ציביליזאציה שמסוגלת לפוצץ מטען גרעיני שהפטרייה הרדיואקטיבית שלו עולה לגובה של 65 קילומטר – כנראה השתגעה. יותר מדי מדינות השיגו או עומדות להשיג את היכולת הגרעינית. היא מתפשטת בפשטות כאשר מאמינים ללוב שהיא פירקה את מתקניה האטומיים, כשמעריכים שצעדים כלכליים מסוגלים להשפיע על כוונות גרעיניות של איראן או צפון-קוריאה, שמתעלמים מהפוטנציאל האטומי של פקיסטאן או מהנשק הלא מוערך שבידי רוסים. חברות אנושיות משתנות כל הזמן, ודינאמיקה חברתית היא הדבר היציב היחיד העולם. יציבות מערכות כאוטיות מושתתת על הזניחות הסטטיסטית של כל המנודות האפשריות. הופעתם של מרכיבים בעלי אנרגיה גבוה מערערת את יציבות המערכות. ציביליזאציה שורדת את המלחמות קונבנציונאליות רחבות מימדים. נשק קונבנציונאלי מופעל לאורך זמן והחברה מסתגלת אליו על ידי הבנות מוקדמות ופעולות הגנתיות. מכה גרעינית פועלת מיד ועלולה לערער את החברה עד כדי חיסול היכולת להתאושש.
מדינות גדולות מסוגלות לעמוד בפיצוץ אחד או שניים. פיצוץ או שניים יכולים אף לגבש את האומה: אזרחים יהיו תלויים בממשלה ויאמינו שהצבא מגן עליהם. אחרי מספר רב של פיצוצים אטומיים – ע”פ התסריט הרוסי – רוב שיטחה של המדינה יישאר ראויה למחית האדם אך המערך המדיני ייהרס. בני-אדם מתגבשים במדינות בעיקר מטעמי ביטחון, והתקפה אטומית מסיבית תערער את אמינות המדינה המותקפת בעיני אזרחיה. יותר מזה – האזרחים יעריכו שמדיניות הממשלה גרמה למתקפה הזאת. ארה”ב תישאר שלימה יחסית מבחינת שיטחה אך לא תשרוד כמדינה. מכות אטומיות יכולות להיות לא מסיביות אלא תדירות. מספר מטענים גרעינים מתוצרתה של צפון-קוריאה שיוברחו לארה”ב ויופעלו זה אחר זה בעת הביקורת בגבולותיה יגרמו לא פחות נזק מבחינה חברתית מאשר התקפות על ידי הטילים הרוסיים. כך גם סדרה קצרה של פיצוצים כאלה היו גורמים לסיומו של הסכסוך הערבי-ישראלי לשמחת כל העולם המוסלמי.
חוץ מפצצות שאולי נגנבו, מצבור הנשק האטומי של רוסיה מתפרק לו במחסנים בבטיחות יחסית גבוהה. צפון-קוריאה לא תתקוף את סין. הפוטנציאל הפקיסטאני בקושי מספיק כדי להרתיע את הודו. לאיראן אמביציות אזוריות בלבד. הנשק האטומי בזמן הקרוב ישמש רק פעולות טרור. לא נשקפת סכנה של מלחמת עולם גרעינית שתשמיד את הציביליזאציה - חוץ מציביליזאציה אחת – יהודית, המרוכזת בישראל.
ארה”ב היא אימפריה חזקה. אימפריות חלשות לא מאריכות חיים הרבה מעבר לחיי מקימיהן. אורך חיים של אימפריות תלוי בהסכמה – פחות או יותר חופשית – של נתיניהן. האימפריה הרומית הגדולה שרדה כל עוד הייתה חיונית מבחינה תרבותית ופוליטית למדינות המרכיבות אותה. כך גם ארה”ב. חבל אם אמריקה תיפול אל ידיהם של הברברים. מרוץ החימוש האטומי של אסיאתים הוא תופעה חיובית. אם האסיאתים ישתמשו בנשק גרעיני במלחמות ביניהם, ואזרחי אירופה ואמריקה יתרגלו לשמוע את הדיווחים של התקשורת על פיצוצים אטומים זה יחליש את ההשפעה המערערת של מכות גרעיניות אפשריות בשטחם.
אל תפחדו מפיצוץ אטומי – הוא יתרחש. ההרס לא יהיה משמעותי: פצצה בעוצמת הירושימה הרסנית רק ברדיוס של 500 מטר אם היא מתפוצצת על הקרקע. יש לעודד בניה נמוכה, פזרו את אוכלוסיה והוציאו את משרדים חיוניים לפרברי הערים. תל-אביב, חיפה, אשדוד, ניו-יורק, לוס-אנג’לוס וגם לאס-וגאס (במקרה שטרוריסטים יהיו מהזרם הפונדמנטליסטי) - הם המטרות המועדפות של הטרוריסטים. אנשים צריכים להיות בעלי נטייה להתאבדות כדי לבחור בערים כאלה למקום מגוריהם.
מתקפת ה-9\11 הכריחה את שלטונות ארה”ב לחשוב על תגובה הולמת. תגובה הולמת צריכה להיות מחושבת היטב כפי שכל מבצע צבאי מצריך הכנה. ארה”ב צריכה לתת רמז עבה שהיא לא תחפש אשמים נקודתית לכל התקפה אלא תראה את כל המדינות המפיצות נשק אטומי כאחראים ותכה בהם. השמדת בסיסי היכולת הגרעינית של אויביו על ידי המערב תחשב לתגובה הולמת.

רוצח שוחרר בערבות עצמית. כעבור זמן קצר נודע שהוא מתרברב ברובה החדש שרכש. בית-משפט הטיל עליו סנקציה חמורה: נאסר אליו לקנות “Lexus” עד שהוא ימכור את הרובה. בצורה הזאת העניש האו”ם את קוריאה הצפונית. איסור הרכישה של מטוסים וטנקים על ידי צפון-קוריאה הוא מצחיק: אין לה אמצעים לרכישות כאלה.
התוכנית הגרעינית הצפון-קוריאנית ממשיכה להתפתח. היא תוכל להסתדר ללא אספקה נוספת שבמקרה הצורך יכולה להגיע דרך פקיסטאן שאת מטוסי השכר שלה אין לאו”ם סמכויות לבדוק. ביקורות בנתיבי הסחר יכולות למנוע יצוא של נשק קונבנציונאלי מצפון-קוריאה אך אין לכך משמעות. לא כל המדינות יערכו את ביקורות כאלה ולא יהיה לקוריאנים כל קושי להערים עליהם. חברות חסרות ערכי המוסר מרוסיה וסין יספקו לצפון-קוריאה את חומרי-הגלם לפיתוח הגרעיני. השוק העולמי רחב מדי בכדי למנוע את התופעה הזאת. גם הקפאת הכספים של חברו-ספקיות לתוכניות המיליטנטיות של הצפון-קוריאנים אינה מועילה – העברות הכספים דרך חשבונות בחוץ לארץ לוקחות שניות. עד שהשלטונות יחליטו לעקל את החשבון – החשבון כבר לא קיים.
החלטת האו”ם שאינה כוללת כל סנקציה כלכלית ממשית ולא את איום השימוש בכוח – ניצחון מזהיר של צפון-קוריאה.

אסד – הדיקטאטור שממנו כדאי ללמוד
ברעיון שהעניק לאחרונה לרשת בי.בי.סי הפגין הדיקטאטור הסורי בשאר אסד את חוכמתו הכבירה. בערמומית הערבית האופיינית הוא גינה את “כל ההתקפות על האוכלוסיה האזרחית החפה מפשע”, והוא בוודאי התכוון לכך לא שרק אוכלוסיה שלווה מותקפת אלא גם אלה שתומכים בכוחות ההתנגדות לכיבוש אמריקני מותקפים. העולם המוסלמי הבין את הרמז והכה כפיים. המערב לא הבחין ברמז והצטרף לחגיגה.
אסד הצהיר שהוא מוכן לשאת ולתת עם ישראל באמצאות מתווך ניטראלי. ברור שמתווך כזה לא קיים ולכן לא צפוי כל משא ומתן. ובכל זאת למה לו לבקש את המתווך? כייוון אסד יודע שישראל אינה מוכנה לוויתורים שהוא דורש והוא זקוק לאמצעי-לחץ גס. אכן, עמדה נוחה לתחילת המשא-ומתן!
אך אין באמת על מה לדבר. סוריה עצמה אינה צריכה מישראל דבר חוץ מתיקוני גבול מזעריים. ככל הנראה אסד ימשיך במסווה של משא ומתן ללבן את האיבה כלפי ישראל ולהציג את העמדה הערבית המסורתית: חלוקת ירושלים, זכויות השיבה של פלסטינים ופיצויים לערבים מהכובש הישראלי האכזרי.

אסד אינו זקוק למתווך כדי לדון על הנושאים שבאמת הגיע זמנם להיות נדונים: על עזיבתם של הערבים את ישראל כפי שהיהודים בעבר הלא רחוק עזבו את סוריה, על שילומי פיצויים על כל הרכוש היהודי הנשדד, ופיצויים לישראל על המלחמות שסוריה יזמה נגדה והפסידה.
אסד פרגמאטי ולכן מאוד מודאג מהדוקטרינה של מכת המנע הישראלית. הוא לא שכח את 1967. אולם, למה לו לדאוג – הרי איום במכת מנע לא מהווה תוקפנות אלא הרחקה של התוקפנות האפשרית של הצד השני? אסד מעוניין באפשרות לרכז את כוחות הצבא שלו בקרבת גבולות ישראל כדי מה – לשלוח אותם חזרה הביתה? ודאי שעל מנת לתקוף את ישראל!
אסד קורא לעולם ליישם את החלטות האו”ם. הבעיה היא שכל צד מפרש את החלטות האו”ם אחרת ואף אחד לא מתייחס ברצינות להחלטותיו. אסד בטוח שארה”ב הכריזה על סוריה כמדינה תומכת בטרור כדי להימלט מאחריות. מדובר כנראה בכך שארה”ב מנצלת את המוסלמים המסכנים (אולי על ידי רכישת יותר מדי נפט מהם?) ובכך שהחיזבאללה יונק מזעמו של העם ולא מסובסידיות סוריות.
אסד מנסה ללמד את המערב הגינות: “כל עוד שהחיזבאללה זוכה לתמיכה בעם אתם חייבים לנהל איתו יחסים”. ומה לעשות עם ההצהרות הליבראלים על “העם הלבנוני שחיזבאללה מחזיקה כבני-ערובה”?
אסד הוא דיקטאטור מנוסה, שועל פוליטי הרגיש לרחשי הלב של ההמון יודע שחשובה פופולאריות ולא הפלטפורמה פוליטית. לעומתו המערב נוטה לתמוך באישים עלומי שם , ולהתעלם מקבוצות פופולאריות אך עוינות כמו החמאס.
אסד מסרב לנתק את קשריו עם החיזבאללה ואיראן. הוא מבין ששלום – תוצר של כוח וניצחון ולא של הפגנת חולשה, של וויתורים ונסיגות. אסד נמצא בעמדה אסטרטגית טובה יותר מישראל או ארה”ב. סוריה ממילא מנודה בעולם, אין לה מה להפסיד, אך יש לה הרבה מה להשיג. כל עוד בעלי בריתו – איראן והחיזבאללה – מנצחים, אסד יכול לא לדאוג לשלטונו.
אסד הוא מנהיג מהסוג החדש: משכיל ומנומס, אך החלטי וחזק. הוא יודע שאסור להתעלם מדעת הקהל. טיפוסים כאלה הופיעו לאחרונה בחברות ערביות רבות. ככזה הוא הרבה יותר מסוכן מאשר אביו..

המערב מאיים באופן מהוסס על צפון-קוריאה. טוב שזה לפחות קצת מטריד את הקוריאנים. הם מאיימים בניסוי גרעיני נוסף. טוב: ככל שיהיו יותר ניסוים כך יישאר פחות למכירה. והקומוניסטים מאוד רוצים למכור, הם זקוקים נואשות לכסף. תמונה של הרוסטרטוס עדיף מכלום.
צפון-קוריאה פירשה את הצעד הפוליטי מובהק כהכרזת מלחמה. ע”פ הכללים הבינלאומיים פעולות המערב לא נחשבות לקזוס בלי (עילה למלחמה). צפון-קוריאה לא מעוניינת במלחמה וכלכלתה לא מסוגלת לעמוד במצב חרום. ברם אם היא מכרה את הנשק הגרעיני לטרוריסטים היא חייבת להצטדק.
אם צפון-קוריאה לא רוצה להיות מואשמת בשימוש בנשק אטומי ראשונה יהיה נבון מצידה להכריז על מלחמה הגנתית. לפי התסריט הזה צפון-קוריאה, בצוותא עם טרוריסטים-מוסלמים, לא יוזמת את המלחמה הגרעינית נגד ארה”ב אלא מתגוננת. הקוריאנים באיומיהם ב”צעדים פיזיים” ודאי מתכוונים לסיוע לטרוריסטים בעת מלחמה ולא בהתקפה אטומית על ארה”ב.

חוסר ההיערכות לתרחיש הנוכחי הוא אבסורדי. לא התבצעה הערכת מצב לקראת תסריט כה צפוי כמו ניסוי הגרעיני הצפון-קוריאני. אין טעם לשכנע את צפון-קוריאה ואת איראן לנהל משא ומתן: האומות בדרך כלל לא נכנעים לאיומים. הכלכלה הסגורה של צפון-קוריאה מחוסנת מפני הסנקציות: כמה מליוני אנשים ימותו מרעב – אז מה? להפך – הילדים שיורעבו למוות ישמשו ליחסי הציבור של הקומוניסטים: מוות כתוצאה של הסנקציות הבינלאומיות. התקשורת תתעלם מהסיבות האמיתיות שהוא חוסר היעילות בניהול חוות המדינה ה הקוריאניות. הפסקת הסיוע ההומניטארי לקוריאה גם היא לא יעילה: קוריאה יכולה לקבל סיוע תמורת אספקת הטכנולוגיה הגרעינית. השעיה של הסיוע לא עצרה את התוכנית הגרעין של פקיסטן.
בניסוי הקוריאני תמוהה העצמה נמוכה: 0.4-0.6 קילו-טון. קיימות שתי אפשרויות: תקציב דל או הרכבה לקויה מאוד. האפשרו השנייה יותר סבירה: ספק אם הקומוניסטים שמו להם מטרה להיכנס להיסטוריה על ידי הניסוי הגרעיני הזול ביותר. גם פרק הזמן הארוך מאגירת חומר הגלם הגרעיני עד הניסוי מעיד על בעיות טכניות גדולות. אם כך – לקוריאה אין עדיין פצצה גרעינית וארה”ב עוד יכולים לבלום את התוכנית הקוריאנית.
המצב גרוע יותר אם קוריאנים החסכוניים שקדו על פיתוחו של ראש נפץ גרעיני טאקטי דומה ל- W-72 האמריקני בעוצמה 0.6 קילו-טון. מדינה הענייה כמובן תנסה להפיק מקסימום פצצות מכמות מוגבלת של חומר גלם. הקונים – טרוריסטים – גם מעדיפים נשק קומפקטי. במשך זמן רב הדיוק בהרכבה הייתה הבעיה העיקרית ביצור ראשי נפץ גרעינים זעירים. לצפון-קוריאה יש בלי ספק את הטכנולוגיה הדרושה. לאחר הפיצוץ התת-קרקעי מתעוררת השאלה הלא נעימה הזאת. לצרכי יחסי-ציבור עדיף ניסוי מעל הקרקע. אך אם צפון-קוריאה עובדת על פיתוח ראשי נפץ זעירים וזקוקה לאיזוטופי טראנס-אוראניום – הפיצוץ התת-קרקעי הוא הדרך להשיגו.
במצב הזה משאים ומתנים הדיפלומטיים הם חסרי תועלת. אפילו אם צפון-קוריאה תסכים לביקורת בינלאומית במתקניה הגרעינים – מי יודע כמה חומרי גלם כבר יוצרו, והוחבאו בציפייה לקונים פוטנציאלים? מתאימה כאן המדיניות של המקל והגזר: השמדה של כל מתקני הגרעין הקוריאנים ובד בבד ההצעות לרכוש ממנה את כל חומרי הגלם במחיר מופקע.
התוכנית הצפון-קוריאנית הייתה תלויה בשיתוף פעולה עם פקיסטן. לפני זה עזרה סין לפקיסטן לפתח את הנשק הגרעיני כדי להזיק ליריבתה – הודו. גם רוסיה היא אויבתה של סין וסין תתמוך בהשגת היכולת הגרעינית על ידי מדינות אסיאתיות - היא כבר עזרה לאיראן. המדיניות ההססנית של ארה”ב כלפי סין אינה מובנת. צבא סין אינו נחשב כלל וכלל. ארה”ב מסוגלת וחייבת להעניש את סין על הפצת הנשק הגרעיני על ידי מכת חיל האוויר שלה על מתקניה הגרעיניים של סין. סין חוששת יותר מכל מהמהומות הפנימיות: מדינת ענק מתפוררת כל מספר מאות שנים בודדות. סין לא תשיב במתקפת נגד משלה ותלמד את הלקח.
כשנתקל אלכסנדר מוקדון בבעיה בלתי פתירה הוא חתך את הקשר הגורדי. המערב צריך לשקול את הגישה דומה בהתמודדותו עם התוכנית הגרעינית הצפון-קוריאנית.

הימצאותו של הנשק הגרעיני בידי צפון-קוריאה יוצר מצב די רציני. הסינים, לראשונה, פוחדים. שלא כהרגלה, במקום קריאות ההרגעה כלליות סין פרסמה אזהרה חמורה לצפון-קוריאה להימנע מניסוים גרעיניים.
צפון-קוריאה נשמעה לאזהרה הזאת אך כמובן המשיכה בניסוים. בקוריאה הקומוניסטית אין נפט, אין שחורים מנושלים, אין סכסוכים טריטוריאליים בלתי פתורים. למנהיגיה משעמם לדכא את האוכלוסייה המקומית. אך כמו כולם הם מבקשים תשומת הלב. הם לא זקוקים לכסף, הם חיים בגן-עדן יחסי, זאת אומרת יחסית לרמת מחייתם של נתיניהם, והם מחפשים גירויים. כך היה גם עם הממשל הסובייטי כאשר אימפריה שלהם הייתה על סף הגסיסה – כשהכול הפסיקו להתייחס לאיומיהם הם החליטו להעמיד את הקומוניזם למכירה.
הדיפלומטיה היא אומנות הגמישות. כלפי אומות אחדות עדיפה עמדה בלתי מתפשרת, עם אומות אחרות זה לא יעבוד. צפון-קוריאה היא אחת המדינות שלא ניתן להחרים, היא בעצמה סגורה ומסוגרת. אפשר להגיב בחרם על איראן עקב האיום הגרעיני שלה – הרי איראן תלויה ביצוא הנפט. על צפון-קוריאה צריך להשפיע על ידי תשומת הלב, הפתיחות. הקפאת הנכסים האיראנים היה צעד חסר טעם אך הכרחי. להקפיא את הנכסים הצפון-קוריאנים הוא צעד לא נכון. סין וקוריאה הדרומית הם מדינות שפוחדות ממנה ולעולם ימשיכו בדו-שיח עמה.
האיומים האמריקנים עליה הם ריקים מתוכן – הדבר היחידי שאפשר לעשות הוא להפציץ את הכורים הצפון-קוריאנים, את כל המעבדות הגרעין שלה ואת כל שטחי האימונים של צבאה. ולאחר כל אלה נשאר פלוטוניום בידי צפון-קוריאנים, ואותו ניתן למכור. והם היו מוכרים אותו. האייטולות האיראנים הם פסיכים, אבל פסיכים מוכרים וניתנים לחיזוי. הם ישתמשו בפצצה הגרעינית כדי לסחוט את ארה”ב, על מנת לתפוש הובלה בעולם המוסלמי, ויפציצו רק את ארה”ב וישראל. יכולות להתעורר בעיות עם ההנהגה הצפון-קוריאנית כיוון שהיא חסרת עקרונות לחלוטין – הם ימכרו את הפלוטוניום לכל המרבה במחיר. תגידו בכנות: “אנחנו מחכים להיווצרות המטריה המדינית בעלת נשק גרעיני מעל החזבאללאה והחמאס”, כמו בריה”מ שתמכה במצרים ב-1973. העולם לא מוכן להתמודד עם תאגיד הפשע חמוש בנשק גרעיני. ארגוני טרור או פשע רבים יכולים להשתתף ברכישת הפלוטוניום הקוריאני במיליארד דולר או בסכום דומה. גם בוש הקאובוי לא ימנע את זה.
יש לפתח גישה דואלית. קודם כל צרו רשת בטחון. הציעו לצפון-קוריאנים את רכישת הפלוטוניום שלהם. תעלו את המחיר לרמה שאף אחד אחר לא יציע – מיליארד דולר עבור כל פאונד. אפילו שני מיליארדים. ההצעה צריכה להיות בשם האו”ם וארה”ב, ואותה הצעה מצד השוק השחור במזומן.
ארה”ב צריכה לתת את הצעה הכי טובה ולהתחיל בהדברות עם צפון-קוריאה. הדברות בסגנון נעים ונחמד. נסו לפתוח את המדינה הזאת. אוויר החופש שבר את המשטר הקומוניסטי ברוסיה. את בריה”מ הרסו קוקה-קולה, ג’ינס וג’אז ולא רק מרוץ החימוש. עם זאת, הדבר דורש דיפלומטיה גמישה.

מנהיג החמאס אסמעיל הניה הצהיר שלא יעמוד בראשות הממשלה שתכיר בישראל. הצהרה ברורה וחד-משמעית. ואפילו אם נצליח לסחוט ממנו “כן” מהוסס מה יהיה ערכו? הם ימשיכו לשקר ולחפש דרכים להזיק לישראל. הרי על הערבים לא רובץ עומס כללי האתיקה כמו על בני תרבויות שפיתחו אותה במשך דורות. הערבים היום הם כמו האירופאים במאות הביניים - ערמומיים, רמאים ולא מקיימים הבטחות. אפילו אם הם יחתמו על הסכם שלום עם ישראל הם ימשיכו לחפש רגע מתאים להכות בישראל.
מנהיגי ערב לא מייחסים משקל רב להבטחות של עצמם אך מבקרים את ההסכמים שנחתמו על ידי קודמיהם או על ידי אויביהם הפנימיים. באוסלו, ישראל השיגה הסכם שלום אומלל עם ערפאת – החמאס דחה אותו. לישראל היה הסכם מוכן לחתימה עם לבנון ב-1983 שאיבד את תוקפו לאחר שנה. הפלסטינים יצטרכו לתת דין וחשבון על כל הסיוע הסעודי. המדינה הקריקאטורית – איחוד האמירויות - גם כן מקבל כספים סעודיים רבים, הפך למדינה פונדמנטליסטית מוסלמית מובהקת. גם פלסטין תהיה פונדמנטליסטית אסלאמית. משבר כלכלי, תמיכה סוציאלית רחבה וריבוי אוניברסיטאות יגרמו לצעירים לדבוק בדרך אידיאולוגי רדיקאלית. לא ניתן לספק עבודה לאוכלוסיה הערבית המתרבה והמובטלים יקדישו את רוב זמנם לפעולות אנטי-ישראליות. תארו לעצמכם רובע של שחורים באמריקה המושתת על ידי אידאולוגיה סוציאליסטית – כך זה יהיה בפלסטין.
האסלאם אוסר לקיים הסכמים עם מדינות לא-מוסלמיות ועל אחת כמה כאלה הממוקמות על אדמות מוסלמיות. הפסקת הלחימה – זוהי הנוסחה היחידה המקובלת על האסלאם ביחסים הבינלאומיים. הפסקת-אש דה-יורו – זוהי מקפצה לג’יהאד. החמאס מציע לישראל תנאים להפסקת-אש לטווח ארוך הנוחים לו: חלוקת ירושלים, החזרת הפליטים של 1948 וצאצאיהם, כניסה חופשית של פלסטינים לישראל ואוטונומיה מלאה לערבים בישראל – כל זה היא דרך לגיטימי לחיסולה של מדינת ישראל.
נניח שירשאל תבתר את עצמה ותמסור את מזרח-ירושלים לערבים, תחת ניהולם העצמאי: הם יפריעו ליהודים בכל דרך לבקר במקומות הקדושים. נגיד שהאמריקנים ישכנעו את החמאס להכיר בישראל ושתקום מדינה פלסטינית: מה ימנע מארגוני הטרור אחרים להמשיך בפיגועים נגד ישראל? הרי כדי לשלח לישראל שהידים לא צריך צבא סדיר. המערב רגיל לנהל יחסים עם מדינות עצמאיות. אם נחתם הסכם שלום – אזי נגמרה המלחמה. אבל עם המוסלמים זה לא כל כך פשוט. מלחמת לבנון הראתה ב-2006 שהממשלות ערביות לא מעוניינות ולפעמים גם לא מסוגלות לרסן את הקיצונים שלהן. ממשלת פלסטין יכולה לחתום על הסכם שלום אך הפלסטינים בסתר ליבם לא יהיו מוכנים להשלים עם ישראל. ספק אם מדינה עם ההתנגדות הפנימית כה חזקה יכולה לשמור על שלום יציב עם מדינה שכנה.

שירותי הביטחון הפוליטקלי-קורקטים מבזבזים משאבים יקרי ערך. נוסעי המטוסים מאבדים אלפי שעות-אדם במילוי הוראות של כוחות הביטחון במסופי הביקורת ומאות אלפי העובדים בשדות התעופה נאלצים לעבוד שעות נוספות כדי לשמור על ההוראות האלה. כל זה עולה עשרות מיליארדי דולרים אשר מורדים מהתוצר הכללי בכל העולם. הוראות הביטחון הופכות לאבסורדים, למשל האיסור להחזיק משחת שיניים או מספריים זעירים של מניקור בתוך המטען האישי בסלון המטוסים, או דרישה להציג את מרשם הרופא לתרופות שבכיס. כאילו לטרוריסטים קשה לזייף את המרשם.
ההגנה הפסיבית לא משיגה כלום. בניגוד למבצרים עתיקים, שדות התעופה המודרניים גדולי מימדים מדי מכדי שיהיה ניתן להגן עליהם ביעילות. טרוריסטים יכולים לבצע פיגועים בטרמינלים, למסור מטען עם פצצה במסופים הפחות מבוקרים במדינות מסוימות או לירות טיל-כתף על מטוס הנע בנתיבים אחוריים של נמלי התעופה. הטרור בנמלי התעופה בלתי נמנע אם לא נקרא לילד בשמו.
סתם טרור זהו מושג כללי בעלמא. בשדות התעופה זהו טרור מוסלמי או ערבי-הרי בחורים בלונדינים ששמם אנדי לא מפוצצים מטוסים. יהודים, נוצרים וכושים בדרך כלל לא מכניסים חומרי נפץ לנמלי התעופה (פעם עשתה זאת החברה השוודית של ערבי). הבעיה שלנו היא לא הטרור בנמלי התעופה שלנו אלא הערבים בערינו.
האפריקאים שסובלים מקריסת החברה הפטרנליסטית והערכים המסורתיים, מדוכאים על ידי תרבויות זרות, מושמצים ומושפלים על ידי הלבנים במשך דורות – הם לא חוטפים את מטוסינו. מוסלמים ערבים עושים את זה.
אנשים בני אומות ותרבויות שונות ומנוגדות אינם שווים חוץ מאחדות ביולוגית בסיסית. ההישגים של הספורטאים האפריקאים בתחרויות מטילים ספק אף על זה. הקווים המבדילים קשים לזיהוי: הגרמנים אך לא האיטלקים, רוסים אך לא הבולגרים השמידו את היהודים באכזריות. נוצרים ומוסלמים, אמריקנים וערבים נבדלים מהותית מכדי להנהיג הוראות הבטחון השווים כלפיהם.
כשאנו מבינים את שורש הבעיה אנו מסוגלים להתמודד איתה. שורשי בעית הטרור הערבי הם הכסף, ההגירה והאסלאם.
המערב צריך לסגור את דלתותיו בפני הערבים, אין להם מקום בו. אך במקום זה אמריקה ואירופה יותר פתוחה כלפיהם מאשר למהגרים ממזרח אירופה או אסיה. לאשרת תייר אין קשר לזכויות האדם, זוהי הטבה שכל מדינה מעניקה כרצונה. אין לאמריקנים או אירופאים כל מחויבות מוסרית כלפי הערבים. את הערבים צריך להחרים. אם מספר ערבים ייפגעו מהחרם הזה – ניחא, שילכו לעשות בירורים עם בני עמם ובני דתם ויפתרו את בעיית הטרור המאיימת על המערב. בטוח שחלק מילידי גרמניה נפגעו מאיסור לבקר בארה”ב בזמן מלחמת העולם השנייה.
המערב נלחם נגד הגרמנים ולא נגד הנאצים, נגד היפנים ולא נגד האימפריאליסטים האסיאתים, נגד הרוסים ולא נגד הסובייטים.
וותרו על הפוליטקלי-קורקטיות המיותרת. זהו את האויב והילחמו בו. היו אמיצים לבטא את השם המגונה: ערבי. אז יתברר לכם מה צריך לעשות.

ספק אם אולמרט האתיאיסט היה הורג את ילדי הנוצרים כדי לאפות מצות על דמם. “מזימת הרצח” של אזרחי לבנון בעזרת פצצות-מצרר מתאימה לרוח זמננו. אין טעם להדוף את האשמות והדיבה, כסילים יאמינו לכל, למרות העובדות.
אין צבא מערבי אחר שהואשם ברצח עם על ידי נפלים, חוץ מהצבא ישראלי – כרגיל. למרות העובדות. הרי צה”ל הרגיש לדעת הקהל והתקשורת הזהיר תדיר את אזרחי הלבנון לפני ההפצצות, וניהל קרבות-רחוב כדי למנוע הרג אזרחים. השערה שישראל פיזרה את פצצות-מצרר בכוונה לפגוע באוכלוסיית האויב לאחר סיום הקרבות סותרת את המציאות.
פצצות מצרר הן נשק חיוני ויעיל מאוד. השתמשו בו עוד במלחמת עולם השנייה. זה לא איזה מטען זוועתי אלא נשק קטלני וחסכוני. יש לו יחס פגיעה\הרס נמוך בהשוואה לפצצות אחרות. תוך כדי הלחימה צה”ל היה צריך לטהר ממחבלים שטחים שפונו על ידי האזרחים. פצצות מצרר עשו את זה עם פחות הרס.
מדוע צה”ל הגביר את השימוש בפצצות מצרר לקראת סיום המלחמה? באשמת התקשורת. עיתונאים שאינם בקיאים בתורות הלחימה מגנים את השימוש בפצצות מצרר. סמוך להפסקת האש לצה”ל כבר לא היה צורך בהרגעת התקשורת והוא ניסה להשיג תועלת מרבית בזמן שנותר. גם החיזבאללה הגביר את הפצצותיו.
המספר 350,000 מטענים שמפורסם על ידי האו”ם אינו מציאותי. ע”פ התקן האמריקני כמות הנפלים לא עולה על 5%. המספר הנטען על ידי האו”ם שווה לשימוש ב-20,000 פצצות מצרר על ידי צה”ל. אם אחוז הנפלים הוא גדול יותר – 15-20% - רבים מהם בטח לא תקינים עקב פגמי היצור ואינם מסוכנים.
הנזק מנפלים לאוכלוסיה אזרחית הם סיפורים לבכיינים. לא האו”ם ולא כלי התקשורת זעקו על אותה בעיה שהייתה לאמירויות באפגניסטן. אין פתרונות-פלא – צביעת הפגזים בצהוב משכה תשומת הלב של ילדים ולא הרתיעה אותם. הסכנה לא כל כך גדולה: אפשר להורות לילדים להיזהר מפצצות שצורתם מוגדרת, אפשר לחרוש את השדות כדי לגרום לפצצות להתפוצץ. כל איזור הלחימה נשאר מסוכן למשך זמן ארוך: אזרחים רוסים נהרגו מנפלי התחמושת ממלחמת העולם השנייה במשך עשרות שנים. אף אם מיקוש אזורים בדרום לבנון היא שיטת הגנה לגיטימית – ישראל לא עשתה זאת.

מסתמן תסריט צפוי מראש: כוחות השלום של האו”ם לא עושים כלום. אפילו כשהם מגיעים סוף-סוף ללבנון. לא צריך נביא כדי לצפות את זה. ישראל הסתמכה על כוחות השלום ב-1967, 1973, 1983 ובכל זאת המלחמות התרחשו. חוקרי הצבא מתנגדים לשכירי-חרב עקב המוטיבציה הנמוכה שלהם. לכוחות השלום מוטיבציה עוד יותר נמוכה. הרי הם מקבלים תשלום ללא קשר להתוצאות.
כוחות השלום לא יפרקו את החיזבאללה מנשקו. ניחא, אין רע ללא טוב. אנו היינו זקוקים לממשלה חסרת עונים כמו ממשלת אולמרט כדי לנער את הישראלים מאדישותם לפשרות. היינו צריכים לספוג רקטות מעזה כדי לקבל אומץ לטהר את הגליל מהאויב המוסלמי. היהודים השלו את עצמם אפילו לנוכח גלי האנטישמיות בגרמניה. הסכנה המרחפת אינה מספיקה. הלוואי ויתרחש סוף העולם. רק לוודא שלישראל יהיה צבא הכשיר לניצחון: 1967, לא 1942.