הפלישה האמריקאית לאפגניסטן הייתה דבר תמוה ביותר נוכח העובדה שהרוסים ברחו ממנה רק כמה שנים קודם לכן. בארה”ב חזו מראש את כשלון הסובייטים, אך רצו לשדה הקרב כאילו דבר לא נלמד. כוח נאט”ו באפגניסטן קטן עד עלבון – כחמישית ממספר החיילים הסובייטים ששירתו שם – והסובייטים הפסידו. הן בעיראק ואפגניסטן, נכשלו הגנרלים האפריקאים לשכנע את הפוליטיקאים שגורם משמעותי בהרגעת מדינה כבושה הוא הצפתה בכוחות צבא. היעדר כוחות למשמר השלום נראה מוזר לנוכח צבאות הגיוס העצומים במקומות אחרים: כאשר מדינות כרוסיה וסין מאמנות צעירים לרצוח תחת אמתלה של אומנות המלחמה, מדוע לא להשתמש בנערים אלה כדי לשמור על השקט במקומות כמו אפגניסטן? רבים יסכימו בהנאה לקצת אקשן בתמורה למשכורת זניחה.

לארה”ב אין מטרה באפגניסטן. כאשר פנה ג’ורג’ בוש לטליבאן כשלושים יום לאחר מתקפת ה-11/9, הוא דרש דבר אחד – להסגיר את אוסאמה בן לאדן לארה”ב. האמת היא שהם הסכימו, אם רק יספק להם בוש ראיה כלשהי למעורבותו של בן לאדן בפיגועים. אולם לבוש לא היו ראיות בנמצא, והוא סרב למשא ומתן. הטליבן שיתף פעולה עם המערב בביעור מטעי האופיום עד שהסנקציות הכלכליות לא הותירו לו כל ברירה אלא לשוב ולגדל את הסם. לבטח ניתן היה להגיע להסדר שבמסגרתו הם היו מסגירים את אוסאמה, ובכל מקרה, הדחת הטליבן לא שרתה שום אינטרס אמריקאי. להיפך, הטאליבן סיפק ממשלה יציבה ואחראית באפגניסטן, שהיה קל בהרבה להתמודד עימה מאשר כל אחד אחר, ואין לי ספק שניתן היה להגיע להבנה באשר למחנות הטרור, כשם שהגיעו להבנה בנושא הסמים.

מעניין לראות שהטקטיקה בה משתמשת ארה”ב באפגניסטן היא כזו של חנק- בדיוק מה שהיא אוסרת על ישראל לעשות בעזה. ההנחה היא שתחת מספיק לחץ ומצוקה, יפנה העם עצמו נגד המשל השולט. אולם בשתי המדינות אין זה סביר שזה יקרה: תושבי אפגניסטן והרצועה לא באמת מסוגלים ללחום בתנועות ההנהגה שלהם. ובעודם מוקיעים את ישראל על כל אזרח הרוג בעזה, יוטב לאמריקאים לזכור שמות שמרבית האמריקאים מעולם לא שמעו עליהם כמו: צ’ווקר קארז, מודו וקאמה אדו – כפרים שנשרפו מהאוויר על יושביהם בידי מטוסי קרב אמריקאים. הוסיפו לכך את השימוש המאסיבי בפצצות מצרר באזורים מיושבים. הדיבור על חיסולים ממוקדים אינו רציני. חיסולים רבים של ארה”ב אכן היו ממוקדים- רק שהם מוקדו על מטרות לא נכונות. לא פעם השתמשו מודיעים מקומיים באמריקאים כדי לסגור חשבונות אישיים והזינו מודיעין שגוי כדי להרוויח עוד כסף.

ריחוקה הרב של אפגניסטן משמש כתכסיס על המורל האמריקאי. אנו שופטים אנשים בהסתמך על תגיות: יאמרו מה שירצו אנשי המוסר במערב, המערבי הטיפוסי מתייחס אחרת לאירופאים, ילידים פולינזים, או מוסלמים. האפגאנים היו כה רחוקים שלא הדביקו להם כל תגית: למעשה הם נחשבים “כלומניקים” עליהם לא מגנים שום עכבות מוסריות. אלפי אסירי טאליבן נרצחו בידי המוג’אהידין בצעדה לכלא שברגן, תחת ידיעה מוחלטת של ארה”ב. מה הייתה החלופה לטבח? לא ניתן לכלוא אותם לנצח, ומצד שני לא ניתן לשחררם. כמו ישראל מול צבא דרום לבנון, האמריקאים שמחו להאציל את הסמכות לעשות את מה שחובה לעשות, גם אם זה לא נעים מוסרית- למישהו אחר.

אולם ריחוקה של אפגניסטן העניקה לארה”ב דבר שנמנע מישראל: ההזדמנות לפתור בעיות באמצעים מציאותיים, במקום “מוסריים”. מעצרים שרירותיים, עינויים רחבי היקף, אי צדק פושה, שלטון בכוח הזרוע, ודיכוי כל התנגדות- אלה הם אמצעים שמאפשרים את עיצובה מחדש של מדינה. מלחמות בין ברבארים כלל אינן מגיעות לחדשות, אולם המעשים “שלנו” – מעשיהם של אנשים שאנו מחשיבים כעצמנו – כן מגיעים לשערי העיתונים. ישראל יכולה להמנע מעינה הביקורתית של המערב אם תבנה לעצמה תדמית של מדינה פונדמנטליסטית ומשוגעת, במקום מדינה מערבית. לאחר שנעשה את הדרוש, נחזור לסורנו הליבראלי. בריתות של הממשל האמריקאי עם משטרי זוועות ברחבי העולם מראים בבירור שזכויות אדם ממש לא מטרידות את משרד החוץ האמריקאי- ושהיחידה שזועקת בנושא היא התקשורת. אם ישראל תצליח להמנע מסיקורים תקשורתיים, היא תוכל לעשות כל העולה על רוחה.

הבעיה מתחילה כאשר הדרג הצבאי מסרב להכיר בזוועות המתמשכות, וממנה קצינים אמריקאים שיעבדו יחד עם המיליציות המקומיות. החל מרגע זה, אנשים יתחילו להאשים את ארה”ב באחריות למעשי הטבח. אפילו שיתוף פעולה קרוב יכול להוכיח עצמו כבר סיכון: ישראל חטפה ביקורת רבה לאחר סברא ושתילה רק מכיוון שחיילי צה”ל היו בקרבת מקום ולא התערבו. בדומה, היו אלה שהאשימו את האמריקאים שלא התערבו בלב מלחמת האזרחים בין הפלגים השונים באפגניסטן- כדוגמת המאבק בין כוחותיו של באקה קאן ומוחמד ווארדק.

אי נכונותה של ארה”ב ללחום במלוא הכוח מחריפה את הבעיה. האפגאנים מסוגלים להבין אכזריות וטוב לב, אך כל דבר באמצע נתפס רק כחולשה. כאשר חוקרים אמריקאים ירקו על הקוראן – טקטיקה טובה לריכוך הנחקר – ואסירים אפגאניים בתגובה פתחו בשביתת רעב, תגובה נורמאלית הייתה לאפשר להם לגווע למוות. האיסור על התאבדות בבתי הכלא אינו מסתמך על שום בסיס מוסרי. אולם כאשר הממסד הפוליטי מיהר להתנצל, המוסלמים הבינו מי באמת מחזיק בכוח.