האם לא תמוה שהתובעים במשפטו של סדאם מצאו הקלטות של שיחותיו עם עוזריו בנושאים רגישים ביותר כמו הנשק הכימי? למה היה לו להקליט את השיחות האלה מלכתחילה?
אל-מאג’ד באופן מפתיעה זיהה את קולו בהקלטות, אך עם זאת הכחיש שהווידיאו מתאר את ההתקפה העיראקית (כנראה הייתה זו התקפה איראנית). סביר להניח שאילצו אותו להכשיר את הקלטת המזויפת.
ומה לגבי האמירה של סדאם: “זה (הגז הרעיל) יגרום להם לעזוב את בתיהם, לברוח מבתיהם ערומים”? הרי הגז הזה לא פועל כך, וסדאם ידע זאת. חוץ מזה הכמות של הגז שהשתמשו בו, כביכול, העיראקים, לא מספיק “להרוג אלפים”, כפי שטוען סדאם בקלטת.
לי זה נשמע מוזר. מה דעתכם?

צפון קוריאה מסרבת להיכנס למשא ומתן עם ארה”ב בנושא התוכנית הגרעינית שלה כל עוד אמריקה לא תפשיר את נכסיה הקוריאנים בעולם ולא תיסוג מדרישתה לפירוז הגרעיני. טוב - בכך קוריאה יכולה לחסוך למשלם המיסים האמריקאי מספר מיליוני דולרים שהיו מבוזבזים לועידות-סרק בינלאומיות. הרי מה יכולה ארה”ב לצפות מקוריאה?
כל מדינה חולמת על השגת נשק גרעיני. מקרים הפוכים – מעטים וספציפיים מאוד. דרום-אפריקה התפרקה מיכולתה הגרעיני כדי שזאת לא תיפול לידי השחורים. אוקראינה מסרה את נשקה הגרעיני לידי רוסיה בכדי לפייסה. לאחר האסון בצ’רנוביל אף אוקראיני לא התנגד למהלך הזה של נשיא אוקראינה. מדינות-לווין כמו בלרוס או קזחסטן לא יכלו להתנגד לדרישה דומה של רוסיה.
עבור צפון-קוריאה יכולתה הגרעינית היא כורח המציאות. קוריאה מרגישה מאוימת על ידי סין, דרום-קוריאה, יפן וכמובן – ארה”ב. המשטר הקומוניסטי הגווע היה מוכרח להנחיל לנתיניו גאוות העוצמה הצבאית. יכולת גרעינית מקנה למדינות עניות מקום מכובד בפורומים בינלאומיים. מציאות גרעינית מבטיחה למדינה ענייה את תשומת הלב המרבי ומאפשרת סחיטת סיוע כלכלי ממדינות מפותחות.
האם יכולה צפון-קוריאה לשאוף ליותר מזה בעזרת הנשק הגרעיני שלה? אפילו אם נשקול את האפשרות של הסכמה שלה לפירוז – מי יבדוק ומי יערוב לכך שהיא באמת התפרקה מנשקה ושהיא לא מוכרת את הטכנולוגיה גרעינית למדינות אחרות?
יכולתה הגרעינית של צפון-קוריאה היא מציאות בלתי חוזרת. מה שארה”ב יכולה לעשות - זה לנטרל את התוצאה - להשמיד את מתקניה הגרעינים של צפון-קוריאה כולל תת-קרקעיים, ולאיים בהשמדת עריה במקרה של הפצת הטכנולוגיה גרעינית על ידה. תגובה חריפה הייתה מרתיעה מדינות אחרות השואפות להשגת היכולת הגרעינית.
מה הסבירות של התקפה אמריקנית על צפון-קוריאה? ב-1953 ו-1976 אייזנהאואר גילה תוכניות אמריקניות לתקוף את קוריאה וזאת התקפלה. בעבר ארה”ב מספר פעמים איימה בהצלחה על סין.

התוכנית הגרעינית של איראן גרמה להתנגשות חזיתית שחשפה את ההבדל בין האוטוקרטיה הענייה לבין הדמוקרטיה העשירה: את האחריות. מדינה ענייה אינה ממספקת לאזרחיה את הערובות כלכליות או ביטחוניות מהותיות ומרגילה אותם לשאת באחריות אישית על גורלו של הפרט, המשפחה, ובסופו של דבר –המדינה.
במדינה עשירה הדברים מתנהלים אחרת. מערכות הביטחון היקרות מגנות היטב על האזרחים, והקצבאות הסוציאליות מבטיחות רמת חיים למעלה מהממוצע. אזרחים קוראים למשטרה בעקבות סכסוך עם השכנים, ומקבלים דמי אבטלה במקום לחפש עבודה. המדינה לוקחת על עצמה את האחריות ואזרחים מברכים על כך. המדינה משתלטת על חיי הפרט ואנשים מתמוגגים באינפנטיליות.
העם מתנגד לטוטליטריזם המיליטנטי המצוי ומוחה על כפיה. מדינות חכמות משיגות את השליטה הטוטאלית על אזרחיהן בעורמה, קל וחלק, על ידי מיסוי וחלוקת המשאבים; היא נוטלת לעצמה את הדאגה על כל צרכי הפרט עד הקטן שבהם: התסריט של “העולם החדש הנפלא” הידוע של אלדס האקסלי. האיראנים יכולים להתקומם נגד המשטר, האמריקנים – לעולם לא.
העדר אחריות היא מחלה מדבקת שפוגעת בממשלות. ארה”ב, כמעצמת העל וכמעצמה הצבאית היחידה – מנסה להגיעה לקונסנזוס לגבי הסנקציות נגד איראן. האם היא זקוקה לתמיכתה של רוסיה? האם היא חוששת ממכת תגמול מצידה? האם רוסיה השואפת להתקבל לארגון הסחר העולמי יכולה לאפשר לעצמה להתעמת עם ארה”ב? אמריקה מסוגלת להתמודד עם האיום האיראני בכוחות עצמה אך חוששת לשאת בכל האחריות.
המשחק הדמוקרטי הוא השיטה האידיאלית עבור השליטים. הדמוקרטיה מרסקת את האחריות האישית והיא מאפשרת לממשל שליטה על אזרחים באמצעות התקשורת, סילוף המידע הרשמי, והכי חשוב – על ידי כך שהיא מנצלת את האמון שההמון חייב לתת בממשל אם הוא חפץ להתנער מאחריותו האישית. הממשל האמריקני מבקש לנצל את המשחק הדמוקרטי גם ביחסים בינלאומיים. זה עבד במקרה של עיראק ומדינות משניות הצטרפו לארה”ב. אך במקרה של איראן זה לא יעבוד.
איראן קראה תיגר על הקהילה הבינלאומית בהצהרה על תחילת הפיתוח הנשק הגרעיני. כעת זמנה של ארה”ב לקחת אחריות ולחסל את הבעיה האיראנית בלי להזדקק לעזרתן של מדינות משנה.
הדיבורים על הסנקציות נגד איראן הם חסרי ערך. לטהרן יש כבר את היכולת הטכנולוגית. אפילו אם יחול איסור כניסת המומחים זרים לאיראן זה לא יעצור את המדענים המקומיים מלהמשיך בפיתוח הגרעין. גם הקפאת הנכסים האיראניים בעולם לא תועיל – איראן תתאפק מספר שנים עד להשגת היכולת הגרעינית, ואז תאלץ את ארה”ב לנהל עמה משא ומתן תחת איום הגרעיני. איראן לא תזדקק לאיים בתקיפה גרעינית ישירה על אמריקה או ישראל - היא פשוט תפרוס את המטריה הגרעינית מעל החיזבאללה וחברותיה האחרות. אמנם האמינות של המטריה הגרעינית האיראנית נפגע בגלל ההיתר שניתן לחיזבאללה להשתמש בטילים ארוכי טווח נגד ישראל. האיום בשימוש בנשק הגרעיני על רקע הסבירות הנמוכה של ניצולו מפחית את הסכנה, אך בכל זאת הדבר מספיק בכדי לכפות על ארה”ב את משא ומתן.
לארה”ב אוזל הזמן. היא צריכה לקחת אחריות ולפעול.

ישנה גרסה שמאלנית טיפוסית: אני צודק, אך להפוך את האידיאלים שלי למדיניות זה בלתי אפשרי. הם צודקים: הצהרות, פוליטיקה ואמת – אינם הולכים יחד.
אז אל תעשו את מה שאתם אומרים. האירופאים יודעים את ההבדל בין דיבור לבין מעשה. ליתר דיוק, הם מודעים שכל עמדה בביטויה הקיצוני מגיעה להיפוכה. מחילה וסובלנות הן מידות טובות, אך סלחנות ללא גבולות מעודדת עבריינות. החרות היא ערך יקר, אך חופש מוחלט של אדם אחד יכול לגרום נזק לזולתו. מידת הרחמים היא ברוכה, אך רווחת האזרחים עלולה לגרור את המדינה אל תוך הסיוט הסוציאליסטי.
צרפת הצהירה על “חרות-שוויון-אחווה”, אך נשארה מדינה קולוניאליסטית, עם חברה מפולגת ללא זכר לאחוות עמים.
האידיאליסטים מופתעים מכישלונותיהם, ובסברם שהם לא מתאמצים מספיק מגבירים את הלחץ. מדיניות הבלימה של המשטר הקומוניסטי בווייטנאם הביאה לטיהור השטח בעזרת כימיקאלים, ההתמודדות עם משטר קאסטרו בקובה גרמה לאמברגו שמתמשך עשרות שנים, הדמוקרטיזציה של עיראק הפכה אותו למדינה אבודה, בה רצח הוא דבר שבשגרה. דבקות באידיאלים מצדיקה פגיעה ביריב, וגם בבן-ברית הלא מספיק נלהב. ואם האוכלוסייה המקומית לא כל כך מתלהבת – האידיאליסטים נוטלים על כתפיהם את המעמסה: החיילים האמריקנים נלחמו בווייטנאם, ולוחמים בעיראק.
האידאליסטים האמריקנים, והישראלים חסרי הניסיון מדיני הקצינו את עמדותיהם עד רמת האבסורד. הדמוקרטיה לא נועדה לתת לערבים את הזכות להצביע בעד ביטול אופייה היהודי של מדינת ישראל. הליברליות לא מחייבת לרסן את האויב על ידי מסירת שטחי הארץ היהודית לרשותו. אין לכבד את ריבונותה של מדינת אויב המפתחת נשק גרעיני. דו-קיום בשלום עם אויב הוא בלתי אפשרי.
השימוש בתוויות מסוכן במקרה שפוליטיקאים אינם יודעים היכן עובר הקו האדום.

ארה”ב ובריטניה לא עזרו לישראל ב-1948. בריה”מ עזרה והייתה לה סיבה לכך. סטאלין זכר מה גדולה הייתה תרומתם של יהודים בהקמת המשטר הקומוניסטי ברוסיה וסבר שהיהודים יקימו מדינה סוציאליסטית בפלסטין.
הגלות פיתחה את תחושת הפחד בפני ההמון בנפשם של היהודים. לכן - היהודים ודאי ישאפו להקים מדינה חזקה. היהודים הם עקשנים וחכמים, והם יאבקו על השליטה. במלכויות השלטון עובר בירושה. גם בדמוקראטיות לא בוחרים בנציגי המיעוט המוזר – היהודים – לעמדות כוח. משטר לא דמוקראטי-ריכוזי הגשים את השאיפות של יהודים לשלוט. היהודים שהיו ספוגים ברעיונות לתיקון כל העולם קיבלו את התורה הסוציאליסטית. סטאלין היה בטוח שהם יבנו סוציאליזם במזרח התיכון.
וכך אמנם היה. החקלאות בארץ הושתתה על הקיבוצים – הביטוי הרדיקאלי של רעיון ה”קולחוזים” הסובייטים. כמו בבריה”מ, קיבוצים הצליחו בהתחלה אך מהר מאוד הדרדרו. עם הגדלת נפח המשק הריכוזי השיטה הפכה לרוורסיבית.
ישראל אינה נמנית על מדינות הרווחה המערביות. התוצר הלאומי מתחלק בה באופן הדומה למדינות סוציאליסטיות. מגזרים רבים בישראל משליכים את יהבם על קצבאות של המדינה ופחות – על שכר העבודה. זה בולט במיוחד בקרב עולי רוסיה המבוגרים שלא עבדו בארץ ולו יום אחד, במשפחות ספרדיות ברוכות ילדים, המגזר החרדי והערבים. הממשלה מנצלת את העובדה הזאת במשחקיה הפוליטיים בעזרת מנוף הקצבאות.
הסתדרות העובדים החזק סחט תנאי העבודה טובים, פנסיות מעולות והטבות רבות לעובדים והפך אותם לחסרי יכולת תחרותית בשוק העבודה העולמי. החברות הציבוריות התמזגו עם הממסד הממשלתי ופורח על חשבון יצור הנשק חסר התועלת במחירים מופקעים.
כדי להכריח את הציבור להשלים עם המיסוי בגובה עד 63% חייבים לשלוט בהליכי החשיבה – והממשלה שולטת בתקשורת וההסברה. בישראל אין תקשורת חופשית . חלק משוק התקשורת שייך לממשלה וחלק אחר נשלט על ידי האוליגרכים המקורבים לשלטון. הבקרה והצנזורה מכסות לא רק על נושאים צבאיים אלא גם לחקירות מטרה ונושאים פוליטיים רבים. בעזרתה השיג שרון את השוואת ההתנגדות לנסיגה מעזה להסתה למרד –עבירה פלילית.
בבתי ספר ישראליים ובצבא מתרחשת שטיפת מוח במימדים שלא הוכרו במדינות חופשיות, הדומה לתעמולה סובייטית. השמאל שולט במערכת החינוך ומפטם את הנוער בערכים אנטי-דתיים (אנטי-יהודיים), ובמחשבת סרק על ערבים כשכנים טובים (ולכן צה”ל השולט בהם הוא פושע).הממסד הישראלי קטן במספר ומאוד מגובש. כל מחלוקת איתם מסוכנת ומביאה לתוצאות הרסניות עבורך. כמו בבריה”מ בדיוק, ובניגוד מוחלט למדינות המערב – אין בישראל הרבה נותני חסות פוליטיים בלתי תלויים. כתוצאה – מפלגות שלא מתאימות לזרם המרכזי מתקשים לאסוף תרומות.
הממשלה עומדת על צדקתה בכל תוקף. הקיטוב בציבור הישראלי מאפשר למשטר לנקוט בצעדים קיצוניים נגד האזרחים שנמצאים באופוזיציה כנגדו. אם הקהילה הבינלאומית מסמפטת את הערבים – אז צריך את כל תשומת הלב וכל מאמץ להפנות כנגד “הימין היהודי הלאומני”. כשהבטחון האישי תלוי באופן מוחלט בממשלה – אזרחים נוטים להשלים עם עוולות “קטנות”. המשטרה מסתדרת באופן יחסי עם הערבים וגדלה על חשבון הגברת השליטה ביהודים. המערכת המשפטית התומכת בשמאל והמשטרה, מדכאים כל ניסיון של חשיבה פוליטית שונה. מאסר מנהלי ללא הגשת כתב אישום שנועד למאבק בטרוריסטים היום נמצא בשימוש נרחב של כוחות הביטחון כנגד היהודים.
ממשלות ישראל מעדיפות להתמודד עם האויב הפנימי (הפחות מסוכן) מאשר עם אויבי המדינה חיצוניים ההרסניים. ממשלות ישראל מעדיפות להלחם נגד הדתיים והימניים ולא נגד הערבים. במטרה לדכא את הדת ואת הלאומיות הם מוכנים לוותר על שטחי ארץ יהודית לטובת הערבים ולקלוט בתוך המדינה אחוז נכבד של ערבים.
השמאל מנסה לכסות על טעויותיו האסטרטגיות בעזרת הקשחת המשטר הריכוזי.
ישראל היא מדינה קטנה עם שירותי הביטחון חודרי-כל שוקעת אל תוך הסיוט“1984″ של אורוול. על פני המשטר המבוסס על משטרה ומערכת לדיכוי חופש הביטוי של מתנגדיו הציבור הישראלי כבר החל אף לדבר בניב שמאלני אורוולי מיוחד. המושגים מקבלים פרשנות חדשה, מהערכים נעקרת משמעותם המקורית. ציונות – השאיפה הנמרצת לבנות מדינה יהודית – כעת מופשטת לכל תוכנית מדינית של ממשלת ישראל. הממשלה היהודית, כביכול, מוסרת את אדמתו של העם לאויב הערבי – והעם שאיבד את התקווה להגשים את חזונו, אך מסרב להודות בכך, נאלץ לסרס את שאיפותיו הלאומיות.
כלפי חוץ ישראל מצטיירת כמדינה פלורליסטית כנסת מפולחת לקבוצות שונות, כפי שהיה הרייכסטאג הגרמני לפני עלייתו של היטלר לשלטון. הפילוג הפוליטי, העדר דיון ציבורי מהותי רחב, בעיות כלכליות וצפי מתמיד למלחמה יוצרים תנאים להפכה טוטליטרית. הציבור שהגיע לסף השבירה יקבל כל משטר שיבטיח להם שלום, בטחון ויציבות.
ספק אם ישראל תהפוך למדינה דיקטטורית מובהקת. אמנם גם גרמניה הנאצית לא הייתה כזאת. דעותיו של הפרט היו יכולים להיות שונים מדעתו של המשטר בנושאים שונים כגון המתת-חסד או אתיאיזם. המשטרה הגרמנית שמרה על זכויותיהם של עבריינים זוטרים, התקיים משפט פלילי ואזרחי. גם בבריה”מ התקיימו בחירות, ובחלק משטחי המחנה הסוציאליסטי התקיימה מערכת רב-מפלגתית.
לטוטאליטריות יכול להיות טעם שונה. המכנה המשותף – העדר בחירה פוליטית אלטרנטיבית. וישראל כבר עברה את הגבול הזה.

ראש ממשלת בריטניה בלייר טעה בהצהרתו בפסגה בלטביה שמידת האמון בנאט”ו עומדת במבחן באפגניסטן. נאט”ו הוקם על מנת לרסן את האיום הקומוניסטי ועמד במשימתו בהצלחה. אך אותו נאט”ו נכשל בביצוע המשימה המשטרתית במהותה ביוגוסלביה ומשימות להשכנת השלום באזורים אחרים, היא לא תצליח גם באפגניסטן.
מלחמת וייטנאם לא הרס את דמותו של צבא ארה”ב ומלחמת גרילה באפגניסטן לא תפגע במעמדו של נאט”ו. צבאות ארה”ב וכוחות נאט”ו הוקמו על מנת לנהל מלחמות כלליות ורחבות היקף. בעזרת הגרזן אי-אפשר לבנות פרטי ריהוט עדינים.
נאט”ו – ארגון שעבר זמנו. מוטב לפרק אותו לאחר הענקת כל גינוני הכבוד.

אירופה מודאגת מהאכזריות הישראלית כלפי טרוריסטים פלסטינאים וכנגד האוכלוסייה התומכת בהם.
בריטניה מתגעגעת לימי המנדט שלה לשליטה על כל שטח פלסטין כשהיה בכוחה ליצור לפי רצונה מדינות כמו עיראק וירדן. הבריטים הצטרפו לקריאה האירופאית והם מוכנים לשלוח כוח משקיפים לעזה. להשקיף על מה? הרי הג’יהאד והחמאס לא מסתירים בסוד את הפצצות ה”קסאם” שלהם על ישראל. הווה אומר שדה-פקטו המשקיפים יהיו לכתבים וישעשעו את העולם על ידי סיפורים החד-צדדיים אודות הפסיכופאתים היהודים שיורים טילים להנאתם על כפריהם של הטרוריסטים העזתיים המסכנים.
האיחוד האירופי מתכוון לשלוח את משקיפיו לעזה שמכל הבחינות היא שטח ישראלי. אז למה ההגבלות כאלה? שלחו גם כוחות אירופאים לפטרל ברחובות ירושלים, שם שאהידים רצחו יותר יהודים מאשר בשדרות. עדיף מכך– הכניסו את כל היהודים לגטו ותאבטחו אותנו נאמנה מפני ערבים.
כשנתקל ג’וליאני בפשיעה המשתוללת בניו-יורק הוא לא רק הציף את רחובותיה בשוטרים, הוא גם העמיד למשפט המון פושעים. המשקיפים האירופאים מבקשים להגן על טרוריסטים מהתגמול הראוי מצד ישראל.
ברם, ישראל אינה מדינת עולם שלישי ואיננה זקוקה לגננות שישכינו בה שלום.

לקחי השואה הם שונים בתכלית מהמקובל בקרב היהודים המתבוללים. עצם הרעיון שלא טוב לרצוח אנשים הוא אינו חידוש. כדי שכולם יבינו זאת לא חייבים לעבור את השואה. כל העולם למד מהשואה לקח אחר: אפשר לרצוח יהודים ולא לשאת בעונש.
עשרות אלפי גרמנים, אוקראינים, פולנים, קרואטים ובני אומות אחרות השתתפו באופן פעיל ברצח עמנו. 14,000 מהם ירו במו ידיהם בזקנינו ובאבותנו. הרוב רדפו אותנו, ריגלו אחרינו, מסרו אותנו לרוצחים, דיכאו אותנו בכל דרך ואחרים פיקדו על כל אלה. בכל מדינה מתוקנת כל השותפים לפשע כזה היו לעמוד לדין. ברם, 95% ממבצעי הפשעים, בעצם רוב גורמי השואה לא נענשו כלל.
היהודופובים עשו שיעורי בית. שבחי השואה ורמזים לניסיון חוזר היו לדבר שבשגרה – מספיק לעיין ביומני זיכרונות של הלאומנים אוקראינה ששרדו את הכיבוש הנאצי. האווירה האנטי-יהודית בבריה”מ ב-1948-53 עם הכנות לגירוש ההמוני של היהודים לסיביר, שם היו צריכים – לפי התוכנית הנאצית – למות מרעב, מעידים על היחס האוהד לשואה.
הגרמנים הם אומה הגיונית וקפדנית שהגיעה לכדי הבנה שעליה להציל את העולם מפני ההשפעה היהודית. הארים הממושמעים קיבלו על עצמם את השיטות הלא אסטטיים של ההשמדה ההמונית של יהודים. היום הם באותה משמעת קיבלו על עצמם את רגשי האשמה. מבחינה חיצונית הם מבליטים את האשם, מתנצלים השכם וערב, לומדים את השואה במוסדות החינוך, אמנם האנטישמיות שלהם לא נעלמה אלא הסתתרה מעומקי ליבם וממתינה לשעת כושר להתפרץ החוצה.
למעשה, אף מדינה אחרת לא נטלה אחריות על חלקה בשואה. פולין, יוון וצרפת על רוב אזרחיהם עזרו לנאצים לשלח את היהודים אל מותם. אף מדינה לא השמידה את הארכיונים על פיהם היה אפשר לאתר את היהודים. אף מדינה לא החליפה את תעודות הזהות של אזרחיה היהודים למסמכים עם שמות נוצריים. חוקרי השואה לא שואלים את השאלה: הכיצד התאפשר מעקב וזיהוי של יהודים על ידי הנאצים? חוץ מבגטו זה הייתה משימה לא פשוטה בכלל. חזותם של יהודים רבים לא נבדלה מזו של מהאוכלוסייה המקומית. זאת אומר – או השכנים הקרובים הסגירו אותם, או הם הסגירו את עצמם בידיעה ברורה שגורלם להיות מוסגרים על ידי שכניהם בכל מקרה.
האמריקנים השבעים, רודפי חומרנות, רחוקים מדת ואידיאולוגיה, שלא ידעו שנאה התייחסו ליהודים בסבלנות. לאחר ביסוס כור ההיתוך האמריקני מהגרים רבים השתחררו מהאנטישמיות השורשית. ברם, התהליכים התרבותיים וחברתיים המתרחשים בתוך ארה”ב משנים את התמונה. כושים ומקסיקנים – מהגרים טריים – רובם מתאסלמים, הם עניים, והם מחפשים לעצמם אויב. אמריקנים רבים אינם שבעי רצון מהתערבות ארה”ב במזרח התיכון, בטעות רואים את הסיבה לכך בהשפעת-יתר של השדולה היהודית ולא בענייניי הנפט. האמריקנים האלה יודעים שאירופאים השמידו יהודים באופן שיטתי במשך דורות נשארו חברים מכובדים בעולם החופשי. הם משוכנעים שתמיכתה של ארה”ב בישראל היא מוגזמת. הם לא סובלים מרגשי אשם כלפי יהודים. הם לא יהיו שותפים פעילים להשמדת יהודים אך הם יתעלמו מזה עם מישהו אחר יעשה זאת.
את זה בדיוק זיהו הערבים. גם הם יודעים שהאירופאים הנאורים השמידו המוני יהודים ולכן זה מותר גם למוסלמים. במערב שכחו כנראה שבעת מלחמת העצמאות ב-1948 העולם לא עזר לישראל במאומה. ארה”ב הטילה אמברגו על אספקת האמל”ח לישראל, באותה עת מדינות ערב רבות חימשו את ערביי פלסטין. הערבים זוכרים את זה היטב. השואה בוערת בליבם, הם יודעים שהיא אפשרית ומשתוקקים לביצוע יותר מוצלח.
הנטייה להרוג היא תכונה אנושית טבעית. אנשים הרגו בכל הזמנים. ממשלות חלשות לא הפריעו לאזרחיהם להרוג זה את זה. משטרים חזקים השתמשו בהסתה של האומה נגד עם אחר, האויב המדומה - הפרד ומשול. הטכנולוגיות המודרניות מאפשרות להרוג בקלות. ההבדלים התרבותיים והדתיים לא השתנו, שנאת זרים לא נעלמה.
האנושות למדה לקח ממשי מהשואה: אפשר להשמיד המוני יהודים ללא להיענש. הלקח ייושם הלכה למעשה.

דרום-קוריאה מתנגדת לחומרת הסנקציות נגד צפון-קוריאה. ישראל משתפת פעולה עם הפלסטינים. ברם, להימנע מהתמודדות היום משמעותה היא רק לדחות אותה למחר.
נשמע מוזר שהמאמצים להשלמה לא מביאים לשלום, ושרק באמצעים אלימים ניתן להשיג אותו. הקומוניסטים האמינו שאנשים מתאחדים למען מטרות טובות, אך הבעיה היא שאת עצם מושג “הטוב” האיכרים הרוסיים וגם הפלסטינים הבינו אחרת מבעלי הרצון הטוב. איכרים רוסיים כמו גם פלסטינים מבקשים רק דבר אחד – את האדמה. לא שלום, ולא חיי רווחה – רק את האדמה. את האדמה שהם טוענים לבעלות עליה. הישראלים כמו הפרולטריון הסובייטי הציעו להם פיצוי הולם על האדמה אך זה לא עבד.
האם הערבים באמת טיפשים ולא מבינים את כל הטוב שיכולה להביא להם עסקת שלום עם ישראל? האם היהודים טעו כאשר סרבו לתוכנית אוגנדה והעדיפו להלחם נגד הבריטים והערבים? בן-אנוש מורכב לא רק מהבטן אלא גם מהראש. למלא את הבטן על חשבון הראש זו עסקה לא כדאית.
למסור אדמה תמורת שלום? ומה בנוגע למכור במחיר טוב את טבעת הנישואין? יש דברים שהם לא למכירה.
ממשלת ישראל מוכנה לקבל את שלושים דינרי הכסף שלה תמורת מסירת השטחים – את הסכם השלום שלא שווא גרוש. אמנם הערבים מתייחסים לאדמה אחרת – כל פלסטין היא אדמתם. אולי בשלבים – אך כולה. זקני הערבים זוכרים את ימי הכלכלה שמטרתה הייתה לשרוד. הדור הצעיר לא מעריך את חיי הרווחה ולא מוכן להסתפק בפירורים משולחנות היהודים. הם לא דורשים לא כסף ולא שלום – הם נאבקים על האדמה.
היהודים מוכנים לשלום ללא אדמה. הערבים דורשים את האדמה גם ללא שלום. היהודים מוכנים למכור את נחלת אבותינו אך הערבים לא מוכנים לקנות. הם פשוט מאוד רוצים להשיג אותה. אין דבר שעומד בפני כוח הרצון.

הדיונים על הטלת הסנקציות נגד דרום-קוריאה או איראן מזכירים את הדיונים בליגת האומות ערב מלחמת העולם השנייה. האם היה סירובה של גרמניה לשלם פיצוים סיבה מוצדקת לפתיחת המלחמה? או הכנסת כוחות מזוינים לאזור המפורז מזרחה מנהר ריין? או האצת יצור האמל”ח? כל אחת מהפעולות האלה בנפרד אינן מצדיקות פתיחת מלחמה. והפוליטיקאים המתמקדים בפרטים לא רואים את התמונה הכוללת – את המלחמה הממשמשת ובאה. אז, וגם עכשיו.
המערב הפגין את חסר האונים שלו לנוכח איום התפשטות החימוש הגרעיני. נגד פקיסטאן הסתפקו בסנקציות סמליות בלבד. צפון-קוריאה התקפלה תחת הלחץ הכלכלי: היפנים סרבו למכור להם מלונים. ספק אם הסנקציות נגד איראן יכללו את האמברגו לרכישת הנפט ממנה. ואם כן – האייטולות יחזיקו מעמד זמן מה ללא ההכנסות, אבל בעלית מחירי הנפט בעולם יאשימו דווקא את הסנקציות הנ”ל.
אחמדיניג’אד זקוק ליריב רטורי ולא לאויב בשדה הקרב. איראן מנצלת את הפצצה הגרעינית לתפישת ההובלה של העולם המוסלמי. זה מוליד את הציר השיעי, גל ההתנגדות של העולם הערבי ומרוץ החימוש. מדינות ערב ירוצו לפתח נשק גרעיני כדי להשתוות לאיראן. הן יודעות שאיראן לא תתקוף את ישראל בגרעין אך בקלות תעשה זאת נגד כל מדינה ערבית. מדינות במרכז אסיה מודאגות מהדבר כי הם נמצאים באזור ההשפעה של איראן. למדינות אלה יש את כספי הנפט ואת התמיכה של רוסיה – הן מסוגלות להתחיל את המרוץ לחימוש הגרעיני.
איראן תפרוס את המטריה הגרעינית מעל אויביה של ישראל כמו סוריה והחיזבאללה. כשהאחים המוסלמים ישתלטו על מצרים המטריה הגרעינית האיראנית תאפשר להם להתחזק צבאית. המטריה הגרעינית של איראן מנטרלת את הכלי הגנתי היעיל ביותר של ישראל – את מכת המנע. אם איראן תחתום על הסכם להגנה הדדית עם לבנון ישראל לא תוכל להתמודד עם החיזבאללה כי כל פלישה ישראלית לשטח לבנון תחשב על ידי איראן כתוקפנות. לבנון תקבל אפשרות לנהל מלחמה זוחלת נגד ישראל, מצרים תקדם את כוחותיה אל תוך סיני, וישראל תהיה חסרת אונים ברתיעה שלה מהאיום הגרעיני של מצד איראן.
ההרתעה הגרעינית מהווה משחק העצבים. לנוכח ראשי נפץ גרעינים במצרים ולבנון – מה תוכל ישראל לעשות? לשדרג את הסכסוך כפי שעשה קנדי בעת המשבר בקובה היא לא תוכל – ישראל איבדה את אמינותה כשלא מנעה הצבת טילי “זילזל” בבקעת הלבנון. איראן תציב את טיליה הגרעינים בלבנון כנשק הגנתי וכך זה יתקבל בכל העולם. ישראל תמשיך לא לעשות כלום כפי שהייתה חסר מעש מול התוכניות הגרעיניות של מצרים, לוב, מרוקו, אלג’יר, פקיסטאן ואיראן. ישראל תפסיד במשחק העצבים. התיאוריה של ההרתעה הגרעינית פועלת נגד ישראל הזעירה.
האיראנית איראן תפרוס מטריה הגרעינית על כל מדינה החפצה לתקוף את ישראל. איראן תאיים במכת התגמול על כל פגיעה ישראלית בעומק השטח של האויב. כך עשתה בריה”מ ב-1973 בהצבת טלי ה-C200 במצרים כדי לצמצם את יעילותן של פעולות צה”ל בחזית ואת ראשי הנפץ הגרעינים בעורף כדי למנוע מכה גרעינית מצד ישראל. ללא סיני אין לישראל את העומק האסטרטגי כדי לנהל הגנה יעילה בעת מלחמה. היכולת הגרעינית של איראן פותחת אפשרות לכל מדינה לאיים על ישראל בנשק קונבנציונאלי.