הייתי קול בודד בימין כשהתנגדתי לפלישה לעיראק. האירועים האחרונים בעיראק הפכו גם את השמאלנים לתומכי המלחמה בעיראק. הם טועים.

צמצום מספר ההרוגים והפיגועים בעיראק נראה נהדר, עד לרגע בו אנו מבינים ששיפור נוסף יהיה קשה מאוד להשגה. צבא ארה”ב הביא להתקדמות ביטחונית בעיראק באמצעות שלושה אמצעים: קניית נאמנות קצרת טווח של זקני השבטים הסונים, ניקוי לוחמי הגרילה מתוך המאחזים האורבאניים הנוחים שלהם, ושכנוע איראן שתצמצם את תמיכתה בלוחמי הגרילה. כעת רשימת הפתרונות ברמת המאקרו הגיעה לסופה. מה שנותר ממלחמת הגרילה מייצג את פעילותן של קבוצות קטנות ועצמאיות למחצה, החסרות מדינות שיתנו להן את חסותן ומשוללות ערים מבוצרות. קבוצות אלה הציבו מספר עצום של מטעני צד – 1560 במספר – במשך חודש אוקטובר בלבד.

צבא המהדי, שחלקו הפסיק את פעילותו הצבאית, הוא מליציה ולא קבוצת גרילה. דהיינו, צבא המהדי הוא כוח גדול, מאורגן יחסית, שניתן לפגוע בו. לוחמי הגרילה התוקפים בעיראק כעת הם מטרות קטנות, מפוזרות, ומאימות ברמה של טיפות כספית על הדשא. צבא ארה”ב המצוין עשה כל מה שניתן לעשות במונחים צבאיים. שיפור נוסף אפשרי רק באמצעות עבודת משטרה ומייסרת, ואם לדבר במונחים יותר מציאותיים – באמצעות טרור רחב-היקף מסוגו של סדאם, נגד האוכלוסייה התומכת בטרור.

אפשר ללמוד מהדוגמא הישראלית: אפשר למנוע 95%-98% מהתקפות הטרור, אבל ה2%-5% הנותרים שבסופו של דבר יתרחשו, ישברו את ההתנגדות מצד העם ויובילו לצורך בוויתורים נרחבים. עיראק לעולם לא תגיע לרמת מנע באותה מידה כמו ישראל הקטנה והטוטאליטארית. פיגוע בשוק פעם בשבוע במקום כזה או אחר בעיראק הינו מספיק בשביל להפיל את הממשלה. הטרור הוא זול, פשוט, והמשאבים להפעלתו הם בלתי נדלים.

ברמה הבסיסית, מה יכול להביא לניצחון אמריקני בעיראק? החלפת הבריון הידידותי בדמות הדומה לסדאם הוא תשובה הגיונית, אבל התקשורת האמריקנית לא תקבל אותו בברכה. האמריקנים הפוליטקלי-קורקטים יעדיפו ממשלה דמוקרטית בעיראק החלשה מכדי להתאכזר לעמה. ממשלה שכזו תצטרך להסתמך על השיעים, לדכא את הסונים, או לנסות לאזן בין הקבוצות היריבות כמו בלבנון. המצב הטוב ביותר בעיראק לו יכולה ארה”ב לקוות יהיה בדמות המצב בלבנון, וזה יהיה בלתי-יציב באותה המידה. בהינתן המורדים הקורדים והתמיכה של הערבים מחוץ בסונים העיראקים, המודל הלבנוני לא יחזיק מעמד למשך זמן רב.

הרפובליקנים זקוקים באופן נואש לניצחון במזרח התיכון לפני הבחירות. הם התיידדו עם שד – האייטולות. המיליציה העיראקית תלויה במיקום שימש לה מקום מבטחים ובמימון נרחב, ואיראן סיפקה את שני אלו. הדרך הפשוטה להפחית את הלחימה בעיראק הוא לשכנע את איראן להפסיק את תמיכתה. איראן הסכימה לזאת. ובתמורה למה? תשובה סבירה לשאלה זו היא שהממשל בארה”ב יפצה את איראן על עזרתה בעיראק באמצעות הבטחות ביטחוניות. אמריקה תתמוך בסנקציות חדשות אבל לא תתקוף את מתקני הגרעין של איראן.

סביר להניח שהממשל האמריקני עבד על הסכם עם סוריה על מנת שזו תגביל את כניסת לוחמי הגרילה לעיראק, ושלא היה מרוצה מההתקפה הישראלית על מתקני הנשק להשמדה המונית של סוריה. בכך מקרה, ארה”ב העבירה כספים רבים לסוריה על מנת לחזק את ביטחון הגבול שלה. העובדה שסוריה קיבלה את ההצעה הייתה תלויה ללא ספק בדרישות נוספות כמו רמת הגולן.

וועידת השלום באנאפוליס שרתה הן כסם הרגעה לחברים הערביים של הממשל האמריקני, והן כאמצעי יחסי-ציבור לאנשי בוש.

ה”תגלית” כביכול של מסמכיו של סדאם שערבו אותו החל מהתקפות על ארה”ב דרך טרוריזם ועד נשק להשמדה המונית, היו יעילות באופן מעלה חשד. קשריו של סדאם לאל-קעידה הם מאותו הסוג שיש לאמריקני מהשורה עם מקדונלד: גם אם תרצו בזה וגם אם לא, יום אחד תאכלו שם. אל-קעידה הוא זיכיון מעורפל, לא ארגון. כולם בעולם המוסלמי קשורים איכשהו לאל-קעידה. גם ארה”ב קשורה לאל-קעידה באמצעות תמיכתה במוג’הידין האפגנים ובמורדים האיראנים בבלוצ’יסטאן. פקיסטן, בת בריתה של ארה”ב, קשורה מאוד לאל-קעידה. סוריה עובדת עם פתח-אל-אסלאם בלבנון, הקשור גם הוא לאל-קעידה. ערב הסעודית, כווית, וקטאר מארחות כולן באופן גלוי תאים של אל-קעידה. שירות המודיעין של סדאם פעל ברחבי העולם, החל מפקיסטן, דרך צ’כוסלובקיה ועד אמריקה. ברור שהיו לו יחסים כאלה ואחרים עם קבוצות הקשורות לאל-קעידה. אין צורך לתרגם כל מסמך בשביל לנחש את זה. אין בדבר, עם זאת, ראיה מרשיעה על פי הסטנדרטים של שירותי המודיעין ברחבי העולם.

המסמכים מרשיעים על פי המדווח את עיראק בהתקפות דואר האנתרקס על אמריקה. אז מה? ארה”ב הפציצה את עיראק, השפילה אותה, פטרלה בשטחה האווירי, הטילה עליה סנקציות – ולא ציפתה לכל תגובה? עניין האנתרקס, אם הוא אכן אמיתי, היה התגובה המתונה ביותר שניתן היה לצפות מצידה של עיראק.

תוכניותיה של עיראק לרכוש רכיבים לנשקים כימיים אינן מפתיעות גם הן. איראן ועיראק השתמשו שתיהן בנשקים כימיים, ושתי המדינות צברו נשקים מסוג זה לאחר המלחמה. מפתיע שהמסמך מציג רק את כוונתה של עיראק לרכוש את אותם רכיבים ולא את עצם הייצור שהייתה עסוקה בו. הנשקים הכימיים העיראקים, אם הם בכלל קיימים, הם איום זניח לישראל בהשוואה למאות הטילים בעלי הטווח הבינוני שיש לסוריה, או חמור מכך, פצצות האטום שיש לפקיסטן. הנשק להשמדה המונית שיש לעיראק לעולם לא איים על אמריקה.

מקרה העברת החומר הגרעיני מעיראק לסוריה הוא זיוף. דווח שסוריה קיבלה אוראניום שהועשר רק ברמה נמוכה מאוד, חומר הדומה מאוד לפסולת גרעינית שניתן להשיגה בהרבה מקומות אחרים. העובדה שנראה שההעברה נוהלה על ידי ארגון המודיעין הצבאי של רוסיה, ה-GRU, לאחר מפלישה האמריקנית הוא בושה למודיעין האמריקני. סביר להניח שה-GRU העביר את האורניום לסוריה מתוך מטרות מסחריות בלבד, אבל אפשרי שהאורניום המועשר היה רוסי. במקרה זה, ה-GRU היה זקוק להוכחות ברורות. ניתן לאתר את מקורו העיראקי של האורניום באמצעות החתימה הרדיואקטיבית של הבונקרים בו הוא אוחסן. המסמכים המתורגמים הראו שעיראק אספה ידע בנוגע לתחום הגרעיני – מרחק רב מפיתוח מעשי של נשק גרעיני.

אין כל דרך מכובדת לסיים את המלחמה בעיראק, אבל על ארה”ב לסיים אותה.

כורדיסטאן העיראקית היא הגדה המערבית של טורקיה. היסטורית, זהו חלק מטורקיה, ולאחר מכן נותק מהאימפריה העות’מאנית על ידי בריטניה, שנתמכה מאוחר יותר על ידי ארה”ב והאיחוד האירופי, וכעת הפך לקן צרעות של טרוריסטים. הכורדים, קרובי משפחה גנטיים של היהודים, הם הרבה יותר מתורבתים מהערבים. כורדיסטאן העיראקית היא מקום בטוח ביותר על פי הסטנדרטים של המזרח התיכון והיא נחשבת למדינה מתקדמת בעלת ממשל שקוף באופן יחסי, יש בה זכויות שוות לנשים, ויש בה חינוך סביר. שלא כמו הערבים, הכורדים הם עם הגון ושומר חוק. הם יצרו מדינה שכמוה הפלסטינים לעולם לא יוכלו ליצור. הכורדים דורשים את הטריטוריה השייכת להם על פי כל סטנדרט: הם יישבו אותה מקדמא דנא. יישוב הארץ, עם זאת, לא מאפשר עצמאות באופן אוטומאטי, כמו שלמדו הבאסקים והצ’צ’נים. על קבוצה אתנית להפגין את עצם העובדה שהיא ברת-קיימא ולדרוש את עצמאותה בכוח. כך עושים הכורדים.
הכורדים נתמכים מרווחים שופעים מהכנסות על נפט, והם נלחמים על עצמאותם מאז שנות ה-20 של המאה העשרים. הם נהנים מתמיכה מכיוונים רבים. איראן תומכת בכורדים כדי שיפגעו באיראן, ישראל תומכת בהם בכדי להשיג בסיס אזורי נגד איראן ועיראק, ארה”ב תמכה בהם כדי לחתור תחת סדאם וכיום היא עושה זאת על מנת לחתור תחת איראן. נראה שרוסיה תומכת בכורדים בכדי להציק ליריבתה ההיסטורית, טורקיה. עם זאת, אף אחת מהמדינות לא מעוניינת להכעיס את טורקיה, כולם מתאגדים כנגד האסלאם.
טורקיה אינה יכולה להרשות לעצמה לאבד את כורדיסטאן שלה. אובדן האימפריה העות’מאנית עדיין מחלחל בוורידיה של החברה הטורקית. טורקיה לעולם לא קיבלה את ההפסד המביש של החלקים מקפריסין ליוון. עצמאות לכורדים הטורקים תשפיל את הצבא הטורקי ותוביל להתפרצות גל אסלאמיזם בטורקיה. אמריקה נטשה את הכורדים העיראקים בידי סדאם לאחר שעודדה אותם להתמרד. טורקיה מצפה שארה”ב לא תעשה דבר בנוגע למבצע טורקי רחב היקף בצפון עיראק נגד הטורקים.
ה-PKK וארגוני גרילה כורדים אחרים מכתימים את התדמית הטובה של הכורדים, אבל אין להם ברירה. אומות נחמדות לא מתנתקות ולא מקבלות עצמאות. מכתימים את ה-PKK במכוון. הם לא קבוצה מרקסיסטית אך הם מפעילים עסקים רבים. הם סוחרים בסמים כמו שעשו הבריטים רק לפני שמונים שנה. חוץ מזה, אספקת סמים לאירופה אינה עניין הנוגע ליצירת שווקים חדשים, אלא מלחמה על השווקים הקיימים בכדי להוציאם מידי ארגוני הפשע המאורגן. ה-PKK הועיל לאירופה בכך שרכש נתח נרחב משוק סחר המים: הרווחים מממנים את המאבק הכורדי במקום למממן קרבות של כנופיות רחוב באירופה. אפשר לומר שסחר הסמים של ה-PKK שואב את כל הכסף הכי מלוכלך מאירופה.
הכורדים הטורקים דורשים בצדק מדינה משלהם. אם תמנע מהם מדינה הדבר יוביל לשפיכות דמים נרחבת. ביתור פיסת אדמה לכורדים מטורקיה טומנת בחובה מחיר בלתי מקובל למערב. הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הסוגיה הכורדית היא לנטוש את האובססיה של הממשל האמריקני לביסוס מדינה עיראקית מלאכותית, אותה מדינת “פרנקנשטיין” שחוברה והודבקה על ידי הבריטים. הכורדים חייבים לקבל מדינה משלהם בעיראק. הדבר ייתן להם את התמורה המגיעה להם עבור עזרתם במלחמה נגד עיראק וייצור מקור מבורך של קונפליקט מתמשך בין הכורדים והערבים הטוענים שכורדיסטאן היא שטח ערבי. כורדיסטאן שתמצא בסכנה מתמדת, תהיה בת בריתה של ישראל. כורדיסטאן עצמאית תהיה זהירה יותר ביחסיה עם איראן, כיוון שאיראן היא בת הברית האמינה ביותר של הכורדים נגד עיראק. הסכסוך הטריטוריאלי של כורדיסטאן העצמאית עם טורקיה יהפוך לעימות בית שתי המדינות ולא יגרור את כל המערב למלחמה ללא מוצא שהמערב אינו מעוניין בה. והערבים יקבלו את המסר: אם תסתבכו עם אמריקה, אתם מסתכנים בכך שמדינתכם תקרע לגזרים.

האמריקנים נושאים ונותנים עם איראן אודות גורלה של עיראק. איראן זקוקה להשפעה על השיעים העיראקים – השאלה אם תעשה זאת על ידי תמיכה בארגוני גרילה או במסגרת תהליך פוליטי היא אינה רלוונטית. החזון הטקטי האיראני וזה האמריקני עבור עיראק חופפים: מדינה שלווה יחסית הנשלטת על ידי הרוב. עבור אמריקה משמעות הדבר הוא דמוקרטיה ועבור עיראק – שליטת השיעה במדינה. איראן היא תומכת מקדמא דנה של המורדים הכורדים בעיראק, ולא סביר ששלטון השיעה המושפע כל כך מאיראן ידכא את הכורדים. המיעוט הסוני העיראקי לא מהווה כל בעיה עבור אמריקה ואיראן, ומדאיג אך בממעט את ערב הסעודית ואת מצרים. תוך שהם מספקים את תאגידי הנפט המערביים, הכורדים ימשיכו לשלוט בחלק נרחב של מגזר ייצור הנפט העיראקי, אם עיראק תיפול לתוך תחום ההשפעה של איראן.
הרפובליקנים בארה”ב מתעקשים על כך שיש להישאר בעיראק, בעיקר בכדי לשמור על הסיכוי לניצחון בבחירות הבאות. נסיגה במצב בו הביטחון בעיראק אינו מושלם יחשב ככישלון פוליטי. תסביך הצבא-תעשייה תומך בכיבוש עיראק כתחליף אד-הוק לשוק הנשק של המלחמה הקרה. שחיתות היא סיבה נוספת: מילוני דולרים ברווחי חוזים משלמים את החשבון על פעולות השדולות. השחיתות משתוללת בפנטגון – ולא רק בקשר לעיראק. הפנטגון מאשר מכירות מסחריות לאיראן מתוקף הסנקציות, ופקידי הפנטגון מנתבים את כל הפקודות שלהם דרך קבלנים ידידותיים. כשספק עצמאי זוכה במכרז, הפנטגון מכריח אותו לשתף פעולה עם קבלן המועדף על הפנטגון תחת איום חסימת העסקה. במספר מקרים, הפנטגון אסר על משלוחים חוקיים לאיראן מצד ספקים שלא שיתפו פעולה.
שלוחתה של האימפריה השיעית לא צריכה להפחיד את ישראל. על אף שתורתם של השיעים היא יותר צבאית וממורכזת מאשר זו של הסונים, האיראנים הם יותר מתורבתים ומתקדמים אינטלקטואלית מהערבים. לאיראנים נמאס מהאייתולות והם הופכים במהירות לחילונים, בעוד שמצרים נסחפת בגל של פונדמנטליזם דתי. שלא כמו המצרים, האיראנים הם ידידותיים כלפי היהודים: הקהילה היהודית הגדולה והמרוצה היחידה בעולם המוסלמי נמצאת באיראן. חזבאללה, בן החסות של איראן, אינו שואף להשמיד את ישראל, והחמאס דבק במטרה שכזו רק באופן נומינאלי. האימפריה השיעית תכניס את הערבים למרוץ חימוש שיוביל אותם לפשיטת רגל, ובכך תציב את כוונות הנשק של הערבים על טהרן ולא על תל-אביב. הווהאבים וקיצונים סונים אחרים ילחמו בשיעים ולא ביהודים – מלחמה באחיך הקנאים פשוטה יותר מאשר מלחמה בישראלים, וקנאים בדרך כלל שונאים האחד את השני יותר מאשר שהם שונאים אויבים חיצוניים.
פיגועי ההתאבדות בעיראק לא יפסיקו אלא אם כן אמריקה ואיראן יישבו את העניין ביניהן. יידרשו מהממשלה העיראקית שנים בכדי ליצור מחדש את השילוב של סדאם של בגידה הפושה בכל רמות השלטון ואכזריות כוללת. אמריקה קיבלה את הימצאותם של נאצים לשעבר ואפילו קציני אס-אס לשעבר (דוגמת שלייר) כפקידים בכירים בשם היעילות, אך טיהרו את הבירוקרטיה העיראקית מחברי הבעת’ הנחמדים הרבה יותר. הממשלה העיראקית תעדיף פיגועי התאבדות עיתיים על אובדן התמיכה האמריקנית וסובסידיות על פשיטות מתוקשרות על אזרחים תומכי גרילה. הממסד העיראקי מסכים לרמה נסבלת של פיגועי התאבדות כאמצעי לשכנע את ארה”ב שתעביר יותר תקציבים ונשקים.
בניגוד לטענותיו של בוש, דמוקרטיה לא יכולה לתפקד תחת אש. רומא העתיקה מינתה דיקטאטורים בעיתות חירום, ומדינת המשטרה ישראל היא דמוקרטיה רק בהגדרתה. הפצצות בשווקי עיראק מפריעות לכלכלתה, כך גם החטיפות העיתיות. האוכלוסייה העיראקית עייפה מחוסר הביטחון והם יעלו עוד סדאם לשלטון. ההיסטוריה מכירה דרך בה ניתן להתנגד למלחמת גרילה ללא פגיעה נרחבת באוכלוסייה: יחידות מוות צבאיות למחצה. הרעיון הנסתר הוא להתמודד במיקרו-איום ברמת המיקרו ללא בחינה משפטית. כמו שישראל ממנה את צבא דרום לבנון בכדי שיפעל נגד אש”ף (ושאותו היא צריכה לממן בכדי שיפעל נגד החיזבאללה), עיראק יכולה לעודד ארגונים צבאיים למחצה שלא ניתן לקשרם באופן ישיר לממשלה בכדי להשמיד את המורדים. בהעדר מקום מבטחים וגיבוי חזק, ארגוני הגרילה ייעלמו, על אף שברמה הראשונית הן ינסו להגדיל את היקף ההתקפות בכדי לעלות לכותרות – פיגועי משאיות תופת גדולות יותר מאששות את המגמה הזו.
בעיות הביטחון של עיראק ניתנות לפיתרון - לא לפתרון מידי, אלא רק כתוצאה של שחיקת ארגוני הגרילה. נוכחות חיילי ארה”ב בעיראק מגבירה את הבעיה במקום לפתור אותה. מורדים רבים השמחים להלחם באמריקנים לא יתעניינו במלחמה בעיראקים: ערעור החוק והסדר הנכפה על ידי ארה”ב בעיראק מביא לתהילה הרבה יותר ממרד בלתי מורגש נגד עוד שלטון מוסלמי מושחת, הכול מחוץ לעינה של התקשורת. איראן/סוריה וערב הסעודית אינן יכולת במישור הפוליטי להפסיק לתמוך בארגוני הגרילה בעוד שכוחותיה של ארה”ב נמצאים בעיראק. יכול להיות שלא יפסיקו לתמוך בהם גם לאחר שארה”ב תיסוג. הנסיגה האמריקנית מעיראק לא תתקן את המדינה, אך הכיבוש האמריקני מדרדר את המצב.
בסביבה הנוכחית של תקשורת סוערת ושל ויכוח פוליטי המשרת את עצמו, הפינוי נראה כאפשרות מכובדת עבור עיראק. החיילים האמריקנים מתים והורגים לחינם, ללא כל סיבה. העניין הוא שמלחמות מסוג זה הן גרועות יותר בזמן בו האומות מוכנות לאסוף את נחישותן ולהתעלם ממספר ההרוגים בקרב חייליהם, חיילי האויב ואזרחים. התחלת מלחמה בעיראק שאינה הכרחית עבור העם האמריקני קבעה מראש את נפילתה של בגדד למצב של מרד פרו-איראני. אם העניינים יסתדרו, החוויה הקשה של עיראק תראה יותר מסודרת מזו שהתרחשה בסייגון.

הנה עוד שלוש מאות מוסלמים נהרגו אתמול בעיראק. כמעט 4000 - מתחילת נובמבר. מה איכפת לנו. זאת מלחמת-אחים שלהם. סדאם שם קץ לכל העימותים בין הכתות השונות. רודנותו האכזרית והנוקשה הייתה הכלי היעיל היחידי לעצירת הקרבות. ברגע שכוחות השלום האמריקנים הדיחו את סדאם הכול התחיל מחדש.
לארה”ב לא צריך להיות איכפת מהטבח הזה. עיראק פגעה בקהילה הבינלאומית בסירובו לאפשר ביקורת על האמל”ח שלו וקיבל את גמולו. כעת הפסקת האלימות היא בעיה פנימית של העיראקים.
ליציבות השלטונית בתקופת רודנותו של סדאם היו יתרונות, אך על המערב לזהות את הפנים החיוביים גם במצב הנוכחי. מלחמת-אחים במדינה מוסלמית גורמת לאבידות בנפש ומדללת את האמצעים של הקיצונים האיסלמים ומוציאה אותם ממעגל האיום על החברה המערבית.
לעתים קרובות מדיניות קיצונית, לכאן או לכאן, עובדת, ומדיניות מתונה לא מביאה תוצאות. כעת ארה”ב מבצעת בעיראק מדיניות פשרנית – לא דיקטטורה ולא “הפרד ומשל”. זה מצב בלתי אפשרי. הממשל הדמוקראטי-ליברלי הינו חלש מכדי להתמודד עם האלימות. לעומת זה האלימות המתרחשת כעת בעיראק לא נחשבת על ידם ליוצאת דופן – הם איבדו הרבה יותר במלחמה חסרת התוחלת עם איראן.
ארה”ב לא מסוגלת להשליט סדר בעיראק. צבאה לא מיומן לבצע משימות שיטור. ניסיון לבצע שיטור מטיל דופי בצבא ארה”ב, וגורם לרושם של הפסד למרות שהפעולה הצבאית בוצעה בהצלחה.
כדי לדכא את האלימות ארה”ב צריכה לקחת צד בסכסוך. השכנת הסדר בעיראק פירושה השתלטות של השיעים. עם יהיו בחירות השיעים ינצחו. היוצרות הציר השיעי של עיראק-איראן לא בא בחשבון מבחינת ארה”ב, וגם המדינות הסוניות יתנגדו לכך בתוקף.
התערבותה של ארה”ב בכל פרטי הלחימה בוייטנאם זכתה לביקורת רבה בזמנה, והיא מגונה גם כעת. השגריר של ארה”ב בעיראק הוא האישיות הכי פחות מתאימה לביצוע המשימות בעיראק השיעית.
בעת הפלישה לעיראק היה צריך להשאיר את הפוליטקלי-קורקטיות בבית. אחת מהדוגמאות המשעשעות – החיפושים אחר החייל “הנעדר” שהתברר כמוסלמי-אמריקני שהלך לבקר את אשתו העיראקית. ההיגיון הבריא אומר שאת אחמד אל-טאייה היה צריך לעזוב במישיגן. לאסור להתחתן עם המקומיים הוא עוד צעד מתבקש. בכל מקרה – אחמד אל-טאייה הוא עוד אבידה אמריקנית בעיראק אך זו לא ראויה לחיפושים.

הסיבה למלחמת ווייטנאם הייתה מדיניות ההרתעה האמריקנית. כל עוד זה היה מועיל האמריקנים המשיכו להלחם. המלחמה בעיראק כל כך חסר תוחלת, נעדרת מטרות פוליטיות, נמשכת באטיות והססנות כה ברורות עד כדי כך שהאמריקנים לא רוצים להמשיך בה: אפילו המחיר המועט ו-3000 אבידות בנפש זה יותר מדי בעד השום-דבר.
עיראק היא כנראה לא הבעיה העיקרית של הרפובליקנים. בוש פגע באמון בוחריו בכל התחומים: ההגירה הלא חוקית, המדיניות החברתית, הורדת המיסים, אך הכי הרבה ביקרו את הצמיחה הכלכלית האיטית. באותה מידה אהבו את קלינטון על גן-העדן הכלכלי בתקופתו עליו לא הייתה לו כל זכות.
הדמוקרטים לא יצאו מעיראק מהר – הרי הרפובליקנים לעולם יטענו ש”היינו כה קרובים לניצחון” ולהשכנת הדמוקרטיה מעיראק.
ספק אם הכורדים ייזכו למדינה עצמאית. הקמת כורדיסטן העצמאית תגרור התקוממות הכורדים הטורקיים אשר יחפצו להתאחד עם אחיהם העיראקיים בצירוף כל השטחים שבהם הם מחזיקים כעת. טורקיה הייתה יכולה להסכים להקמת כורדיסטאן בתנאי העברת כל הכורדים משטחה, אך אין מי שיסכים לכך. איראן גם תעדיף את עיראק הגדולה הכוללת את שטחי הכורדים.
על כל פנים, החגיגה בעיראק יכולה עוד להמשך.

הפרשנים החמיצו משהוא ברעיון שהעניק אחד מלוחמים העיראקים ל”אל-ג’זירה”. הלה דרש להכיר בלוחמי הגרילה העיראקים כנציגים לגיטימיים של העם העיראקי. בזאת הוא הודה בכך שהוא עצמו – חבר גרילה. למרות זאת הוא קרא לחזור ולהכיר במפלגת “הבעת’” ואת צבאו של סדאם. כעת לוחמי הגרילה התמזגו עם שארית של צבאה של “הבעת’” ומתכוונים להציג את “הבעת’” כאגפה הפוליטי. הדיקטטורה של סדאם הייתה חילונית. ההנהגה החדשה תהיה דתית. כמה שמהר יותר ארה”ב תשקם את צבא “הבעת’” כך היא תהיה פחות פונדמנטליסטית.
לוחמי הגרילה סומכים על “הבעת’” כי הם מאמינים שרק היא מסוגלת לעצור את האלימות בעיראק, ואף ארגון אחר לא יוכר על ידי אחרים. ניסיונותיה של ארה”ב להקים ארגון כזה מטעמה נועדו לכישלון.
שיטות הלחימה של צבא “הבעת’” נגד המורדים העיראקים הם היחידים היעילים. הומניזם, דמוקרטיה ומשפט צדק הם מושגים חלולים בתודעה העיראקית. אם אמריקנים רוצים לזכות באהדה של המוסלמים הם צריכים להשליט את הסדר על ידי מאסרים המוניים, עינוים, הוצאות להורג פומביות, הרס מחנות הגרילה ודיכוי ההפגנות האנטי-אמריקניות על ידי הפעלת כוח רב. העדר כל אלה מוריד מכבודה של ארה”ב בעיני העיראקים.
כדי לפתור את המצב צריך להכיר במספר עובדות. רק מדינות עשירות מקבלות את הדמוקרטיה הבזבזנית. מדינות עניות מעדיפות את הדיקטטורה הבטוחה והזולה. ארה”ב לא יכולה להליט את הדמוקרטיה בעיראק לפי רצונה. האמריקנים גם לא מסוגלים לשלוט בעיראק לאורך זמן. היורש הראוי היחידי יכול להיות שליט עיראקי צבאי שידכא את ההתנגדות הדתית הרדיקאלית או שיופל על ידי המתנגדים. ארה”ב צריכה מעיראק שלושה דברים: אי-הפצה של הטכנולוגיה הגרעינית, העדר מחנות אימונים של אירגוני גרילה והספקת נפט סדירה. על ארה”ב לבצע השמדה מהירה וטוטאלית של מחנות האימון, להרוס מספר מחוזות עוד מספר מבצעים אלימים יעילים. לאחר מכן היא יכולה להחזיר לשלטון את “הבעת’” בכינוי אחר כל שהוא בתנאי שיחתמו על התחייבות לאי-הפצה של הטכנולוגיה הגרעינית, הפסקת התמיכה בטרור הבינלאומי – ולחזור הביתה.
שיטה אחרת לפתרון של הבעיה העיראקית הוא ביתורה של המדינה. מדינה הזאת לא קיימת ממילא. הגבולות ההיסטוריים הם לא מקריים ומשקפים את מאזן הכוחות. עיראק היא תוצר מלאכותי של המדיניות הקולוניאלית. אז ניתן חלק מעיראק לאיראן תמורת הפסקת התוכנית הגרעינית ואת השאר נחלק בין סעודיה וטורקיה (או כורדיסטן).
מקיאוולי צדק רק חלקית באומרו שאנשים חופשים אינם ניתנים לכיבוש. החינוך להכנעה מתבצע לאורך דורות. התארגנות החברה הוא תהליך ייחודי שאינו נלמד משנה אחת. השבטים העיראקים לא יישמעו לשלטון ריכוזי. כאלה הם היחסים בין פקיסטן ופשאוואר. אם הטורקים יקבלו הסדר כזה עם הכורדים – טוב, אם לא – בידודו של האזור הבעייתי הוא פתרון היחידי שיישאר.
וגם – תפטרו את הברנש שכינה את המדיניות ארה”ב בעיראק “טיפשית”: הוא בגד בחיילי צבא ארה”ב הנלחמים והמתים בעיראק.