“עין תחת עין” זו ללא ספק המצווה שאנשים הכי פחות מבינים ביהדות. יש הטוענים שהיא אכזרית מדי, ואחרים מהללים את צדקתה. אך מעטים באמת קראו אותה במלואה. המצווה מתייחסת לטווח צר מאוד של מעשים ולא ל- כל פשע באשר הוא. משעשע לדמיין את היהודים העתיקים עוקרים למישהו שן לאחר שהוא בעט בפיו של חברו. חז”ל הבינו שמדובר בעניין מאוד לא מעשי, וטענו שמדובר גם בפיצוי כספי בגין ערך העוול: ערכה של שן בעבור שן. גם בפרשנות זו כרוכים קשיים רבים. מהי ערכה של שן? הרי קיימות שיניים חשובות יותר וחשובות פחות. מעבר לכך, שן אבודה אינה מורידה מ”ערכו” של בן-אדם (למשל בשוק עבדים). פציעה זמנית אינה משפיעה על ערכו הקבוע של אדם. על מנת להתמודד עם סוגייה זו, הציעו חז”ל שערכה של פציעה הינו המחיר אותו ידרוש אדם מרצונו החופשי, בתמורה להסכמתו שיפצעו אותו. גם הגדרה זו, איננה באמת ישימה, שכן אדם עשיר ואדם עני ידרשו מחיר שונה מאוד, ובכך יקשו על ניסוח חוק אחיד. מעבר לנאמר, לא קיימים בתורה רמזים המעידים שיש לפרש את הפסוק “עין תחת עין” באופן מטפורי, ובטח שלא כפיצוי כספי.
הקושי מתפוגג כאשר מבינים שהמושג “עין תחת עין” מתייחס רק לענישה קשה במקרים מאוד מסוימים. מדובר במקרים נדירים, בהם ענישה גופנית הופכת לא רק לעניין רצוי, אלא גם למעשי.
המחוקק מבהיר את כוונותיו בפתיחת הדיון דווקא בהתייחסות לדיני עבדים עבריים (שמות פרק כ”א). כאמור זה מוזר מאוד. היהדות כולה מושתת על חוקים וצדק, והחלק המתייחס לחוקים בספר שמות נמצא למעשה בדיוק באמצע הספר. היינו מצפים שעם תחילת מניין החוקים ייכתבו בראשונה המוטיבים המרכזיים, כמו דיני החיים והמוות. אך החוק הראשון המפורט בספר שמות מתייחס דווקא לזכויותיהם של עבדים עבריים.
הזכויות המפורטות הינן נדיבות בצורה בלתי רגילה, אפילו ביחס לנורמות של המאה ה-19, שלא להזכיר בכלל את הנורמות שהיו נהוגות בעת העתיקה. התקופה בה היה מותר להחזיק עבד עברי לא עלתה על 6 שנים. היחס לעבד ממין נקבה עוגן בחוק כ- יחס אשר לא נופל מיחס הבעל לאשתו.
מה הנקודה כאן? כבר בשורות הפתיחה, מפתיעה התורה את היהודי מהעת העתיקה במניין ערכים מוסרי, וקיצוני מאוד ממה שהוא מכיר. על היהודים להבדיל את עצמם מערכי העולם הנהוגים סביבם: מהברבריות השבטים הסובבים, מאכזריותה של מצריים, ואף מהיצר והאגו האנושי עצמו. בנקודה זו, מצווים היהודים לנטוש התנהגויות שנראו להם עד אז כטבע אנושי. היהודים הכירו עולם בו אדם מנצל את חברו עד טיפת הדם האחרונה, ופתאום הם מקבלים מערכת ערכים אשר פותחת במצווה לדאוג לפלג החלש ביותר בחברה האנושית - העבדים.
זה לא שדאגה לעבדים עבריים לכשעצמה מהווה חוק ציבורי מרעיש, אלא שהיא מהווה עוד ביטוי להלך רוח התכוונותי חדש ומהפכני הנקרא – “ואהבת (את היהודי) לרעך כמוך”. מדובר לא רק בתוספת ערך המוסר למערכת המשפט, אלא בגישה חדשה וקיצונית לחברה הסובבת.
לאחר מכן ממשיך הפרק בפירוט חוקים הנוגעים לעניינים משפטיים יום יומיים.
הדין גוזר שהעונש על רצח יהיה בדרך כלל הוצאה להורג (שמות כ”א:י”ב). במקרה של רצח בכוונת תחילה, החוק גוזר שאין כלל מקום לדיונים (י”ד: כ”א). כוונת התחילה לרצוח יהודי אחר חותרת תחת ערכיה הבסיסיים של החברה.
קיים גם חידוש משפטי – מושג “ההריגה”, רצונית או לא רצונית, אשר אינה ניתנת לענישה. הנאשם רשאי למצוא מסתור מפני נוקמים, ולאחר מכן לבקש גלות בעיר מקלט. הנתון היחידי אשר חשוב כאן הוא האם הנאשם חיכה לקרבן בכדי להרגו. ע”פ החוק היהודי, לרוב מקבלים רק מעשים חשיבות משפטית, לא כוונות, זדוניות באשר יהיו. מדוע מקרה זה שונה? למה רצח אחד שונה מאחר? אפילו מערכות המשפט הנאורות של היום גוזרות עונש במקרי הריגה בלתי רצונית. הסיבה לכך מפורטת בפסוקי הפתיחה המפרטים את דיני העבד העברי. בחברה כה רחומה, רצח שלא בכוונת תחילה חייב להיחשב כתאונה מצערת ולא יותר.
הרוצח אומנם נמלט למקום מסתור, אך מה באשר למשפחתו? בחברות ברבריות, הייתה המשפחה נופלת קורבן לנקמת דם. בחוק היהודי אומנם, אין ולו אזכור אחד למושג נקמת הדם, מה שמעיד בעיני על כך שהוא כלל לא היה קיים בחברה היהודית העתיקה. היעדר ערכי נקמה שבטיים המצריכים את נטילת החוק לידיים בחברה היהודית, מעידה בעיני שהיה מדובר בחברה מוסרית וערכית עד מאוד. החוקים אומנם לא היו אידיאלים, אך הם הצליחו להפוך ציבור לחברה מושלמת.
בניגוד לאי ההבנה הרווח באשר לפסוק “עין תחת עין”, אין הכוונה לפציעה שנגרמה במהלך קרב, ועל כן לא חל עליה גמול, אלא רק פיצוי כספי או אחר. שמות כ”א, פסוק י”ח, ” וְכִי-יְרִיבֻן אֲנָשִׁים–וְהִכָּה-אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף; וְלֹא יָמוּת, וְנָפַל לְמִשְׁכָּב. אִם-יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ, עַל-מִשְׁעַנְתּוֹ–וְנִקָּה הַמַּכֶּה: רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן, וְרַפֹּא יְרַפֵּא.”
תקופת ההחלמה יכולה להיות כל תקופה. המחוקק לא סתם “שכח” לציין כמה זמן ראוי, שכן היא מפורטת בפסוק הבא אשר דן בדיני הכאת עבדים.
סיבה טובה לא להתייחס לפצעי קטטה בתור עבירה משפטית, הינה ששני הצדדים חולקים את האשמה. שני הצדדים הסכימו לקטטה. על כן לא תתבצע ענישה משפטית, אלא רק מתן פיצויים בגין הוצאות רפואיות, וימי עבודה מופסדים.
החוק דואג להבהיר את ההבדל בין ריב לבין קטטה, על מנת שלא לפטור את התוקף מאחריות משפטית.
כעת אנו יודעים שהעונש על רצח הוא הוצאה להורג, ושפציעה במהלך קרב מצריכה פיצוי כספי ולא יותר. מה באשר לפציעות שלא במסגרת קטטה? בעתות בהן ניצל התוקף את גורם ההפתעה, או שאדם אחד משמעותית גדול וחזק מרעהו? במקרים כאלה, גדלה הסבירות שהקטטה תסתיים ברצח. ניתן לטעון שאם פציעות כתוצאה מקטטה חייבות בפיצוי, אז אחת וכמה וכמה שהן חייבות בפיצוי במתקפת פתע. החוק היהודי בניגוד לחוק המודרני, מעדיף להימנע מקביעת מדיניות הנחייתית לכל מקרה, ומעדיפה להשאיר את שיקול הדעת לידי השופטים. השיטה המודרנית אשר דורשת לכתוב מראש מענה לכל סיטואציה היכולה לצוץ, משאירה מרחב קטן לשיקול דעת, גם כאשר הוא נחוץ, וכתוצאה מכך מוביל בהכרח לפרצות בחוק.
הנושא הבא אליו מתייחס החוק הוא פלג האוכלוסייה בעל הערך הרב ביותר לחברה היהודית: נשים יהודיות הרות. שמות כ”א:כ”ב, ” וְכִי-יִנָּצוּ אֲנָשִׁים, וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ, וְלֹא יִהְיֶה, אָסוֹן–עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ, כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה, וְנָתַן, בִּפְלִלִים. ” בניגוד להתעקשותם של מתנגדי ההפלות על בסיס הלכתי, היהדות למעשה אינה מכירה בעובר כבן-אדם: העונש על הריגת עובר הוא עונש קנס בלבד, ואינו עומד משפטית בקנה אחד עם הריגת אדם חי.
הקנס אינו מפורט כאן, ובין אם הוא קטן או גדול, אין לזה חשיבות. מצד אחד, החוק מגדיר בזהירות שמדבור בקנס כפול ומכופל. מצד שני החוק נוקט בשפה קשה, ” עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ” ו –” יָשִׁית עָלָיו”. לדעתי האופציה הראשונה היא הנכונה. שהכוונה היא לקנס קטן בלבד, ללא צורך בפירוט. הסעיף השני מתייחס לצורך הוודאי שהקנס אכן ישולם.
כעת אנו מגיעים לפסגת החוק העברי. שמות כ”א: כ”ג-כ”ה: ” וְאִם-אָסוֹן, יִהְיֶה–וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ, תַּחַת נָפֶשׁ. עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, יָד תַּחַת יָד, רֶגֶל תַּחַת רָגֶל. כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה, פֶּצַע תַּחַת פָּצַע, חַבּוּרָה, תַּחַת חַבּוּרָה.” מושג הגמול נכנס לתוקף רק במקרה בו נגרם נזק לגופה של האישה ההרה.
מעמדן המשפטי של הנשים ביהדות עולה רבות על מעמד הגברים. פציעת גבר חייבת בפיצוי כספי, בעוד שפציעת אישה מצריך גמול קשה. המחוקק מכיר בכך שהאישה חלשה פיזית מהגבר ועל כן דורשת הגנה משפטית רבה יותר.
החוק מלמד אותנו שגבר אינו יכול לטעון לחולשה: זוהי חובתו להיות מסוגל להתמודד עם כל תוקף, שכן בכל מקרה הוא לא יזכה ביותר מאשר פיצוי כספי הולם. נשים אינן מצופות להילחם כנגד תוקפים (ובטח שלא לשרת בצבא). על כן, החברה מענישה קשות אפילו פגיעה שלא בזדון כנגד נשים. החוק אף מונע מאישה נשואה מלקחת חלק בקטטה. אישה אשר נוגעת ולו בשגגה בגבר אחר בזמן שהתקוטט עם בעלה, חייבת בעונש.
מה באשר לנשים שאינן הרות? נשים צעירות אינן אמורות לבוא במגע עם גברים. רק לנשים נשואות יש את הזכות להגן על בעליהן. נשים מבוגרות היו ממצא נדיר באותם הימים כך שהחוק מתייחס אליהן כנשים הרות.
המחוקק מוודא להדגיש שהכוונה העומדת מאחורי דבריו היא הגנת החלש. דוגמא לכך מובאת בפסוק הבא, ” וְכִי-יַכֶּה אִישׁ אֶת-עֵין עַבְדּוֹ, אוֹ-אֶת-עֵין אֲמָתוֹ–וְשִׁחֲתָהּ: לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ, תַּחַת עֵינוֹ. וְאִם-שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ-שֵׁן אֲמָתוֹ, יַפִּיל–לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ, תַּחַת שִׁנּוֹ.” כמה מוזר! לשחרר עבד בשל שן אבודה?? בעת העתיקה, ובמשך אלפי השנים שבאו לאחר מכן, הורשו בעלי עבדים להרוג את נתיניהם ללא כל ענישה.
החוק המובא הינו הגרסא היהודית לאפליה מתקנת. ע”פ המסורת, החוק לא חל על עבדים יהודים. כבר ציינו ששפחות עבריות זוכות למעמד של אישה נשואה (שמות כ”א: ז’-י”א). אין לשחרר שפחה שכזאת אפילו במידה ובעליה מפסיק לספק לה בגדים. מכיוון שמותר לשפחה להיות בעלת בגדים, קרי - רכוש, היא אינה נחשבת לעבד חסר זכויות. באופן דומה, לעבד יהודי ממין זכר, יש את הזכות להחזיק באישה וילדים (שמות כ”א: ג’), ועל כן, גם הוא אינו עבד במובן המקובל. בנוסף לכך, עבד עברי חייב בשחרור לאחר שש שנים, כך שלמעשה ניתן לראות בו אדם העובד זמנית בעבור אוכל ומחייה.
במקרה של עבדים זרים, גופו של העבד הינו רכוש הבעלים, אך לעבד עברי ישנן זכויות רכוש. אם נטען שלעבד עברי יש את הזכות לשאת אישה, אז אחת כמה וכמה שיש לו זכות מלאה על גופו. על כן, כל נזק לגופו של עבד עברי חייב בפיצויים בדיוק כמו גופו של אדם חופשי. המחוקק פתר בעבורנו סוגיה מעניינת: עבד נכרי הינו רכוש בעליו, ועל כן, אין הבעלים חייב בפיצויים לעבד בגין פציעה. אדם הרי אינו יכול לקנוס את עצמו בגין רכושו שלו. הפרדוקס צץ בספר שמות כ”א: כ”-כ”א: רצח של עבד הינה עבירה בגינה מגיע עונש, אך גמול גופני אינו בא בחשבון, שכן העבד הוא רכוש בעליו. שחרורם של עבדים פצועים הינו סעיף מוסרי, הנחייתי (לבעלי עבדים), ומהווה גם את הדרך ההגיונית היחידה לאכוף צדק תוך התחשבות בדיני הקניין.
כאן באה האפליה המתקנת: עבד עברי מפוצה רק בעבור השן או העין החסרה, אך עבד נכרי משוחרר לחופשי בעבור אותה הפציעה. על כן, יוצא שהבעלים נקנס לא רק על ערך השן, אלא בגין ערך העבד כולו. התוצאה היא שככל שהפגיעה מתבצעת באדם בעל מעמד חברתי נמוך יותר, כך העונש כבד יותר.
שום מערכת משפטית אינה מסוגלת לתת מענה לכל סוגיה שיכולה לצוץ. רצח עבד הינה עבירה פלילית (שמות כ”א: כ’), פציעתו היא עבירה אזרחית (כ”א: כ”ו-כ”ז), אך מה באשר לעת בה העבד מת זמן רב לאחר ההכאה? בעצם מותו, לא ניתן לשחררו מעבדות כפי שמוצג בשמות כ”א: כ”ו-כ”ז. עם זאת, הוא לא בדיוק נרצח, שכן הוא נותר חי לזמן ממושך לאחר הפציעה. אולי המכות לא היו קטלניות, אלא היה זה טיפול רפואי לקוי שהוביל למותו? אפילו במערכת המשפט המודרני, הנהנית מיתרונות הנתיחה שלאחר המוות, אין לעיתים תשובה חותכת לשאלה זו. בלתי ברירה, המחוקק נאלץ לומר כי אם העבד נותר חי לעוד יום או יומיים, בעליו אינו חייב עוד בדין שכן מדובר ברכוש.
יש לשים לב כי דיני הרחמים לא הוכתבו ביחס לחלש בלבד, אלא גם לנשים נאמנות ולעבדים כנועים. אך אין מילה בחוק היהודי בדבר אדיבות או אפילו ריסון כלפי אויבים, רק כלפי נתינים.
החוק מתייחס עוד להכאת וביזוי הורים (כ”א: ט”ו-י”ז). דין שתי העבירות הוא מוות. אין התייחסות מיוחדת להרג הורים, שכן זה נופל תחת הקביעה הגנרית שיש להוציא רוצחים להורג. החוק הוא פועל יוצא של “כבד את אביך ואמך” בעשרת הדיברות. חז”ל למעשה ביטלו את החוק הזה כפי שהוא מופיע בתורה, בקביעתם שעל האב והאם להאשים את בנם בעבירה באותו טון. בחוק היבש עם זאת, אין ספק שמדובר בהיתר להרוג. החוק אינו תקף במקרה שמדובר בויכוח שהתלהט, אלא בהשפלה ממושכת של ההורים אשר חייבת במיתה. איך אנו יודעים שמדובר בפשע לבזות כל אחד מההורים לחוד ולא רק את שניהם, שכן נכתב “אביו ואמו”? אם נשווה את החוק לנאמר בפרק כ”א: ט”ו, ” וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ, מוֹת יוּמָת.”. ברור לחלוטין שמדובר בפשע להכות כל הורה בנפרד, ולא רק את שניהם.
מדוע העונש כה קשה? הסיבה אינה דאגות פרימיטיביות של הורים, שכן דאגות מסוג אלה יצדיקו את ההוצאה להורג בגין ביזוי האב (ראש השבט) אך לא בהכרח של האם. מטרת החוק היא לחזק את החברה בדרך חיזוק התא המשפחתי. החוק מדגיש שמדובר במשפחה גרעינית, ולא בשבט. האיסור מפני התעללות באימהות ובנשים בכלל, מאלץ את היהודים לקבל על עצמם חברה המושתת על כבוד הדדי.
כעת אנו רואים שהחוק היהודי מחייב רמות שונות של תגובה: תגובה קלה לעבירות בין איש לחברו, תגובה קשה לעברות כנגד נשים, תגובה רחמנית ביותר בדיני עבדים, ותגובה אכזרית ביותר בנושא כבוד ההורים. אך מה באשר למדינות זרות? התורה מתייחסת לשני סוגים של אומות זרות. הראשון הוא העמלק, אשר הטרידו את היהודים ללא הרף. הדין אומר כי יש למחות כל זכר לעם זה בשל פשעי העבר. סביר להניח כי הקביעה יוצאת מתוך הנחה שאופי לאומי אינו משתנה, ושכל דור מחדש יבקש לחזור על חטאי אבותיו במתן ההזדמנות הראשונה.
השני מתייחס לאומות אשר יישבו את ארץ כנען לפני היהודים. אומות שכאלה יזכרו לעד שהאדמה הייתה בעבר שלהם, יחשיבו את היהודים בתור כובשים, וישנאו אותם. שלא כמו העמלק, אין להשמידם, שכן הם לא ביצעו שום פשע כנגד היהודים, אלא הגנו על עצמם מפני תוקפן. החוק אומר כי על היהודים לגרש את גרעין ההתיישבות הזרה מעל הארץ (שמות כ”ג:ל”א), להרוס את במות המזבח (כ”ג:כ”ד), ולהשאיר את יתר הטיפול באותו העם בידי ה’ (כ”ג: כ”ג).
הצדק הגולמי קורא לעקירת, או נטילת חיי הנוכריים, בין אם אשמה בכפם או לא, על מנת שיהודים יראי שמיים יוכלו לחיות חיים נוחים. החוק הפלילי היהודי אינו יודע חסד, על פיו, אין קורבן או חברה אשר רשאית לסלוח לתוקפן. הברירה היחידה היא להעניש קשות את הפושע. הסליחה בהכרח מאפשרת לפושע לחזור בשנית על מעשיו.
בספר ויקרא פרק כ”ד: י”ט-כ’ מוצע שהיהודים בתחילה התייחסו לחוק “עין תחת עין” באופן גורף, ושרק לאחר מכן רוכך החוק על מנת שיהיה תקף רק לגבי נשים הרות. היהודים אשר זה עתה יצאו מעבדות במצריים, לא מיהרו לרכוש לעצמם עבדים בסיני. החוקים המפורטים לאחר מכן מתייחסים לחברה מיושבת אשר בבעלותה כבר יש בתים, שדות, מהמורות בכביש וכדומה. יהיה אשר יהיה המקרה, בנקודה כלשהי תמיד קיבלו היהודים חוק רלוונטי אשר בא להנציח יחסי שכנות טובה, הגנה על החלש, ועונש כבד לרשעים.
