אנשים אחראים לוקחים את העניינים לידיהם ובונים מדינה – יהיה המחיר אשר יהיה. אחר כך, הם הופכים להיות חסרי אחריות והם מאבדים את מדינותיהם. היסטורית, התגברות חוסר האחריות קושרה לעושר: אנשים, כאשר הם בטוחים פיזית וכלכלית, מרחיקים את עצמם מענייני המדינה. הם יכולים להרשות לעצמם טעויות עיתיות של הפוליטיקאים ולא אכפת להם לוותר על חובתם העיקרית כאזרחים: השליטה במדינה. העשורים האחרונים מציגים דרך חדשה להפגנת אותו חוסר אחריות אזרחי: חינוך המוני ארוך במיוחד.
ישראל, כמו האימפריה הקומוניסטית בראשיתה, משתמשת בבתי ספר על מנת לשטוף את מוחם של הילדים, הלומדים את כל הערכים הקומוניסטים – החל מאתיאיזם מיליטנטי דרך ג’ינגואיזם ועד מתירנות מינית. זה האחרון הוא חשוב במיוחד: גם הקומוניסטים הרוסים וגם הקומוניסטים הישראלים הבינו שחוסר מוסריות מינית (היעדר מעצורים) מהווה את הדרך המובטחת להשמיד את המוסריות המסורתית.
אנשים היו רגילים לעבוד החל מילדותם – הם היו אחראים למחייתם שלהם. החינוך המודרני, הנפרס על 12 שנות לימוד שינה את התבנית ההתנהגותית הזו. מבוגרים בני 18 שנה הם חסרי אחריות לחלוטין: אין להם תחומי אחריות משמעותיים. החינוך הבית ספרי מתעסק בלמידה במקום בשאלה, והמבוגרים הצעירים גדלים כאנשים כנועים בפני הרשויות, כאלה הרגילים להסכים להצהרות מצד הרשויות מבלי להקדיש לדבר מחשבה נוספת. בדומה לכך, תלמידי הישיבות מקבילים את הסמכות הרבנית ומשתתפים בהפגנות אלימות. שתי הקבוצות כנועות בפני אדוניהן. האיכרים הרוסים הבורים התקוממו נגד הצאר, אבל היהודים המחונכים מקבלים את העובדה שהממשלה מוותרת על עומק ההגנה הישראלית לאויב הערבי ומחלקת את ירושלים עם הפלסטינים. הפלסטינים הבורים מתעלמים מהשאיפות היהודיות, היהודים המחונכים מתייחסים לשאיפות הפלסטיניות – איפה הפשרה?
החינוך הבית ספרי הוא בזבזני. התלמידים לומדים דברים שהם לעולם לא יצטרכו, ולומדים אותם לאט. בתי הספר הם כמעט הדרך הכי פחות יעילה לאוריינטציה. לא רק שאוריינטציה בת 12 שנה היא אבסורדית, אלא שרוב התלמידים בוחרים במקצוע לעתיד באופן אקראי, על בסיס נסיבות חיצוניות. רק לעיתים נדירות בתי הספר גורמים להם להבין את נטיית ליבם המקצועית. ההחלטה להפוך לרופא או לעורך דין אין שייכת למה שאדם למד בבית הספר. מצד שני, אריסטו הבין שהוא רוצה להיות פילוסוף, ניוטון הבין שהוא רוצה להיות פיזיקאי – מבלי ללכת לתיכון כלל.
הלימוד היהודי היה מפורסם במעשיותו וכל כך טוב עד כדי שאפשר ליהודים להגיע להישגים יותר גבוהים מכל אומה עלי אדמות במונחים של פרודוקטיביות אינטלקטואלית. התחלת הקריאה והשינון בגיל שלוש עד חמש, לימוד כתיבה זמן קצר לאחר מכן – לאחר מכן, בחירת מקצוע, כשאשר לאורך הדרך עובדים ולומדים תורה. שלא כמו הישיבות הגרועות היום, המחנכים היהודים המסורתיים לימדו את היהודים לחשוב, לנתח סוגיות מורכבות תוך שימוש בדוגמאות דתיות. לומדי התורה היו מוכנים לכך מקצוע.
הרעיונות הסוציאליסטים עיוותו את החברות. אנשים היו רגילים לעבוד כל חייהם, אבל עכשיו הרעיון של עבודה בגיל 70 או 12 כבר אינו מקובל. האם עדיף לבזבז את הזמן במשחקי ומחשב וצפייה בטלוויזיה? האנרגיה של הילדים, שכעת מבוזבזת, יכולה להירתם לעבודה. ילדים בני 12 יכולים לעבוד מספר שעות בבתי קפה, בשדות – בהרבה עבודות. יתר על כך, הם יכולים להתחיל בחינוך מקצועי, ללמוד באוניברסיטאות. הם יכולים להינשא בגיל 15 ולא בגיל 35. אנשים צעירים יכולים לחיות חיים נורמאליים ומלאים במקום להידחף בעל כורחם לקיום אינפנטילי.
אבל הממשלה זקוקה לאזרחים חסרי אחריות, והיא מקדמת בברכה אינפנטיליות.

הקונסרבטיבים הם בורים. הם נאחזים במסורות הישנות ומתנגדים לקדמה. על אף שהם עמדו במבחן הזמן, דרכיהם כבר אינן באופנה והן בלתי מדעיות. המדע הוא גישה הנשענת על ביצוע ניסוים – בכל הנוגע לסוגיות סוציאליות, אותם ניסויים נערכים על בני אדם.לקונסרבטיבים חסרים אותם רעיונות מבריקים שהיו יכולים לשפר את המצב באופן דרמטי. הקונסרבטיבים העקשנים אוחזים בדעה שרעיונות מבריקים לעולם לא עובדים בהקשר ליחסים חברתיים. הקונסרבטיבים גוזרים על העולם קצב התפתחות איטי להחריד, המבוסס על תהליכים מינוריים של ניסוי, טעייה ותיקון. הם דוחים את הטענה האקסיומטית שניתן להגיע לשלום דרך משא ומתן ומתעקשים על כך שיש להגיע לניצחון בדרך הישנה והטובה. הקונסרבטיבים לא מאמינים שמוחות גדולים מעצבים את החברה, הם טוענים שחברות מתפתחות בזכות עצמן. הקונסרבטיבים מעליבים את הפוליטיקאים הגדולים כאשר הם מפקפקים בתפקידם והשפעתם של האחרונים.
השמאל הוא חכם, מחונך, אקטיבי ומאורגן היטב. הם מגיעים להישגים טובים ומנצחים בקלות את הקונסרבטיבים הן בוויכוחים ציבוריים והן בפוליטיקה. השמאל מציב את התנאים לתרחיש עבור עצמו, פועל, מוכח כטועה ופועל שוב. השמאל מפעיל מניפולציות על ההמונים ואלכך תלוי בפעולה קולקטיבית. לא ניתן לאסוף את ההמונים למען מטרה טובה – ניתן לאחד את הציבור רק מתוך פחד או שנאה. התקווה הטובה ביותר היא להפנות את פעולה הרוע הקולקטיבית כנגד רוע גדול עוד יותר: קוראים לזה מלחמת שחרור. אנשים לא רוצים בחופש כשלעצמו – משפחה ומחויבויות בעבודה מותירים מקום מועט מאוד לחופש בחיים היום-יומיים. במקום זה, אנשים מעוניינים בחופש מאותם גורמים שהם שונאים, וכך למעשה, היו מלחמות השחרור כביכול מלחמות של שנאה (מוצדקת?) נגד מדכא שנוא. השמאל, אם כך, הינו מלא שנאה והוא משחרר את כוח השנאה בהמוניו. ראו את הזיגזג של הפוליטיקה הישראלית.
חיים רמון הוא סגן ראש ממשלה מהמרכז. הוא עבריין מין מורשע. הוא לא באמת אנס, הוא נישק בכוח חיילת – חיילת שהייתה יכולה בדיוק באותה המידה למות בהגנה על רמון ודומיו. באותו הזמן, רמון ביצע תפקיד חשוב ביותר שהיה בלימת בג”ץ האקטיביסטי. רמון נלחם נגד הכוח העודף השערורייתי ביותר שהיה לבג”ץ: הכוח למנות שופטים באופן פנימי. זו אינה בדיחה: בית הדין הגבוה לצדק בישראל בחר בעצמאות אמיתית והחל למנות את שופטיו שלו. בית הדין הגבוה התפתח אם כן לכדי קופסא שחורה של פסקי דין אולטרה-שמאלניים ללא כל קלט חקיקתי. במשרדו, כשהוא מרצה עונש מתון, רמון זמם מזימות עם הפת”ח לנטוש את יהודה ולחלק את ירושלים. הוא ביקר את אהוד ברק, ממפלגת העבודה השמאלני, בכך שהפגין דעות ימניות כשברק העמיד בספק את יכולתו של הפת”ח לקיים את הבטחותיו אודות הביטחון המיוחל. אחר כך, רמון ביקר את הממשלה הישראלית על כך שנטשה את החלטתה הקודמת לנתק את אספקת החשמל לעזה העוינת.
ניתן לתאר באופן שטחי את קווי המדיניות של רמון כלאומיות בלתי דתית: הוא רוצה בטחון לישראל אבל לא אכפת לו ממקומות בעלי משמעות דתית או היסטורית. זוהי גישה שמאלנית טיפוסית ליצירת ישויות מלאכותיות: במקרה זה, אומה ישראלית חסרת כל חיבורים ושורשים דתיים או היסטוריים. אבל רמון הוא חכם והוא לא יכול לדמיין בטחון במצב שבו ישראל נעולה בתוך רצועת חוף צרה של 15 ק”מ. רמון הוא פוליטיקאי מנוסה והוא יודע שוויתורים הופכים את הערבים לנועזים יותר ושהם יעלו דרישות נוספות – הם לא יעצרו בחלוקת ירושלים. הקו הרציף היחיד במדיניות של רמון הוא השנאה, השנאה כלפי כולם והתשוקה הבוערת לנהל ולשנות –התשוקה לכוח. תשוקה וכוח – זהו עניינו של השמאל. רמון שונא יהודים וערבים באותה מידה. הוא ינטרל בשמחה את השופטים היהודים מכוחם המוגזם, יגרום ליהודים דתיים לסבול על ידי נטישת יהודה וירושלים, וידכא את הערבים בעזה. רמון מאניש את הרוע, אבל הוא אינו היחיד.

קונדי רייס היא תמצית השמאלנות. היא מלומדת עלובה למדי (וכן, קראתי את המאמרים שלה) והתיאוריות שלה הן כמעת שערורייה. במאמרה אודות נשקים גרעיניים, היא חוזרת ומצטטת את האנציקלופדיה הסובייטית ממלחמת העולם השנייה בחמישים ומשהו כרכים, שאפילו לדוברי הרוסית קשה לקרוא – אין ספק שהיא נשענת על מקור משני כאשר היא מצטטת אותה. רייס הצליחה בקרירה שלה מתוקף אפליה מתקנת, מכסה חצי-רשמית לפרופסורים שחורים להם המלצות אומללות. בוש הכניס אותה לממשל שלו בדיוק מאותה הסיבה: להרוויח כמה קולות של מצביעים שחורים עבור הרפובליקנים. לאחר מכן, רייס קיבלה את ההזדמנות להגן על תאריה האקדמית הבלתי-קיימים. נסיכה האפליה המתקנת פתחה תיאוריות פוליטיות מטומטמות ולאחר מכן הובילה את ארה”ב כולה והשתמשה בה כעכבר ניסויים – השמאלנות. הבחירות הדמוקרטיות נכפו על לבנון ופלסטין ובכך הבטיחו את עליית החמאס והחזבאללה לשלטון. שני מיליארד דולר מכספי משלם המיסים האמריקני הועברו לאוקראינה בכדי לחתור תחת המועמד הנשיאותי הפרו-רוסי וכדי להעלות לשלטון ליצן חסר כוח שמפלגתו הפסידה הפסד מוחץ בבחירות חודשים ספורים לאחר מכן. רייס, שניסתה באופן נואש להציל את המדיניות שלה, תמיד נשארת צעד אחד מאחורי האירועים: היא מציקה לרוסיה הידידותית באמצעות הטילים האנטי-בליסטיים חסרי התועלת והמתקנים הקטנטנים במזרח אירופה, ולאחר מכן טופחת על שכמה של רוסי העוינת באמצעות וויתורים. במקום לקבל את הפיתרון המעשי והמוכח ביחס לסוגיה האיראנית – השמדת המתקנים הצבאיים שלה – רייס מנסה ליישם מרשמים אקדמיים ומשחקים פוליטיים דוגמת הסנקציות חסרות השיניים. רייס, כאקדמאית שמאלנית משוכללת כביכול, כאשר האמת היא שהיא בסך הכול בורה המלאה ברעיונות נפוחים, מעוניינת לערוך רפורמה במדינות העולם. כך נוצרה האובססיה שלה להביא לדמוקרטיזציה של פקיסטן הגרעינית: בטח, תני לבוטו המושחתת וחבריה האיסלמיסטים לקבל את השליטה על הכפתור הגרעיני במסגרת בחירות דמוקרטיות. הגנרל מושראף, המנסה בנואשות להגן על פקיסטן הגרעינית ולשמור על בטחונה – כן, זה הבחור הרע.
רייס לבדה אחראית לעימות האמריקני מול רוסיה. רייס, שנחשבת ל”מומחית” כביכול בכל הנוגע לצבא הרוסי, היא חסרת כל ידע ומושג בנוגע לפוליטיקה והמנטאליות הרוסית. היא תכננה והוציאה לפועל עימותים חסרי תועלת לחלוטין בפריפריה הרוסית, בהם יש לציין את ההפיכות הכושלות באוקראינה ובג’ורג’יה. מה הקשר של אמריקה לג’ורג’יה, רפובליקה סובייטית לשעבר, ממלכה נוצרית במשך דורות הנמצאת בתוך ספרת ההשפעה של רוסיה ושאוכלוסייתה נשענת על רוסיה בכל דבר ועניין? הרוסים הקסנופוביים היו מעוצבנים כצפוי עד לכדי כך שהחליטו להפר את האמנות הצבאיות המשמעותיות ביותר, וחדשו את הכוננות הגרעינית שלהם תוך הפעלת פטרולים של מפציצים אסטרטגיים בשולי אירופה. פיוס אינו נחשב לקו מדיניות, אבל כך גם התגרות ביכולת ההכלה של האויב.
הניסויים של רייס על ישראל הם מאותו הסוג. היא מזלזלת ביהודים ורואה בהם צייתנים בעת ובעונה אחת, והיא אינה מחונכת מספיק בכדי לדעת שהיהודים הם צייתנים רק עד לרמה מסוימת. בכדי להבין את המדיניות שלה כלפי ישראל, חיוני לראות עד כמה חשוב אותו ניסוי יחיד לאותה אקדמאית שחורה ובורה. עבור רייס, הפיתרון לבעיה הישראלית-ערבית הוא יותר רק מעניין פוליטי, הוא עניין הנוגע למהימנות אקדמאית. בקרוב היא תעזוב את משרדה לתמיד, והיא חייבת להשיג תוצאות לניסוי שהיא עורכת, באופן נואש. בלי קשר למהות התוצאות, רייס תשמח להצליח לניסוי שלה על העכברים היהודים, אבל גם כישלון נחשב לתוצאת ניסוי.
וכך דוחפת רייס את ישראל חזרה לקווי 56′, מדינה ברוחב מגוחך ללא ירושלים, מוקפת באויבים הערבים המנצחים. שוב, הלובי היהודי המהולל מוכח כחסר כוח.

מוייטנאם ועד עיראק, התקשורת הפגינה את הרסניותה כלפי המאמץ המלחמתי. התקשורת מטילה פקפוק בממשלה, מכפישה את הצבא, ומשדרת את נאומי התעמולה של האויב. אין אויב שיוכל לחלום על גייס חמישי טוב יותר מהתקשורת הליבראלית. צנזורה היא תגובה אינסטינקטיבית, אך היא תוביל להפסקת הביקורת הלגיטימית שניתן למתוח על הממשל. אותם גורמים שבקרו בצעקנות וברעש את המלחמה בעיראק הועילו לציבור האמריקני. חברות מוסתות ומסדירות את עצמן באופן תדיר. התקשורת האמריקנית, ובכלל הצהובונים,התאחדו לטובת הבסת גרמניה ויפן. פעולותיו של רוזוולט ספקו די והותר לביקורת אך התקשורת תמכה במטרתו.
התקשורת אינה אנטי-חברתית, היא רק מעוניינת בתשומת רב. עיתונאים מעוניינים להוביל את הציבור, ובעלי התקשורת רוצים לראות רווחים שגם הם עניין הנוגע לפופולאריות. התקשורת רוכבת על הסנטימנט הציבורי. כשהאמריקאים תמכו במלחמה באופן נלהב בשנות ה-40, התקשורת לא יכלה להרשות לעצמה להיות אנטי מלחמתית. הציבור לא היה בטוח בעצמו בהקשר למלחמה בעיראק, והתקשורת העלתה את הפופולאריות שלה בכך שהתנגדה לממשלה. התקשורת אינה בעייתית בעת מלחמות הגיוניות.

יהודים נשארים בישראל משיקולי אהבה או כסף. כלכלה הסוציאליסטית האוליגרכית מותירה את היזמים היהודים עם אפשרות לרווחים קטנה בהרבה מהרווחים שיוכלו להשיג בארה”ב. הממשלה הישראלית לוחצת על ארה”ב להגביל את היתרי העבודה שהיא מנפיקה עבור ישראלים בכדי להוריד את מספר היורדים. ההרגל וקשרים אישיים מונעים מיהודים רבים מלרדת מישראל, אך לבסוף הכסף מנצח. אידיאולוגיה יכולה למנוע ירידה למשך זמן מה, אך הממשלה הישראלית מוחקת במודע את האידיאולוגיה היהודית. היא שוטפת מוחם של ילדים בבתי הספר בשמאלנות דוגמטית ובצבא באמצעות הדמוקרטיה. אפילו לאומיות מסוג שמגדירה את הצורך לעזור לשכן ולהרוג את האויב – מדוכאת ומוכרזת כטוטליטריזם סלאבי. היהודים לא רואים מדוע להם להישאר בישראל גדושת הערבים במקום לעבור לטורנטו, הגדושה בקנדים הנחמדים הרבה יותר. העיוותים של הקו הממשלתי הפכו את הישראלים לציניים ולעמידים בפני פרופגנדה.
רק 19 משפחות אוליגרכיות שולטות ביותר ממחצית מהתוצר המקומי הגולמי הישראלי. הבחירות הפכו למיזם בו משטים בבוחרים באמצעות פרסומות. האוליגרכים מממנים את הבחירות. הפוליטיקאים נשמעים לדברי האוליגרכים. מיליארדרים מפוקפקים כמו מרטין שלף עומדים מאחורי היחסים הישראלים – פלסטיניים, ולב לבייב – מאחורי המדיניות הישראלית כלפי רוסיה. נוכחותו של צה”ל בגדה המערבית מעניקה לאוליגרכים היהודים מונופולים רווחיים, וקציני ביטחון הן בתפקיד והן בדימוס מקדמים את האינטרסים של האוליגרכים בחוץ לארץ. כלכלת השוק החופשי תיצור אנשי עסקים עצמאיים שיתנו חסות למפלגות ימניות וגם תביא לפשיטת רגל של המונופולים האוליגרכיים. הן הממשלה והן העסקים הגדולים מתנגדים לליברליזציה כלכלית.
ישראל הדמוקרטית והתלויה בבוחר לעולם לא תוכל לוותר על הרווחה הסוציאליסטית והליברליזם העיוור לאתניות. חלק קטן מהיהודים הם בעלי מוטיבציה, אך רובם מגיעים מברה”מ לשעבר בתמורה ליתרונות כלכליים. אין להם זכות להצביע על ענייני המדינה היהודית. על ישראל לעבור מדמוקרטיה לצורת ממשל רפובליקנית וליצור מדינה ליהודים בלבד בעלת שוק חופשי. כל ישות אחרת תיפול כתוצרה מירידה מהארץ.

שמאלנים הם לא תמיד פילנתרופים חסרי עצמיות. בדיוק כמו אנשים אחרים, הם תובעים בבית משפט את אלו הפוגעים ברכושם והם מסרבים לפתוח את בתיהם לשימוש בפני נזקקים. אך השמאלנים דורשים שישראל תיתן במתנה שטחים לערבים ושתרשה למהגרים ערביים לעבוד בישראל. השמאלנים מגנים באופן שגרתי על קניין, אך הם לא חושבים שישראל היא קניין יהודי. שטח הוא ללא ספק נכס, אז למעשה לשמאלנים אין כל תחושה של יהדות. השמאלנים הרציונאלים לא מבינים את העיקרון העדין, האי-רציונאלי של היהדות. הארץ שווה בעיניהם בין אם היא בידיים יהודיות או ערביות. דיבור אל שמאלנים יהודים הוא חסר תועלת כניסיון לשכנע את הפולינזים: לשניהם אין כל מושג מה היא היהדות. עבור שניהם, האומה היהודית לא זכאית לזכויות על רכושה.
ישנם שמאלנים המזהים עצמם עם היהודים. אך חסר להם רגש הרכוש היהודי, הם מבינים רק את המושג “הרכוש שלי”. הם מגנים על הארץ כרכוש שלהם עצמם. זה מספיק טוב. אחרים לא אוהבים את זה שהמערב דוחק אותם להבנות עם הערבים. גם זה מוטיב מקובל. באופן כללי, עם זאת, השמאלנים מכפילים את פחדנותם בכך שהם חסרים מטרה שעבורה הם נאבקים ותביעתם את השלום – בעבור כל מחיר שיהיה על היהודים לשלם.

הנאצים היו חסרי מזל. אם הם היו פותחים במלחמה שבעה עשורים מאוחר יותר, גרמניה לא הייתה נוחלת תבוסה מוחצת שכזו. התקשורת הייתה זועקת אודות מספר ההרוגים של בנות הברית והיא הייתה קוראת לחיסול הברית עם רוסיה שחזרה ובצעה פשעי מלחמה. מעריצי התרבות היפנית העתיקה היו מוכרים חולצות במחאה על הפצצת יפן. הטייסים האמריקנים היו עומדים למשפט על כך שהפציצו אזרחים גרמניים.הדמוקרטים היו מכריזים על כך שהמלחמה הופסדה בפרל-הרבור ושנוצחה די הצורך בסיציליה ובתוך כך היו קוראים ליישוב העימות בדרכי שלום. הפונדיטים היו מכריזים על התנגשות התרבויות – העולם החדש נגד הארים – שלו אין פיתרון צבאי. ונחשו מה – לאותה בעיה פוליטית, אידיאולוגית ותרבותית היה פתרון צבאי.
ניתן לתאר את השינוי המהותי מאז שנות ה-40 כניצחון האוטופיסטים. אותו המון אפלטוני, שקיבל חיות ומרץ חדשים על ידי רוסו, לא מת עם מות האיחוד הסובייטי. מגפת הרציונאליזם פשתה בכל החברות החופשיות. ה”השכלה” הפכה מניסיון להבין את היקום לטענה שהיקום מובן בכללותו. אם הוא אכן מובן, ניתן לתכננו ולתקנו. עידן המידע חיזק את הרעיון לפיו הכול הוא בר הבנה. השמאלנים דמיינו שהם יכלו להפוך ליכולי-כל. לאורך כל ההיסטוריה, אנשים פתרו בעיות דרך עימותים בדרך המיושנת: הם פתרו אותם דרך מלחמה. השמאלנים, שנכבשו על ידי האמונה האוטופית ברציונאליות האנושית, מאמינים בפתרון סכסוכים באמצעות דיבורים. וכך אנו רואים את האו”ם, את תהליך השלום הערבי-ישראלי וועדות חוזרות ונשנות.
התקשורת הליבראלית, מצדה, אינה מרושעת או אנטי-אמריקנית. העיתונאים, הפועלים על פי התבנית האוטופית, מדמיינים לעצמם שהם יודעים טוב יותר מההמונים, במיוחד מהחייל הפשוט הנלחם בתוך אבק ובדם. העיתונאים מרגישים שהם חייבים להועיל לציבור באמצעות עצותיהם – כל עצה בעלת ערך, על פי הגדרתה, מנוגדת להשקפה הרווחת בציבור (וזו שאכן צודקת). באופן התחלתי, התקשורת מובילה את מצב הרוח הציבורי. באותו זמן – התקשורת היא פטריוטית. ואז מצב הרוח המקומי רואה את הכותרות הבוערות, והתקשורת אינה יכולה להוביל יותר. באותו הזמן, התקשורת עוברת לביקורת על כל החלטה שהממשלה או הצבא מבצעים.
אין בהיסטוריה דוגמאות להתמודדות עם הבעיה המודרנית שבה התקשורת מעצבת את דעת הקהל. פעם, לכנסייה היה את אותו כוח אך ברמה פחותה הרבה יותר. בדיוק כמו הכנסייה, לא ניתן לתקן את אחיזתה של התקשורת בחברה, אך בסופו של דבר היא תשבר – עדיף שהדבר יקרה באמצעות איזו טכנולוגיה חדשה שתציע מידע מגוון יותר.
בנתיים, גופי תקשורת כמו מה-BBC הממומנת על ידי הערבים ועד אל-ג’זירה – הם אויבים ונחשבים למטרות לגטימיות.

אנשים שגודלו על פי המסורת הרציונאלית של תנועת ההשכלה מבקשים לחקור את הסיבות לכל. אין להם בעייה עם זאת שהם לא מצליחים לתפוס את מהות הדואליות החלקיקית-גלית של האור, אך הם בטוחים שאפשר להבין מערכות סוציאליות. הם שואלים את השאלה ההרסנית: מדוע? מדוע שהיהודים לא יוכלו להתחתן עם בני עמים אחרים? מדוע שלא יוכל רסקולניקוב להרוג באופן רציונאל את המלווה בריבית הזקן? מדוע על מוסלמים להלחם בישראל?
השאלה “מדוע” מעניקה את הרושם הדמיוני שאפשר להבין את ההבדלים וליישבם במקום להתעלם מהם ולהלחם בהם. אקדמאים מעלים תיאוריות מטופשות אודות העולם האמיתי, מנציחים את הונאת ה”מדוע”. תיאוריות פשוטות וישירות לא מצליחות להסביר מערכות יחסים בלתי סבירות ומורכבות. איננו יכולים להסביר מדוע מחיר הנפט היום הוא כזה ולא אחר, אך נראה שכולם נעשו מומחים בנוגע להיסטוריה של העימותים. ההתנגדות המוסלמית לישראל נובעת מפעולות ותגובות הדדיות של גורמים רבים: הצהרות הקוראן אודות היהודים, מלחמותיו של מוחמד ביהודים, שיתוף הפעולה בין יהודים לבין מוסלמים ונוצרים, תהפוכות חברתיות בחברות המוסלמיות, לחץ דמוגרפי, לאומיות, פחד, יהירות, קסנופוביה, קנאה, עלבון – כל שתרצו.
הדחף שיש לאדם להבין את אויביו הוא תופעה מודרנית. הדורות הקודמים לא התייחסו לשאיפות לאומיות, לזכויות אדם או לרצונותיו של האחר. הבנה מובילה לחמלה שמובילה לתבוסה. בנות הברית לא התייסרו אודות השאיפות הלאומיות של העם הגרמני ולא למדו את תורות הגזע בכדי למצוא בהן חסרונות שיוכלו לעזור לשכנע את היריב.
אין דבר שהוא יותר רחוק מצורת המחשבה היהודית מאשר המושג “מדוע”. דרך החיים היהודית תמיד עסקה במעשים, והרבנים דוחים את הניסיונות להסביר את החוקים. אפשר להסביר את החוקים, אבל ניסיון שכזה עשוי לערער את סמכותם. כך גם בפוליטיקה. ברגע שהיהודים יתחילו להתווכח אודות שורשיהם של הערבים או זכויותיהם ביהודה, הקרב יופסד.
השאלה “מדוע” אינה רלוונטית. ככה.

השמאלנים הישראלים כבר ביימו פרובוקציות רבות בכדי לגרום לחוואים היהודיים להכות בערבים מסיגי הגבול – וכך יכלו לתבוע ת היהודים. תחת איום הפינוי מיהודה ושומרון, השמאלנים יצעידו את הערבים בלילות סמוך להתנחלויות בכדי להתגרות בשומרים בכדי שאלה יירו עליהם. הממשלה תשמח מאוד אם המצב הביטחוני יתערער עד כדי כך שהישראלים יסכימו לנטוש את יהודה ושומרון לידי הערבים.
ההתנחלויות מתקיימות בין ים של ערבים עוינים ועליהן להישאר בכוננות. פטרולים, המאוישים על ידי המתנחלים, דואגים יותר מרדיפה מצד השמאלנים מאשר מהאיום הערבי. ירי בערבי מבטיח חקירה ממשוכת וקרוב לוודאי הרשעה בעוון הריגה. אלא אם כן הערבי ההרוג הציג כלי נשק או התקרב כשבידו סכין, בתי המשפט בדרך מחשיבים את הריגתו כרצח. יש להעניק לשומרי ההתנחלויות את טובת חמת הספק כמו זו הניתנת למשטרה. ישנם מעצרים ואף מקרי הרג בידי המשטרה שבסופו של דבר מוכרים כטעות, אך לא נחשבים לפשע כיוון שהמשטרה פועלת בכנות ובמומחיות. טעויות נעשות מתוך כוונה טובה ואין בהן רשעות או רשלנות. יש להניח ששומרי ההתנחלויות פועלים נכונה כנגד הערבים.

אדם צדק כשהחליט לטעום מהתפוח. ההחלטה שביצע התבססה על ניתוח רציונאלי ולא על רצון חופשי: הנחשים המדברים הם מהימנים. כמוהו, גם משה האמין בדיבור אל הסנה הבוער.
בני אדם הם אוטומאטיים. קבלת החלטות היא סדרה של דחפים חשמליים במוחנו. כל ההשפעות הרגשיות משתקפות בתהליכים הפיזיים: ברמות הסרוטונין, רמת המתח החשמלי בגוף וכיו”ב. תיאורטית, אפשר לחזות לחלוטין את התנהגותם של בני האדם, אך מורכבותם מונעת חיזוי שכזה. מכונת חיזוי תצטרך לפעול על פי מודל שיותאם לכל מוח בנפרד – בכלל זאת מוח של בעלי חיים – ולחשב כל אירוע אפשרי, גם אם הוא קשור רק בעקיפין. עד כמה בעקיפין? חשבו על הפרפר של ברדבורי (אפקט הפרפר) - האירוע המתנה יכול להתרחש בהבדל של עידנים מההחלטה הנוכחית. יחסי ישראל-מצרים נובעים מהגירה המונית שהתרחשה לפני 3500 שנה. מכונת חיזוי צריכה לדעת כל דבר שקרה אי פעם, ולצלול לעומקי המוחות כולם. על אותה המכונה להיות יודעת כל – כל ידע פחות מכך יאפשר רק מידול הסתברותי. רצון חופשי הוא ביטוי של אי האפשרות לחישוב התורשתי לתהליך קבלת ההחלטות האנושי, פונקציה של שגיאה הנובעת מסיבוכיות. ככל שהמערכת מסובכת יותר, ככל שהיא פחות ניתנת לחיזוי – כך נאמר שיש יותר חופש רצון.
חברות אינן בהכרח יותר מסובכות מהפרטים הבונים אותן, בני האדם. בפיסיקה, אי-הוודאות גוברת בתחום עולם המיקרו בעוד שהיקום – המאקרו – ניתן לחיזוי יחסי. אי הוודאות הנוגע לחלקים שונים משתלב והופך אותם למערכות אך אותם חלקים גם מבטלים זה את זה. ביום הבחירות, מצב הרוח של כל אדם אינו ניתן לחיזוי, אך הסטטיסטיקות מאפשרות להעריך את מצב הרוח של החברה. אם חברות בנויות מחלקים שווים, ניתן למדל אותן בסבירות גבוהה.
אך הפרטים הבונים את החברות אינם דומים – חלק אחד יותר משפיע מהאחר. אמריקה פלשה לעיראק רק בגלל אדם אחד: בוש: בעצם, הוא רצה לתקוף את איראן – הכפופים לו באותה העת יחזקו את הדעה הזו. איראן נכנסה למרוץ החימוש הגרעיני רק בגלל אדם אחד: אחמדינג’אד: לפניו, הפיתוח הגרעיני שלה היה רדום. בטווח הארוך, המגמות מנצחות: מספר אנשים בודדים הפכו את רוסיה למדינה קומוניסטית, אך לאחר עשורים שלמים, היא עטתה מחדש את מלבוש האימפריה הסלאבית שלה. דמוקרטיות בעלות אופק בחירות של ארבע שנים לא מעסיקות עצמן עם פרויקטים שאורכם מאות שנים, אלא מתכננות לטווח קצר. אך הטווח הקצר אינו ניתן לתכנון הן בנוגע לכלכלה והן בנוגע לפוליטיקה. אין ספק – לרוב המדינות המוסלמיות יהיה נשק גרעיני עד 2100, אך תגובתו של אחמדינג’אד לסנקציות ותגובתו של בוש כלפי אחמדינג’אד נותרות שתיהן כאי-וודאויות.
בירוקרטיות פוליטיות מסתמכות על פרוצדורות ותהליכים שניתן לכמת אותם. לאיחוד הסובייטי היו יותר טנקים וראשי נפץ גרעיניים מאשר לנאט”ו, ולכן הוגדרה כאיום. הפוליטיקאים המערביים לא יכלו לא להבין ולא להסביר לציבור עיקרון עדין ובלתי ניתן לכימות: הגרונטוקרטיה הסובייטית הייתה פחדנית ולא תסכן את מעמדה הנוח במלחמה רצינית. הסובייטית אפשרו לעצם להיגרר, צעד אחר צעד, למה שנראה ללא ספק כמלחמה קטנה באפגניסטן, אך לעלם לא היו תוקפים את ארה”ב. בפוליטיקה, החלטות חשובות בדרך כלל מסתמכות על אינטואיציה, אך אינטואיציה לא נראית טוב בתדרוכים סודיים או בהכרזות מדיניות ציבוריות. בירוקרטיות הולכות על בטוח – וטועות – בכך שהן נצמדות למספרים: לכן התרחשה המלחמה הקרה, בה שני הצדדים לא דמיינו אפשרות בה יתקפו האחד את השני.
הגיונית, איראן לא תטיל פצצת אטום על ישראל. פיצוץ גרעיני אחד או שניים לא יהרגו מספר משמעותי סטטיסטית של יהודים או יהרוס את המדינה, בעוד שהתגובה לכך תהיה מכרעת. סוריה זקוקה להתקרבות מחודשת לקהילה העולמית – לא לגולן, והיא לא תתחיל מלחמה בסגנון החזבאללה בכדי לשחרר אותו. הפלסטינים מעוניינים בביטחון ובפיתוח כלכלי, הם רוצים מספיק שטח – והם יחיו בשלום עם ישראל.
כל זה הוא רציונאלי. אך אף אחד מהדברים הללו אינו האמת.