חוקים הם לגיטימיים כל עוד שאנשים מקבלים אותם מרצונם החופשי. כשחוקים הופכים לאמצעי דיכוי, אנשים מורדים. חוקים מאגדים קהילות. אנשים יכולים להקטין את מספר החוקים אך חייבים לציית לחוקים הקיימים. אנשים בדרך כלל נשמעים לחוקים לגיטימיים גם כאשר אין כל איום של עונש. חוקים לגיטימיים יכולים להיות שרירותיים עד רמה מסוימת (הגבלת מהירות של 90 ולא 91 קמ”ש), אך הן עדיין נחשבות להגיוניות. אדם אינו יכול לסרב באופן מוסרי או לגיטימי להישמע לחוק, על אף שהוא יכול להתאמץ לשנותו.
יהודים יכולים וצריכים לקרוא לשינוי ההלכה הרבנית, אך כל עוד שלא התפתח קונצנזוס חדש – על היהודים לציית לחוקים העתיקים. עמים עתיקים השוו נכונה עתיקות לאמת: מבחן הזמן הוא הדרך היחידה לוודא שמערכת אכן פועלת. החוק היהודי ששימר את העם היהודי מזה אלפי שנה, הוכח כעובד. היהודים יכולים לשנות אותו לאט, לבחון חוקים חדשים, אך לא לנטוש אותו באופן חסר אחריות או גרוע מכן – להתיר את התעלמותם של יחידים מעמוד השדרה של החברה.

הסכסוך בין התנועה הרפורמית לבין הרב מרדכי אליהו שפרץ בעקבות דבריו של הרב המקשרים את רפורמיזם לשואה – לא נטול יסוד לגמרי: הקשר אכן קיים.
מעורבותם של יהודים הפשוטים בחייהם לא נוחה הייתה לגרמנים – בין אם בכלכלה, בתרבות, בממשלה, בכל מקום. המצב הזה נוצר בשל וויתורם של יהודים על ההבדלה המסורתית שלהם מהגויים. יהודים הבדילו את עצמם כדי למנוע התבוללות, למרות שהדבר יצר לחץ חברתי ביחסים בינם לבין האוכלוסייה הסובבת אותם. אולם ככל שקטן החיכוך בין יהודים לגויים כך העולם היה פחות מוטרד מנכחותם בתוכו. מהרגע בה נשברה חומת ההבדלה – הפרעות ביהודים היו רק שאלה של זמן. מצב דומה למה שהתרחש ברוסיה בה סוחרים יהודים ואביונים יהודים, ומאוחר יותר – בולשביקים יהודים הציקו לאוכלוסיה הסלאבית. זה לא מצדיק את הפרעות, זה רק מסביר את הרקע לאשר התרחש.
רוסיה, ופחות מכך – גרמניה – הגבילו אפשרויות ליהודים להתבולל בתוך המדינה. גם אחרי יציאתם מהגטאות, היהודים במדינות הללו נשארו אזרחים מסוג ב’ ונוכחותם הזינה את הפעילות האנטישמית. ארה”ב שבמהירות הטמיעה את יהודים בתוך החברה יציאתם לעולם החופשי גרמה להתעוררות האנטישמיות שנבלמה מעט בשנות ה-60 של המאה העשרים.
רפורמיזם הסיר את ההבדלים המסורתיים עם ביטול המסורת עצמה. יהודי-רפורמי לא נבדל בהתנהגותו מגרמנים במאומה.
רפורמיזם ודאי לא היה הסיבה לשואה – הרי נאצים רצחו גם יהודים שהתנצרו, אך הוא מיסד את ההתבוללות, שהאיצה במידה רבה את השואה היהודית.

מחקר של האוניברסיטה העברית שנערך לאחרונה קובע כי שליש מהרבנים הקונסרבטיבים בישראל בעד זכותם של הומוסקסואלים לשמש כרבנים. על רקע הפוליטיקאים הישראלים הרבים שהסתבכו בפרשיות מין – גם הם כנראה רוצים להרחיב את מגוון האפשרויות שלהם במקום עבודתם. להתנפל על נשים – זה מיושן ונדוש. “גייז-רבייס” יהיו להיט – הם יטרידו מינית גברים! יהודים-קומוניסטים הרסו עולמות למען בניית חברה על בסיס המוסר האידיאלי, אולם רבנים קונסרבטיבים אינם שומרים על מוסר, אלא נגררים אחרי החוגים הליברליים של ארה”ב, זאת למרות שעמיתיהם הקנדיים אינם ששים להעניק תואר רבנות להומוסקסואלים. זרמים נוצרים עיקריים לא רק אינם משלימים עם נטיות הומוסקסואליות של נציגיהם אלא גם מגרשים הומוסקסואלים רמי דרג מתפקידיהם.
גם נוצרים וגם מוסלמים מבינים שהתועבה קיימת ואין דרך לעקרה מן השורש. ברם, רבנים קונסרבטיבים פותרים את הבעיה בהעלותם את העיוות המוסרי לרמה של נורמה חברתית. ספק אם הם מאמינים שהתורה אינה מבדילה בין תמימים לאנשי זדון. נכון יותר להניח שהם מטילים ספק במקורה האלוהי של התורה, ולכן אינם מהססים להתעלם מהכתוב בה ואף לתקן אותה פה ושם לפי צרכיהם. היתר רבני להומוסקסואלים הוא הפרה בוטה של מצוות התורה לבער את ההומוסקסואלים מקרב ישראל. אם מתירים להומוסקסואלים לשמש כרבני ישראל לא רחוק מזה היתר לזוגות הומוסקסואלים לאמץ ילדים ולחנך אותם, חס וחלילה.
דתות אחרות כמו הינדואיזם ובודהיזם שותקות ביחס להומוסקסואליות אך מסתייגות בשתיקה בגלל השתמטות ההומוסקסואלים מהשתתפות בעניין הפרו ורבו הלאומי. בהתירם את הנישואים החד-מיניים, רבנים קונסרבטיבים מפרים את מצוותה המפורשת של התורה על חובת פרו ורבו. הומוסקסואליות לא מקובלת גם כבי-סקסואליות, כאוריינטציה מינית נוספת לאדם בעל משפחה מסורתית. הרי למעשה הם בוגדים ופוגעים בנשותיהם וילדיהם כדי לספק את תאוותיהם המתועבות.
מכל הדתות בעולם רק היהדות והאסלאם אוסרות הומוסקסואליות. אתא תורכ הבין את חשיבות המוסר המיני ותמך בהומוסקסואלים במאבקו נגד האסלאם בארצו. מצרים הקלה את יחסה כלפי הומוסקסואלים כששלטון חילוני התנגש בהתנגדות המוסלמית. רוב החברות האנושיות מתייחסות בסובלנות לתופעת ההומוסקסואלים - אמנם רק יהדות קונסרבטיבית ורפורמית מתירות להומוסקסואלים לשמש בקודש. לתנועות אלה אין ערכי מוסר שראוי להגן עליהם. הן נוהגות כמו מפלגות פוליטיות: תצביעו בעדנו – וזהו, אנו צריכים רק את הקול שלך. כפי שמפלגות פוליטיות מתחנפות למגזרים שונים של אוכלוסיה, גם אלה מנווטים את היתריהם ואיסוריהם לפי הלך הרוח של החילונים בקהילותיהם. רבנים קונסרבטיבים ורפורמים כלל לא מכבידים על בני הקהילות: רוצה להיות הומוסקסואל – בבקשה, לאכול חזיר – מותר, לחלל שבת – לא נורא! הם הפכו את היהדות לפעילות חברתית: בני הקהילה מקפידים רק להשתתף בחגיגות ה”בר-מצווה” וחגים אחרים; יהדותם חסרת תוכן, זו לא עבודת ה’ אלא מסיבה בבית הכנסת.
בקבלתם את ההומוסקסואלים אל חיק קהילותיהם, רבנים רפורמים וקונסרבטיבים לא מייצגים את דעת הרוב אך הם מורידים את הרף המוסרי בכדי לפתות אנשים רבים יותר להצטרף אליהם.

העולם מאשים את כל העם היהודי בפסול אפשרי שבהתנהגותם של אחדים מהם – גובי מיסים, סוחרי אלכוהול וכו’. אין עם אחר שנשפט באופן שכזה. הרי רוב היהודים שומרים על כללי התנהגות עם מוסר גבוה, ברוח המסורת האוסרת מעשים בלתי מוסריים אף כלפי גויים.
עקרונות המוסר היהודי שונים מאלה של אומות העולם. יהודים מאמינים בחופש הבחירה, מאמינים שהאל מאפשר לעולם להסתובב חופשי בגבולות החוקים שאלוהים קבע. בני אומות העולם מאמינים בגורלמוחלט שאין לבני-תמותה כל שליטה והשפעה עליו. לפיכך אין כל אשמה על בעלי פונדקים יהודים שבהם הוגש אלכוהול לכל דורש: כל אחד בוחר לעצמו מה לשתות ומה – לא. יש כאלה שמאשימים את היהודים בבת אחת גם במחיר הגבוה שגבו על וודקה, וגם על כך שהרגילו את הציבור לשתייה מרובה ע”י מכירת אלכוהול בזול.
יהודים עסקו בדברים שהותרו להם: הרי להתעסק בחקלאות נאסר עליהם, כמו גם הגבלות על איסור במקצועות רבים אחרים. למרות שגם הלוואה בריבית היא נושא לבחירה, החוק היהודי לקח בחשבון את האפשרות של היווצרות התנאים בהם אדם יאלץ בעל כורחו לקחת או לתת ריבית, ואסר זאת באופן מוחלט בין יהודי ליהודי; המוני גויים נהרו אל חלפני הכספים היהודים כי אלה לקחו ריבית קטנה יותר מאחרים. דבר זה נכון גם לגבי סוחרי אלכוהול יהודים. ברם, העולם עוצם עין על התנהגות נבזית של בני עמם ומטיל את הרפש ביהודים בלבד.
האשמות נגד יהודים בנוגע לאכזריותם כלפי הערבים הן צביעות לנוכח נהרות הדם ששפכו כל האומות במאבקם הקיומי, בהשוואה לסטנדרטים שקבעה ההיסטוריה למדינות הניתנות להשוואה עם ישראל. מאשימים את ישראל בשנאת זרים כי היהודים לא ששים לשתף פעולה עם העולם הנכרי. כן, היהודים אינם ממהרים לקשור קשרים עם אומות שאינן שומרות על טוהר המידות והשקפות העולם הדתיות שלהן תמוהות. בדלנות יהודית אינה התגובה ללחצו של העולם הנוצרי – כבר בתקופה עתיקה יותר יהודים התרחקו מעובדי אלילים. מותר לאומה, שבמשך יותר ממאה דורות הנהיגה חוק חינוך חובה, להיות מעט סנובית. יכול להיות שסנוביות זו פוגעת במישהו אך צריך לזכור: העולם הנוצרי – גם מנהיגיו וגם פשוטי העם – פגעו קשות ביהודים; ואילו היהודים מצידם לא רדפו אף אומה.
יש מי שמשיב: אם המצב הדמוגראפי היה משתנה לטובתם גם היהודים היו פוגעים. זה לא נכון. חשבו לדוגמה על מדינת ישראל בה נשמרות זכויותיהם של מאמיני כל הדתות; מאבק היהודים בעובדי אלילים בלבד בכל התקופות אינו זהה לפוגרומים ביהודים מצד כל האומות.
נוצרים מסוימים החושבים את עצמם לרוחניים במיוחד טוענים שהיהודים הם חומרניים מדי. אין בטענות אלה כל שחר. יהודים שמרו אמונים לאלוהים במשך אלפי שנים, קיום מצוותיו האל הוא משאת נפשם. הבוז לגשמיות לעיתים הוא פועל יוצא של חוסר האפשרות להשיג הנאות חומריות. היהדות מתייחסת בכבוד לדברים גשמיים, אינה דורשת לוותר על כל הרכוש כדי להתקרב לפסגות רוחניות, אינה מביטה על העולם הזה במלנכוליה סינטואיסטית. בני-אדם באים לעולם כדי ליהנות מהחיים ולא על מנת לסבול. האם ייתכן שאלוהים הטוב והמיטיב ברא את האדם בצלמו וכדמותו כדי שיסבול? ודאי שלא!
הדאגה היהודית לאיכות החיים נראית מוגזמת רק בהשוואה עם דתות ותורות פילוסופיות שלא הצליחו למצוא את האיזון המיוחל בין החומרי לרוחני. על רקע הצביעות והשטחיות של המתנזרים מהרכוש, יהודים מקבלים את העולם ביושר ובכנות כפי שהוא, עם כל הנאותיו, במקום לגרום לתאוותיהם לבעור בקרבם מהעדר הסיפוק עד כדי סכנת התפוצצות. יהודים חיים בשלום עם העולם הגשמי, אין להם צורך להתנזר כדי לשרת את אלוהיהם. העולם הנברא ע”י אלוהים, הוא כולו – מקום קדוש.
יש הטוענים שאנטישמיות לא הייתה לתופעה כל כך רחבת היקף, היקפה של האנטישמיות חובקת העולם מעידה כנגדה. מצבם ויחסם של יהודים בין אומות שונות הם שונים ולא צפויים מראש. אנטישמיות ודאי מתבססת על משהו אחר; המשהו הזה הוא הפחד, הרתיעה מזר ושונה, במיוחד אם הזר הזה הוא חלש. הקמתה של מדינת ישראל חזקה ב-1948 גרמה לירידה משמעותית של האנטישמיות בעולם. כעת יהודי ישראל כבר אינם חסרי ישע, והעולם יכול לשנוא או לאהוב אותם על מדיניותם או מעשיהם, אך לא ע”פ משהו לא רציונאלי.

הבנת תוכנן של מצוות התורה חשוב לכל אחד, ודבר זה עוזר גם למניעת תחושת האי נוחות כאשר אנו נתקלים ביהודים השומרים מצוות באדיקות. הוראות התורה הן פשוטות, מובנות וקלות לביצוע, אין צורך בכל מיני תכסיסים. הפירוש הדחוק עושה אותם לבלתי ישימים, כמו “אל תהרוג” במקום “אל תרצח”; או לצבועים ובלתי מוסריים כגון השימוש בגויים למלאכות האסורות בשבת – הרי גם גרים חייבים לשבות בחצרותיהם של היהודיים ביום קדוש זה. המצאה של מצוות חדשות מתיימרת ביוהרה לפרש את מחשבות הבורא; והרי התורה דיברה בלשון בני-אדם.
אמנם נראה כי אין צורך לעמוד על משמעות הדיבר הראשון אודות ייחודו של הבורא, אך שימו לב: החברה מבקשת את נאמנותכם המוחלטת לה ומציעה את חוקיה תחת חוקיה של תורת משה. הדרישה לסגוד למדינה ומוסדותיה מוצגת כצורך לאומי. אנשים שאיבדו את האמונה האמיתית מתחילים להשתחוות לכל מיני אלילים: לאבנים בהודו, לקומוניזם ברוסיה, לכוכבי הוליווד באמריקה וכו’. במדינות העולם, למעט ישראל, אוניברסיטאות עובדות בשבתות, שופטי בית המשפט האזרחי דורשים להישבע על גבי “הברית החדשה”, ההמנון הלאומי המעמיד על רגליהם המוני צופים במשחקים באצטדיונים – הכול אומר “טוש אמונתך”.
התורה לא דורשת מכם לוותר על חיי החברה אך מבקשת לשמור על האיזון ולזכור תמיד כי יהדותכם קדמה לכל.
הדיבר השני אינו אוסר יצירת הדמויות אלא את השימוש בכל חפץ למטרה לסגוד לו, כולל להישבע עליו או בשמו, או למסור את הנפש עליו. הדיבר האוסר לשאת את שם ה’ לשווא, מטרתו להגן על שם ה’ משימוש בקלות דעת המרוקנת אותו מתוכנו, או בצורה נבזית המחללת את קדושתו. איסור זה כולל גם הבעת דעות ספקניות או העלאת שאלות שיכולות להתפרש ע”י אנשים כפקפוק באמיתות האמונה.
שמירת השבת היא המצווה הכי נעימה אך גם הקשה ביותר כי קיימים פיתויים רבים מדי להפר את חוקיו. אין בתורה הוראות מפורטות אמנם פירוש המילים מסביר את הכלל: לא נאסרה העבודה הפיזית אלא מלאכה יוצרת, שדורשת השראה ודומה למעשה הבריאה. מלאכה היא גם עבודה שדורשת מאמץ מפרך וגם היא אסורה.
לא ראוי ואף צבוע תכנות המיקרוגל לפני כניסת השבת כדי שאוכל יתחמם בשעה רצויה בשבת ויותר גרוע לרמוז לשכן הגוי לעשות זאת עבורך. אך לא נכון בכלל לוותר רק על המלאכות הלא נעימות – גם דברים נעימים יכולים לחכות. שבת הוא יום המוקדש לשמחה אמיתית. רוב האנשים שומרים על משמעת מקצועית, עוסקים באופן מוסדר בספורט או פעילות הכושר הגופני. היהדות הולכת צעד אחד קדימה וקובעת סדר גם לעיתות המנוחה. עצור ותביט בשמים – פעם בשבוע!
המצווה לכבד הורים – הרי אי-אפשר לפקוד על מישהו לאהוב – היא פועל יוצא מעיקרון ההדדיות: גם הילדים כשיהפכו להורים לא ירצו לסבול מחוסר הכבוד מצידם של ילדיהם. פירושו האמיתי של הפועל “כבד” הוא לא בנימוסים אלא “אל תכביד”.
לא תנאף – מצווה שבתוך פירושה המילולי מסתתרת הוראה – אל תבזה את עצמך ע”י ניאוף. זה דומה לכלל המקובל היום –שתה אך אל תשתכר. הניאוף נאסר לא בפני עצמו אלא בגלל שהיה חלק מקובל מעבודת אלילים – הרי ביטויים רבים של ניאוף לא נאסרו: לא יחסי-מין מחוץ לנישואים ולא הזנות. אין מקורו של האיסור הזה בבעיות הנחלה או ממזרות, מאחר ובחברה פטריארכאלית מקרים כאלה היו נדירים.
התורה קובעת סרגל ערכים אתיים. אסור לאדם לגרום לאדם אחר נזק במזיד. כמידת חומרתו של הנזק כך חומרתו והיקפו של האיסור. לגנוב אסור מכל אדם, ואסור לרצוח אף בעל חי. הסדר בדיברות אלה – קודם לא תרצח ואחר כך לא תגנוב – מרמזים שהשני תלוי בקודמו: אם אין ברירה חוץ מלגנוב והימנעות מגניבה תגרום לרצח – מותר לך לגנוב.
מחשבות מגונות – לא תחמוד – אינן אסורות באופן מוחלט אלא רק כלפי רעך, כלפי יהודי. בחברה של ימי הביניים הוצאה להורג הייתה דבר מקובל אולם כעת אנחנו לא הורגים אפילו פושעים מסוכנים. כלי התקשורת מציגים את הנכרים כשכנים באל-כורחם שזכאים לחמלה וחסד מצידנו.
מצוות רבות שלא נכללו בעשרת הדיברות מתייחסות להקרבת קורבנות. מצוות אלה כנראה מעולם לא קוימו: עלייה לרגל שלוש פעמים בשנה הייתה מערערת את היציבות הכלכלית של המדינה, ולא סביר להספיק ולשחוט כמות אדירה שכזאת של צאן בפרק זמן קצר כל כך.
באופן כללי, יש מקום להקרבת בעלי חיים כקורבן רק אם קודמת לכך חרטה כנה מחטאי האדם. החרטה והייסורים מחמת החטא צריכים להוות עצם הקורבן המכפר. חכמי התלמוד קבעו בצדק שהייסורים מכפרים. החטא שעליו אדם התחרט ועליו כיפר ע”י ייסורי המצפון נחשב בעיני התורה לנעשה בשוגג, מתוך הנחת יסוד שאדם במהותו הוא טוב. על השגגה אפשר לכפר באמצעות הקורבן בניגוד לעבירות בזדון שעליהם אין הקורבן מכפר.
שמירת מצוות אישיות הייתה הגורם ליחסי השלום והידידות בין איש לרעהו. הבאת הקורבן בלבד לא מכוננת צדק. את הצדק אפשר להשיג רק לאחר שהנפגע מתרצה. הקורבן הוא רק ביטוי מעשי לשמירת הכללים האתיים בחברה. דחיית הפיוס בין הצדדים המסוכסכים היא עבירה בפני עצמה. התורה מצווה להגיע לפתרון צודק בין הצדדים בזמן קצר ככל האפשר.
אנשים מודרניים הכובלים את עצמם בשלשלאות של מערכת כללים וטקסים – החל מאופנת המלבושים ועד לכללי השימוש בסכו”ם בסעודות – לא צריכים להביט בהתנשאות על מסורת עתיקת ימין. הקאפוטה הארכאית של החרדים מוזרה לא יותר מתלבושות של אלה המקפידים ללכת אחרי כל זעקת האופנה המודרנית ביותר. לאנשים שמוכנים למות במלחמות חסרות תכלית אין סיבה לבקר יהודים הנאמנים לדרכם.
קיום המצוות לא עושה את האדם למושלם. קפדנות יתרה יכולה להיות מזיקה אף היא כיוון שהיא מסיחה את האדם מלעסוק בדברים תכליתיים יותר. התייחס אל עצמך בכבוד והיה טוב לב עם אחרים – זה מספיק. לא צריך לאהוב אחרים באותה מידה שאתה אוהב את עצמך – זה בלתי אפשרי. התורה מעמידה את מצוות האהבה לרעים ולגרים כמשקל נגד לדיכויים. אהבת הזולת מוצאת את ביטויה לא בעשיית הטוב לו אלא באי-עשיית רע. הלל הזקן התגבר על הדואליות הזאת ע”י הגדרת המצווה בדרך השלילה. התורה מצווה לאהוב גם את גרים, אמנם רק אלה שקיבלו על עצמם את כללי החברה שלנו והפכו לרעים. אנשים הם יצורים תחרותיים והם אינם אוהבים את השונים מהם אלא את הקרובים אליהם.
מצוות עשיית הטוב מתקיימת כאשר ישנה הזדמנות במאמץ לא גדול להשיג תוצאות טובות. למשל, בעוזרך ליריבך להעמיס את המטען על חמורו אתה רוכש ידיד. המכאניזם של עשיית הטוב מווסת את פעולתו באופן טבעי ומאזן את יחסי המאמץ והתוצאה בדומה לכללי כלכלת השוק החופשי. מאמץ ציבורי בתחום הסוציאלי גורם לתוספת שולית בהשוואה להיקפו של מינימום המאמץ האישי המצווה ע”פ התורה. דווקא דברים קטנים מביאים ליותר תועלת לפי היחס של מאמץ/תוצאה.
כללי המידה מפנים את תשומת ליבנו לבעיות ומעלים את חשיבות מניעת הסבל, וטכנולוגיה מודרנית מאפשרת לחסוך בהוצאות. עליונות צבאית יכולה להבטיח את שמירת זכויות האדם ע”י איום צבאי בלבד. רבות הדרכים להשכנת הצדק והרחמים המצווים ע”פ התורה.
חובת המעשר היא הכלל האתי הבסיסי של התורה. את העזרה יש להעניק – כל אחד לפי הבנתו – לאלה שאינם מסוגלים לספק את צרכיהם. אולם התורה אינה מצווה להעניק קצבאות סוציאליות: המעשר נועד למנוע את חרפת הרעב ולא לצמצם פערי ההכנסות לנפש. לפיכך מעשרים רק פירות ומוצרי יסוד ולא את סוגי ההכנסות כולם. נדבה יכולה להפוך לצורך נפשי אך לא לחובה ע”פ חוק. אנשים רבים אינם פותחים את ליבם לנדב אך עוד יותר אנשים מתחמקים מתשלום המיסים. אנשים היו משלמים את המיסים ברצון רב יותר אם תרומתם הייתה מנוצלת למניעת הרעב, ואת המעשר היו נוטלים רק ממוצרי היסוד. קביעת נפח סביר של המעשר והתרומה היה מונע מאנשים את הרגשת הבושה מראייתם את הרעבים וחסרי-בית. איש לא יכול לעזור לכל הנזקקים, ובני-אדם צריכים להקדיש את תשומת ליבם לצרכיהם וצרכי בני משפחתם. תרומה ומעשר קבועים וסבירים מאפשרים לקיים חיים איכותיים רחמניים.
איסורי הריבית נוגעים רק להלוואת גמילות החסדים ולא מתייחסים לאשראי עסקי. התורה אוסרת ליטול את הבגד לכיסוי החוב בהלוואת הגמ”ח נטולת הריבית אולם הריבית על אשראי עסקי הוא הרווח מהעסקה ואינו אסור ע”פ התורה.
אף למצוות שנראות מתבססות על דעות קדומות יש בסיס הגיוני. האיסור לקיים יחסי מין עם אישה במשך תקופת מחזור הווסת שלה תואם את תקופת הפוריות של האישה. חיות, בניגוד לנשים, פוריות גם בתקופת המחזור.
קיום מצוות התורה מוביל למשמעת עצמית של האדם ומרגיל אותו לבטוח בחוכמתם של קובעי ההלכה. יש להניח שמי שלא אוכל בשר חזיר רק בגלל האיסור של התורה גם לא יטיל ספק בצדקתו של האיסור לגנוב.
ביהדות יש שלושה סוגים עיקריים של איסורי מזון.
הראשון מתייחס ל מזון לא בריא כגון החלב שעל הכליות, ולחרקים וזחלים. אפילו אם עמים מסוימים באזורים חסרי מקורות של פרוטאין מכילים חרקים וזחלים בתפריט המזון שלהם – עובדה שרוב העולם סולד מהם רק מוכיחה את טבעיות האיסור של התורה היהודית.
היתר אכילת בשרם של ארבע סוגי בהמות כשרות אינו קשור לניקיונן או איכותן. על היהודים חל גם איסור אכילתן של בהמות מאוד מוערכות כמו סוסים או גמלים. גם אנשים הם בהמות נקיות אך קניבליזם הוא אסור ומתועב. גם חזיר היה פעם חיה מכובדת ולכן אכילת בשרו נחשבה למעשה מתועב. עם הזמן, התיעוב נדבק לחזיר עצמו. יכול להיות שבשר-חזיר הוא מעדן, אך מי אמר שבשר-אדם אינו טעים? ובכל זאת אנחנו נמנעים מקניבליזם. לפעמים יש לוותר על הנאות אישיות למען טובת הכלל. בניגוד לעבודת אלילים, היהדות אינה מעניקה קדושה לבהמות ומגבילה את היתר אכילת הבשר רק לקבוצת בהמות מעלות גרה ומפריסות פרסה – סימנים המעידים כנראה על רמת האינטלקט של הבהמה. בהמות המותרות לאכילה במסורות תרבותיות של רוב עמי העולם מזוהות עם הטיפשות: עיזים, כבשים, פרות ואיילות.
כך גם היונקים הימיים חסרי קשקשים שאסורים לאכילה הרבה יותר חכמים מדגים מקושקשים המותרים. שימו לב - יהודים עתיקים לא הכירו את הדולפינים ולא ידעו על הקרבה האנטומית של חזיר לאדם.
היהדות אוסרת אכילת החרקים שמתגבשים לנחילים – וראו מה נבונים הם דבורות ונמלים! יהודים לא אוכלים זחלים – וביניהם נחש, סמל החוכמה. החיים – הם קודש, ולא ראוי ליטול חיים מאף אחד, אף מבהמות וחיות. אולם בני-אדם צריכים את הבשר ולכן הותר להרוג חלק מבהמות בתנאי שהן מבויתות, וכללי הריגתן ברורים – על מנת לצמצם את סבלם למינימום.
אם תגידו שזאת היא פרשנות חופשית – אני אשיב שכל החוקים הם פרשנות חופשית: מהירות הנהיגה המקסימאלית המותרת בכבישים היא 65 מייל בשעה בדיוק, ולא 67 למשל. חוקי בני-אדם הם שרירותיים אך הם מתבססים על עקרונות הגיוניים.

פסח הוא חג נפלא ומעורר גאווה. יהודים זכו בהתמודדות נגד המעצמה העולמית של אותה התקופה. אולם הרבנים לא רצו שהיהודים יתגאו בכוחם. יהודים חלשים ממושמעים יותר לרבנים, יותר מקובעים למחשבות על העולם הבא. יהודים חלשים גמישים יותר, מסוגלים יותר לשרוד. הרבנים “דיללו את מהותו של החג במים”. סעודה ומשתה תפסו את מקומו של הכבוד. אבל על תלמידיו של רבי עקיבא האפילה שמחת החג. רבנים שכחו את הצורך להסתגל למציאות. דוגמתו של רבי עקיבא מנוגדת למטרותיהם. במקום לפרסם פאת’מות (סליחה – פסקי-הלכה) לגבי עניינים זוטרים הנוגעים לחיי הפרט, לשבת ולהמתין לביאת המשיח – רבי עקיבא לקח אחריות והכריז על בואו בדמותו של בר-כוכבא. רבי עקיבא לא היה טיפש, הוא העריך את סיכויו המוגבלים של בר-כוכבא מול הרומאים. ובכל זאת, רבי עקיבא לא נכנע למציאות ולא הסתפק בהצלת הישיבה שלו בלבד. הוא הכריז מלחמה. הוא שם את הכבוד הלאומי מעל ערך החיים, אפילו מעל ערך לימוד התורה שהיו שניהם מונחים על כף המאזניים. כך גם רב כהנא כעבור תשע מאות שנה הבין שעליו למלא את תפקידו ולהשאיר את גורל היהודים בידי אלוהים. מלחמת רבי עקיבא קבעה עיקרון עליון: עלינו להלחם על אמיתות שערכן עולה על חיי-אדם.

שואלים אותי מדוע הפסקתי לבוא לבית-כנסת – מה, הפסקתי להאמין באלוהים? לא, אתם אלה שחדלו להאמין, השבתי להם. אחרי שרבנים חשבו על שמירת הנימוסים בעת המאבק נגד גירוש יהודים מגוש-קטיף הם חדלו להיות בשבילי מורי דרך. הם מפחדים מהממשלה ולא יראים מאלוהים. הם עשו את הרבי מלובביץ’ למשיח אך שכחו את הוראותיו לא לאפשר וויתור על אף שעל מאדמת הקודש. בתי הכנסת הפכו למקלט לעבריינים, אין לי מה לחפש שם.
האם כל המהומה היא על פיסת קרקע, על חבל ארץ לא משמעותי לא במיקומו ולא בגודלו? לא! זהו מאבק על עם ישראל, על יהדות. ממשלה ששולחת אלפי יהודים להקים התנחלויות ולהפריח את השממה, ולאחר תקופה מגרשת אותם משם כשלדעתה אין יותר צורך בהם – איבדה את הזכות להיות ממשלה יהודית. גם הפריצים ממאות הביניים הזמינו יהודים למדינתם על מנת שאלה יפתחו עבורם את המסחר והבנקאות, ואחרי השגת מבוקשם היו מגרשים אותם ושודדים את רכושם. התנהגותה של ממשלת ישראל אינה שונה מכך, ורבנים אשר לא קראו למאבק אמיתי על ארץ-ישראל חדלו להיות מנהיגים רוחניים.

חג הפסח מציין את היווצרותו של העם היהודי כישות פוליטית. בני אומות שונות הצטרפו לבני ישראל ביציאתם ממצרים ובכך שללו את ייחודו האתני של עם ישראל לנצח, והגדירו את מושג האומה מחדש במושגים דתיים.
ייסודו המחודש של עם ישראל בזמננו דומה למאורעות יציאת מצרים בהבדלים מסוימים: לז’בוטינסקי לא הייתה את העוצמה של משה-רבנו, הוא לא הצליח לשכנע את היהודים להציל את עצמם על ידי היציאה מעבדות-אירופה ולהימלט מההשמדה. יהודים הטילו ספקות בגורלם עוד בהיותם בסיני וביקשו לחזור למצרים המשעבדת והממיתה; יהודים שניצלו בשואה היום מבקשים להגר, לרדת מישראל. יהודים בהר סיני השתחוו לעגל הזהב. היהודים של היום משתחווים לאלילי הדמוקרטיה השוללת הבדלים אתניים ומשלימים עם נוכחות הערבים במדינתם. ליהודים כעבור שלושת אלפים שנה נשאר קשר סמלי בלבד ליהדות. פעם, בעקבות עצת המרגלים הם נמנעו מלכבוש את ארץ כנען, ממשיכי דרכם בעצת השמאלנים ב-1967 סרבו לספח את יהודה ושמרון. יהודים ראו את עמוד האש ששמר עליהם במדבר, הם היו עדים לניצחונות הנפלאים ב-1948, 67′, 73′, אך לא זה ולא זה הסירו את הספקות מליבם.
משה יצר תקדים כשהרג את המצרי שהכה יהודי. משה שבר את העיקרון של “עין תחת עין” ברמה טקטית אבל יצר את העיקרון של מידה כנגד מידה ביחס לנזק ההדדי. מעשהו קובע את האחריות הקולקטיבית: אחד יכול לשלם על מעשיהם של יהודופובים אחרים. משה לא הרג את המצרי על הכאת יהודי אלא כענישת הראווה על כל הנזקים שנגרמו לעם היהודי על ידי האויב המצרי. מעשהו של משה הוא הוראה ליהודים כיצד להתייחס לאויב הערבי.
בני עמלק ודאי היו מוטרדים מכמות היהודים שפלשו לאדמתם. כוונת היהודים לייסד את מדינתם ודאי פגע בזכויותיו הריבוניות של עמלק. היהודים אפילו לא שקלו את האפשרות של פשרה פרגמאטית של שילובם של בני עמלק בתוך מדינתם. לוחמי עמלק האמיצים ביצעו גיחות תדירות נגד יהודים. זמן רב היהודים לא היו מסוגלים להתגבר עליהם, אך הם זכרו את כל הנזקים שנגרמו להם. בסוף התקופה מלכם היהודים שאול נקם בעמלק, השמיד אותם ושמואל הנביא באופן אישי ביתר את אגג – מלכם של העמלקים. יהיה מעניין לראות את הרב הראשי לישראל מבתר את אבו-מאזן.

האוליגרכים הרוסים משמשים בישראל כסוכני השפעה של רוסיה. פוטין חיסל את כל האוליגרכים בארצו, אך השאיר ללבייב את חלק הארי של היהלומים הרוסיים. שותפו של לבייב, ארקדי גיידמק מעורב במעשי מרמה רבים כולל התכסיס עם חובה של אנגולה, מכירות נשק ועוד. גם לבייב וגם גיידמק נסקו במהירות הבזק מהתחתית אל פסגת העולם העסקי. ברוסיה זה אומר דבר אחד – מעורבות של הקג”ב/שירות הביטחון הרוסי.
היחסים עם אנגולה, צרכנית ותיקה של הנשק הרוסי, נמצאים במגזר העניינים של שירות הביטחון הרוסי שרותי ביטחון פדראליים של רוסיה ביקשו מאנגולה להעניק לרכבו של גיידמק מספרי זיהוי דיפלומטיים. פוטין מוכן לסבול את האוליגרכים הנבחרים תמורת קידום האינטרסים הרוסיים בישראל. ללבייב תפקיד משלו. ערוצי התקשורת שבבעלותו מקדמים את התרבות הסלאבית בישראל ומהללים את המנהיגות הרוסית . רוסיה דורשת לעצמה קרקעות בירושלים. סטאלין ראה בישראל את מעוז הסוציאליזם במזרח התיכון, תמך בישראל ב-1947-48 וסיפק את הנשק דרך צ’כיה ליהודים בארץ בזמן שאמריקנים הטילו אמברגו להספקת הנשק לפלסטין. פוטין ממשיך את המדיניות הזאת.
מאפיה רוסית-יהודית היא כלי אידיאלי לקידום האינטרסים רוסיים בארץ: אוליגרכים גונבים את רוסיה וחוזרים לשם כאל המפרץ השקט. יהודים רבים אינם חפצים להיטמע בחברה יהודית ומכנים עברית “השפה שלהם (של ישראלים)”. ליברמן מדגיש ומעמיק את הפילוג הזה.
גיידמק הוא לא הדמות לא הכי גרועה מבין משתתפי המרוץ לפסגה הפוליטית; קשה להיות גרוע מפרס או ליבני. איש מאפיה מכובד יכול להיות עדיף על פני פוליטיקאי חלקלק. אולם גיידמק לא יכול להתמודד עם פוליטיקאים ממולחים- אנשי יחסי ציבור בשכר מהללים את הצלחותיו אך סיכויו אינם גדולים מניסיונה של צ’יצ’ולינה. קהל הסקרנים הצמאים לשערוריות יכול להעניק לו מספר מנדטים בכנסת אך לא את הכוח השלטוני. זה רק יוכיח פעם נוספת את נבלותה של מערכת פוליטית הישראלית שבה הכול עומד למכירה. ראש הממשלה יעניק לו תפקיד פיקטיבי, דוגמת משרתו של ליברמן, שבו לא יהיה צורך לעשות מאומה. מסיבות הקוקטייל של גיידמק רק מבליטות את השחיתות האליטות הישראליות הנדחסות בהם, אך האמת היא שהדבר לא מוסיף לו חברים. פעילותו הציבורית של גיידמק מתנקזת לחלוקת הכספים וניסיון לקנות את בוחריו - אך מימדי השוחד שהוא מעניק לתושבי הצפון ודרום לא מתקרבים ליכולות השוחד שלהם מסוגל אולמרט. אין לגיידמק תוכנית מדינית, התחליף לה הוא הכסף שהוא מפזר. אומנם, אנשים תמיד ייקחו כסף אך לא תמיד יצביעו בבחירות עבור בעל המאה.
הכסף בפוליטיקה קונה שלטון עד גבול מסוים. מועמדים זקוקים לכריזמה ולתמיכה של מפלגה פוליטית מכובדת. אין לגיידמק לא את זה ולא זה. הוא פועל על פי התסריט הרוסי הטיפוסי בו פוליטיקאי קונה את מקומו בפרלמנט בכסף. ברוסיה זה מצליח לעיתים קרובות אך לרוב אוליגרכים מפסידים בבחירות. אלה שזוכים למקום בפרלמנט מבזבזים על זה סכומי כסף עצומים. אם גיידמק מחפש חיסיון פרלמנטארי הוא צריך לקחת בחשבון שמשטרת ישראל חוקרת אנשים הנמצאים בעמדות רמות הרבה יותר מחברי כנסת. אם הוא שואף לעמדת ההשפעה כדי יותר להשקיע במפלגה פוליטית קיימת. אם הוא חולם על תהילה – היא אפילו לא באופק.
רוסיה מציפה את ישראל בגויים. בתקופת פוטין ארכיונים רשמיים העניקו לאנשים תעודות מזויפות המאשרות את שורשיהם היהודיים. הסוכנות היהודית שאיבדה את משמעותה עם תום העלייה לארץ אינה מתאמצת לבדוק את הזיופים ובשמחה מעבירה לארץ את המון הגויים. תמורת שוחד של מאות דולרים בלבד סלאבים רבים רוכשים תעודות מזויפות ומעבים את שורות סוכני ההשפעה של פוטין בישראל.

הסכסוך המחודש בין ממשלת ישראל לבין בתי-הדין הרבניים שוב חשף את השאלה הלא נוחה: מי הוא יהודי?
ישראל מעולם לא הייתה מדינה חילונית – רבנים קבעו את כל התנאים לקבלת האזרחות. עכשיו הממשל האתיאיסטי מסרב להשלים עם ההגדרה המסורתית של היהדות ומציע פתרון תימהוני: לערוך רפורמה של בתי-דין הרבניים. מדינות דמוקרטיות רבות הפכו לחילוניות לגמרי; בישראל הליבראלית המדינה משתלטת על הדת.
ישראל הפכה לתרכובת של שיטות חברתיות: מדינה יהודית-אתיאיסטית-ליבראלית שאינה מכירה בהבדלי דת ולאום. האלטרנטיבה היחידה להגדרה הדתית של יהדות היא קשר הדם. ההגדרה הגנטית שכזאת מטילה ספק ביהדותם של רבים שאת תולדותיהם אי-אפשר לברר לאחור, ואינה מאפשרת גיור. ההגדרה על פי הדם מנוגדת ליהדות המסורתית ומבטיחה אי-שיווין לאזרחיה הלא-יהודיים של ישראל. הדרך היחידה להבטיח שיווין זכויות לכל אזרח ישראלי היא הגיור. מדינה חייבת להשאיר על כנה את ההגדרה הדתית-מסורתית של יהדות כדי לשמור על ישראל יהודית וככל האפשר דמוקרטית. ברם המערכת השלטונית הטוטליטארית מבקשת לספח לעצמה את קביעת ההגדרות ולחלק זכויות אזרחיות באופן בלעדי ולהפקיע את האחריות מידי כהני הדת.
אפשרות הגיור אינה פותרת את הסתירה הפנימית בין יהדותה של המדינה לבין הדמוקרטיה השוללת את ההבדלים בין דת ולאום. אם נציע לערבים את הגיור הכי ליבראלי הם לא יתגיירו. כשהממסד הישראלי ייתקל בבעיית הזהות היהודית הם יעזבו את הרעיון היהודי ויחליפו אותו בלאומיות ישראלית. האומה הישראלית תכלול בתוכה גם ערבים, גם סלאבים, כושים ונוצרים. מדינה יהודית תוחלף במדינה דמוקרטית.
ממשלה ישראלית קרוב לודאי תפריד בין הדתיים לבין שאר הישראלים, ובכך תגרום לאיחוד החילונים עם הערבים וכיו”ב. החילונים בסופו של דבר יוותרו על יהדותם ויתבוללו.
תהליך הגיור אצל הרבנים הוא דבר לא נעים, ולעיתים נראה אף טיפשי. בהילקח בחשבון האחוז הגבוה של האתיאיסטים במדינה יש להקל את גיורם של חלק מתושבי ישראל הגויים הנאמנים למדינה. לא כדאי לדחות אותם ואת ילדיהם היהודים-למחצה. אולם צודקים רבנים שמערימים מחסומים בפני המתגיירים. במצב האיום הקיומי מפני האויב הערבי גרים צריכים להיות נאמנים לגמרי לעם ישראל ומדינתו. המחסום הזה חייב להיות גבוה אך לא מעליב. במקום להקפיד על לגזור את נייר-טואלט לפני שבת, הגרים יכולים להוכיח את נאמנותם ליהדות בצורה יעילה יותר – על ידי התיישבות באזורי הספר, ורבים מהם עושים זאת.
גרים רבים טוענים שרבנים דורשים מהם להיות קודם כל דתיים, ולא יהודים. אומנם, אנחנו לא מכירים דרך אחרת להתגייר מלבד דתית-מסורתית. הצעה חלופית של קורס לאתנוגרפיה ובישול היא רעיון-נפל. יש גם תלונות מצד המתגיירים שסיום הלימודים בקורס אינו מבטיח את גיורם. אף אם בחלק מהמקרים רבנים אכזבו את תקוותם של המתגיירים שלמדו את נושאי היהדות טוב למדי – אי-אפשר להבטיח את הצלחת הגיור.
לישראל לא נשקפת סכנה גלויה של גיורי-שווא המוניים: לרוב המתגיירים אין סיבות אחרות לעשות זאת מלבד הרצון הכנה להצטרף לעם היהודי. על רקע של רבבות יהודים אתיאיסטים ושמאלנים המתגיירים יודעים על יהדות די הרבה.
צודקים הרבנים המסרבים לגייר רבים מאלה שרוצים לשמור על התרבות הרוסית שלהם ואת ערכיה. סגירת כלי התקשורת בשפה רוסית הייתה מעלה את מספר המתגיירים.