נראה כי האוליגרכים הרוסים היהודיים מביכים את מדינת ישראל. הסיבה העיקרית לעניינם הרב בארץ המובטחת היא חוקי ההסגרה הישראלים בדיני המשפט הבינלאומי. החוק הישראלי מגן לרוב על נאשם יהודי מפני הסגרה לרשויות זרות. בנוסף על כך, ישראל ידועה לשמצה בשל נטייתה להעלים עין מהלבנות הון, והעלמות מס אשר התבצעו במדינות זרות. המשטרה בישראל אינה חוקרת העלמות מס אלא אם כן הקורבן הוא מדינת ישראל ומדובר בסכומים גבוהים. סיבה נוספת שאוליגרכים רוסים אוהבים את ישראל, היא שישראל בעבורם היא לא יותר מכפר קטן שרק מבקש בהתנהגותו שמישהו ייקח עליו חסות.

אוליגרכים רוסים ואוקראינים לוקחים חלק משמעותי בבחירות הפרלמנטאריות של מדינותיהם. במדינות אלה, עסקים גדולים הם דבר בלתי נפרד מפוליטיקה. הקשיים הכלכליים הכרוכים בפוליטיקה הרוסית והאוקראינית מגמדות את הקשיים במערכת הישראלית. אין זה יוצא דופן שאוליגרך אוקראיני יוציא בין 10 ל 30 מליון דולר על המפלגה הקטנה שלו בבחירות פרלמנטאריות. תרומות למפלגות גדולות, בעיקר ברוסיה, מגיעות לעיתים לסכומים גדולים בהרבה. מושבים בפרלמנט נמכרים בסכום של 4-10 מליון דולר לכסא. בהשוואה, ישראל נראית זולה מאוד. אוליגרכים רוסים רואים בישראל הזדמנות להשקעה עסקית. בעבורם לא מדובר רק בניסיון להרוויח כסף מהפוליטיקה, אלא בעיקר בדרך להגשים את שאיפתם לכוח. ברוסיה ואוקרינה, תמיד מגיעים האוליגרכים כל כך קרוב למעמד אמיתי של כוח, אך תמיד נתונים בסופו של דבר לחסדי השליט האנטישמי. בישראל לעומת זאת, האוליגרכים יכולים סוף סוף לשלוט.

הפוליטיקה בישראל מאוד פרובינציאלית. אפילו כלומניק לא מוכר כמו נתניהו הצליח לתפוס את מושכות השלטון בזכות מנהלי קמפיין אמריקאים, והשקעה כספית יחסית קטנה בפרסום. תנועת שלום עכשיו התפרסמה בזכות שימושה בשיטות תעמולה פוליטיות אשר היו נהוגות בארה”ב בשנות השישים. לאוליגרכים רוסים ואוקראינים יש הרבה יותר ניסיון בתמרון פוליטי והם מאמינים שהם מסוגלים להשתמש בניסיונם על מנת לסובב את ישראל לטובתם.

האוליגרכים אומנם חכמים בהרבה מהפוליטיקאי הישראלי הממוצע, אך הם עצמם לא צברו את כוחם ברוסיה בזכות השכל, אלא בעיקר בזכות המזל. לעיתים קרובות נוטים אוליגרכים רוסים להפריז בהערכת כוחם. ההיסטוריה מראה כי האוליגרכים לבסוף נופלים פעם אחר פעם, בשל הישענות עיוורת על יועצים פוליטיים שתמיד מרמים אותם בסוף. דוגמא ישראלית לכך היא השקעתם של מיכאל צ’רני וואדים רבינוביץ’ באביגדור ליברמן היורדת לה לטמיון. לאחר תקופה קצרה של הצלחה, ליברמן המזויף איבד את בסיס תומכיו. צ’רני ורבינוביץ’ הימרו על דחיפת מצע פרגמאטי של מיליטנטיות רוסית בישראל, אך ברגע שזו נכשלה במשיכת הבוחרים, הם לא ידעו כיצד לשפר את מצע המפלגה. בעוד הליכוד מצליח לסחוף אליו את קהל הבוחרים הרוסי, ומפלגות קיקיוניות כמו הגמלאים זוכות גם הן לתמיכה רבה במגזר, מפלגתו של ליברמן מועדת לכישלון. ליברמן אומנם זוכה בבסיס מצביעים קטן שמאמין שהוא המשיח, אך מספריהם יקנו לו כוח אפסי בכנסת. יתכן אמנם שליברמן יצליח להלהיט מחדש את קהל המצביעים שלו לקראת הבחירות, אך נכון לעכשיו, המגמה שלו נוטה כלפי מטה. המקרה של ליברמן הוא הראשון בישראל, אך באוקראינה מדובר בתופעה רחבת מימדים: מפלגות אשר נשענות על אוליגרך בודד תמיד נידונות לכישלון. האוליגרכים לא יכולים לאפשר למפלגותיהם להתנגד ביתר נלהבות לממשל השולט, ולכן הן מאבדים את זהותם האופוזיציונית כאלטרנטיבה. כתוצאה מכך, מאבדת המפלגה כל משיכה לקהל המצביעים. האוליגרכים התומכים בליברמן אינם זקוקים נואשות לישראל על מנת לשרוד, שכן לא חסרים להם מקורות מימון אחרים. עם זאת, נראה כי לעת עתה, עדיין לא חרגו האוליגרכים מנטייתם לתמוך בממסד.

שקלו נא את מקרה היהודי בעל שם המשפחה מעורר התמיהה – גאידמק (זרם הגאידמקים ידוע בתור הקוזאקים האנטישמים הגרועים ביותר). הוא שותף של הק.ג.ב. בעסקים רבים, החל בחובות סובייטים ישנים וכלה בעסקאות נשק, אך כעת נראה שהאיש עבר מטמורפוזה פלאית והפך לפילנתרופ ישראלי. גאידמק מאז ומעולם היה כנה בקשר לשאיפותיו החברתיות והפוליטיות בישראל. לאחר שנים שדבק בו הכינוי “ארקשה” בחוגי הק.ג.ב., גאידמק רוצה להפוך למנהיג פוליטי. פמליית יועציו הישראלים מעוררת גיחוך, על אף שבמקרה זה הם לא יובילו אותו רחוק. עם זאת, בחלל המנהיגות שקיים היום בישראל, מפלגתו של גאידמק עוד עשויה לזכות בבחירות בכ14 מנדטים, אך היא ללא ספק תתרסק בבחירות שיבואו בתום הקדנציה. יהודים בעלי אשליה משיחית כבר הצביעו בעבר עבור לא מעט מפלגות שהבטיחו הבטחות בומבסטיות , ושהיה ברור שהן לא ישרדו מעבר לקדנציה אחת. סיסמאותיו החברתיות של גאידמק פונות אל ספקטרום רחב של בוחרים בישראל, ועל כן הוא מהווה איום לכל פוליטיקאי בארץ. עם כניסתו לכנסת, סביר שגאידמק ינודה ע”י שאר חברי הכנסת. גאידמק עוד עלול להוות דמות פוליטית מכובדת. לא סביר שהוא יסתבך בפרשיות שוחד שכן ממון לא חסר לו, ועמדותיו אינן שמאלניות מדי.

גאידמק אינו יכול להציג את עצמו כיותר מדי ימני או יהודי: אמרות שכאלה יפגעו בחבריו ובשותפיו לעסקים הגויים. אהוד אולמרט מתאר באותו האופן את ג’ורג’ בוש, שתהליך השלום שלו הורג את המדינה היהודית - בתור אדם חברותי מאוד. ערכים ואינטרסים יהודיים אינם משתלבים היטב בשיחות ידידותיות בין יהודים לשעבר לבין חבריהם הגויים. אין זה מנומס לדבר על זכותו של אברהם אבינו לעיר חברון ועל זכותו של יעקוב לשכם כאשר ידיד גוי חזק רוצה לסייע לך להיחלץ מהתסבוכת בה אתה שרוי עם הערבים. זה מגוחך לחשוב שבכלל ניתן להעלות נושאי שיחה כמו זכותו הדתית של העם היהודי לארצו, אמיתות היהדות, ועיקרון העם הנבחר במהלך מסיבות קוקטייל של מנהיגי עולם. בהתאם לכך, גאידמק מוציא את כספו על מטרות שמדגישות את מסכנותו של העם היהודי, כמו סיוע לנפגעי שדרות, במקום על מטרות בעלות ראש מורם שיקרבו אותנו לניצחון, כמו חיזוק ההתנחלויות.

לב לבייב מתקרב מאוד במעשיו להפיכה לגייס חמישי בישראל. מקור הכנסתו העיקרי, סחר ביהלומים רוסיים, תלוי לחלוטין בגחמותיו של פוטין. עובדה זו מאלצת את לבייב לרקוד לפי מנגינתו של פוטין. על כן לבייב מממן את התרבות הרוסית הזרה בישראל בכדי לסייע לה להמשיך ולהתבדל מהכלל, במקום לסייע לה להשתלב בחברה. לבייב גם משקיע מאמצים רבים בקירוב יחסי ישראל ורוסיה האנטישמית. תפקידו מסוכן בעיקר בשל קשריו לכל הצמרת המדינית בישראל. לבייב משתף פעולה עם פוטין מצד אחד, ובעסקאות יהלומים מאנגולה – גם עם ראש המוסד לשעבר, דני יתום. ייתכן מאוד שלבייב משמש כחוליה מקשרת להעברת השפעתו של פוטין הלאה, מה שיכול להוות עילה לבגידה. לבייב כמו שאר האוליגרכים, משתייך לזרם השמאל. ישראל דתייה המונעת מצרכים הלכתיים אינה טובה לעסקים. ברובד פני השטח, לבייב תומך במוסדות הצדקה של חב”ד אך מרכזי הקניות שלו פועלים בשבת. בתי הספר היהודיים בהם תומך לבייב ברוסיה ואוקרינה מלמדים יהדות ממוסדת וקרה אשר רחוקה שנות אור מהיהדות האמיתית חדורת הערכים. למעשה לבייב הוא אתאיסט דתי טיפוסי העושה הבדלה בין אלוהים לעסקים. בדומה לוויאצ’סלאב קנטור ורבים אחרים, גם לבייב בוחר להיות יהודי הכבוד בחצר המלכות של ולדימיר פוטין במקום להיות יהודי מאמין אמיתי.

האוליגרך היהודי הרוסי האחרון שהחל להדק קשרים עם ישראל הוא רומן אברמוביץ’. הוא שרד את מסע הטיהורים של פוטין באוליגרכיה היהודית, וכעת מפגין נאמנות מלאה למשטר ברוסיה. קמצוץ נאמנות לרוסיה האנטישמית מהווה בעיני בגידה בישראל. אבראמוביץ’ עשיר בהרבה מכל אוליגרך יהודי אחר בהתחשב במנהגי הבזבזנות שלו, ואין ספק שהוא מסוגל להגיע באמצעות כספו לכל מטרה פוליטית בה יחפוץ, ולו רק באופן זמני. לא קשה לשער שאבראמוביץ’ יהיה נאמן לפוטין ולשמאל בדיוק כמו שאר חבריו למקצוע. לאיש יש עבר של פרויקטים חברתיים בצ’וקוטקה, איזור מרוחק בסיביר בו הוא עדיין משמש כמושל הנעדר מזה זמן רב. סביר להניח שאבראמוביץ’ ילך בעקבותיו של גאידמק, החל במסיבות קוקטייל עצומות וכלה בפרויקטים חברתיים אדירי מימדים. בהתאם לרקורד של אברמוביץ’ בתור אדם ששמר על פרופיל נמוך בפוליטיקה הרוסית, סביר להניח שהוא ינהג באותו האופן בישראל.

השפעתו העצומה של פוטין על האוליגרכים היהודים מהווה בעיה גדולה. פוטין שונה מאוד ממנהיגים רוסים קודמים. הוא לא בירוקרט מחושב המתכנן את מהלכיו בקפידה, אלא קצין זוטר בק.ג.ב אשר הפך לאיש עסקים מושחת, שהפך לפוליטיקאי, ומשם הפך לכוכב. במובן מסוים, פוטין הוא אדם ללא שורשים. הוא אינו בקיא במושגי היסוד של הפוליטיקה. חשיבתו היא חשיבה של איש עסקים רוסי מ”הדור החדש”, חלול לחלוטין ממימד אסטרטגי. האנלוגיה המערבית הקרובה ביותר היא של ילד מפונק ולא חכם במיוחד שפתאום הפך ליו”ר של תאגיד. פוטין הוא בלתי צפוי. הוא נוקט במהלכים פוליטיים על סמך סקרנותו ורצונו להפגין כוח. כעת המגנטים של פוטין בישראל יכולים לבסס את כוחו גם כאן. הם מסוגלים להוציא הרבה יותר כסף על מסעות בחירות מכל מפלגה אחרת, ויכולים לממן תוכניות רווחה בעלות מטרות פוליטיות, כמו פארק גאידמק, עם הרבה יותר הצלחה מכל עמותת צדקה בישראל. סביר מאוד שהדבר היחיד שיקום לעצור את האוליגרכים יהיו מנגנוני הבטיחות שהציבה מפא”י בזמנו כנגד השתלטויות מסוג זה. יהיה עדיף לכולנו אם לא נזיל דמעה על נפילתם.

מדוע אנו זקוקים לישראל? מחליא לראות את הישראלים בוחרים בממשלות המזלזלות בכל אחת מהמצוות. השולטים הישראלים הפכו את עריכת דיוני המשא ומתן לשלום בשבת לתחביב, הטמיעו חינוך אולטרה-שמאלני בבתי הספר, שם שטיפת המוח האתיאיסטית גוברת אפילו על המדיניות של הקומוניסטים הרוסים, מברכים לשלום את “יושבי הארץ” במקום לגרשם, וכעת נותנים את ארץ ישראל לעובדי אלילים.
במהלך סימבולי במיוחד, ממשלת אולמרט הסכימה להעביר פיסת נדל”ן חשובה ביותר בירושלים, מגרש הרוסים, לידי הממשלה הרוסית. לא מדובר אפילו בסוגיה של זכויות חוקיות – לרוסים אין כל זכויות, הנכס נרכש על ידי הנדבה הצארית שנכחדה מזמן. ישראל נשלה בעבר מספר רב של כפריים ערביים רבים להם היו זכויות חזקות הרבה יותר על הקרקע מאשר לסלאבים. הממשלה הישראלית חסרת האמונה נמנעת בפחדנות מהריסת הכנסיות האורתודוקסיות הפזורות ברחבי ירושלים, על אף שלא ברור במה שונות הכנסיות מאנדרטאות לזכר היטלר. היו אלה הנוצרים, ולא המוסלמים, ההינדים או תושבי מאדים שהשמידו את היהודים במשך מאות שנים. הכנסיות בירושלים הן סמל פוליטי, של דיכוי ממסדי מצד הנצרות כלפי היהודים. הנאצים היו בשלטון במשך שנים אחדות, אבל הכנסייה האורתודוקסית ניהלה תעמולה אנטישמית וערכה מסעות טבח מאורגנים במשך מאות שנים. המוני הפוגרומים ברוסיה ובאוקראינה, שאחזו את הצלב האורתודוקסי בידם, השמידו את היהודים. מעבר לסוגיות הפוליטיות, ישנה מצווה מפורשת להימנע ממכירת קרקע יהודית לעובדי אלילים. והם הנוצרים האורתודוקסים אינם עובדי אלילים? הם סוגדים לאיקונות בוכיות! זה נכון, חלק מהאיקונות הנוצריות הנערצות ביותר בעולם הנוצרי “בוכות” לעיתים, וסוגדים להם בגלל פעולה זו. הבה נניח שהיוונים העתיקים היו כה טיפשים עד כדי כך שהאמינו שפסליהם באמת קמו לתחייה – עובדי האלילים סגדו לאיקונות כסמל של אלוהות – בדיוק כמו שהנוצרים האורתודוקסים סוגדים לאיקונות המתארות את אלוהיהם (למעשה, אלוהיהם היה יהודי טוב). גרוע מכך, הכנסיות הנוצריות האורתודוקסיות בירושלים מסמלות את מה שהם מאמינים בו כאלוהים. לא משנה כיצד נפרש את איסור עשיית פסל או מסיכה, אין ספק שאיסור זה כולל דמות שקרית של האל.
הסכמה ל”אירוח” הכנסיות הנוצריות האורתודוקסיות, הדמי-נאציות, בהן מתבצעת בפועל עבודה אלילים, היא – מעל הכול – חסרת תוחלת. הרוסים סרבו להחזיר מאות אלפי נכסים יהודיים שהחרימו לאחר שהנאצים טבחו בבעליהם, או לשקם את אלפי בתי הכנסת היהודיים שהוחרמו על ידי הקומוניסטים. הרוסים רוכשים בשמחה נכסים, כמו מגרש הרוסים, אבל עובדים עם איראן על פיתוח תוכנית גרעינית, ומחדשים נוכחות מסיבית של חיל הים שלהם ברוסיה.
היהודים לא ירוויחו דבר שום דבר על ידי שיפרו באופן בוטה את מצוות התורה.

הרגש של הרוסים בעד פוטין יכול להשתנות במהרה. רבים בחרו בפוטין כמה שנראה כאלטרנטיבה היחידה לכאוס שנוצר בזמן שלטונו של ילצין. לאחר מספר שנים של קיום מדינה מסודר תחת שלטונו של פוטין, רבים המצביעים שכבר לא רואים במדיניות היד החזקה כעדיפות עבורם. האונס שביצע פוטין על החוקה הרוסית, בין אם על ידי כך שנשאר בתפקידו לתקופת כהונה שלישית ובין אם מדובר בעובדה שהעביר את כוח השלטון במדינה לתפקיד ראש הממשלה שלקח לעצמו – אונס זה לא יהיה פופולארי. הרוסים זוכרים בבירור את שנות הכאוס תחת השלטון הסובייטי, אבל רבים לא מברכים על מהלכיו הבלתי חוקיים של פוטין שמטרתם להשאירו בשלטון. פוטין, כמנהיג נצחי, מעלה בקרב מבוגרים רבים זכרונות כואבים אודות המזכירים הכלליים של האיחוד הסובייטי. לפוטין אין עוד הזדמנויות להמשיך ולהפגין את כוחו האטרקטיבי. האוליגרכים מושפלים, המלחמה בצ’צ’ניה נכנסה לשלב הפסקת האש, ופוטין עומד על קצה התהום שתוביל אותו לתוך התבנית הקוגניטיבית של ג’נרליסימו פשוט. הסביבה היחידה בה פוטין עדיין יכול להפגין את כוחו היא הפוליטיקה האנטי-אמריקנית, אך העם הרוסי, על אף שהם נהנים ממנה, אינם מעוניינים להיכנס למרוץ חימוש או לעימות פוליטי.
פוטין, המנהיג היוצא, עורר סימפטיה בקרב הרוסים. הם זכרו את הישגיו שביניהם היו הפחתת הגנבה המשתוללת של נכסי המדינה, והם העריכו את הגינותו בכך שעזב את בית הנשיא בזמן שהוגדר לפי החוקה. אותו פוטין שבגד בתקוותיהם ולא הוכיח עצמו כמנהיג שומר חוק – כזה פוטין יהיה הרבה פחות פופולארי.
מספר רוסים שיצביעו לפוטין בבחירות לנשיאות גדול מזה שהצביעו עבור מפלגתו. אבל בקרב שליש מהאוכלוסייה שהצביעה עבור מפלגתו, רבים הופחדו והוכרחו לעשות כן, אחרים נכנעו לתעמולה המסיבית שהשפעתה כבר נכרת פחות ופחות, והשאר רואים במפלגתו של פוטין ככוח הפוליטי האמין היחיד לעומת הליברלים המתועבים של רוסיה. בקושי רבע מהרוסים תומכים בפוטין תמיכה מלאה. זה הרבה פחות מהתמיכה הנדרשת בכדי לקיים רודנות אדיבה.

המוות מכה לעיתים קרובות בכאב חד, ואז נסוג. זו היא האמת הן בנוגע ליחידים והן בנוגע לחברות שלמות. תרופת פלא יכולה לאפשר לחולים סופניים לחיות עוד קצת זמן, כך גם רווחי נפט לחברות. תרבויות מתות. הערה זו “מוחרמת” במדינות לאום המתחזות כנצחיות, אבל אפילו רומא לא הייתה בת-אלמוות. לאיראנים, לאיטלקים להיוונים המודרניים אין דבר במשותף עם התרבויות העתיקות שלהם. המערב ברובו השלים עם עובדת מות התרבות האסלאמית, אך האקדמאים אינם שותפים לדעה זו בנוגע לרוסיה. המקרה של רוסיה הוא אישי מדי עבור השמאלנים המערביים: מדוסטויבסקי ועד סטאלין, דמויותיהם המגעילות של רוסים רבים העניקו להם השראה. אך גורל התרבות הרוסית נחרץ. תרבות כה מזוכיסטית בכל הנוגע לחיפוש הפנימי שלה, המיישמת שותפות ברמה בלתי יעילה, המוכוונת-מנהיגות עד לכדי טוטליטאריות, תרבות קסנופוביה, אכזרית, פושעת ומושחתת – תרבות כזו לא יכולה לשרוד תחרות כלכלית. הרוסים היעילים כלכלית עוזבים את רוסיה, אלה שנשארים ברוסיה עוזבים את התרבות הרוסית המהוללת של הכנסיות בעלות כיפות הזהב ושל הממשלה הברברית. חברות טוטליטאריות שונות האחת מהשנייה, אך חברות יעילות כלכלית הן דומות מאוד: אנשים עשירים מעוניינים בחופש, מתנגדים לשיתופיות ולגזל כוח – והם אינם נכונים להלחם. העניים לעומת זאת זקוקים לאידיאולוגיה בכדי לשמר את כבודם העצמי, היות שהם בלתי משמעותיים ובלתי מסוגלים להשיגו בכוחות עצמם, ובכך הם נאחזים בהמונים. חברות יעילות כלכלית הן תמיד אינדיבידואליסטיות, חבריהן פשוט לא זקוקים להמוני העם.
רווחים מנפט העניקו לרוסיה מנוחה מכאבי המוות שהחל בסוף המאה ה-19. הניסוי הקומוניסטי ברוסיה לא נגע לקדמה. הוא היה מאמץ נואש מצד האינטליגנטים הנוסטלגיים להחזיר את השעון לאחור, להחזיר את רוסיה לתצורת הקהילתיות שלה. המהפכה של אוקטובר 1917 הייתה למעשה החזרת הקהילתיות, הדפוטיזם והמיליטנטיות. השלטון הקומוניסטי היה ראקציונרי: הוא ביקש להפוך את קווי המדיניות הכלכלית הליברלית שהונהגו בין 1870 ל-1910. הצאר אלכסנדר שחרר את הצמיתים הרוסים, הקומוניסטים הפכו את האיכרים חזרה לצמיתים. החוות הקולקטיביות היו דומות לעבדות הפיאודלית. המוני הרוסים שהורשעו בשרירותיות אשר בנו את התעלות והסכרים הסובייטים יראו מוכרים לתעשיינים פיאודלים כמו הדמידובים שהפעילו את מפעליהם העצומים באמצעות כוח אדם המורכב מצמיתים. רוסיה העסיקה כוח אדם בכפיה באופן נרחב, הן צמיתים והן מורשעים, מאז ראשית הזמן. הקומוניסטים חזרו ליישם את המדיניות הרוסית הבסיסית הקוראת לשמירת עושרה של המדינה על ידי הפיכת העם למרושש. אפילו על פי ההערכות הסובייטיות המאוחרות, רק 29% מההכנסה לנפש חולקו לעם. אפילו אותו החלק הוחרם ברובו על ידי המדינה באמצעות אינפלציה לטנטית וחסכונות כפויים. הסכום היה קטן אף יותר בזמן שלטונו של סטאלין. המדינה הקומוניסטית, כמו רוסיה הצארית לפניה, הייתה תלוי בכוח העבודה החינמי של אוכלוסיית הצמיתים.
על מנת להחזיר את שעון ההיסטוריה לאחור, הממשלה הרוסית הייתה חייבת להותיר את נתיניה בחשיכה. הבידוד הזה כשל בסוף המאה ה-19 כשהאינטליגנטים הרוסים החלו לטייל באירופה ונתקלו במהלך נדודיהם בחופש הנפלא. הקומוניסטים סגרו מיד את החברה הרוסית. הזעזוע השני הגיע ב-1956 כאשר קורשצ’ב הזמין המוני זרים צעירים לתחרות ספורט במוסקבה. תצוגת החופש והעושר הבלתי נתפסים שלהם נתצה את היהירות הרוסית. הקומוניסטים כבר לא יכלו למכור את שקריהם אודות הישגי מעמד הפועלים הרוסים כיוון שהרוסים ידעו כעת עד כמה החיים במערב טובים הרבה יותר. ביטול אותו בידוד הזיז את מחוגי השעון הרוסי קדימה במהירות. השלטון הסובייטי מת ב-1956.
וכאן טמונה התשובה לשאלה מדוע פוטין אינו יכול ליצור מחדש את רוסיה ולהופכה בשנית למפלצת מאיימת: הוא אינו יכול לסגור את החברה. התעמולה הממשלתית יכולה להפוך חלק מהרוסים לספקנים בנוגע הישגי המערב אותם הם רואים באינטרנט ובטלוויזיית הלוויין, אבל אי אפשר להתל בכולם לנצח. שפע המידע בחברה המודרנית הופך את משימת סגירת ובידוד החברה הרוסית לבלתי אפשרית, ופרט לבידוד כזה דבר לא יחזיר אותה חזרה לתצורה הקהילתית שלה.
ואז יש את הכלכלה. הכלכלה הרוסית היא עלובה. רווחי הנפט, המצויים רובם ככולם באוצר המדינה, נראים משמעותיים אבל אף מדינה מפותחת לא יכולה לממן את שאיפותיה על ידי מכירת חומרי גלם בלבד. רווי הנפט של רוסיה הם זניחים בהשוואה לתשואה לנפש במדינות מפותחות כמו ארה”ב או בריטניה. אפילו בתרחיש הטוב ביותר, לקוח מאות שנה לבנות כלכלה מודרנית, אבל התרחיש של רוסיה רחוק מלהיות הטוב ביותר. אמריקה משכה אליה את רוב היזמים מרחבי העולם. אנגליה היא ערש הליברליזם והיזמות המודרניים. רוסיה שומרת על המנטאליות הקהילתית שלה המונעת את קיומם של מיזמים כלכליים היעילים בקנה מידה נרחב. העם הרוסי הניב הרבה גאונים אבל אפילו לא מנהל אחד כמו פורד. המדינה הרוסית יכולה לשרוד רק על ידי גזל כספי נתיניה, בין אם הם יזמים או פועלים. אבל בחברה פתוחה, הנתינים לא יסכימו לגזל שכזה, ואלכך הממשלה הרוסית לא יכולה להגיע לשגשוג שהיה לה בתקופה הקומוניסטית.
המאמצים הרוסיים “לעשות שרירים” עלובים גם הם. פוטין הוא למעשה פקיד קג”ב בדרג ביניים, אחד מאותם פקידים ששתלו סוכנים על מנת להשפיע על ממשלות שונות זמן קצר לפני קריסת ברה”מ. הא מושחת לפחות כמו שהיה בשנותיו כפקיד רישוי ייצוא בסט. פטרסבורג. לפני שהפך לנשיא, פוטין היה כפוך לבוסים כמו ילצין וברזובסקי. פוטין מנה להציג את עצמו כצאר, אבל למעשה הוא ניהל רק פרויקט אחד בדמות פקיד קג”ב זוטר שליקק את דרכו מהאשפתות ועד לאליטה. יציבות שלטונו של פוטין היא מלאכותית. ביליון הדולר המוזרמים לאופוזיציה יביאו להפגנות ענק במוסקבה ובפטרסבורג ואלה יפורסמו בתקשורת הלאומית. ממשלות טוטאליטריות הן שבירות מטבען – רוסיה של פוטין, כמו זו של גורבצ’וב לצד רוסיה הצארית, תיפול לתוך מצב של הפיכה שיכול להיות שתתרחש אפילו רק בשתי הבירות. הפרובינציות הרוסיות לא ירגישו בשינויים במוסקבה.
תוכניתו של פוטין לבסס עצמו כראש ממשלה המתפקד תחת נשיא צייתן לאחר סוף כהונתו שלו כנשיא נידונה לכישלון. לא סביר שהרוסים יבחרו ב”אף אחד” אפילו אם פוטין יעניק לו את חסותו. הרוסים רוצים מנהיג בעל פוטנציאל כריזמטי ולא באותן דמויות משעממות שפוטין מקדם כנשיאים. מעומד נשיאותי משעמם לא ינצח בבחירות ברוסיה אם אלה יערכו תוך שימור שקיפות מינימאלית – בהינתן, כמובן, שהאופוזיציה תציב מועמד פופולארי ולא ליבראל שולי. אפילו אם פוטין יצליח להעלות לשלטון נשיא חלש, חלשלוש שכזה יהפוך במהרה לחזק ויהיר, מרכז כובד עבור יריביו של פוטין. פוטין עצמו היה חלש בהתחלה. נשיא חדש לא יסבול ראש ממשלה כל יכול כמו פוטין.
האיום הצבאי הרוסי הוא מוגזם. הסובייטים בנו צבא עצום, בדיוק כמו שבנו כלכלה עצומה – שני אלו מבוססים על כוח העבודה החופשי. במשך עשורים שלמים, המחקר הצבאי סיפק את התנאים הטובים ביותר עבור המוחות המבריקים של רוסיה. לא עוד. הצבא הרוסי לא יכול להתחרות במעסיקים הפרטיים על המוחות הטובים ביותר. אנשים יצירתיים מתנגדים באופן טבעי למשמעת, במיוחד משמעת בעבודה ממשלתית או צבאית. הצבא הרוסית לא משלם משכורות תחרותיות, מספק סביבת עבודה לא מושכת, ולא מספק כל אפשרות לפרסום או תהילה בצורת מאמרי מחקר. מתקני המחקר והפיתוח הרוסיים הצבאיים מאוישים באנשים בגיל מכובד ומעט מאוד אנשים צעירים מצטרפים אליהם. כשהאינטרנט וההגירה מביאים את אפשרויות התעסוקה למדענים צעירים באזורים הרחוקים ברוסיה, הם נוטשים את המשרות הצבאיות. תקציב המחקר והפיתוח של הצבא הרוסי נמוך מזה של ישראל, וניתן להשוות בין רכש של מערכות צבאיות חדשות שמבצעות שתי המדינות. רוסיה של פוטין מנסה ליישם מדיניות סובייטית אימפריאלית אבל חסרה לה היכולת הפיננסית. רוסיה כבר לא יכולה לקנות את נאמנותם של משטרים ברבריים באמצעות מתן סיוע נרחב. בהעדר האיום הקומוניסטי, משקלו הפוליטי של פוטין בזירה העולמית התדלדל. רוסיה שורדת כעת רק בזכות תהילת העבר. הישראלים, הנעולים בתוך מדינתם הזעירה, מביעים כבוד מתנשא כלפי הרוסים, אך כבוד זה אינו מגיע להם. מכירות הנשק לאויבי ישראל מצד רוסיה הן מעצבנות, אבל בסופו של דבר, הנשקים הפשוטים למעשה מהתוצרת הרוסית לעולם לא עובדים כמו בפרסומת: הדגימות מצוינות בעוד איכות הייצור היא ירודה ביותר.
האימפריה הרוסית, בין אם היא צארית ובין אם קומוניסטית, הגיעה לקיצה. חברות טוטאליטריות ענקיות לעולם לא שורדות עושר. בדיוק כמו סין, ההתפתחות הכלכלית תביא ל”עידן שחור” ולהתמוטטות פנימית ברוסיה. הזמן שיוכל הקג”ב להצליח ולשמור על רוסיה המתפוררת כמדינה מאוחדת הוא עניין לניחוש, אבל אין ספק שלא מדובר בזמן רב. רוסיה לא תאבד הרבה שטח כשתמוטט: לא סביר שתקום סיביר עצמאית. המדינה הרוסית תהפוך קרוב לוודאי לצביר כאוטי בו אזורים בעלי עצמאות מדומה וחוסר שוויון אדיר בין הערים המפותחים והאזורים העשירים במשאבים ובין שאר 95% העניים במדינה. ראשי הנפץ הגרעיניים של רוסיה ילכו לשוק השחור, ועל העולם להתכונן לקנותם מסוחרי הנשק.
אין לפחד מהגוף הגוסס של הקומוניזם הרוסי. המדיניות הראויה נגד מחלות ואידיאולוגיות מדבקות הוא הכלה.

רוסיה יוצרת אופוזיציית עולם שלישי המתנגדת למערב – זהו מאבק פריפריאלי ענק. חצי הכדור המערבי עולה בלהבות – מברזיל ועד מרוקו. שלטונות סוציאליסטים עולים לכוחם כמו שהיה לפני שלושים שנה. אירופה המערבית ואירופה המזרחית מכורות שתיהן לקו צינורות הגז של רוסיה. הרוסים הם הרבה יותר חכמים ואגרסיביים מהסעודים, והם משתמשים במלאי האנרגיה שלהם ככלים לבניית אימפריה – כלים שלא נופלים בכוחם מכלים צבאיים. ציר הרשע הצפון קוראני הוא עגום בהשוואה לציר האנרגיה של רוסיה, איראן, אלג’יר וונצואלה. מדינות גמדיות במובן הכלכלי אך העשירות בנפט ובגז כמו אלג’יר, איראן וונצואלה רוכשות כלי נשק זולים רוסיים בכדי להגדיל את האגו של שליטיהן. רוסיה עולה על ארה”ב ביכולותיה לספק את הסחורה – היא ספקית הנשק הגדולה ביותר במונחים דולריים – במונחים כמותיים. רוסיה היא מדינה של יחידים גאונים, ושל תעשייה חסרת חיוניות – היא לא יכולה לבנות באופן קונסיסטנטי מערכות מורכבות טובות. מטוסי המיג-29 רבי המכר של רוסיה לדוגמא, הם מושלמים לקרבות אוויר ומשולבות בה יכולות מהסוג הטוב ביותר, אך חסרונות כמו טווח לא מספיק, איכות מנוע ירודה ובעיות אחרות מונעות ממטוסים אלה להוות צי אסטרטגי. הנשקים הרוסים, על אף שהם לעיתים מצוינים, הם נחותים מהנשק ההיי-טקי האמריקני. בהתאמה, עסקאות הנשק הרוסיות מגיעות בעיקר לעולם השלישי, שבמדינותיו מצפות להלחם רק בשכנותיה השוות להן במידת הברבריות שלהן. וכך, חודש שיתוף הפעולה הצבאי בין רוסיה, לוב, אתיופיה ואנגולה. במעגל האכזרי הזה, אנשים מתועבים מהקהילה בין לאומית תלויים ברוסיה ובנשק הזול שלה, ורוסיה בוחשת בקלחת בכדי למכור עוד נשק. המדיניות הרוסית לא מאוד שונה מזו האמריקנית: היזכרו לדוגמא, בדרך בה ארה”ב דחפה את הנשק שלה לתוך ידיה של ערב הסעודית בשנות ה-90. הבעיה היא – על דרך המשל – שאמריקה היא בעלת חנות משקאות מכובדת ויוקרתית, בעוד שרוסיה מוכרת בירה לשיכורים. תלותם של השיכורים בבעל החנות גורמת להם ליישר קו במובן הפוליטי.
על אף שמכירות המטוסים של רוסיה הן זעירות ומכירות הנשקים הקלים שלה חסרי משמעות אסטרטגית, מערכת ההגנה של רוסיה מתקרבת לתיאור הפרסומת האקדח “אלוהים ברא את בני האדם – הקולונל קולט עשה אותם שווים”. יש צורך ברקטות בעלות של 1000 דולר בכדי להשמיד טנק בעלות של 5 מליון דולרים. במעגל ההגנה-התקפה האינסופי, תמיד קיימות אפשרויות: לישראל יש את מערכת “מעיל רוח” הנוגדת RPG בעלת יעילות של 98%. “מעיל הרוח” לא פועלת ביעילות רבה כל כך בשטח אורבאני, שם אין לה מספיק זמן בכדי להגיב לקליעים או טילים המשוגרים לכיוונה – אך עם זאת, ישראל אינה צריכה להיכנס לקרבות אורבאניים – האמריקנים הטילו פצצות תבערה על טוקיו במקום להסתער על רחובותיה. חוץ מזה, מערכות קרני כאב (גלי מיקרוגל) מאפשרות למפעילי ה-RPG להישאר במרחק מספיק רחוק בכדי ש”מעיל רוח” לא תעבוד. מערכות הגנת הטילים הרוסיות מספקות את התירוץ המושלמים עבור התבוסתנים הישראלים: אויה, כיצד נוכל להלחם בסורים שיש להם כל כך הרבה טילי נ”ט ונ”מ? אבדות הטנקים במלחמת לבנון השנייה הניעו את הממשלה להכריז על ביטול מוקדם כביכול של ייצור טנק המרכבה. במקום להימנע ממלחמה מקרבות בשטח עירוני וסגור, ובכך לבטל את הצורך בשליחת טנקים ללא גיבוי אווירי של מסוקים, הממסד הישראלי בחר באפשרות הפשוטה ביותר: לבטל את ייצור הטנקים היקרים ולשלוח במקום זאת חיילים זולים. איום הטילים הרוסי הוא עמיתו המושלם של הלחץ המופעל על ישראל לבטל את קווי הייצור הצבאי שלה – גם הוא נובע מתסביך הצבא-תעשייה האמריקני. מערכת “מעיל רוח” היא המתחרה הישירה של מערכת ההגנה נוגדת ה-RPG האמריקנית מבית Raytheon, והיא מונעת את קיומה של התוכנית לחימוש מחודש הענקית של מערכות הקרב העתידי. ייצור טנק המרכבה לא מאפשר לישראל לקנות את טנקי האברהמס האמריקניים היקרים כפליים. עסקאות הטילים שמנהלת רוסיה עם המדינות המוסלמיות, על אף שיש להן חשיבות אסטרטגית בינונית בלבד, משחררות כדור שלג של שחיתות ושיקולים פוליטיים.
תוך השמעות להגבלות הבין לאומיות על מכירות טילים, רוסיה הקטינה את טווח סדרת טילי ה-SS-23 שלה ובכך ייצרה את טילי האיסקנדר-E, בעלי טווח של 280 ק”מ. ביחס לישראל, טילים אלו הם שווי ערך למערכות אסטרטגיות של לטילים בליסטיים. התעקשותה של רוסיה בנוגע לעבודה שהיא נשמעת לכללים הבין לאומיים הנוגעים לייצוא נשק – אינה רלוונטית עבור ישראל. טלי האיסקנדר-E הנושאים 480 ק”ג של פצצות מצרר או סוג תחמושת קונבנציונאלי משופר אחר (כגון פצצות בעלות עוצמה גבוהה) מסוגלים לפגוע בכל מטרה בישראל בדיוק של כמה מטרים. דווח שטילי האיסקנדר מסוגלים לעקוף את מערכות ההגנה של ישראל – חץ-2 והפטריוט (באופן מפתיע, לישראל אין טילי SS-23 בכדי לבחון ולהתאים את מערכות ההגנה שלה בהתאם). לא פחות חשוב מכך – סוריה יכולה להתאים בקלות את מערכות הניווט הרוסיות לצרכיה שלה.
רוסיה מחמשת את עצמה במערכת טילים בין יבשתיים מסוג SS-27 (Topol-M) בעלי ראש נפץ גרעיני מפוצל, שמטרתה היא ארה”ב. רוסיה טענה שאמנת Start-II שאסרה על שימוש בראשי נפץ גרעיניים מפוצלים – פגה כאשר ארה”ב חדשה את העבודה בתחום מערכת הגנת הטילים. ככל הנראה, הממשל האמריקני ציפה שהרוסים הרעבים למזומן יבלעו את הגלולה המרה בלי לעשות דבר. הרוסים מכרו מעט נפט למערב ובנו מערכות לשיגור טילים בין יבשתיים בעזרת הרווחים. מערכת ה-SS-27 מתפארת בכך שהיא יכולה לעקוף את המערכות האמריקניות להגנה מפני טילים. בהתאם לכך, אמריקה בקשה להציב את מערכות ההגנה מפני טילים בפולין ובצ’כיה, ובכך יצרה משבר חדש עם רוסיה. מספר המערכות לשיגור טילים בין יבשתיים החדשות של רוסיה עדיין קטן ביותר, אך הוא יכול להתרחב במהירות וליצור איום ברור ומידי.
אי אפשר לשחד את רוסיה. המדינה הזו לא תפסיק לעבוד על הכור הגרעיני בושייר שבאיראן גם אם ארה”ב תפצה על הרווחים שיאבדו. ההזדמנות ליצור עימות חשובה לרוסיה הרבה יותר מכסף. אבל – כסף הוא חשוב יותר לאינדיבידואל הרוסי. בדיוק כמו שארה”ב שחדה באופן מבריק את המפקדים העיראקיים לפני הפלישה – היא יכולה גם לשחד את הבירוקרטים הבכירים בשירות הביטחון הרוסי. מיליארד דולר הם חסרי משמעות עבור רוסיה – אך זהו סכום משמעותי לבכירים בקג”ב/שירות הביטחון הרוסי.
“הכלה” – זוהי המדיניות היעילה ביותר נגד האיום הרוסי. אם רוסיה שולחת מטוסי יירוט מסוג מיג-31 לסוריה, הפילו אותם כשסוריה שולחת אותם לאימון. זיהתם רדארי “פנציר” להגנה מפני הטילים? השתמשו בטילים נגד-רדאר מיד. סוריה זקוקה לנשקים אלו לשימוש רק נגד ישראל, אז למה לא לחסל אותם עכשיו במקום במהלך המלחמה? תגובה שכזו תמנע את מרוץ החימוש במזרח התיכון בחסות רוסיה. שוב – זו אינה תרופה מרפאת כל - פרוליפרציה של נשקיה של ארה”ב אינה פחות מסוכנת. דבר לא מונע מישראל לטפל באופן דומה בכלי הנשק הערביים שנרכשו מאמריקה: אפשר להשמיד את מטוסי ה-F-16 של איחוד האמירויות בעודם על הקרקע. לפחות ארה”ב אינה מחמשת את סוריה או איראן.
אמריקה מעוניינת במעורבות רוסית מוגבלת במזרח התיכון. באופן זה, ערב הסעודית ומצרים יינטו יותר לכיוונה של אמריקה. מרוץ החימוש שינבע מכך יביא לפשיטת רגל של ישראל.
רוסיה היא לא מעצמת העל הצבאית מהעידן הסובייטי. עם כל ההעלאה בתקציבים הצבאיים שלה, רוסיה רכשה נשקים בעלות של בקושי 5 מיליארד בשנה. בהשוואה יחסית של כוח הקנייה, כסף זה משתווה להוצאה של 12-15 מיליארד דולר של ישראל, והנשקים החדשניים עולים רק רבע מסכום זה. ישראל נכנסה לביצה הלבנונית ורוסיה – לזו הצ’צ’נית. אי אפשר להשוות את שני הצבאות במונחים התקפיים, וישראל לא צריכה להיכנע לבריונות הרוסית.
יהיה קשה לישראל להכיל את ההשפעה הרוסית כיום במזרח התיכון, אך הכלת הלקוחות של רוסיה, שכבר יהיו חמושים ביותר – תהיה בלתי אפשרית.