המסורת היהודית טוענת בנחישות שאבותינו שמרו על המצוות עוד לפני שאלה ניתנו למשה בסיני. אם כן, מדוע טבחו בני יעקב באנשי שכם כיוון שאנסו את אחותם, במקום להתיר לשכם לשאת אותה כפי שביקש לעשות? הרקע הוא פשוט: עם חזרתו לכנען, רכש יעקב שדה קרוב לשכם: הערבים הפלסטינים קוראים למקום נאבלוס וטוענים שליהודים אין כל חזקה על המקום. בנו של “מושל” שכם אנס את דינה, ולאחר מכן הציע לשאת אותה לאישה. באותה נקודה, שמעון ולוי עשו עצמם כאילו קיבלו את הצעת הנישואין, אבל דרשו שכל תושבי שכם יימולו. בעוד שהתושבים היו מוגבלים לאחר הניתוח הכואב, בני יעקב הרגו את כולם, לקחו את נשותיהם לשפחות ובזזו את רכושם.
הבעיה הברורה בנוגע להצעתו של שכם לשאת את דינה הייתה העובדה שהוא החזיק אותה כשבויה. שכם לא העביר את דינה למשפחתה ואז ביקש בהכנעה את רשותם לשאת אותה, אלא פשוט החזיק אותה בביתו, מה שהפך את הצעתו לנישואין למזויפת. בהתאם לכך, למשפחתו של יעקב היו את כל הסיבות לחשוד בהצעתו של חמור לגור באותו חלק בארץ. התחבולה של ברית המילה היא חשודה: זמן רב לפני כן, אברהם צווה למול עצמו לפני הכניסה לארץ כנען כדי להיות דומה ליושבי הארץ, וכך גם העבריים בזמן יהושע. בפרספקטיבה היסטורית, סביר להניח ששבטו של שכם כבר היה מהול. בין אם שמעון ולוי היו מעודדים מתוקף החולשה שלאחר המילה שנחתה על אנשי שכם ובין אם לא, הם בחרו לשחוט אותם.
בכך שעשו מעשה זה, הם מרדו נגד שיקול הדעת הטבעי. יעקב שתמיד פחד גוער בהם על ביצוע הפשע הברוטאלי הנוראי שיגרום לשבטים אחרים להלחם במשפחתו. פחדו של יעקב הוא מוזר כיוון שבניו פעלו במה שהיה מקובל אז כעקרון החוקי של נקמת דם: הם נקמו בשם אחותם. ואכן, אף שבט כנעני לא תקף את יעקב באותה הפעם. עם זאת, שמעון ולוי חרגו מהגבולות החוקיים בכך שהרגו את כל אוכלוסיית הגברים בעיר. הם גם דחו את הצעת האירוח של שכם. סביר להניח שבדיוק בגלל סיבה זו, הסיפור מכיל אינטרפולציה חשודה: לאחר ששכם משמיע טיעונים מהימנים בפני אנשיו בכדי שיקבלו בברכה את שבטו של יעקב, הוא מוסיף הערה מוזרה: “מקניהם וקניינם ובהמתם הלא לנו הם?” כוונה מרושעת שכזו מצדיקה התקפה.
אבל מה אם שכם לא התכוון לשום דבר רע? מה אם הוא החזיק בדינה רק מתוקף טבעו הבריוני ולא כמעשה מפורש של חטיפה? סביר להניח שזה היה המצב.
המתקפה של יעקב על שכם לא הייתה מעשה של כיבוש: מיד לאחר ההתקפה, שבטו עבר לבית-אל, והשאיר את הטריטוריה הגדולה של שכם כניטראלית. שמעון ולוי בזזו את שכם, באופן אופייני למתקפות התגמול של העבריים. הם הונו את יושבי שכם, והתנ”ך נותן חסות מפורשת להונאה צבאית: “בתחבולות תעשה לך מלחמה”. שמעון ולוי לא פעלו שלא מתוך כעס, אבל התורה מהללת את פינחס שהרג יהודי כשזה עסק ביחסי מין אליליים – בניגוד לרבנים המודרניים, פינחס הרג את עובר העבירה מבלי להעביר את הסוגיה לבתי המשפט – עבירות ברורות וניכרות לעין לא דורשות הליך תקין.
פעולותיהם לא צריכות להתאים לנורמות החוקיות או למעשיות. שמעון ולוי פעלו במישור מוסרי גבוה יותר, המישור המוסרי של הנקמה. וכך אנו קוראים את תגובתם הלקונית לאבלו של יעקב: “הכזונה יעשה את אחותינו?”
השיעור ששמעון ולוי מלמדים אותנו הוא ברור: ישנם מקרים שבהם הכוונות וכל חרטה לא מועילים. החברה יכולות לטפל באופן רחום בפושע בודד, אפילו באנס, על ידי כך שהיא מאפשרת לו לשאת את הקורבן. בעניינים לאומיים, אין פשרות. כמו שמופיע בצ’רטר של נאט”ו: מתקפה על יהודי יחיד היא מתקפה על כל יהודי.
הערבים הישראלים אונסים תדיר נשים יהודיות.

אנחנו לא רעים. יהודים הם אף פעם לא מושלמים. היו לנו הרבה פלגים והרבה גישות שונות. האפוקריפה היהודית כמו הספרים שנמצאו בקומראן מנותקת מהיהדות המסורתית אפילו יותר מהנצרות. היהדות הרבנית רחוקה מאוד מהיהדות הכוהנית של הצדוקים. היהדות של התורה לעולם לא יושמה על ידי כל הקהילות היהודיות: אי אפשר לחשוב שהיהודים בישראל עלו לירושלים בפסח וחמישים ימים לאחר מכן בשבועות, או שהם הלכו בדרך הארוכה והמסוכנת למקדש כדי לשחוט כל חיה בכדי לתת לכהן את חלקו. שמירת המקדש ומצוותיו נגעו רק ליושבי יהודה, ולא לכל היהודים. היהדות הומצאה מחדש פעמים רבות לאורך ההיסטוריה. יהדות המקדש החליפה את יהדות המשכן. היהדות של יהודה העניקה מקלט לפליטים שהגיעו מישראל. עזרה ונחמיה ביססו את היהדות ללא הארון, וסביר שגם ללא הכוהנים. הישראלים עלו לשילה לכל אורך ההיסטוריה שלהם, ללא הארון וללא המקדש. המקבים התמודדו עם החילול החוזר ונשנה של המקדש, בו לא שרתה השכינה. חכמי המשנה הגדירו מחדש את היהדות, ליהדות החסרה את התקווה שהמקדש יבנה או שתהיה אפשרות להגיע לשליטה תיאוקרטית. הרבנים המאוחרים יותר יצרו את יהדות הגטו. היה זה אפילו לפני שהבעש”ט הפך את היהדות לדת מיסטית שמזכירה את אתם-יודעים-מה. הבניה המחודשת המודרנית של היהדות מגעילה באתיאיסטיות שלה, אבל דברים מסוג זה הם מחויבי המציאות אם היהודים מעוניינים להמשיך ולהתאים את עצמם לנסיבות. הקראים צודקים במידה רבה, אבל אנחנו לא יכולים להמשיך לשחוט כבשים במאה ה-21, אנחנו לא יכולים לשחוט אותם בהעדר המקדש, אם לדבר באופן פוליטקלי קורקט.
היהודים לעולם לא היו קנאים בדתם. רוב האוכלוסיה לא הצטרפה לקנאים המקבים או לבר כוכבא. ללא ספק, רוב אנשי הכפר העניקו תשומת לב מוגבלת במיוחד לשמירה על המצוות הנוגעות למקדש, הקשות והמייגעות מדי לאלה החיים רחוק ממנו. היהודים הקריבו קורבנות על ראשי הגבעות, עברו על האיסורים הנוגעים לאיסוף חובות ושחרור עבדים, לא קיימו את חובת תשלום המזונות תוך הסכמה רבנית דרך הקידושין, התערבבו עם היוונים, נישאו בנישואי תערובת, ועברו באופן שגרתי על שאר המצוות והאיסורים הדתיים. המצב הנוכחי של ישראל המאוכלסת באתיאיסטים, שמאלנים, ערבים ומשוגעים דתיים מכל סוג וצבע, שהגלו את האלוהים שלהם לתוך בתי הכנסת, ומספר קטן של קנאים ומאמינים ראויים, הוא קרוב לנורמה של הקהילה היהודית בארץ ישראל. אם לשפוט לפי דבריו של יהודה הלוי, קהילות הגטו היו הרבה יותר קוסמופוליטיות והרבה פחות פנאטיות בנוגע לנושאים דתיים. קהילות הגלות באימפריה הרומית היו מספיק פתוחות לעובדי אלילים, שתרמו כסף לבתי הכנסת, נשבעו שם, וערכו שם את ויכוחיהם הדתיים בפני הרבנים.
היהודים לא יחלו לביסוס מדינה. ראו את היהודים המודרניים ממלמלים “לשנה הבאה בירושלים!” אך בה בעת נשארים בניו יורק. ליהודי הגלות העתיקה לא הייתה את הנוסטלגיה של ירמיהו לארצם, והתיישבו בניחותא ברומא ובבל. הם המשיכו לשלוח את תרומת מחצית השקל למקדש, בדיוק כמו שהאמריקנים המודרניים רוכשים אגרות חוב ישראליות. סטאטוס הדימי בחברות המוסלמיות הסובלניות העניק ליהודים אוטונומיה מצוינת, יחסים טובים עם שכניהם הלא יהודים, מיסים נמוכים, והעדר חובת גיוס. זה מאוד דומה למה שהיהודים המודרניים נהנים ממנו באמריקה.
גם הניסיונות שהיינו צריכים לעמוד בהם אינם בלתי רגלים. האירופאים השמידו את הקהילות היהודיות בארצותיהם כמעט לגמרי מספר פעמים בהיסטוריה המתועדת. מנהיגים בוגדניים הם שכיחים כיום כמו שהיו במאה ה-15. אנחנו נוטים להפוך את רבני העבר לאידיאלים, אבל אולי אלף שנה מהיום, היהודים יעריצו את עובדיה יוסף.
אנחנו לא זקוקים לעצמנו, אבל נראה שאלוהים זקוק לנו מאוד.

ליהודים לעולם לא היה ניצחון משמעותי לאורך כל ההיסטוריה שלהם. ניצחונות צבאים היו כבגדר הישרדות, כמו בפעם שמרכבות פרעה טובעו בים האדום, כמו בפעם שהמקבים ערערו על ניסיונו של אנטיוכוס לחסל את היהדות או כמו ב-1967. היהודים שרדו באורח נס בעוד שאומות אחרות נעלמו מן העולם. לאומה היהודית אין כל הון – בזמננו, הנפט נמצא אצל המוסלמים ולא אצלנו. היהודים התדלדלו לכדי עוני בגבעות יהודה השוממות, ברומא שם עשו צחוק מאביונינו ובגטאות של מזרח אירופה. אלוהים לא צריך עוד שבט יהיר ובעל ניצחונות כמו הרומאים, או ממזרים עשירים וגאוותנים כערביי הנפט. היהודים לא קיבלו כל הבטחה שכללה כוח או עושר, אלא מעמד של עם סגולה. מלחמות היהודים אם כן, מסווגות לשלשה סוגים: הישרדות פיזית (במצרים ב-1446 לפנה”ס וב-1973 לספירה), הישרדות רוחנית תוך סיכון לקיום הפיזי (המקבים, בר כוכבא – שניהם כתגובה על הגבלות שנכפו על היהודים ועל זכום לקיים את דתם), ולבסוף, המלחמה המשיחית הסופית. כשהיהודים פנו מדרך היהדות הם הושמדו: יהודים מושחתים ומפולגים בשנת 70 לספירה, יהודים מתבוללים ב-117 לספירה, יהודים ששכחו את המושגים כבוד אנושי והרצון להלחם – במאה העשרים. ה”יהדות” הרפורמית” מכלה באופן רוחני רבבות יהודים מתבוללים. שוב ושוב, האומה מטוהרת וחוזרת למסלול. זה בערך כל מה שהובטח ליהודים.

היהדות הרפורמית היא שמאלנות דתית. הרפורמיזם פועל על פי אותם עקרונות בסיסיים כמו השמאל – ניתן להבין ולשנות הכול לפי הצורך והרצון. הקומוניסטים שינו חברות, הרפורמים שינו את הדת. חברות הן מורכבות, דת היא דבר עדין – בכל רמה אחרת הקומוניזם והרפורמיזם שווים האחד לשני – השמדת מערכת מכווננת באופן מדויק – חברה או דת – ובניית מערכת חדשה מההתחלה. גם הקומוניסטים וגם הרפורמים לא באמת יודעים כיצד תיראה חברת החלומות או דת החלומות שלהם – וכמו כן, אין להם חוקים ברורים. הם בונים בתי חלומות באמצעות מהליכים שרירותיים. אין פלא ששניהם נכנעו. הקומוניסטים יצרו את הטוטליטריאניזם, ההפך מהחלום שלהם. הרפורמים הגיעו לאתיאיזם. בני אדם המעצבים חברות מחדש תופסים לעצמם מעמד של “סופרמן”, את מעמד הקסטה השלטת, ובכך מדכאים את שאר החברה. בני אדם המעצבים את הדת מחדש תופסים לעצמם מעמד מעל מעמד האל. אם הרפורמים יוצרים גרסא משלהם של החוק האלוהי, מדוע אין ההמונים סוגדים להם? יהדות ללא חוקי כשרות ושבת, יהדות שבה מעשיהם של משה והמכבים מוכרזים כברבריות עתיקה – אינה שונה מספר הלמודים הקיים אודות אתיקה.
בדיוק כמו דודניהם הקומוניסטים, ה”רבנים” הרפורמים פונים לשקרים ושנאה. הם מעבירים מידע שקרי לקהילותיהם אודות מנהגי האורתודוקסים החרדים, הם לועגים להלכות שאותן הם מסוגלים להבין ואין להם את האומץ לקיים, והם מעוררים טינה ושנאה כלפי היהודים הדתיים.
הניסוי הרפורמי נכשל. הרב כהן ציין שהכנסיות הנוצריות שימרו על יותר נופך יהדות מאשר המקדשים הרפורמים. ילדים יהודים הלומדים בבתי ספר רפורמים ליהודים באמריקה מתעבים את הרקע היהודי שלהם. ילדים מרגישים את הצביעות הנבובה של הרפורמיזם. בתי הספר הרפורמים משמידים באכזריות כל רגש מולד של יהדות ומחליפים אותו בהצהרות ריקות מתוכן. רמת ההטמעות בקרב בוגרי בתי הספר היהודים הרפורמיים מעידה על כישלונם.
בינתיים, נראה שהרפורמיזם מתחיל להתחבר מחדש למצוות יהודיות. בעוד שהמעבר לכיוון ההטמעה פתוח בפני יהודים רבים, אותם יהודים מפגינים סקרנות בנוגע לשורשים שלהם ודורשים משהו בעל יותר משמעות מאשר הדת הרפורמית החילונית. מקדשים רפורמים רבים, המעוניינים לענות על דרישות הצרכן, מספקים גרסא יותר מחוברת ליהדות המקורית.
הרבנים האורתודוקסים צריכים ליצור קשר באופן אקטיבי עם היהודים שהולכו שולל בידי המנהיגים הרפורמים העברים. יחד עם תוכנית פוליטית שתיצור ציונות מיליטנטית, קשר זה יכול להציל יהודים רבים מפני הטמעות.

מחר, יהודים דתיים רבים יחלו בסדרה של טקסים פגאניים מתועבים. בדעתם לחגוג את ראש השנה היהודי שבינו ובין הסתיו אין ולא היה כל קשר מלכתחילה. הציווי המקורי הוא שראש השנה היהודי ייחגג באביב, בחודש ניסן, בכדי לציין יציאת מצרים. הרבנים העבירו את ראש השנה לסתיו – לא מתוך כל סיבה אידיאולוגית. היהודים לא צוו לחוג את השנה החדשה – זהו חג אלילי טיפוסי.
החסידים נוסעים למז’יבוז’ בכדי לכבד את זכרו של הבעל שם טוב, מייסד דתם ששונה ביותר משאר הזרמים ביהדות. הבעש”ט הציג חידושים רבים לתפיסות הדתיות, וחלק מהן, כמו זו שהאל קיים בכל אחד מבני האדם, הן גנוסטיות. לגאון מווילנה נקט בשיקול הנכון כשרצה למנוע עוד פילוג בחברה היהודית, והוא קיבל את החסידים כיהודים לכל דבר.
מז’יבוז’ היא עיר קטנה במחוז באוקרינה שנקרא בטעות בשמו של טובח היהודים חמלינסקי. החסידים המבקרים לא חושבים על אלפי היהודים שנרצחו שם בידי חייליו של חמלינסקי, פטליורה והנאצים, אלא פשוט הולכים להתפלל על קברו של הבעל שם-טוב. תפילה על קיברו של אדם היא הטקס האלילי האולטימטיבי. העברים הפרה-יהודיים גם הם סגדו לרוחות הקדמוניות, והתורה השמידה ואסרה על סגידה שכזו. התנ”ך מתייחס בשלילה למעשהו של שאול כשפרק על מכשפה לתקשר עם הנביא המת שמואל. בספר ויקרא, קשר עם המתים הוא מקור חמור לטומאה. בתי קברות הם מקומות טמאים על פי הדת, ואין זה נכון להתפלל שם.
תיאורטית, החסידים מתפללים בקבר. למעשה, רבים מתפללים אל הבעש”ט (רבים נוספים מתפללים בניו-יורק אל הרבי מלובביץ’).
בכנוס השנה החדשה, החסידים יקיימו עוד טקס, אלילי באופן שווי, שבו ינערו את שולי בגדיהם על חוף הים. הם מנערים בסמליות את חטאיהם מעליהם. היוונים הקדומים, בסימליות דומה, שחו עם חזירים במסגרת פולחני המסתורין האלבסיים, כשחטאיהם מועברים באופן סמלי אל החזירים. על החסידים המתעבים את הסיפור הנוצרי אודות ישו שהוציא את השדים מאדם מטורף והעביר אותם לחזירים לשקול היטב את טקסיהם שלהם.
או לדוגמא, הכפרות, טקס אלילי מובהק בו הורגים תרנגול כתחליף למות האדם מתוקף חטאיהם. אפילו קורבן החטאת מוגבל להקרבה במקדש בלבד ונאסר על הקרבתו במקדשים בגבעות. היהודם המודרניים, המחשיבים עצמם לדתיים, מקריבים תרנגולים בכל מקום. דתם התדרדרה לאלילות פשוטה, כשהם מנשקים את ספרי התורה ושולחים נשיקות כלפי המזוזות, בדיוק כמו עמיתיהם הנוצרים הקתולים והאורתודוקסים המנשקים פסלים והמשתחווים לאיקונין.
הם לא דתיים. הם לא יודעים מהו מורא האל. האל שלהם הוא פקיד שהעסוק בכתיבת אמונות טפלות אבסורדיות.
אני לא רואה את היהדות בדת שלהם.

אנשי מקצוע דתיים שחקו תפקיד מכריע באיחוד ובהישרדות העם היהודי. תלמידי ישיבה נוטלים חלק מהותי בשימור היהדות. הצב הנוכחי הוא שונה.
על אף שכל הזכרים היהודים למדו את התנ”ך לאורך ההיסטוריה, אחדים מהם התייחסו לדת כאל מקצוע במשרה מלאה. היהדות, שהנה דת של מעשים ארציים, הדגישה את הצורך בעבודה יצרנית. ללא קשר להשערותיו של רבי יוסף קארו, הלל הזקן עבד בעבודה מפרכת, וכך גם הרמב”ם. עבודתם לא מנעה מהם מלהפוך למלומדים היהודים הבולטים ביותר בכל הזמני. רבי עקיבא הצטרף לצבאו של בר-כוכבא. בזמנים מוקדמים יותר, יהושע בן-נון – נביא – הוביל את הצבא היהודי. אין ספק שיהושע השקיע זמן רב באימונים צבאיים. אפילו לפני מאה שנה, רבנים שהחזיקו בתפקידם כמקצוע היו מעטים. הקהילה היהודית שלמה ברצון שכר למספר המנהיגים הרבניים, והיא סיפקה נדבה זעומה לאחרים, אך בסופו של דבר, מספר הרבנים שהחזיקו בתפקידם כמקצוע היה זניח. הם תמיד היו בקשר עם היהודי הקטן, וחלקו עם תלמידיהם הן ידע דתי והן מוסריות. התרחיש שבו קיימות קהילות של תלמידי ישיבה ורבנים, המופרדות מהחברה היהודית ומעבודה, המתלבשות במלבושים בני 300 שנה – שהיו נחמדים ומודרניים בזמן בו הופיעו בשוק – הוא תרחיש מחריד.
אז כמו עכשיו – הישיבות מומנו באופן פרטי. מדינת ישראל נותנת מעט מאוד כסף לישיבות. אז מה היא הבעיה שלנו עם היהדות המקצועית? הבעיה היא השמצת היהדות. הם מפרשים את היהדות באופן שגוי. עניינה של דתנו היא חיים פרודוקטיביים, לא בידוד נזירי וכלכלת שוק שחור. האמורא רבי זירא עמד בקשר עם שודדים, שבסופו של דבר חזרו בתשובה. הרבנים קיימים לטובת הקהילה היהודית. בין אם הקהילה היא טובה או רעה, שומרת דת או לא – הרבים חייבים לחיות בקרבה ולקיים מצב של תקשורת אקטיבית עם היהודי הפשוט – תוך ניסיון לשנות אותנו לטובה. במקום זה, הרבנים החרדים של היום רואים את היהודים הפשוטים כעדר של משלמי מיסים ומשרתי צבא שאינם ראויים ליהדות.
רבנים המבודדים עצמם מהחברה היהודית בעולם ובזמן של משבר רוחני אינם ראויים לתוארם.

החקלאים הפלסטינים שהצביעו בעד החמאס והמספקים את הגב הלוגיסטי לחוליות משגרי הרקטות של הג’יהאד האסלאמי הפלסטיני מצפים לרווחים מהיהודים בשנה הבאה: השמיטה, שנת השבתון בה אסור על פי הכתוב לזרוע. רוב הקהילה האורתודוקסית תמנע מלקנות מזון שגודל בישראל – והם יקנו אותו מהפלסטינים. כמו שקורה כל כך הרבה, חשיבות קיום הדת הרשמי עולה על מהות ההוראה התורנית: אין ספק שאין להרשות מצב בו אנו תומכים כלכלית באויב.
האיסור המקורי המופיע בספר שמות (פרק כ”ג פס’ י’) מדבר על “ארצך”. הפירוש הרבני של המילה “ארצך” הוא “ארץ בבעלות יהודים” – והוא עומד בסתירה למונח “ארץ מצרים” בפסוק הקודם. הכוונה ב”ארצך” היא לארץ ישראל ולא חלקת קרקע פרטית. הבנה זו מאושרת על ידי מצוות השמיטה המופיעה בספר במדבר, פרק כ”ג פס’ ב’: “דבר אל בני ישראל, ואמרת להם, כי תבואו אל הארץ, אשר אני נתן לכם – ושבתה הארץ שבת לה’”. בהמשך, בפרק כ”ה פס’ ז’ מפריך את גישת הבעלות בכך שהוא מאפשר אפילו לבהמה לאכול את הגידולים. הכתוב “החיה אשר בארצך” וודאי אינו מתכוון ל”שטח הנמצא בבעלותך” אלא ל”ארץ ישראל”.
הרבנים המציאו הרבה דרכים גאוניות – או מבישות – לעקוף את שנת השמיטה. אפשר לעקוף כל חוק. התלמוד (מסכת סוטה, כ”ב) מגדר את אלו העוקפים את ההלכה כסוג הגרוע ביותר של פרושים, תוך השמעות לו באופן נומינאלי בלבד. רק ההתעלמות הגורפת מאלוהים מאפשרת לצבועים הרבניים לעקוף מצווה ברורה. האם המצווה הזו לא סבירה? אם זה המצב, הפסיקו לקרוא לעצמכם רבנים ולכו לקבל תואר במנהל עסקים. לאקדמאים, ולא משנה עד כמה הם שמאלנים, נהנים משנת שבתון ואין כל סיבה למנוע הנאה זו מהחקלאים – המצווה, כמו כל שאר המצוות, היא הגיונית לחלוטין.
המעקף הרבני השכיח לשמיטה הוא המכירה ההיתולית, דמוית הפרוזבול של האדמות החקלאיות לגויים, עם אופציה לקנייה חזרה מחודשת. נדמה כי הגוי לא מחויב בשום מחויבות דתית בנוגע לשמיטה, והאדמה אינה יהודית עוד, לכן אפשר להמשיך ולקיים את החקלאות באין מפריע. הגישה הצבועה של יהודים השומרים מצוות באמצעות ייפוי כוח לגויים מזכירה את הטריק המתועב באותה מידה של שכירת גוי של שבת שיכבה את האורות. ממכר זמני של הארץ הוא בטל, הן על פי התפיסה הרבנית והן על פי החוק האזרחי מתוקף טבעו הבדיוני: הן הקונה והן המוכר אינם מעוניינים ליצור השלכות חוקיות מעשיות לחתימה על השטר. המוכרים היהודים לא מאבדים את רווחיהם, והקונה הגוי לא מקבל כל רווח קבלני. ההעברה הזמנית של חלקות האדמה היא גם חסרת משמעות דתית כיוון שקיים איסור לחרוש ולעבד את אדמת ארץ ישראל, בלי קשר למי שלו היא שייכת.
רשויות רבניות אחרות הפכו את השמיטה לבלתי ניתנת לאכיפה בכך שקישרה אותה לשנת היובל. בניגוד לפשט הכתוב, המסורות הרבניות טוענות ששנות היובל לא מגיעות מתוקף עצמן, אלא שהסנהדרין מכריז עליהן. הרבנים מהזרם המרכזי לא מעיזים להקים מחדש את הסנהדרין – מה שיוביל אותם למסלול התנגשות עם הממשלה החילונית – ולכן לא שומרים לא על שנת היובל ולא על שנת השמיטה.
ועדיין ישנם כאלו המדמיינים שיהודים יכולים לקנות תוצרת חקלאית מעזה – שלא הייתה חלק מישראל בזמנים המקראיים ואינה חלק ממנה היום. קנייה מהאויב ההורג יהודים אינה עומדת בקו אחד עם האתיקה המקראית.
התורה היא מעשית לחלוטין והיא אינה דורשת את התיקון הרבני. בכלכלת ההזנה העתיקה, כיצד הייתה יכולה אוכלוסיה שלמה להימנע מזריעה במשך שנה, או אולי אפילו למשך שנתיים כאשר שמיד לאחר שנת השמיטה הגיעה שנת היובל?
בשמות פרק כ”ג פס’ י’ מופיע הציווי לאסוף את היבול במשך שש שנים. הפועל “אסף” אינו מורה רק על קציר, לא גם איסוף והכנסה לאחסון, כמו שמצורעים שנרפאו ממחלתם מוחזרים אל הקהילה (אסף, דברים כ”ב, ב’). הדבר יוצר מאגרים שבהם ניתן להשתמש בזמן שנת השמיטה. הכתוב בספר במדבר (כ”ה, א’) מבטיח שבשנה השישית יופק יבול שיספיק לשלוש שנים. הדוגמא של יוסף שסידר מאגרים דומים עבור פרעה בכדי לכלכל את מצרים במשך שנות הרעב, מורה על כך שאחסון מזון בכמות גדולה היה דבר שכיח. כך, שנת השמיטה נוגעת רק לגידול מזון שניתן לאחסנו רק אם קיימים אותם מאגרים לשלוש שנים. מותר לגדל פרות וירקות שלא ניתן לאחסנם, ליבת הדיאטה הישראלית המודרנית. יתר על כן, מותר לטפל בפירות כיוון שאין צורך לזרוע אותם בשנה השביעית.
שימור אדמת בור למשך שנה אחת בלבד מתוך שבע לא מאפשרת רוטציית יבול יעילה – החקלאים העתיקים ללא ספק הבינו את העובדה זו. ההבנה המסורתית של המצווה אוסרת על כל עבודה בקרקע, על אף שאת אדמת הבור יש לעבד ויש לטפל בעשבים שוטים – אדמה שלא עיבדו אותה במשך שנה, במיוחד האדמה הירודה ביהודה תדרדר למעשה ולא תשפר את רמת ההפקה שלה.
ברחבי העולם, חקלאים מבצעים רוטציה ביבולים על ידי כך שהם מחזיקים חלק ולא את כל חלקותיהם כאדמת בור, ומסיבה טובה: שמירה על הארץ כולה במצב של אדמת בור היא מסוכנת מדי, במיוחד במצב של כלכלת הזנה. רק יבול טוב במיוחד מפיק מאגרים למשך שנה של מנוחה חקלאית – הימנעות מחקלאות למשך שנה בדרך כלל תוביל לרעב. מה אם בשנה הבאה (הראשונה במחזור החדש) תביא יבול ירוד? עדיין יותר בלתי סביר שלאבותינו הקדומים היו מספיק מאגרים בכדי לשרוד בנוחות שנת שמיטה ושנת יובל המגיעה אחריה. במקום שמחה, שנת היובל תוביל לרעב.
בואו ונחזור לטקסט. במדבר כ”ג פסוק י”א מורה לטפל בכרם ובמטע הזיתים באופן דומה לטיפול בשדה. סוגיית הזריעה אינה נוגעת לאשכול הענבים או לזית. הימנעות מקציר הזיתים אינה הגיונית, והימנעות מבציר הענבים פוגעת בכרם. אי אפשר לדמיין שהתורה קובעת איסורים בלתי הגיוניים. ואכן, אותו הפסוק מגדיר שתוצרת השדה תעמוד לרשות העניים, ולאחר שאלה באו על סיפוקם – לחיות. קיימת תוצרת – אפילו יותר ממה שהעניים יכולים לאכול. הפסוק, מילולית מצווה שבשנה השביעית יש לשמוט אותה ולנטוש אותה. אין הדבר מחייב דווקא הימנעות מזריעה. המילה “אותה” בדרך כלל מובנת כמתייחסת לקרקע. דקדוקית עם זאת, המלה מתייחסת לקודמן הקרוב ביותר, דהיינו “גידול [התוצרת]”. לא את הקרקע יש לנטוש, אלא את הגידול.
העניים נהנים מהזכות לאסוף את הגידולים. בשמות כ”ג, י”א, זכות זו מורחבת. במשך שש שנים החקלאים זורעים ואוספים את העודף לאחסון (שמות כ”ג, י’). בשנה השביעית, הם אוכלים אך לא אוספים את העודף – שנותר לעניים שבסך הכול אוספים אותו לשנים אחרות. מאשש זאת הכתוב בבמדבר, כ”ה, ו’: בשנה השביעית התוצרת היא “לאכלה לך”, והוא מחזק זאת (כ”ה, ז’) בכך ש”תהיה כל תבואתה לאכול” – ולא לאחסון.
(האיסור שלא לזרוע ולא לגזום המופיע בבמדבר כ”ה, ד’ שונה או הוסף מאוחר יותר. הוא סותר את פסוק ו’ בפרק כ”ה הנוגע לתוצרת השנה השביעית – שאין ספק שנזרע. התוספת של פרק כ”ה פסוק ד’ מכריחה את הגרסא הבלתי אפשרית מבחינה אטימולוגית של ספיח קצירך (כ”ה, ה’) כ”מה שגודל בכוח עצמו”.
באופן דומה לשמות כ”ג, האיסור המופיע בספר במדבר כ”ה, ה’ לא נוגע לקציר ממש, אלא רק קציר של מה שטרם הבשיל ושל אשכולות שלא הפיקו הרבה (ספיח קצירך). הדבר מתייחס, שוב, לזכות האיסוף. במשך שש השנים, העניים מקבלים את השיירים אך בשנה השביעית הם נהנים מתוספת: כל התוצרת בתפוקה הנמוכה וכל התבואה שנותרת לאחר שהחקלאים ממלאים את צורכיהם האישיים. שנת השמיטה קשורה לתועלת לעניים, לא לרוטציה ביבול. הכתוב בשמות כ”ג פסוקים א’-ט’ מספק את ההקשר בנוגע לצדק חברתי.
במונחים כלכליים מודרניים, החקלאים בשנת השמיטה זכאים למלא את צורכיהם אך לא לקבל רווחים. הכתוב בספר במדבר כ”ה, ו’, מתיר את תוצרת השמיטה לעבדים. החקלאים המודרניים, בהתאם לכך, זכאים לכסות את עלויות הייצור שלהם. פרק כ”ה פסוק ו’, התוצרת מותרת גם לשפחות. בהתאם לכך, החקלאים יכולים להשתמש בכספי המכירות בכדי לספק את צורכיהם – או את רצונותיהם – מעבר לאוכל. אך אחסון התוצרת משנת השמיטה או צבירת כספי המכירות אינה מקובלת – יש להפיץ את הרווחים למטרות צדקה.
החקלאים בישראל יכולים לעבד את אדמתם בזמן שנות השמיטה תוך הגבלה אחת: כל עודף התוצרת או הרווחים ממכירת התוצרת יכולים ללכת לצדקה.
עוד בנושא השמיטה, שמו לב להבנה הבלתי נכונה של מחיקת החוב. המחזור בן שבע השנים של מחיקת החוב המופיע בדברים ט”ו, א’ אינו קשור למחזור בן שבע השנים של הארץ. רעיון מחיקת החוב הוא פשוט: חובות בזמן העתיק היו קטנים, לא מסוג המשכנתאות המודרניות, ובדרך כלל היה ניתן לשלמם תוך שנה לכל היותר. במצב הכי גרוע, מדובר בחובות שלא נאספו במשך שש שנים. מחיקת החוב היא שוות ערך לביטול חוב רע במקום הטרדה חסרת טעם של הלווים. פסוק מקביל במדבר ט”ו, פסוק י”ב מאשש את העובדה שתקופת שש השנים הא גמישה, ומבוססת על העסקה. היהודים הם בעליהם של עבדים רק למשך שש שנים, אך חייבים לשחרר אותם לאחר מכן. תקופת שש השנים הרלוונטית מתחילה כאשר העבד נרכש. באופן דומה, איסוף החוב מתבצע לאחר שש שנים מאז שנוצר.
זיהוי מוטעה של מחיקות החוב עם שנת השמיטה גרם למצב בו, כמובן, אף אחד לא מוכן להלוות כשהשנה השביעית מתקרבת. פסקה נפרדת בספר דברים ט”ו, פסוקים ז’-י”א הוספה בכדי לבייש את היהודים עד כדי כך שיסכימו להלוות ללא תקווה להחזר – העיקרון הזה חוזר ונשנה בנצרות. הלל פיתח את הפרוזבול בכדי לעקוף את מחיקת החוב על ידי העברה נומינלית של חובות אל תוך הרשות הציבורית שלא מכוסה על ידי הצו התורני.
נותן החוק הוא חכם, ואין כל צורך לתקנו, אם רק נקרא את התורה תוך שימת לב.

הטיעונים המקראיים בזכות כיבוש ארץ ישראל לא עומדים בעינם כיום. אברהם ויהושע קיבלו הוראות אלוהיות ברורות לכבוש את הארץ, מה שרמז על כך שעל היהודים לישב את הארץ רק לאחר גילוי אלוהי. התנ”ך לעולם לא מתעסק בשיבה מהגלות השנייה: נבואות אודות השיבה מגלות בבל התגשמו וכיום הן שנויות במחלוקת. המסורת הרבנית, תהיה מפוקפקת ככל שתהיה, נוגעת בסוגיית השיבה מהגלות רק בהקשר האפוקליפטי.
התנ”ך מבטיח את הארץ ליהודים, אך מדוע להאמין שהבטחה זו תתגשם כרגע? היהודים כבר חשבו כך בזמן שלטונו של ג’וליאן וכשכבשנו את הארץ יחד עם הפרסים. ניצחונות בשלוש מלחמות גדולות יכולים להראות כנס, אך לעולם לא נדע. יהושע קיבל סימן ברור יותר ביריחו.
אנו רוצים בארץ ישראל מסיבה הגיונית לחלוטין: היהודים רוצים לחות לבד, בלי שונאי היהודים. כמובן, בלי ערבים. אנו רוצים לחיות במדינה בעלת גבולות ברי הגנה ועומק הגנתי. מדינה שלה חיבור מתון למקורותיה ההיסטוריים והדתיים. ויש לנו מספיק כלי נשק בכדי להגשים את שלוש המטרות הללו.

היהודים העתיקים היו ללא ספק ממוצא מזרח תיכוני. מחקרים גנטיים מורים על כך שהישראלים המודרניים קרובים יותר לכורדים, ובכך הם נאמנים למקום מוצאו של אברהם אבינו, אור כשדים. מספר אזכורים תנ”כיים אודות ה”השמדה המוחלטת” של עמלק, מאששות את דעות הארכיאולוגים הסוברים שהיהודים חדרו לארץ כנען באיטיות ולא (כפי המתואר בתנ”ך) במהירות. הגנטיקה מוכיחה יחסי קירבה בין היהודים ובין הערבים הסורו-פלסטינים.
מקורות עתיקים תמיד מאשימים את היהודים בכך שלא פיתחו שום דבר מועיל בהשוואה למומחיות העולם היווני בתחומי האומנות והמדעים. המחסור האינטלקטואלי הזה הופיע לפני שהרבנים טהרו את האנרגיות היהודיות בתצורת כתבי קודש דתיים. חוסר בהישגים אינטלקטואלים מסוג זה הינו מוזר במיוחד על רקע חינוך החובה מגיל חמש המונהג בקרב היהודים – אם נאמין לעדויות הצדקניות אודות הרפורמות של בר-שטח. זוהי אומה שכל חבריה יכולים לקרוא ולכתוב ושקדמה לכל כך הרבה אומות – אך באופן מפתיע, לא הגיעה להישגים כלל.
יהודי הגטו של המאה ה-19 נחשבו גם הם לבלתי מוצלחים, והפקידים האמריקנים פקפקו בדרך כלל באפשרות לשלב בחברה את המהגרים היהודים. היהודים נאבקו בדרכם מעלה, ונמשכו על ידי ההזדמנויות שלפתע נפתחו בפניהם, והגיעו להישגים מדהימים במישור האינטלקטואלי. החל משנות ה-70, היהודים האמריקנים שהתבוללו לחלוטין זה מכבר, כבר לא היו צריכים לפעול נגד האנטישמיות והוכיחו עצמם לעולם החיצון. היהודים האמריקנים התיישבו בנוחות במעמד של רופאים, עורכי דין ומהנדסי תוכנה – תפקידים שאינם מצריכים גאונות כלשהי. בדיוק כמו ברומא העתיקה, היהודים האמריקנים הופכים לעשירים, אך הם אינם יצרניים במונחים תרבותיים.
מאות שנים של רדיפה הפכו את היהודים האשכנזים לעם בעל זהות אתנית מובחנת. הפרעת המניה-דפרסיה הפיקה אומה בעלת מספר חריג של גאונים ומספר אף יותר גדול של טיפשים, פחדנים לאומיים בעלי התקפי גבורה נואשת, אומה המפגינה אדישות כלפי האחר בשילוב עם משיחיות הנוגעת לכל נושא מתאים.
היהודים הספרדים הם שונים לגמרי: חזותית, גנטית, מנטאלית ואינטלקטואלית. הם יותר נורמאלים מהיהודים האשכנזים. לשחורים האתיופים הממירים דתם ליהדות אין כל קורלציה גנטית ליהודים או להפלוטייפים המזרחיים.
ישנם כל מיני סוגים מוזרים של יהודים, כמו המומרים היפנים של חב”ד, ולמזלנו התורכים עדיין אינם טוענים למורשת יהודית מהכוזרים כמו שהנוצרים בני הפלשמורה טוענים למורשת יהודית ופולשים לישראל.
חייבים להודות בכך: ישנם דברים בלתי הפיכים. אי אפשר לבנות מחדש את האומה היהודית העתיקה. היהודים שבו מבבל רק מספר עשורים לאחר השמדת מדינתנו, אך יהדות בית המקדש השני הייתה שונה בתכלית מזו של המקדש הראשון. הארון, עשרת השבטים והמלוכה אבדו כולם, וכמוהם כנראה גם הלויים. בית המקדש השני היה בניין ולא מקום מקודש. היהודים לא קיבלו בברכה כל אדם שטען לזהות יהודית: נחמיה גרש את נשותיהם הפגאניות של יהודים שללא ספק היו מעדיפות להמיר את דתן מאשר לעזוב. היהודים סרבו להטמיע את השומרונים שהסטייה התיאולוגית שלהם מהיהדות הצדוקית הייתה הרבה יותר קטנה מההבדל בין האורתודוקסיה והרפורמה המודרניות. יהדותו של אדם לעולם נגעה לאתניות שלו – אך היא גם לא נגעה רק לאמונתו הדתית. אפשר להפוך כל מושג לאבסורד.
המדינה היהודית המודרנית אבדה כל הגיון בריא בהגדרתה את יהדותו של האדם. היהודים התימנים מציגים את השטח האפור, ואפילו שהם לחלוטין אינם יצרנים באופן מספיק ואינם מתאימים לחברה היהודית – הם עדיין יהודים. עם זאת, האתיופים השחורים לא יכולים להפוך לישראלים מן המניין, ללא קשר לדת שבה הם טוענים שהם מאמינים. הרבנים מתנהלים באיטיות בכל הנוגע לשינוי ההלכות שהיו הגיוניות בסביבת הגטו, אך כיום כבר אינן. אדם שסבתו יהודיה, שבקש לחיות בגטו ולסבול כמו כל שאר היהודים יתקבל בברכה כיהודי, אך על סלאבים שסבתם הייתה יהודיה ושאותה רצחו קרובי משפחה אחרים שלהם יש לאסור להגיע לישראל.
כבר יותר משלוש מאות שנה הייתה ההזדמנות לכל אירופאי להגר לאמריקה. כשהמדינה התבגרה, היא סגרה את חלון ההזדמנויות הזה. ישראל לא צריכה את היהודים האמריקנים או את קורבנות ההמרה הרפורמית. על המהגרים החדשים להיות רק חלוצים שברצונם ליישב את גבולותיה של ישראל, ביישובים הרחוקים חמישים קילומטרים מהערים הגדולות.
והגיע הזמן לגרש את אלו שהובאו לישראל על פי השיטה היהודית השגויה ובהתאם לרצון הממשלה לאזרחים נוספים.

חוקים הם לגיטימיים כל עוד שאנשים מקבלים אותם מרצונם החופשי. כשחוקים הופכים לאמצעי דיכוי, אנשים מורדים. חוקים מאגדים קהילות. אנשים יכולים להקטין את מספר החוקים אך חייבים לציית לחוקים הקיימים. אנשים בדרך כלל נשמעים לחוקים לגיטימיים גם כאשר אין כל איום של עונש. חוקים לגיטימיים יכולים להיות שרירותיים עד רמה מסוימת (הגבלת מהירות של 90 ולא 91 קמ”ש), אך הן עדיין נחשבות להגיוניות. אדם אינו יכול לסרב באופן מוסרי או לגיטימי להישמע לחוק, על אף שהוא יכול להתאמץ לשנותו.
יהודים יכולים וצריכים לקרוא לשינוי ההלכה הרבנית, אך כל עוד שלא התפתח קונצנזוס חדש – על היהודים לציית לחוקים העתיקים. עמים עתיקים השוו נכונה עתיקות לאמת: מבחן הזמן הוא הדרך היחידה לוודא שמערכת אכן פועלת. החוק היהודי ששימר את העם היהודי מזה אלפי שנה, הוכח כעובד. היהודים יכולים לשנות אותו לאט, לבחון חוקים חדשים, אך לא לנטוש אותו באופן חסר אחריות או גרוע מכן – להתיר את התעלמותם של יחידים מעמוד השדרה של החברה.