חג הפסח מציין את היווצרותו של העם היהודי כישות פוליטית. בני אומות שונות הצטרפו לבני ישראל ביציאתם ממצרים ובכך שללו את ייחודו האתני של עם ישראל לנצח, והגדירו את מושג האומה מחדש במושגים דתיים.
ייסודו המחודש של עם ישראל בזמננו דומה למאורעות יציאת מצרים בהבדלים מסוימים: לז’בוטינסקי לא הייתה את העוצמה של משה-רבנו, הוא לא הצליח לשכנע את היהודים להציל את עצמם על ידי היציאה מעבדות-אירופה ולהימלט מההשמדה. יהודים הטילו ספקות בגורלם עוד בהיותם בסיני וביקשו לחזור למצרים המשעבדת והממיתה; יהודים שניצלו בשואה היום מבקשים להגר, לרדת מישראל. יהודים בהר סיני השתחוו לעגל הזהב. היהודים של היום משתחווים לאלילי הדמוקרטיה השוללת הבדלים אתניים ומשלימים עם נוכחות הערבים במדינתם. ליהודים כעבור שלושת אלפים שנה נשאר קשר סמלי בלבד ליהדות. פעם, בעקבות עצת המרגלים הם נמנעו מלכבוש את ארץ כנען, ממשיכי דרכם בעצת השמאלנים ב-1967 סרבו לספח את יהודה ושמרון. יהודים ראו את עמוד האש ששמר עליהם במדבר, הם היו עדים לניצחונות הנפלאים ב-1948, 67′, 73′, אך לא זה ולא זה הסירו את הספקות מליבם.
משה יצר תקדים כשהרג את המצרי שהכה יהודי. משה שבר את העיקרון של “עין תחת עין” ברמה טקטית אבל יצר את העיקרון של מידה כנגד מידה ביחס לנזק ההדדי. מעשהו קובע את האחריות הקולקטיבית: אחד יכול לשלם על מעשיהם של יהודופובים אחרים. משה לא הרג את המצרי על הכאת יהודי אלא כענישת הראווה על כל הנזקים שנגרמו לעם היהודי על ידי האויב המצרי. מעשהו של משה הוא הוראה ליהודים כיצד להתייחס לאויב הערבי.
בני עמלק ודאי היו מוטרדים מכמות היהודים שפלשו לאדמתם. כוונת היהודים לייסד את מדינתם ודאי פגע בזכויותיו הריבוניות של עמלק. היהודים אפילו לא שקלו את האפשרות של פשרה פרגמאטית של שילובם של בני עמלק בתוך מדינתם. לוחמי עמלק האמיצים ביצעו גיחות תדירות נגד יהודים. זמן רב היהודים לא היו מסוגלים להתגבר עליהם, אך הם זכרו את כל הנזקים שנגרמו להם. בסוף התקופה מלכם היהודים שאול נקם בעמלק, השמיד אותם ושמואל הנביא באופן אישי ביתר את אגג – מלכם של העמלקים. יהיה מעניין לראות את הרב הראשי לישראל מבתר את אבו-מאזן.

האוליגרכים הרוסים משמשים בישראל כסוכני השפעה של רוסיה. פוטין חיסל את כל האוליגרכים בארצו, אך השאיר ללבייב את חלק הארי של היהלומים הרוסיים. שותפו של לבייב, ארקדי גיידמק מעורב במעשי מרמה רבים כולל התכסיס עם חובה של אנגולה, מכירות נשק ועוד. גם לבייב וגם גיידמק נסקו במהירות הבזק מהתחתית אל פסגת העולם העסקי. ברוסיה זה אומר דבר אחד – מעורבות של הקג”ב/שירות הביטחון הרוסי.
היחסים עם אנגולה, צרכנית ותיקה של הנשק הרוסי, נמצאים במגזר העניינים של שירות הביטחון הרוסי שרותי ביטחון פדראליים של רוסיה ביקשו מאנגולה להעניק לרכבו של גיידמק מספרי זיהוי דיפלומטיים. פוטין מוכן לסבול את האוליגרכים הנבחרים תמורת קידום האינטרסים הרוסיים בישראל. ללבייב תפקיד משלו. ערוצי התקשורת שבבעלותו מקדמים את התרבות הסלאבית בישראל ומהללים את המנהיגות הרוסית . רוסיה דורשת לעצמה קרקעות בירושלים. סטאלין ראה בישראל את מעוז הסוציאליזם במזרח התיכון, תמך בישראל ב-1947-48 וסיפק את הנשק דרך צ’כיה ליהודים בארץ בזמן שאמריקנים הטילו אמברגו להספקת הנשק לפלסטין. פוטין ממשיך את המדיניות הזאת.
מאפיה רוסית-יהודית היא כלי אידיאלי לקידום האינטרסים רוסיים בארץ: אוליגרכים גונבים את רוסיה וחוזרים לשם כאל המפרץ השקט. יהודים רבים אינם חפצים להיטמע בחברה יהודית ומכנים עברית “השפה שלהם (של ישראלים)”. ליברמן מדגיש ומעמיק את הפילוג הזה.
גיידמק הוא לא הדמות לא הכי גרועה מבין משתתפי המרוץ לפסגה הפוליטית; קשה להיות גרוע מפרס או ליבני. איש מאפיה מכובד יכול להיות עדיף על פני פוליטיקאי חלקלק. אולם גיידמק לא יכול להתמודד עם פוליטיקאים ממולחים- אנשי יחסי ציבור בשכר מהללים את הצלחותיו אך סיכויו אינם גדולים מניסיונה של צ’יצ’ולינה. קהל הסקרנים הצמאים לשערוריות יכול להעניק לו מספר מנדטים בכנסת אך לא את הכוח השלטוני. זה רק יוכיח פעם נוספת את נבלותה של מערכת פוליטית הישראלית שבה הכול עומד למכירה. ראש הממשלה יעניק לו תפקיד פיקטיבי, דוגמת משרתו של ליברמן, שבו לא יהיה צורך לעשות מאומה. מסיבות הקוקטייל של גיידמק רק מבליטות את השחיתות האליטות הישראליות הנדחסות בהם, אך האמת היא שהדבר לא מוסיף לו חברים. פעילותו הציבורית של גיידמק מתנקזת לחלוקת הכספים וניסיון לקנות את בוחריו - אך מימדי השוחד שהוא מעניק לתושבי הצפון ודרום לא מתקרבים ליכולות השוחד שלהם מסוגל אולמרט. אין לגיידמק תוכנית מדינית, התחליף לה הוא הכסף שהוא מפזר. אומנם, אנשים תמיד ייקחו כסף אך לא תמיד יצביעו בבחירות עבור בעל המאה.
הכסף בפוליטיקה קונה שלטון עד גבול מסוים. מועמדים זקוקים לכריזמה ולתמיכה של מפלגה פוליטית מכובדת. אין לגיידמק לא את זה ולא זה. הוא פועל על פי התסריט הרוסי הטיפוסי בו פוליטיקאי קונה את מקומו בפרלמנט בכסף. ברוסיה זה מצליח לעיתים קרובות אך לרוב אוליגרכים מפסידים בבחירות. אלה שזוכים למקום בפרלמנט מבזבזים על זה סכומי כסף עצומים. אם גיידמק מחפש חיסיון פרלמנטארי הוא צריך לקחת בחשבון שמשטרת ישראל חוקרת אנשים הנמצאים בעמדות רמות הרבה יותר מחברי כנסת. אם הוא שואף לעמדת ההשפעה כדי יותר להשקיע במפלגה פוליטית קיימת. אם הוא חולם על תהילה – היא אפילו לא באופק.
רוסיה מציפה את ישראל בגויים. בתקופת פוטין ארכיונים רשמיים העניקו לאנשים תעודות מזויפות המאשרות את שורשיהם היהודיים. הסוכנות היהודית שאיבדה את משמעותה עם תום העלייה לארץ אינה מתאמצת לבדוק את הזיופים ובשמחה מעבירה לארץ את המון הגויים. תמורת שוחד של מאות דולרים בלבד סלאבים רבים רוכשים תעודות מזויפות ומעבים את שורות סוכני ההשפעה של פוטין בישראל.

הסכסוך המחודש בין ממשלת ישראל לבין בתי-הדין הרבניים שוב חשף את השאלה הלא נוחה: מי הוא יהודי?
ישראל מעולם לא הייתה מדינה חילונית – רבנים קבעו את כל התנאים לקבלת האזרחות. עכשיו הממשל האתיאיסטי מסרב להשלים עם ההגדרה המסורתית של היהדות ומציע פתרון תימהוני: לערוך רפורמה של בתי-דין הרבניים. מדינות דמוקרטיות רבות הפכו לחילוניות לגמרי; בישראל הליבראלית המדינה משתלטת על הדת.
ישראל הפכה לתרכובת של שיטות חברתיות: מדינה יהודית-אתיאיסטית-ליבראלית שאינה מכירה בהבדלי דת ולאום. האלטרנטיבה היחידה להגדרה הדתית של יהדות היא קשר הדם. ההגדרה הגנטית שכזאת מטילה ספק ביהדותם של רבים שאת תולדותיהם אי-אפשר לברר לאחור, ואינה מאפשרת גיור. ההגדרה על פי הדם מנוגדת ליהדות המסורתית ומבטיחה אי-שיווין לאזרחיה הלא-יהודיים של ישראל. הדרך היחידה להבטיח שיווין זכויות לכל אזרח ישראלי היא הגיור. מדינה חייבת להשאיר על כנה את ההגדרה הדתית-מסורתית של יהדות כדי לשמור על ישראל יהודית וככל האפשר דמוקרטית. ברם המערכת השלטונית הטוטליטארית מבקשת לספח לעצמה את קביעת ההגדרות ולחלק זכויות אזרחיות באופן בלעדי ולהפקיע את האחריות מידי כהני הדת.
אפשרות הגיור אינה פותרת את הסתירה הפנימית בין יהדותה של המדינה לבין הדמוקרטיה השוללת את ההבדלים בין דת ולאום. אם נציע לערבים את הגיור הכי ליבראלי הם לא יתגיירו. כשהממסד הישראלי ייתקל בבעיית הזהות היהודית הם יעזבו את הרעיון היהודי ויחליפו אותו בלאומיות ישראלית. האומה הישראלית תכלול בתוכה גם ערבים, גם סלאבים, כושים ונוצרים. מדינה יהודית תוחלף במדינה דמוקרטית.
ממשלה ישראלית קרוב לודאי תפריד בין הדתיים לבין שאר הישראלים, ובכך תגרום לאיחוד החילונים עם הערבים וכיו”ב. החילונים בסופו של דבר יוותרו על יהדותם ויתבוללו.
תהליך הגיור אצל הרבנים הוא דבר לא נעים, ולעיתים נראה אף טיפשי. בהילקח בחשבון האחוז הגבוה של האתיאיסטים במדינה יש להקל את גיורם של חלק מתושבי ישראל הגויים הנאמנים למדינה. לא כדאי לדחות אותם ואת ילדיהם היהודים-למחצה. אולם צודקים רבנים שמערימים מחסומים בפני המתגיירים. במצב האיום הקיומי מפני האויב הערבי גרים צריכים להיות נאמנים לגמרי לעם ישראל ומדינתו. המחסום הזה חייב להיות גבוה אך לא מעליב. במקום להקפיד על לגזור את נייר-טואלט לפני שבת, הגרים יכולים להוכיח את נאמנותם ליהדות בצורה יעילה יותר – על ידי התיישבות באזורי הספר, ורבים מהם עושים זאת.
גרים רבים טוענים שרבנים דורשים מהם להיות קודם כל דתיים, ולא יהודים. אומנם, אנחנו לא מכירים דרך אחרת להתגייר מלבד דתית-מסורתית. הצעה חלופית של קורס לאתנוגרפיה ובישול היא רעיון-נפל. יש גם תלונות מצד המתגיירים שסיום הלימודים בקורס אינו מבטיח את גיורם. אף אם בחלק מהמקרים רבנים אכזבו את תקוותם של המתגיירים שלמדו את נושאי היהדות טוב למדי – אי-אפשר להבטיח את הצלחת הגיור.
לישראל לא נשקפת סכנה גלויה של גיורי-שווא המוניים: לרוב המתגיירים אין סיבות אחרות לעשות זאת מלבד הרצון הכנה להצטרף לעם היהודי. על רקע של רבבות יהודים אתיאיסטים ושמאלנים המתגיירים יודעים על יהדות די הרבה.
צודקים הרבנים המסרבים לגייר רבים מאלה שרוצים לשמור על התרבות הרוסית שלהם ואת ערכיה. סגירת כלי התקשורת בשפה רוסית הייתה מעלה את מספר המתגיירים.

לקראת יום הזיכרון החלה הטלוויזיה הישראלית לשדר תוכניות על השואה. אולם את הסיבות האמיתיות לשואה לא מוזכרות בהן.
עשרות אלפי יהודים צעדו אל מותם תחת השגחה של שוטרים נאצים עלובים ואוקראינים שיכורים. יהודים גלותיים איבדו לא רק את כבודם ואת השכל הישר אלא אף את רצונם לחיות. המדינה היהודית מעדיפה להציג את הגבורה ומסתירה את הצד האפל – אנחנו הלכנו כצאן לטבח ולא נפלנו מות-גיבורים. מדינת ישראל אינה צריכה את הגיבורים, היא זקוקה לעוד קרבנות שיעלו על מזבח תהליך השלום.
העולם צפה באדישות ברצח היהודים, גם בידי גרמנים אז, גם בידי ערבים ב-1948, 1967, ו-1973. אין לצפות מהם לסיוע כנגד הנשק הגרעיני של איראן ופקיסטן – האירופאים יוסיפו לספרי לימוד ההיסטוריה את הפרק על ההשמדה האטומית של תל-אביב. אותה קהילה בינלאומית שיוצאת מגדרה בקשר לדרפור דורשת מישראל להקים מדינה ערבית עוינת עשרים קילומטרים מתל-אביב.
ליהודים לא איכפת מיהודים אחרים. יהדות אמריקה בילתה בנעימים כאשר ילדי יהדות אירופה נשמדו בתאי הגזים. ישראלים רבים מרשים לעצמם לבלות בזמן שבשדרות ילדים נהרגים מ”קסאמים”. השאלה “מה אני יכול לעשות?” – אין לה מקום. כל יהודי חייב לעשות כל שביכולתו כדי למנוע את ההתאבדות שתגיע כתוצאה להקמת המדינה הפלסטינית הערבית. זה כולל השתתפות בהפגנות, אפילו תוך התנגשויות עם המשטרה, תרומות למתיישבי יהודה ושמרון. עלינו לעשות את חלקנו, את השאר נשאיר בידי אלוהים.
.

האופוזיציה התבוסתנית מדגישה את חשיבות תקשורת ההמונים אשר אינה מסקרת נכונה ואף מסלפת את עמדותיה. החיסרון של הסיקור התקשורתי מוצג כאחת הסיבות העיקריות לכישלון, וכך מוצדק חוסר המעש.
ברם מהטמה גנדי הקים תנועה עצומה למרות העדר התקשורת. דעות המופצות על ידי כרוזים והמועברות בשמועות מדלת אל דלת מספקים את התעמולה הדרושה. ישראל היא מדינה קטנה, אנשים מאוד קרובים האחד לשני ומתוקשרים ביניהם. שירות תדיר במילואים יוצר קשרים חברתיים אדוקים. שיחות עם חברים וחברים לנשק יוצרים כלי יעיל להפצת המידע. דברו עם חבריכם, תתייחסו לזה ברצינות.
עיברו מבית אל בית, בקשו תרומות. אנשים מתייחסים בכבוד לכספם- אולי הם יתנו לכם עשרים שקלים בלבד, אבל הם יתקרבו במעט אל המחנה הימני. אנשים גם נוהגים לשבח את הדברים להם תרמו את כספם. המממנים גם מרגישים את עצמם יסוד לארגונים שנתמכים על ידם. כסף יוצר קניין, מעין חוזה שותפות. יחד, עם מעט כסף אתם מקבלים חבר.
אנשים אוהבים את המנצחים. קורה שמפלגה קטנה פתאום גדלה ומצליחה. המשכיות ונחישות יוצרים תחושת הצלחה. השמרנים שבינינו צריכים להמשיך בשגרה, להתדפק על הדלתות, לבקש תמיכה ולצפות לשינוי המיוחל בדעת הקהל

היהודים, העייפים מרדיפות ואיומים אימצו את דפוס החשיבה המשיחי: רבים השלימו אם התחושה של חסר אונים ושמים את יהבם במנהיגים, יוצרים אלילים דוגמת יצחק רבין או אריאל שרון. אישי-ציבור ידועים – מועמדים מובילים לתפקיד המשיח, אותם מעלים על נס ראשונים.
הישראלים התרגלו לחשוב שמנהיגים הם חכמים ואמיצים, ואין צורך במחשבת ההדיוטות. מדינה המושתתת על חוסר האחריות הכללי של אזרחיה – נדונה לאבדון.
ממשלה יכולה להיות מושחתת, עלובה, אנטישמית או חסרת אחריות – והיא בדיוק כזאת. גם הרוב יכול לטעות; במציאות ערבים ושמאלנים הם אויבי המדינה. ההלכה היהודית אוסרת להצטרף לרוב בכדי לבצע פשע.
עלינו להיאבק נגד הרוב ונגד ממשלתו.

ישראלים סוברים שהם יכולים לסגת אל מעבר לקו הירוק הקיים, ולאחר מכן לנהל מערכה בלתי מוגבלת נגד הטרור הערבי.
נניח שהשטח נמצא בתוך הקו הירוק – הוא כולו יהודית, ואנחנו לא נוותר עליו, נלחם עד חורמה. זהו שקר, כדור הרגעה. הרי היהודים כבר וויתרו על חבלי הארץ האלה לטובת האוכלוסייה הערבית המתרבה בקצב מסחרר. לא משנה אם הפלסטינים מבחוץ או הערבים מבפנים יזכו בה. בכל מקרה כתוצאה מכיבוש ישראל על ידי פלסטינים או השתלטות ערביי ישראל על ידי השגת הרוב הדמוקרטי, היהודים יהפכו למיעוט לאומי מדוכא. לישראל יכולה להיות משמעות אחת בלבד – כמדינה יהודית, מקום שבו הזכות המלאה ליהודים לחיות. מכל בחינה אחרת לארה”ב יש יתרונות רבים על ישראל.
אם ישראל מתכוונת להתמודד בגבורה עם פעולות הטרור הערבי מתוך הקו הירוק – מדוע לא לעשות את זה כבר עכשיו? אם ישראל מסוגלת לדכא את האינתיפאדה הפלסטינית – למה לה בכלל לסגת, במקום לגמור אותה כבר כעת, ולהרחיב את גבולותיה שלה? הגנה פסיבית לעולם לא יעילה. אף אומה אינה יכלה להתחבא בתוך גבולותיה. רק הגנה פעילה, הבנויה על קונספט הדיפת האויב ורדיפתו בתוך שטחו, יכולה להועיל. הגנה פסיבית לא הועילה להתנחלויות, היא לא תועיל גם לישראל כולה. חומת ההפרדה תפתה את הפלסטינים לתקוף כפי שחומות ההתנחלויות משכו את המחבלים. אין הבדל רב בין הגנה פעילה להתקפה. אם ישראל מסוגלת גם לזה וגם לזה – מדוע לה לסגת- למה לא לתקוף?
במשך דורות הייתה ירושלים במרכז המודעות הנוצרית: היום הם מוכנים לוותר עליה ליהודים או לערבים, ויבוא היום וגם ערבים יהפכו לאדישים לירושלים. נוצרים יכולים שוב להחזיר את חיבתם אל העיר. העולם לא מזמן הציעה לעשות את ירושלים לעיר בינלאומית בחסות האו”ם. אם ישראל תפגין חולשה, העולם הנוצרי מסוגל לחזור לרעיון, לבטל את הריבונות הישראלית ולקבוע חסות של ארגונים בינלאומיים עליו. דת לא נעלמה מהפוליטיקה העולמית.

דיבורים על צה”ל הבלתי מנוצח לעולם הם מוגזמים. המיומנות האישית, במיוחד ביחידות העילית היא מעולה, אך כל הקשור לפיקוד ואסטרטגיה הוא כשלון טוטאלי, בייחוד בחי”ר. מאז ימיה הראשונים של מלחמת העצמאות, דרך הכאוס של מלחמת יום-כיפור ועד להפסד הצורב במלחמת לבנון 2006 התכנון האסטרטגי של המטכ”ל היה זוועתי. זה היה צפוי בהילקח בחשבון את ההססנות הישראלית ואת המזימות הפוליטיות. צליחת תעלת סואץ על ידי אלוף אריאל שרון הייתה אלתור, מלחמת לבנון הוכרעה על ידי בזבוז לא יעיל של עוצמות האש. במצב של העדר העומק האסטרטגי לאחר הנסיגות מיהודה, שמרון ועזה, ההססנות הישראלית היא התאבדות לדעת, אך תורת הלחימה הישראלית לא מציעה אלטרנטיבות. צה”ל הולך ויורד ברמתו, מוחלש אידיאולוגית, מושפע מדעות פוליטיות שונות, מושחת מוסרית, לא יעיל. צבאות ערב משתפרים מיום ליום: חוץ מהאמל”ח החדיש יש להם יתרון חשוב נוסף – החלטיות מנהיגיהם. גם משאבי אנוש והעומק האסטרטגי מאפשר להם לנהל מלחמות התשה.
היהודים הם יותר חכמים ויותר אמיצים מהערבים. אין לנו סיכוי לשרוד את מלחמות ההתשה. במלחמה ממוקדת ועצומה אנחנו נתגבר על האויב הערבי. אין אלטרנטיבה אסטרטגית לשימוש בנשק גרעיני.

התאמצות השמאל בעולם מוסברת על ידי תופעת הלאומיות המדינית החזקה. מדינה גדולה צריכה מערכת בירוקרטית עצומה. הימין יכול להיות טוטליטארי או ליבראלי- שניהם לא טובים לבירוקרטיה. לעומתם, הממסד השמאלני המנופח הוא סביבה מזינה לבירוקרטיה. שלטונם של פוליטיקאים נבחרים מוגבל; העולם נשלט על ידי בירוקרטים. אנשי הרוח מחזקים את השמאל.
גם שמרנים וגם ליברלים חושבים את עצמם ליפי-נפש: כדי להוכיח את יופי-נפשם, שניהם מוכנים להרוג. מדוע בכל זאת רוב מדינות טוטליטאריות בעולם – רוסיה, סין, ישראל וכד’ – הם מונהגות על ידי השמאל? מדוע דווקא שמאלנים מבצעים הרג המוני? כיצד רבין היה יכול לירות על “האלטלנה”? זהו ההבדל בין שמאל לימין: חוק הטבע.
ימין השמרני מקבל את חוקי הטבע: אתיקה, אמונה דתית, לאומיות. שמאלנים שוללים את הדברים הטבעיים, בונים תיאוריות מלאכותיות ומתנגדים לכל דבר שאינו מתאים להשקפת העולם שלהם. עם האמונה שמאלנים שוללים גם את אתיקה ואת החדווה. ככל שהתיאוריות שלהם מתבררות כיותר שקריות - כך גדלה שנאתם כלפי מתנגדיהם. הימין מקבל את האמונה כעובדה קיימת טבעית ואינם מתרגשים יתר על המידה מניסיונות של אחרים להטיל בה ספקות. השמאלנים דוגלים ברציונאליות של העולם, לא סובלים את הביקורת ומדכאים אותה באכזריות.
השמאלנים מפחדים מהטבע שחושף את השקר של השקפת עולמם. הם מקנאים בימנים שחיים בביטחון המבוסס על ערכים נצחיים האיתנים. את ריקנות נשמותיהם הם ממלאים על ידי כל מיני רעיונות – העיקר שיהיו יפים ככל האפשר. פוליטיקאים ישראליים שאינם מאמינים באלוהים מחפשים את משמעות חייהם מעבר לאוקיאנוס, מדכאים את היהודים הלאומיים ובוגדים בהם לטובת האינטרסים של פרנסיהם מחו”ל.
הממשל האמריקאי תומך בכל העולם בתנועות ימניות, ורק בישראל – בשמאל. ארה”ב אינה תומכת בשמאל מסיבות אידיאולוגיות אלא מחפשת את הכניעה לתכתיביה הפוליטיים. הממשל האמריקאי משתעשע עם הממסד הישראלי ללא כל מטרה רציונאלית. ישראל חזקה אידיאולוגית ובגודל המבטיח לה ביטחון, הייתה יכלה להיות בת-בריתה נאמנה של ארה”ב במזרח התיכון. בוסים אמריקנים מטרטרים את ישראל רק כדי להפגין את כוחם. קשה להתגבר על ההרגל להישמע לבעלים.

לממשלת ישראל קל יותר לשלוט ביהודים שפחד משורש בליבם. ממשלות ישראל שטפו את מוחם של היהודים ילידי הארץ, הרגילה אותם לידיעה שטחית של עקרונות החוק וגרמה להם לתעב את הדת. חייבים לגרום ליהודים לחשוב.
נאמני העם והארץ צריכים להוכיח להמונים שממשלה משקרת. ההתנגדות המתגברת שוללת ממשלה את המונופול לאמת ולנציגות בלעדית של העם והמדינה.
היהודים באופן מסורתי מסתייגים מכוח בלתי מרוסן – לכן כלי התקשורת הממשלתיים מציגים את מפגיני הימין כמתפרעים חסרי שליטה. במקום לנסות להפריך את הדימוי הזה ולהצטייר כדתיים כפייתיים, חלשים, היסטריים – אפשר לנצל את מסכת האלימות למטרותינו.
הגרמנים תיעבו את האלימות הברברית של הפוגרומים אך השלימו עם ההשמדה השיטתית והמסודרת של יהודים על ידי הנאצים. בעתות המשבר עמים המרגישים את עצמם מאוימים נמשכים לכוחנות ממוסדת. הימין השמרני יכול לנצל את התעמולה בחינם המוענקת לו על ידי הממסד: כן, אנחנו אלימים וכוחניים, וגאים בזה. אמנם אנחנו לא מסוכנים לעם אלא לפוליטיקאים הבוגדניים ולאויב הערבי ותומכיו. חשוב מאוד להפגין את העוצמה של הלוחמים הצועדים כתף-אל-כתף: אנשים חייבים להרגיש שהמפגינים לא מהווים איום אלא מעניקים להם ביטחון.