צעקותיה של איראן על השמדת ישראל הן רטוריות. אולם כאשר איראן מבטיחה לזרוע הרס אם ישראל תתקוף את סוריה, היא מתכוונת לכך. טילים קונבנציונליים אינם זורעים הרס רב, לאיראן אין הרבה כאלה. הטילים האיראניים אינם מדויקים דיו בכדי לפגוע בבתי הזיקוק הישראלים. על ברור שהם מדברים על פצצת אטום.

לאיראן יש נשק ביולוגי וכימי, ואין ספק שכבר יש לה פצצה. שווה להקשיב לאייתולות מדי פעם. במקרה זה, הם אינם מדברים באוויר. הסיכוי שישראל תתקוף בסוריה כנקמה על פעילות חזבאללה היא דבר ממשי בהחלט. ויתכן מאוד שאיראן תתבקש לעמוד במילתה.

שימו לב לאיום השונה מאוד מכיוונה של חזבאללה: “הפתעות”. לחזבאללה אין נשק להשמדה המונית. ההפתעה היא יכולת פגיעה בעורף הישראלי – כלומר נשק תלול מסלול. מחבלים מתאבדים מחזבאללה הם פחות סבירים, למרות שיתכן והחמאס יפיק כמה כאלה. אין זה סביר שסוריה תתיר לחזבאללה להסלים את המלחמה בפיצוץ מפעלי זיקוק ישראלים. אך מי אמר שסוריה שולטת בחזבאללה?

הבעיה עם איראן היא שזו ראתה מה קרה בעיראק. האייתולות למדו את הלקח והקימו תוכנית גרעינית הסובבת סביב צנטריפוגות ולא כורים. שיטתם הינה פרובוקטיבית יותר: בכורים ניתן בתיאוריה להשתמש גם לשם ייצור חשמל או מחקר גרעיני, אולם נוכחות הצנטריפוגות מעידה אך ורק על רצון לייצר גם נשק. אף אחד לא יטרח לייצר צנטריפוגות כאשר ניתן להשיג מוטות דלק גרעיניים במחירים אטרקטיביים בשוק העולמי- מאותן החברות שבונות את הכורים. העולם הגיב בחריפות לתוכנית הגרעין האיראנית מכיוון שזו אף אינה מנסה להסתיר את מטרותיה. איראן זוכה משני העולמות: היא מעשירה אוראניום בצנטריפוגות מתוך מטרה צבאית גרידא, ובד בנתה כור, המשרת שתי מטרות: הוא נותן לגיטימציה מסוימת לצנטריפוגות, שכביכול מייצרות רק דלק, וגם נותן את האופציה לייצר פצצת פלוטוניום. כל מרכיב מתוכניתה הגרעינית של איראן משרת שתי מטרות, וכל אחד מהחלקים מיותר: הצנטריפוגות והכור משרתים הן מטרות אזרחיות ון צבאיות, ואת המטרות הצבאיות ניתן להשיג גם עם רק אחד מהשניים. בכדי לפזר את ההימור, האיראנים הקימו מפעל העשרה קטן בעיר קום. גם זה משרת שתי מטרות: העשרת האורניום מנתנז לרמה צבאית בסתר, ושימוש ככור חלופי במקרה שנתנז יופגז. אין פלא שקום מוגן טוב יותר מנתנז: איראן הרבה יותר מודאגת מהאורניום המועשר בקום מאשר ממצבורי האוראניום הגולמי בנתנז.

מבחינה הגיונית, אם ישראל טרחה להפציץ את הכור בעיראק- כמובן שהיא תעשה זאת באיראן. ישראל איבדה הזדמנות טובה להפציץ את הכור בבשוהר לפני שהרוסים התקינו בו מטות דלק. אפילו מנחם בגין דאג מדליפת חומר רדיואקטיבי כתוצאה מהפצצת הכור באוסיראק, ווידא להפציץ לפני טעינתו בדלק גרעיני.

הנשורת בבושר לא תהיה רבה: נשק גרעיני טקטי הינו הבחירה היעיל והנקי ביותר במקרה זה, אולם את אותה התוצאה ניתן להשיג גם עם פצצות חודרות בונקרים או פצצות ריק. הנשורת הרדיואקטיבית אינה יותר מתירוץ נוח לא להפציץ את הכור.

קום מציבה אתגר בפני מתקפה אווירית, וצה”ל יהסס להרים מבצע קומדנדו גדול באיראן כנגד סוללות הנ”מ. לא רק שהמתקן מצוי עמוק בהרים, אלא הוא גם קטן מאוד. אם ישראל תפציץ אותו, איראן תמיד תוכל לבנות אותו מחדש בתוך בניין דירות. איראן כבר ניסתה להעשיר אוראניום באמצעות פלזמה, שכמעט ולא מותיר עקבות.
הפצצת הכור בנתנז לא תניב תוצאות ארוכות טווח. ברגע שלאיראן יש יכולת לייצר צנטריפוגות, היא תמיד תוכל לחדש את מלאי הפצצות שלה. לא ניתן להשוות אולם מלא צנטריפוגות לכור מבחינת המורכבות.

יש ידע שלא ניתן להעלים. ישראל אינה מסוגלת לגרום לאיראנים לשכוח כיצד הופכים אוראניום מעושר למתכת ולהעמיס אותו על ראשי נפץ. לאיראן ייקחו כשלוש שנים להתאושש מתקיפה ישראלית. הפעם איראן תפעל מהר יותר, ובמקומות נידחים אף יותר, עם פחות אנשים מעורבים – וייתכן ואף תצליח לשמור על סודיות עד לרגע פיצוץ הניסוי.

הפגזת איראן אינה האופציה הטובה ביותר. עדיף בהרבה אם ישראל תצליח לכרות ברית עם איראן כנגד מצריים, מדינה שבאמת פתחה בשלוש מלחמות מולנו, ובעתיד תפתח במלחמות נוספות. אולם אם תתקבל ההחלטה לתקוף באיראן, אל לישראל להגביל את עצמה בפגיעה רק במתקנים הגרעיניים. על התקיפה להיות מספיק כואבת שתניא את האיראנים מרצון לפתח את התוכנית בשנית.

ישראל שוגה ברצונה להפציץ רק את מתקניה הגרעיניים של איראן. בריטניה וגרמניה הפגיזו את המתקנים הצבאיים זו של זו למשך שבועות לפני שבריטניה הפגיזה ראשונה את ברלין, וזה היה רגע מכריע: בפעם הראשונה החלה האוכלוסייה להטיל ספק במדיניות הנאצים. הפגזת טהרן, ולא סנקציות כאלה או אחרות, מסוגלת להפיל את שלטון האייתולות. האיראנים יגבו את האייתולות רק אם זה יגן עליהם. כאשר הם יראו שהאייתולות דווקא מסכנים אותם- הם יפילו את המשטר.

בטווח הארוך, המשטר האיראני אבוד, בדומה לכל שלטון דתי בחברה נאורה שנחשפה לרעיונות חדשים. לא ברור כמה זמן זה ייקח: זה עלול להיות חודשים, או עשורים. מה גם שלא ניתן לקבוע מה יהיה השלטון שיחליף את האייתולות, מאחר ובאיראן קיימים מספר גורמים מנוגדים. מעמד הביניים החילוני רוצה ביטחון כלכלי, ולא טירוף דתי בדמותו של אחמדינג’אד. אולם מרבית האיראנים הם כפריים עניים, שאינם מצפים לכל התקדמות כלכלית- ועל כן נמשכים דווקא לרטוריקה הלאומנית. מנהיגי האופוזיציה והסטודנטים מתאגדים מאחורי פקיד הדת הפונדמנטליסט מונטזרי, אך כך גם עשה גורבצ’וב, שדיבר בעד “סוציאליזם עם פנים אנושיות”, ונהג לצטט את לנין בכדי לשאוב את סמכותו.
משמרות המהפכה ומיליציית הבסיג’ נראות מוכנות לדכא כל נסיון למרד, אך הצבא הוכיח עצמו כבלתי כשיר בעליל בעת התפרקות ברית המועצות ב91. תמיד יתכן שהפוליטיקאים השולטים לא יסכימו לירות לעבר המפגינים, או שמספר גנרלים יחליטו לערוק לאופוזיציה. האייתולה חמינאי, אדם זקן מאוד, לא יחיה עוד זמן רב, ורפסנג’אני יתקין במקומו אייתולה בובה. אולם בובה זו, כדוגמת חמינאי לפניו, יוכל לצמוח לכדי שחקן בפני עצמו. רפסנג’אני עצמו נקרע בין שחיתות איומה, אשר לכאורה מקרבת אותו למערב, לבין חלום חייו לפתח פצצת אטום, שמציב אותו במחנה הקיצונים ומשמרות המהפכה.
מנהיגי המשמרות נקרעים בין לוחמנות לבין שחיתות, בדיוק כפי שהיו הסובייטים ערב התפרקותה של ברית המועצות.

בדומה לכל מדינה, איראן לבטח תתמתן בטווח הארוך, אך בינתיים יש לה די זמן לפתח נשק גרעיני. בינתיים נראה כי המחסום היחידי בין איראן לפצצה הוא התעקשותו של האייתולה חמינאי לקיים את פסק ההלכה שקבע חומייני- לפיו אסור לפתח נשק להשמדה המונית.
על כן, התחזקות האופוזיציה האיראנית תוביל בטווח הקצר דווקא להסרת מחסום זה, מכיוון שכל יורש של חמינאי יהיה נכון יותר לבטל את פסק ההלכה בשל לחציו של רפסנג’אני.

אין זה מציאותי לדמיין שהאופוזיציה תפנה למערב בבקשה להכרה וסיוע כלכלי מיד לאחר ההפיכה, וכי משטר כזה יסכם לביטול התוכנית הגרעינית. זה לא קרה ברוסיה או בפקיסטאן, וזה לא יקרה באיראן. האופוזיציה המנצחת תצטרך להוכיח עצמה בפני העם, ותאלץ להוכיח את נאמנותה הלאומית בתחילת דרכה- גם אם תבגוד בה לאחר מכן כשכוחה יהפוך מבוסס.
מוסאווי איננו טיפש, והוא מבין כלל פשוט: הוא יצליח להוציא מהמערב הרבה יותר כמעצמה גרעינית מאשר כמדינה נחשלת. אין זה סביר שממשלתו תזנח את דרכה האימפריאליסטית, שהוא למעשה התחיל כאשר הקים את חזבאללה לפני 20 שנה. כמו כן אין לאיראן כל סיבה לזנוח את השפעתה באפריקה, שפותחה במאמצים רבים בידי חתאמי. בשונה מהדוד סאם שמבזבז טריליונים על מלחמות אבודות בעיראק ואפגניסטן, איראן נוהגת ביעילות כלכלית אדירה: כל מאמציה בסוריה, לבנון, השטחים הפלסטינאים, עיראק ושאר טריטוריות ברחבי אפריקה ומדינות ערב עולות לאייתולות פחות משני מיליארד דולרים לשנה. מדיניותה האימפריאליסטית של איראן עלולה להשתנות כפי שקרה ברוסיה, אולם בדומה לרוסיה, יתכן מאוד ואיראן לבסוף תשקול מחדש את רצונה בהשפעה, ותשוב לסררתה.

טהרן היא מרכז העולם השיעי, ומעמדה רק מתחדד בשל קרבתה לערב הסעודית- מרכז העולם הסוני- דבר בו מצריים חושקת גם היא עד מאוד. עם כניסתה הקרובה גם של תורכיה למערכה על הנהגת העולם הסוני, איראן אינה יכולה להתעלם מתהליך דומה בעולם השיעי. עד כה נראות שאיפותיה הפוליטית של איראן ברורות למדי – ונשק גרעיני הוא צעד חשוב בכיוון יישום שאיפות אלה.

איראן מציפה את עיראק בשיעים על מנת ליצור לחץ דמוגראפי ולהטות את הבחירות. הסעודים, שפחדו מסדאם, השפיעו על בוש כך שיפיל את משטרו של סדאם. כעת הסעודים מסייעים למליציות הסוניות כתשובה לסיוע האיראני לשיעים. עיראק השיעית היא סיוט עבור הסעודים כיוון שהיא תעורר את הרוב השיעי הרדום באזורים רוויי הנפט בסעודיה. איראן מביימת הרבה פרובוקציות בערב הסעודית כגון שליחת מספר עצום של עולי רגל למכה בכדי להציק לסונים. איראן מבקשת להביא להפלתה של המונרכיה הסעודית ולהחלפתה בדמוקרטיה בסגנון האיראני. סוריה מקבלת את הגנתה של איראן אך מסייעת לסונים העיראקים ולא לשיעים. בלבנון, סוריה עוזרת לנוצרים, לשיעים ולדרוזים. ארגון החזבאללה השיעי, התומך בסוריה, לא מעוניין במלחמת אזרחים. אך סניורה דוחק את הארגון לפינה וקרא להתערבותה של ארה”ב. סוריה, כמו ערב הסעודית, זקוקה למלחמת אזרחים בעיראק על מנת להסיח את דעתה של ארה”ב בכדי שלא תחליף את השלטון בסוריה. המודיעין הסורי בוחש בקלחת הפלגים בעיראק. כווית מעדיפה שעיראק תהיה במצב של תוהו ובוהו מאשר שתתכנן פלישה שנייה לתחומה. איראן צריכה את המלחמה בעיראק בכדי לבטל את סכנת הפלישה האמריקנית לתחומה. ישראל מסייעת לכורדים על מנת להשיג דריסת רגל טקטית במקרה של עימות אפשרי מול איראן ועיראק. הכורדים לא מעוניינים בעיראק חזקה כיוון שזו תוכל למנוע מהם מלקבל את הכנסותיהם מהנפט עיראקי. טורקיה אינה מעוניינת בעיראק חזקה שמשמידה את המורדים הכורדיים ובכך גורמת להתמרמרות מצד הכורדים הטורקים. כך עם זאת, טורקיה אינה רוצה שעיראק תהיה חלשה שתאפשר את עצמאותם של הכורדים, שגם היא תעורר את המורדים הכורדים בטורקיה. תאגידי הנפט מוחאים כף וטופחים על כיסיהם המלאים בהנאה – המלחמה בעיראק מעלה את מחירי הנפט וכך גם את רווחיהם.
התעשיות הצבאיות האמריקניות, שרווחיהן צנחו מאז המלחמה הקרה, נזקקו להאצת הרכישה שנגרמה כתוצאה מהמלחמה בעיראק. האמריקנים הניאו-קונסרבטיביים מעוניינים שארה”ב תנקוט בפעולה נגד מדינה מוסלמית סוררת. עיראק היא המשך ישיר של מדיניות הפנים האמריקנית: המלחמה חסרת המטרה אמורה לשטות בבוחרים ולגרום להם לחשוב שהממשלה נלחמת בטרור בעוד שפקיסטן, צפון קוריאה ואיראן מפתחות נשק גרעיני – ואף אחד אינו עוצר בעדן. אמריקה מחתה את טעויותיה הפוליטיות במחיר חייהם של אחרים בלבנון (ישראל פלשה אליה לאחר שבחירות הדמוקרטיות שהתקיימו בחסותה של ארה”ב העלו את החזבאללה לכוחו) ובפלסטין (אמריקה דחפה לקיום בחירות שקופות ולאחר מכן דחפה לכך שפת”ח ילחם בחמאס שנבחר באופן דמוקרטי).

מלחמת האזרחים בלבנון יושבה על ידי גירוש המיליטנטים הפלסטיניים ודיכויים ברגע שישראל נטשה את דרום לבנון וסוריה הפחיתה את התמיכה הכלכלית בפלגים שהשתתפו במלחמה. הפלגים העיראקים מקבלים מימון נרחב ממקורות מחוץ לעיראק. ללבנון ניסיון באיזון בין הסונים, השיעים והנוצרים שנוצר מתוקף סידור חלוקת כוח עדין ביותר. לעומת זאת בעיראק, הפלגים פשוט דוכאו וכעת כל אחד מהם עולה בכוחו ומגדיל את דרישותיו הכספיות. המרד בעיראק הוא קל יחסית לדיכוי באמצעות דיכוי רחב היקף נגד האוכלוסייה התומכת, אך האמריקנים הליברלים לא ירשו זאת. הצבא העיראקי היה חלש – הוא סבל מאבידות רבות כתוצאה מהמלחמה בכורדים לפני סדאם. כיום, כאשר רוב מפקדי הצבא העיראקי מתים או מתחבאים, ייקח שנים לבנות מחדש צבא שיהיה מסוגל לדכא את המרד.
כאשר כל הכוחות במזרח התיכון מעוניינים בהמשך המלחמה בעיראק, למי באמת אכפת מהעם העיראקי?

אפשרות גרועה מחלוקת לבנון עם סוריה היא דמות חזקה נוצרית שתתימך (ע”י ישראל) ללא כל תנאי. יהיה על אותו אדם להתחיל במעשי טבח, סגנון סברה ושתילה, על מנת להפחיד את המוסלמים המקומיים עד כדי כך שינטשו את תמיכתם בארגוני הגרילה האיסלאמים. בתרחיש כזה, יהיה לעיתים על צה”ל לסייע ישירות לצבא לבנון הנוצרי.

האופציה האפשרית הכי פחות רצויה היא לעודד ממשלה לבנונית תוך אחיזה הדוקה במיליטנטים. עד כה, המועמד היחיד לסוג ממשלה שכזה הוא חזבאללה. מאבקו המתמשך של הצבא הלבנוני עם ארגון פת”ח אל-אסלאם הבלתי משמעותי במחנה הפליטים נאהר אל-בארד, מציג צבא שאינו מסוגל ללחוץ אל הקיר ארגוני גרילה רבים הנמצאים במחנות הפליטים בלבנון, כל אחד מהם מלא בכלי נשק. אפילו אם תקום מדינה פלסטינאית, היא לא תתן לפליטים לחזור – עבאס מבין שאלו המונים עניים, ללא כל ניסיון בעבודה פרודוקטיבית מזה שלושה דורות, ישמידו את המדינה שלו. הפליטים הפלסטינים בלבנון הרבה יותר קיצוניים – פטריוטים – אפילו יותר מאשר העזתיים, שלא לדבר על שוכני הגדה המערבית האמידים והמתונים יותר יחסית. החלוקה שעושה עבאס של מה שהם רואים כמולדת הפלסטינית מול ישראל היא חסרת ערך עבורם. עם צפיפות אוכולוסיה של יותר מ-50,000 ערבים מחוסרי עבודה לקילומטר מרובע, מחנות הפליטים בלבנון יתפרצו, ויביאו להתחלת מלחמת גרילה מסיבית מסביב למדינה חסרת הכוח הזו. החזבאללה, הפופולארי בקרב הפליטים הפלסטינים בלבנון, הוא הכוח היחיד שיכול לעצור את הפלסטינים הללו, שבכל מקרה אחר הם אינם נשלטים.

החזבאללה הוא קיצוני וחסר אחריות עכשיו, אך הוא יתנהג באופן שונה כאשר ישלוט במדינה. החזבאללה תחת נטל תחומי האחריות האזרחיים של ממשלה, ביחסים מול צרפת ומול המערב בכלל, יתמתן כמו שכל ארגון מהפכני אחר התמתן עם כניסתו לשלטון. כעת, החזבאללה עוסק בטרור כיוון שהוא יכול להרשות לעצמו את חוסר האחריות – למעשה, השתלם לו להיות כזה. אך ברמה הלאומית, איראן לא תוכל לספק ללבנון סיוע משמעותי ובסופו של דבר תאבד את השפעתה עם חבזאללה בשלטון. לא יעלה על הדעת שממשלת חזבאללה תפתח במלחמה קונבנציונאלית מול ישראל, או שתתמוך בפעילויות טרור, תוך לקיחת סיכון של תגובה קונבנציונאלית. לחזבאללה בשלטון, שלא כמו לחזבאללה באופוזיציה, יהיה אכפת הרבה יותר אם ישראל תפציץ את שדה התעופה של בירות. אפילו עכשיו, החזבאללה אינו בדיוק ארגון טרור. הוא עובד בעיקר בתחום פרוייקטי הרווחה וההגנה. הבונקרים של החזבאללה לאורך הגבול הישראלי-לבנוני הינם בונקרים הגנתיים – בונקרים שלא נעשה שימוש בהם במהלך מתקפה. החזבאללה אוגר נשקים לטווח בינוני, שהוא גם נשק הגנתי מבחינה אסטרטגית. חזבאללה דרש שישראל תצא מלבנון וכעת מחוות שבעא הבלתי חשובות, ואינו קורא למחיקת מדינת ישראל מהמפה. חטיפת חיילים ישראלים, אם בכלל תוכננה על ידי הפיקוד המרכזי של החזבאללה ולא על ידי משוטטים מקומיים, היא משהו קטן שהחזבאללה חייב להראות לנותני החסות שלו ולתומכיו. בכל מקרה, חטיפות חוצות גבול מקומיות אינן מלחמה, והיסטורית ישראל הפגינה סיבולת גבוהה למקרים כאלה מול מצרים, ירדן ולבנון – חזבאללה לא דמיין לעצמו שחטיפת חיילי צה”ל תוביל למלחמה מול ישראל.

שיתוף פעולה עם החזבאללה הוא אי נעימות אתית, אך ישראל משתפת פעולה עם אש”ף כך שהמוסר לא צריך להוות בעיה. ישראל מתאוננת כל הזמן על כך שהחמאס חטף את שליט, אך מביעה דעתה רק לעיתים נדירות בנוגע לחיילים שנחטפו על ידי החזבאללה. לאחר שצרפת הזמינה את חזבאללה לשיחות, אירופה כולה תקבל בסופו של דבר את הקבוצה המיליטנטית. אין מה לעשות: חזבאללה הוא הוא הכח האמיתי היחיד בלבנון. להרוג אותם יובא לוואקום שלטוני. אם ישראל רוצה לדבר עם לבנון, אין עם מי לדבר חוץ מעם החזבאללה.

מלחמה בחזבאללה היא צעד חסר ערך אסטרטגי לישראל. בתרחיש הטוב ביותר, אם החזבאללה יצא מהתמונה, קבוצה מליטנטית אחרת תקום למלא את הוואקום השלטוני. לבנון, הנצורה על ידי שכנותיה החזקות וכתוצאה ממאבקים דתיים פנימיים, היא מדינה חלשה ומושפעת ממיליטנטים. אם יש הזדמנות בלבנון, הזרמים המרדניים בה יקפצו עליה – אתמול פלסטינאים אתאיסטים, החזבאללה השיעי היום, פלסטינים סונים או מישהו אחר מחר. ישראל יכולה לגרום למתיחה של משאבי החזבאללה באמצעות חבלה, אכיפה משטרתית ופעולות צבאיות ברמה נמוכה, אך היא לא צריכה להשמיד את הארגון.

החזבאללה נהנה מתמיכה כספית איראנית וממשלוחי נשק חינם מסוריה. בעוד שישראל לא יכולה לבסס מציאותית שליטה אווירית מעל הגבול הסורי-לבנוני, התקפות טילים תקופתיות על תחבורה בלתי מאושרת יכולות להגביל את זרימת הנשק לחזבאללה. הוציאו את הסוחרים הלבנונים – התומכים כלכלית בחזבאללה – מסיירה לאון ומקונגו, החליפו אותם בסוחרי יהלומים ישראלים. השתלטו על סחר הסמים שכיום מנוהל על ידי החזבאללה. כמו כן, הציפו את עזה עם סמים זולים על מנת להסיט את הנוער הערבי, במקום סמי החזבאללה המציפים כיום את ישראל.

ההגנה הפסיבית של ישראל מול לבנון לא תעבוד – אין כל הגנה פסיבית שבאמת עובדת. האיחוד הסובייטי הסכים לכל דרישה גרמנית, הציף את גרמניה עם סיוע ואספקה, ערך את כוחותיו בגבולות כמאמץ לערער את האוייב, אך הותקף בכל זאת.

השלום לא יכול להגיע בפתאומיות, במיוחד שלום שרק צד אחד מעוניין בו. שלום הוא תוצר של תשישות. אין צעד אחד יחיד, כדוגמת התנתקות, שיכול להביא לשלום, אלא רק מאמצים מתמשכים – מאמצים צבאיים. ישראל ניסתה גישה הפוכה לזו מול מצרים, מתוך תקווה שהסכם השלום יוביל ליחסי שלום – לא ולא. גם הצבא הישראלי וגם זה המצרי גדלו באיכותם מאז הסכמי קמפ דיוויד והמצרים עדיין שונאים את הישראלים. מדינות מגיעות לשלום בדרך כלל דרך מלחמות כוללות. פעילויות מוגבלות מספיקות רק בהתייחסות למטרות לא קריטיות, אך אפילו אז, ההתמרמרות המצטברת מובילה לעיתים קרובות למלחמה כוללת. בריטניה לא השמידה את ארגנטינה בסכסוך על איי פוקלנד הבלתי משמעותיים, אך לאחר מספר ניסיונות לביסוס מצב “אלזס לורן” דרך באמצעות מלחמה מוגבלת, צרפת וגרמניה פנו לדרך של שתי מלחמות כוללות, שבדרך אגב גררו לתוכן אומות נוספות רבות. לישראל חסרים משאבים למלחמה כוללת – ובהכרח ממושכת – אפילו נגד לבנון, חוץ ממקרה של שימוש בפצצת אטום על לבנון. שתי האסטרטגיות ברות הקיימא של ישראל ביחס ללבנון הן ממשלה חזקה שם, בכל אוריינטציה שתהיה, או עימות על אש קטנה שיתפרס על פני דורות ושיראה בלתי החלטי. ארגוני הגרילה הלבנונים יטילו מרגמות על ישראל, ישראל תפציץ את שדה התעופה של בירות, האו”ם יתערב, ישראל תיסוג, ארגוני הגרילה ישקמו את כוחם וכך יחזור המעגל על עצמו. ילדי ההארה הרציונאליים רוצים פתרון חד וחלק עם תוצאות מיידיות. ביחסים חברתיים, לא קיים פתרון שכזה.

ברוכים הבאים לעולם הריאל-פוליטיקה, בו האלימות עדיין שולטת.