מצד הכורדים הטורקים. כך עם זאת, טורקיה אינה רוצה שעיראק תהיה חלשה שתאפשר את עצמאותם של הכורדים, שגם היא תעורר את המורדים הכורדים בטורקיה. תאגידי הנפט מוחאים כף וטופחים על כיסיהם המלאים בהנאה – המלחמה בעיראק מעלה את מחירי הנפט וכך גם את רווחיהם.
התעשיות הצבאיות האמריקניות, שרווחיהן צנחו מאז המלחמה הקרה, נזקקו להאצת הרכישה שנגרמה כתוצאה מהמלחמה בעיראק. האמריקנים הניאו-קונסרבטיביים מעוניינים שארה”ב תנקוט בפעולה נגד מדינה מוסלמית סוררת. עיראק היא המשך ישיר של מדיניות הפנים האמריקנית: המלחמה חסרת המטרה אמורה לשטות בבוחרים ולגרום להם לחשוב שהממשלה נלחמת בטרור בעוד שפקיסטן, צפון קוריאה ואיראן מפתחות נשק גרעיני – ואף אחד אינו עוצר בעדן. אמריקה מחתה את טעויותיה הפוליטיות במחיר חייהם של אחרים בלבנון (ישראל פלשה אליה לאחר שבחירות הדמוקרטיות שהתקיימו בחסותה של ארה”ב העלו את החזבאללה לכוחו) ובפלסטין (אמריקה דחפה לקיום בחירות שקופות ולאחר מכן דחפה לכך שפת”ח ילחם בחמאס שנבחר באופן דמוקרטי).

מלחמת האזרחים בלבנון יושבה על ידי גירוש המיליטנטים הפלסטיניים ודיכויים ברגע שישראל נטשה את דרום לבנון וסוריה הפחיתה את התמיכה הכלכלית בפלגים שהשתתפו במלחמה. הפלגים העיראקים מקבלים מימון נרחב ממקורות מחוץ לעיראק. ללבנון ניסיון באיזון בין הסונים, השיעים והנוצרים שנוצר מתוקף סידור חלוקת כוח עדין ביותר. לעומת זאת בעיראק, הפלגים פשוט דוכאו וכעת כל אחד מהם עולה בכוחו ומגדיל את דרישותיו הכספיות. המרד בעיראק הוא קל יחסית לדיכוי באמצעות דיכוי רחב היקף נגד האוכלוסייה התומכת, אך האמריקנים הליברלים לא ירשו זאת. הצבא העיראקי היה חלש – הוא סבל מאבידות רבות כתוצאה מהמלחמה בכורדים לפני סדאם. כיום, כאשר רוב מפקדי הצבא העיראקי מתים או מתחבאים, ייקח שנים לבנות מחדש צבא שיהיה מסוגל לדכא את המרד.
כאשר כל הכוחות במזרח התיכון מעוניינים בהמשך המלחמה בעיראק, למי באמת אכפת מהעם העיראקי?