ב-1947, ה-BBC דיווח שההצבעה באו”ם התבצעה תחת לחץ ושהקהל הרחב שהיה נוכח הפגין את תכונותיו היהודיות בכך שהריע כשהאו”ם אישר את ההצהרה. אותו BBC “אובייקטיבי” מעצב את דעת הקהל העולמית כלפי ישראל כיום.
ארה”ב משכה במהירות את הצבעתה ב-1947 בעד הקמת מדינת ישראל. בריטניה המשיכה ליישם את מדיניותה הרגילה במסגרתה צידדה בצד החלש ומחצה את החזק: לעיתים נהנו מכך היהודים, ופעמים אחרות – הערבים. המטרה היחידה שהייתה למדיניות החוץ של רוסיה נשארה לבחוש בקלחת האירועים ובכך להציק לכולם. צרפת נשארה נאמנה לפרנויה האימפריאלית שלה והיא בונה ברית אימפריאלית עם המוסלמים, אותה היא אינה יכולה לממן או לקיים. הנהגת האו”ם מתרוצצת בין המעצמות העולמיות, מתחננת לכסף וממקמת את עצמה כבת ברית של כולם – כמובן שבעל ברית של כולם הוא אויב של ישראל. לא קיים כל רצון טוב ברמת הממשלות כלפי ישראל: האירופאים תמכו בישראל כדרך להפטר מהיהודים, אותם יהודים שהשמדתם המוחלטת כשלה, ובריטניה פינתה את כוחותיה מארץ ישראל כיוון שלוחמי הגרילה היהודים ביצעו אלפי פעולות טרור בשנות ה-40 של המאה ה-20.
מתווכים הם מקובלים כאשר אין להם אג’נדה משל עצמם. אנו מצפים מחברינו לצדד באג’נדה שלנו. אמריקה ובמיוחד רביעיית עושי השלום, אינם חברים ואינם מתווכים. רוצי טובתה של ישראל בממשל האמריקני מעוניינים שישראל תתקיים בשקט ובשלום. לא לכך זקוקים היהודים. הרעיון המקורי של הציונים – ביסוס מקום מבטחים ליהודים – עלה בעשן באושויץ, ולציונים לא היה אכפת ממנו כלל. לאחר שמותו של סטאלין קטע את התוכניות הרוסיות לסיים את העבודה שהתחילו הגרמנים - השמדת שארי היהודים בסיביר – והביטחון כבר לא היווה בעיה מידית עבור יהודי אירופה. התוכנית לבסס מדינה יהודית על אדמות מוסלמיות יצרה בעיות ביטחוניות אדירות לקהילות היהודיות במדינות הערביות, שבעבר חיו בבטחה. שישים שנות הלחימו הוכיחו שבמונחי ביטחון, ישראל היא כישלון חרוץ. הסיבות היחידות שבגינן היהודים צריכים להישאר בישראל ולא לעבור לקנדה הן דתיות או לאומיות. סיבות אלה לא מעניינות את הממשל האמריקני בהקשר לתהליך השלום, והן לחלוטין מנוגדות לתפיסת העולם של רוסיה והאו”ם.
ישראל בסופו של דבר שוטחת את טענותיה בפני שופטים אנטישמים לגמרי. אפילו אם השופטים הללו יפעלו באופן אובייקטיבי, היהודים לא יכולים לקבל את החלטתם כיוון שהיהודים מעוניינים בפיתרון סובייקטיבי. הגישה האובייקטיביות הבריטית טענה שהמהגרים היהודים לא זקוקים לטרנס-ירדן, והסירו אותו מהשטח שהוגדר בהצהרת בלפור. לאחר מכן, הגיב האו”ם באופן אובייקטיבי וטען שהערבים הפלסטינים הנותרים זקוקים למדינה משל עצמם, וחילק את השטח שנותר מהמולדת היהודית. מצד שני, המתיישבים האירופאים שנדחו באופן אובייקטיבי באמריקה “ניקו” באופן אובייקטיבי את השטח, וביססו מדינה משל עצמם. היהודים, גם כן, חלוקים בינם לבין עצמם לגבי האינטרסים שלהם עצמם. מדינה יהודית בארץ ישראל נראית כאי-צדק בעיני הערבים והרביעייה, אבל זוהי דרישה מוצדקת עבור היהודים.
כמו שציין מאו צה טונג, טענה יכולה להיות נכונה ושגויה באותו הזמן: נכונה בעבור אחדים, שגויה עבור אחרים. מדוע לנו לרצות במתווכים שיחליטו שהטענה היהודית היא שגויה?

[מאת דני: התגובות שאנחנו מקבלים כוללות 95% ספאם, ולרוב מדובר במכתבי שנאה. קרוב לוודאי בגלל אנאפוליס, אנחנו חווים שטף של מכתבי שנאה משלומניקים כאלה ואחרים. אני מוחק את כולם, כיוון שלדבר איתם זה חסר טעם. עם זאת, להלן סיכום קצר הסיבות שלנו להתנגד לתהליך השלום].
תהליך השלום לא מוביל לשלום. וויתורים לערבים והתחינה לשלום רק מגרות אותם להיגרר למצב של מלחמת המוצא האחרון. הקורלציה ברורה מאז הסכם אוסלו.
תהליך השלום לא יכול להוביל לשלום. אם ההיסטוריה תעיד, השלום הוביל רק לתבוסה מוחצת בצד האויב.
תהליך השלום הוא חריג ביותר. כל אומה אחרת השמידה את המקומיים שחיו בארץ שבה ביקשה להקים מדינה.
תהליך השלום הינו בלתי-חוקי. הסידור המקורי עבור המדינה היהודית כלל טרנס-ירדן, אבל הבריטים ביטלו חלק זה בהסכם באופן בלתי חוקי. לאחר מכן האו”ם המשיך לחלק את ישראל על מנת להעניק מקום לערבים הפלסטינים.
תהליך השלום הינו בלתי מוסרי. הערבים הפלסטינים לא נחשבים לאומה. ההצעה לתת להם מדינה היא מזימה נגד היהודים.
תהליך השלום לא יוביל לביטחון. היהודים זקוקים למדינה בטוחה ולא לרצועת חוף צרה.
תהליך השלום מנוגד ליהדות ולהיסטוריה היהודית. היהודים מחוברים לארץ אותה מעניק תהליך השלום לפלסטינים: יהודה, שומרון, חברון, שכם והר הבית. אזורי החוף של ישראל המודרנית אינם רלוונטיים לדת או להיסטוריה היהודית. היהודים יכולים להתיישב באותה מידה באוגנדה או באריזונה.
תהליך השלום אינו אמיתי. הממשלה הישראלית מתעסקת בתהליך השלום מתוך מטרה אחת ויחידה שהיא השמדת האופוזיציה היהודית הדתית והלאומית לשלטונה. בטחון המדינה היהודית והגשמת המטרות היהודיות אינן מטרות תהליך השלום.
תהליך השלום הוא חסר טעם. ישראל יכולה להגיע להסכם עם הממשלה הפלסטינית, אבל מספר מספיק של ערבים פלסטינים תמיד יהיו ממורמרים על כך שהיהודים עדיין כובשים את אדמת אבותיהם כביכול. כמה אלפי ערבים תמיד יהיו כאן, ותמיד יתקיפו את ישראל באמצעות הטרור.
תהליך השלום אינו מטפל בסוגיות עיקריות הנוגעות ליהדותה של ישראל. הערבים הישראלים תמיד היוו יותר משליש הנוער הישראלי. הערבים מונים רוב בהרבה אזורים חשובים בישראל. אזור לוד ליד שדה התעופה בן גוריון הוא עוין לישראל בדיוק כמו עזה. הבעיה של ישראל אינה הרשות הפלסטינית אלא הערבים הישראלים שעלולים לגבש את המפלגה הגדולה ביותר בכנסת תוך עשר שנים.
השלום אינו בר קיימא במקרה שלנו. לאחר החתימה על הסכם השלום עם מצרים, ישראל ממשיכה להוציא הוצאות ביטחון ענקיות. מצרים ממשיכה בתעמולה האנטי-ישראלית ובונה צבא שמטרתו היחידה היא ישראל.
השלום אינו מטרה ראויה. היהודים עברו לישראל על מנת להגשים את מטרותיהם הדתיות והלאומיות. אם שלום וביטחון הם המטרות הנעלות, על הישראלים לעבור לקנדה.

אולמרט, שללא ספק הוא הפוליטיקאי הכי טוב בסביבה, הפתיע רבים כשהדליף את החדשות אודות חלוקת ירושלים עם הערבים. חלוקת הבירה היהודית הנצחית היא רעיון לא פופולארי ביותר, הן בקרב הימין הישראלי והן בקרב השמאל, ואולמרט לא ייצפה שממשלה השנואה שלו תוכל להעביר את רעיון החלוקה בכנסת. שרון, הכלי הכבד, בקושי הצליח להעביר את ההתנתקות מעזה, אך חלוקת ירושלים קשה הרבה יותר. לא משנה מה הן מגרעותיהן של ישראל ביתנו ושל המפלגות הדתיות, אין ספק שייפרשו מהממשלה לפני שיאשרו את חלוקת ירושלים. הכנסת כבר הביעה את עמדתה הנחרצת כנגד חלוקת ירושלים. באותה המידה, קשה לדמיין שאולמרט יהיה מעוניין להיכנס להיסטוריה היהודית כשליט שוויתר על ירושלים. זכרו, אולמרט עמד בפרץ כנגד בגין ושרון כשרצו לתת את סיני למצרים במהלך שיחות קמפ דיוויד.
אולמרט גם אינו מטומטם מכדי לדמיין שהפלסטינים יפסיקו את הטרור לאחר שיקבלו את ירושלים. כנראה, הוא רק “טעם מן המים” בכדי להראות לשמאל שהן דעת הקהל והן הכנסת לעולם לא יאשרו את חלוקת הבירה. אולמרט מתעקש על השמעות למפת הדרכים שללא כל ספק פג תוקפה מזמן, כיוון שהוא יודע שהפלסטינים לעולם לא יצליחו לעבור א העמוד הראשון בה, הדורש לשמר סוג כלשהו של ביטחון. על מנת להוכיח נקודה זה, אולמרט מפגין באופ קיצוני רצון טוב כלפי הרשות הפלסטינית – הוא חידש חלק מהעברת כספי המיסים, שחרר מספר קטן של מחבלים מורשעים מרמה נמוכה, הסיר כמה מחסומים שלא היה בהם צורך, וחימש את כנופיית הפת”ח בכלי נשק שהם היו יכולים לקבל במקומות אחרים. ישראל דוחקת את החמאס אל הקיר במאמציה לחדש את שלטון הפת”ח בעזה – בכדי להבטיח את קיום מלחמת האזרחים בין החמאס לפת”ח לאחר מכן. התקיפה הנהדרת על המתקנים הגרעיניים בסוריה הוכיחו שאולמרט הוא מנהיג בעל יכולת. נתניהו התרברב אודות התקיפה בסוריה – אולמרט שתק. אולמרט הוא הפוליטיקאי הבכיר היחיד בעולם שהעריך באופן מפוכח את תוכנית הגרעין האיראנית – כאלף טילי טומהוק.
כעת אולמרט ולבני דחו כל לוח זמנים להסכם שלום עם הפלסטינים והכריזו שעניין חלוקת ירושלים לא יעמוד לדיון באנאפוליס, וכך התפוגג האיום על ירושלים. הרעיון המגשר הקורא לתת שכונות ערביות בירושלים לערבים, שנתמך בימין הישראלי ובכללו ליברמן, הוא מסוכן. ברגע שפרברי הבירה יהיו תחת שליטה פלסטינית, הערבים יתחילו להפציץ את ירושלים בדיוק כמו שדרות. אין ספק שהתגובה הישראליות תהיה חזקה הרבה יותר, אך היא לא תספיק. בעיה נוספת היא צמיחת האוכלוסייה הערבית בירושלים, המאיימת על הריבונות היהודית בלי קשר לתהליך השלום. אין כל הבדל אם מזרח ירושלים תהיה תחת שליטה פלסטינית או תחת שליטה יהודית.
הממשלה הישראלית רוקדת על הקו הדק בין ארה”ב, האיחוד האירופי, השמאל הישראלי הקיצוני. המצפון היהודי קיים גם אצל אנשים כמו אולמרט ולבני. פעולותיה של הממשלה אינן חד משמעיות, אך הן גם לא עולות לכדי בגידה הלכה למעשה.
הדבר הטוב ביותר לגבי הממשלה הזו הוא שהיא חלשה מדי בשביל לבגוד ביהודים באופן מופגן.

כיצד תראה הצגת השלום במרילנד? אולמרט בודד העומד בפני חבורת ערבים – ישראל כנגד העולם המוסלמי – וארה”ב אדישה המנצחת על האירוע. ואמריקה היא באמת אדישה, הן כלפי יהודים והן כלפי ערבים, ובאופן רגיש היא מתחשבת רק באינטרסים שלה. אולמרט, הפוליטיקאי הדגול, ייראה נהדר, אך הפורמט של ההצגה קובע מראש את ההשפלה הישראלית. הסעודים ישלחו את שר החוץ שלהם. מובארק ככל הנראה יישאר בבית.רק ישראל, פלסטין וירדן תשלחנה את שליטיהן לועידת השלום. העולם ישפוט את היהודים והפלסטינאים הפזיזים. אף ועידת שלום ישראלית-מוסלמית לא בוימה באופן כה משפיל.
מה יש לדון בעצם? הדרישות הערביות הן ידועות לכל והן אינן עומדות למשא ומתן. ישראל חייבת לבלוע את הערבים שלה, 1.4 מיליון והמספר עוד עולה. ישראל חייבת להשמיד את רוב ההתנחלויות, ובכך להפוך 250,000 יהודים דתיים למחוסרי בית ומשוללי חברה. על ישראל לתת לערבים מחצית מירושלים, ועליה להרשות לתושבים הערביים הישראלים בירושלים להיכנס לתוך המחוז היהודי. ירושלים תחולק בין הפלסטינים ובין הערבים הישראלים. ישראל חייבת לתת לערבים את הר הבית שם אסור ליהודים להתפלל גם כעת, ולנטוש את התקווה להקמת המקדש השלישי. התפילה היהודית “לשנה הבאה בירושלים!” תהיה רלוונטית שוב. על ישראל לקבל חלק מהדור הרביעי של צאצאי פליטי 1948.
ישראל תיראה טוב על המפה, אך התעלמו מהנגב אותו לא ניתן ליישב. תשכחו מרוב הגליל, המאוכלס בכבדות על ידי הערבים. אפשר לנטוש את איזור לוד הקרוב לשדה התעופה הבן-לאומי היחיד של ישראל (השני נמצא בירושלים אך הוא סגור בגלל הערבים הנמצאים קרוב אליו). ישראל על פי מפת הדרכים היא רצועת חוף צרה, לא מדינה. אף מדינה לא יכולה להתקיים ככה, ובוודאי שלא מדינה יהודית המוקפת על ידי מוסלמים מבחוץ והנלחצת על ידי מוסלמים מבחוץ.
בתמורה לכך שישראל תכיר בתבוסתה במאבק בן מאה השנה להקמת מדינה יהודית, היא לא קבל כלום. נישט. נדה. שום חילופי אוכלוסיות: ישראל תבלע את האוכלוסייה הערבית בשטחה, שכבר מונה כ-34% בקבוצת הגיל 0-9. החמאס ימשיך לשלוט בשטחים הפלסטינים. הפת”ח ימשיך את פעילות הטרור שלו כנגד ישראל – אה לא, הפת”ח ינטוש את דרך הטרור על הנייר, ויבטיח להפסיק אותו. איראן לא תקבל את מציאותה של ישראל ולא משנה מה יהיו גבולותיה. סוריה לא תפרק את מאות הטילים שלה. ערב הסעודית לא תצמצם את כמות הנשקים שהיא קנתה מארה”ב בשנים האחרונות. מצרים תמשיך לקבל את הסיוע האמריקני ותמשיך להוציא אותו על נשקים חדישים המופנים כלפי ישראל בלבד.
ישראל מוכנה ל”וויתורים גורפים”, בעוד שהערבים לא מציעים כל וויתור. ישראל רוצה שלום בעוד שהערבים אינם מעוניינים בו. ישראל נאחזת ב-0.1% משטחי המזרח התיכון בעוד שאויביה שומרים לעצמם 99.9% מהשטח.
אם השליטים היהודים ישרדו – המדינה היהודית לא תשרוד.

אלו המדברים בעד חזרה לגבולות 67′ שוכחים מדוע הטנקים הישראלים חצו את אותם הגבולות. מדינה פלסטינית הגובלת בירושלים משמעותה טרור מתמשך בבירה היהודית. מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון מצמצמת את העומק האסטרטגי של המדינה היהודית לכ-5 ק”מ (כן, זוהי מפת הדרכים). בדרום, משמעות המדינה הפלסטינית היא סוף לתיירות הישראלית בים המלח: התיירים יעברו דרך ירדן או פלסטין (זה גם זול יותר) ויעדיפו זאת על נהיגה לאורך 80 ק”מ מירושלים. ברוני הפשע הפלסטינים יתאחדו עם האוליגרכים הישראלים והבדואים הירדנים בבזיזת משאבי ים המלח ובכך ימיטו על האזור אסון אקולוגי. הגבולות טרום 67′ יעניקו את הכינרת לסוריה ואת רוב נהר הירדן – עבור הפלסטינים, הדבר יהפוך את אספקת המים של ישראל לפגיעה באופן שיחשב כהתאבדות.
גבולות 67′ הם בעלי חשיבות מועטה עבור הפלסטינים: הבליטה הדרומית של מדינתם תמנע מהיהודים מלהשתמש בים המלח, אך אותו האזור המדברי הינו חסר ערך עבור הפלסטינים. בערך 60% מיהודה ושומרון אינו מיושב על ידי ערבים, והוא גם לא יוכל להיות מיושב על ידם, בהילקח בחשבון יכולות החקלאות המוגבלות שלהם.
אם נבחן את המספרים, ישראל בגבולות 56′ היא עדיין גדולה הרבה יותר מהמדינה הפלסטינית ביהודה שומרון ועזה – רובה של ישראל הוא מדבר הגנב, מקום כה חסר תועלת עד כדי כך שמצרים וויתרה עליו ברצון לישראל. ההתחממות הגלובאלית מביאה למידבור של ישראל, ובכך המגורים בישראל נעים צפונה. תשכחו גם גם מצפון הארץ אם נביא בחשבון את הנוכחות הערבית הגדלה שם. הערבים כבר מונים את הרוב בחלקים רבים בגליל. ישראל היהודית יחסית, אותה נתן לאכלס בתוך גבולות 67′ היא בסך הכול רצועת חוף, ברוחב 5 קילומטרים ובאורך 20 ק”מ.
הערבים לא יכלו לעמוד בפיתוי לתקוף את ישראל לפני 67′. ההתנתקות מיהודה ושומרון תותיר רק רצועת חוף שתראה מזמינה ביותר להתקפה.

האליטה הפוליטית הישראלית אינה מעוניינת בשלום. אם זה לא היה המצב, מדוע לעקב את הקמת המדינה היהודית? ישראל לא מפיקה כל רווח מכיבוש האדמות המיושבות על ידי הערבים והיא מוציאה כמויות אדירות של כספים וחיי אדם. ישראל יכולה לסוג אל מאחורי הגבולות שממשלתה תקבל, ולהתמודד עם פלסטין כמדינה. מוסלמים אחרים לא יחתמו על הסכם שלום מול ישראל כשתוקם מדינת פלסטין, ולא משנה מה יהיו גבולותיה. פלסטין כבר מזמן חדלה מלהיות קלף מיקוח בידה של ישראל בתהליך השלום. המדינות המוסלמיות רואות בקיומה דבר מובן מאליו והן לא מציעות לישראל כל וויתור כתגמול, כגון הסכם שלום, בכדי להביא לכינון מדינה פלסטינית עצמאית.
הערבים גם הם אינם מעוניינים בשלום עם ישראל. האויב הציוני הינו יעיל בכדי להסיט את תשומת הלב הציבורית מחסרונות כלכליים. הערבים הטוטליטאריים וישראל הסוציאליסטית הטוטליטארית צריכים האחד את השנייה כאויבים. מלחמות כמו מלחמת לבנון השנייה מגבשות את שתי האומות: אנשים חושבים על ביטחון מיידי, לא על מטרה פוליטית מעורפלת כמו פירוק הסוציאליזם.
החיפוש אחר השלום הוא המצאה שמאלנית. אומות שיתפו פעולה וחיו זו לצד זו ללא הסכמי שלום. בעולם ההגיוני, אף אחד לא ציפה שהסכם יחזיק מעמד אם המצב השתנה. השמאלנים מחפשים שלום ווילסוני נצחי, שיובטח על ידי הסכמי שלום החתומים על נייר. זוהי גישה שמאלנית טיפוסית – ניתן להבין באופן רציונאלי את כל המרוכבות העולמית. ניתן לחקור אותה, להסכים עליה ולתכננה. הקומוניסטים הסובייטים ציפו שהכלכלה תעלה בקנה אחד עם מרשמיהם. השמאלנים הישראלים מדמיינים לעצמם שהערבים יקיימו את ההסכמים עליהם יחתמו.
אפילו אם כל המדינות המוסלמיות יגיעו למסקנה שעליהן לחתום על הסכם שלום עם ישראל, לא נוכל לסמוך על כוונותיהם הטובות, ויהיה עלינו לתחזק צבא בכל מקרה. במובן המעשי, אין כל הבדל בקיום הסכם שלום או באי קיומו.
מדוע לתת אדמה יהודית בתמורה לשלום חמקמק?

ישראל השפילה את הפלסטינים, אך לאחר מכן השפילה את עצמה. שתי האומות הן השעיר לעזאזל של הקהילה הבין-לאומית: הפלסטינים הופכים לטרוריסטים והיהודים למדכאים אותם. ישראל מאפשרת את שטף השנאה כלי היהודים בתקשורת הערבית. מובארק קרא בפומבי לשרון – ראש ממשלה – אידיוט. ישראל מציגה עצמה כחסרת כוח, ככזו שלא יכולה להלחם בארגוני הגרילה הערבים, על אף שסוריה ומצרים מחצו אותם בקלות באמצעים בלתי הומאניים. מצרים מדכאת בשגרה את ארגון האחים המוסלמים, ירדן החרימה את החמאס, אך מצרים וירדן דוחקות בישראל לשתף פעולה עם החמאס. ירדן, מצרים ולבנון הטילו מרגמות על מחנות הפליטים הפלסטינים. הימנעותה של ישראל מלעשות את אותו הדבר מגרה את אויביה. כל המדינות הערביות מסרבות לקלוט את הפליטים הפלסטינים ומחרימה אותם מלעסוק במקצועות רבים. עם זאת, אותם הערבים ממעיטים בערך הטיפול הלקוי של שראל בחמאס-האחים המוסלמים בפרט ופלסטינים בכלל. המדינות הערביות משתמשות בפלסטינים כחיילי שחמט במאבק האידיאולוגי בין אומותיהן שלהן ובמאבק הפוליטי מול ישראל.
הפוליטיקאים הישראלים הבינו שהציבור מתנגד לחלוטין למשא ומתן עם הפלסטינים – ולכן עושה זאת בחשאיות – שרון הפסיק את השיחות עם אש”ף שבוע לפני הבחירות של 1992 לאחר שהתקשורת הישראלית חשפה אותן. פרס ורבין דחפו את תהליך אוסלו תוך שמנעה את ידיעתם אפילו של שרי הקבינט הבכירים ביותר וחברי המטה הצה”לי בנוגע למשא והמתן – ותהליך אוסלו נכשל. אי אפשר לשנות את ההיסטוריה בהינף יד. השותפים להסכם אוסלו דחו את הטיפול בסוגיות הבוערות – ירושלים, הפליטים וההסדרים לשלב האחרון של המשא ומתן – וכעת הם אינם מצליחים להתמודד איתן. רבין ופרס העמידו פנים כאילו הבעיות הללו נעלמו, אך הן לא נעלמו. גם ערפאת לא היה יכול להתעלם מההיסטוריה: פיגועי ההתאבדות בישראל ב-1996 הביאו את נתניהו שהתנגד בערך לאוסלו לשלטון. עבאס הציג פנים שונות, מיליטנטיות כלפי עמו מאשר כלפי ישראל והעולם – הממסד הישראלי יודע ומסכים לכך.
אף אחד לא צריך הסכם שלום: לא הסעודים, לא הסורים, לא הפלסטינים ולא המצרים. המצרים אפשרו לחמאס להבריח נשק לתוך עזה באופן הערבי האופייני של הצקה מתונה לאויב (במקרה זה, לישראל) ובבדיקה כיצד אפשר להרוויח מהבעיה של האויב. מצרים לא מעוניינת שמדינות ערב נוספות יגיעו לשלום עם ישראל, אלא מעוניינת להחזיק בתפקדה כבוררת המקומית, כצינור המוליך בין ישראל ובין המוסלמים. מדינה פלסטינית עצמאית בגדה המערבית היא סיוט בעיני ירדן, כיוון שהדבר יוביל לכך שהרוב הפלסטיני בירדן יפיל את המונרכיה. הסעודים מציעים תוכנית שלום מגוחכת אותה הם יודעים שישראל לא תקבל, אך ישראל מתגלגלת על גבה בכדי להציג את אמונה בתוכנית שאף אחד לא מצפה שתצליח. ארה”ב לא זקוקה לשלום: תהליך השלום מאזן את המלחמות האמריקניות באפגניסטן ועיראק, אך ברגע שיגיע השלום, פעולותיה של ארה”ב יחשבו לאנטי-מוסלמיות בלבד.
הקיבעון הישראלי אודות השלום עם הפלסטינים הוא אבסורדי. לשאר הערבים לא אכפת כל כך מהפלסטינים. אם ישראל תחתום על הסכם שלום עם הפלסטינים, הערבים האחרים יחשיבו את השלום לתוצר המאבק הפלסטיני – ולא לתוצאה של הרצון הטוב הישראלי – ובכך לתבוסתה של ישראל. לאחר שהפלסטינים הביסו את ישראל והקימו לעצמם מדינה, גם מדינות מוסלמיות אחרות יקבלו את האומץ להלחם בישראל. סוריה היא בעיה הרבה יותר גדולה מהפלסטינים. על אף שהיא אינה מסוגלת להביס את ישראל, סוריה יכולה להטיל גשם של טילים על ישראל כשהיא משתמשת בהגנה הגרעינית של איראן בכדי למנוע תגובה ישראלית. הסכם שלום עם סוריה, אפילו במחיר הגולן, יוותר על הנייר.
ישראל לא יכולה לסמוך על אף מדינה אחרת. אמריקה הטילה חרם על משלוח נשק לישראל בזמן מלחמת העצמאות, הגיעה קרוב למלחמה בישראל בשמה של מצרים ב-1956 וב-1967, ועזרה לישראל רק ב-1973 בכדי לעצור את ההשפעה הסובייטית על המזרח התיכון. באותה השנה, בזמן השיא של המלחמה הקרה ובזמן המלחמה הגדולה ביותר במזרח התיכון, האירופאים סגרו את המרחב האווירי שלהם בפני הרכבת האמריקנית לישראל. בזמן קריטי, ישראל תוותר ללא נותן חסות ראוי לשמו.
לא הגיוני להישמע לרצונות הממשל האמריקני הקוראים לוותר על העומק האסטרטגי ההגנתי הזעום שלנו אם התמיכה האמריקנית לא תובטח כשיגיעו זמנים קשים.

המדינה היהודית הולכת ומתדרדרת. היהודים הדהימו את העולם בגבורתם ב-1948, ביכולתם ועוז רוחם ב-1967 ובעוצמתם ב-1973. באותו הזמן, ישראל הגיעה לשיאה – קנאית, היא שלטה ביהודה, שומרון וסיני לצדה היה יתרון צבאי אדיר ביחס לצבאות האויב הערביים. אך תקופה זו חלפה מהעולם.
סיני, אמצעי ההגנה הטוב ביותר נגד מצרים, אבד עבור חתיכת נייר עליו מודפס הסכם שלום ארעי. ערבים וסלאבים הציפו את ישראל, ויחד הם מונים את רובה (בקרב הצעירים) – שכעת מבקש לנטוש את יהודה ושומרון. הערבים רוכשים יותר נשקים אמריקנים מאשר ישראל, וישנה כבר מדינה אסלאמית שנייה המתכוננת לפתח נשק גרעיני.
הרוח הערבית שבה לעוצמתה הראשונית. הם גילו שהם יכולים להביס את היהודים באמצעות משא ומתן במקום באמצעות מלחמה. ישראל מבקשת בחלישות להחליף שטחים ישראליים בהם חיים ערבים עבור שטחים פלסטינים בהם נמצאים יישובים יהודיים. הפלסטינים מסרבים לכך. הם מעדיפים לפנות את המתנחלים היהודים ולהשאיר את הערבים בישראל בכדי שאלה יתרבו ויובילו להצבעה שתשמיד את ישראל.
מדינות ערב מתעלמות מאוברטורות השלום של ישראל, אך הן יכולות להעניק לישראל חזיונות שווא של שלום. הם יודעים שהדבר זמני. הערבים מתרבים שטח ישראל, השמאלנים היהודים דוחפים לכינון מדינה העיוורת להבדלים אתניים, הקהילה הבין-לאומית חוזרת לנטיות האנטישמיות המסורתיות שלה ומדינות ערב הולכות ועולות בכוחן. צאלח-א-דין יהיה מיותר במצב זה.
מדינות שייכות לקבוצות הנחושות ביותר ולא לרוב. יהודים הם לא נחושים והם גם אינם הרוב בישראל.