אחרי אירועי ה-11 בספטמבר העולם השתגע בכל הקשור לענייני ביטחון. תורים ארוכים באשנבי הבידוק של נמלי התעופה הם כבר עניין שבשגרה. ניסיונות לספק בטחון אישי בכל מחיר הם הביטוי של ההפסד במלחמה בטרור. פרנויה בענייני ביטחון אינה יעילה ולעיתים משיגה את התוצאה ההפוכה. העריכו את כמות האובדן של שעות עבודה אישיות בעיכובים ביטחוניים אינסופיים מול הערכת אובדן חיי-אדם הצפוי מפיגועי טרור. צעדים ביטחוניים משוכללים עולים לנו יותר ומורידים את איכות החיים הרבה יותר מהנזק שייגרם מחטיפת מספר מטוסים.
שכר העבודה למספר עולה והולך של פקחים ובודקים ביטחוניים, הבירוקרטיה התופחת בעקבות זאת ועליית מחירי הציוד הביטחוני עולים בהרבה על הנזק הישיר של פיגועי טרור (אם לא לכלול את מיליארדי דולרים של פיצויים שהוענקו על נזקי 11/9).
דמוקרטיה ושוויון מסבכים את העניין עוד יותר. איש-עסקים גרמני שאת המחשב הנייד שלו מכניסים למתקן הבידוק או ילד כושי שמפשילים את מכנסיו - לא מהווים איום ביטחוני. ברם, כולם שווים בפני החוק אפילו אם החוק הוא מטופש. אמנם אפשר לבדוק כל נוסע אך זוהי איוולת כי לחיי-אדם יש ערך ולחברה אמצעים מוגבלים להבטחת חייהם. עלות הצלת חייו של אדם בשדות התעופה גבוה מהוצאה מקבילה של מערכת הבריאות. חיי-אדם רבים יותר היו ניצלים אם היו מסבסדים יותר את מערכת הבריאות ולא פעולות-סרק ביטחוניות.
החברה צריכה להגיב על איומים ביטחוניים בהתאם לנזקים הצפויים להיגרם מהם. כדי לצמצם את הנזקים האפשריים כדאי יותר ליירט מטוסים שסוטים ממסלולם ומתקרבים ליעדים אסטרטגיים. חטיפות מטוסים יום-יום היו גורמות פחות נזק כלכלי מאשר עלויות ביטחוניות מטורפות. אומות זקוקות להגנה מרבית שניתן לרכוש בכסף אך לא צריך לבזבז את הכסף להוצאות לא מועילות או עם אחוז סיכון גבוה. טרוריסטים מנוסים מתגברים בקלות על מאבטחים המועסקים תמורת תשעה דולרים לשעה. כדי לעלות את רמת אבטחתם של מפעלי התעשייה הכימית, של הכורים האטומיים או של תשתיות התחבורה הלאומיות; פזרו את המתקנים האסטרטגיים, העבירו את המסוכנים שביניהם אל המדבר, עודדו את החברות להעביר את משרדיהם הראשיים לפריפריה.
“צעדי הביטחון” הם הצגת הראווה של הממשלה המיועדת לספק לאזרחים את התחושה שהממשל עושה הכול כדי לספק להם את הביטחון האישי המרבי תמורת כל דולר של מיסים. אולם דבר זה לא יעצור את טרוריסטים; הם תמיד ימצאו את נקודות התורפה. מגה-פיגועים על אדמת ארה”ב לא יתרחשו במטוסים נחטפים, למרות שקיימות כל כך הרבה שיטות להכניס נשק אל תוך המטוס עד כדי כך שאפשר לכתוב על זה ספר הדרכה שלם.
סכינים מניילון ונשק קראמי לא משתקפים באמצעי הבידוק. ניטרוגליצרין או אמל”ח ביולוגי אפשר להסוות בצורת תרופות. טרוריסט מיומן ולו במקצת מכיר את כל התכסיסים האלה. אין לטרוריסטים צורך לעלות למטוס בעצמם: הם יכולים לשלם לטייס עבור פעולת ההתאבדות או לקצין הביטחון המשתכר משכורת פדראלית דלה – עבור הפגיעה בטייסים. מטוסים קלים בכלל לא עוברים שום בדיקה ויכולים להמריא לארה”ב ממקסיקו. אפשר להשתמש בנמלי התעופה האירופאים בהם רמת הבידוק פחות נוקשה. אפילו אם המטען בטיסות הצ’רטר עובר בידוק אין צורך להמתין עד שהוא עולה למטוס – טרוריסט יכול לפוצץ את המטען בשלט-רחוק כאשר המטוס נוחת בנמל התעופה המיועד. למה בכלל להכניס את הפצצה למטוס? קל יותר לפוצץ אותה במתקן הבידוק בנמל התעופה לעיניהם של מאות צופים, או צופים לשעבר אם תרצו.
חומרים נפיצים יכולים להיות מדוללים בתוך דלק של מטוסים, מוטמנים בתוך חלקי חילוף המשמשים את המשפצים, או בתוך המטוסים עצמם כשהם מבקרים בנמלי תעופה במדינות עם רמת אבטחה נמוכה. דיילות ואנשי הצוות האחרים יכולים להרעיל את הטייסים. טרוריסטים יכולים להיות מאוד יצירתיים בבחירת הדרכים לבצע פיגוע.
ומה כל המהומה הזאת לגבי מטוסים? אפשר לפוצץ אוניות, רכבות, אוטובוסים, בניינים רשמיים, שווקים או מקומות הומי-אדם אחרים. האם פעולות ביטחוניות צריכות לכלול שיקוף תיקי התלמידים או מזוודות של הולכי-רגל? זה הזוי ובלתי-אפשרי, כשלוקחים בחשבון את מגוון איומי הטרור. על מנת לאבטח את רכבות המשא המעבירות את החומרים הכימיים יש להשגיח על כל מטר של מסילות, אוניות הבילוי חשופות לפיגוע על ידימצד סירות עמוסות חומרי נפץ. בלתי אפשרי גם להגן על כל המפעלים הכימיים או תחנות הכוח הגרעיניות הפזורות ברחבי העולם, גם אם נקיף את כולם בשדות מוקשים. על מנת למנוע את הפיגוע באוקלהומה-סיטי צריך היה לאסור מכירה של דשנים חקלאיים לציבור הרחב. כל תלמיד בית-ספר יכול להרכיב פצצה מאצטון ווזלין. אפשר לייצר חומרים ביולוגיים מסוכנים בתנאים ביתיים ולשפוך אותם אל הביוב. טכנולוגיה בת שישים שנה לא יכולה להוות סוד כמוס; גם טכנולוגיה גרעינית לא. מרוקו, שלא בורכה במוחות מדעיים מחזיקה בידע אטומי בסיסי; פקיסטאנים, שאינם הכי מפותחים בעולם הרכיבו פצצה גרעינית משלהם.
ישנן דרכים רבות לעקוף את מערכות-הסרק הביטחוניות שמדינות בונות. גם ההיסטוריה מוכיחה שהגנה מרחבית לא מועילה. כל עיר, כל בית וכל אדם חייבים לדאוג לביטחונם הם. אמנם פיתוח טכנולוגי מאפשר למדינות לספק לאזרחים את הביטחון המרבי אך אחרי שהטכנולוגיה הפכה לנחלת הכלל המדינות איבדו את המונופול על האמצעים. גם לצבא וגם למשטרה אין את היכולת לספק את הביטחון המוחלט. ביטחונו של כל אחד הוא באחריותו האישית.
אז מדוע תקופה ארוכה לא מתרחשים מגה-פיגועים? או שטרוריסטים נמנעים מפיגועי-סרק, או שהמערב עומד לפני גל פיגועים, נהנה מהפסקה אשר מנוצלת על ידי ארגוני המחבלים להשגת מיומנויות חדשות. תקופת השקט היחסי היא לבטח לא תוצאה של הפעולות הביטחוניות העלובות של מדינות העולם.

הפרשנים הפוליטיים של ארה”ב לא שמו לב כיצד איראן הפכה למדינה שונה לגמרי. חומייני הנהיג מדינה סגורה ומסוגרת, טוטליטרית. לבסוף ב-2001 ההמון האיראני יצא לרחובות בהפגנת התמיכה בארה”ב אחרי 11\9. לעמתו אחמדינג’אד הקים משטר אהוד. איראנים מרגישים חופשיים, מטיילים בחו”ל, אפילו יהודי איראן מבקרים בישראל ללא חשש להיחשד בריגול. הממשל אהוד על הציבור בניגוד למקובל במדינות ערב.
האיראנים חכמים להפליא. הם לא ייזמו מלחמה – הם יעניקו מטריה גרעינית לחיזבאללה. אירן שואפת להנהיג את העולם המוסלמי ושוקדת על הקמתו של הציר השיעי. אין לאיראנים עניין בישראל: אנטי-ציונות היא רק דגל סביבו אפשר לקבץ את כל עולם הערבי, שבלעדיו לא ירכשו כבוד לפרסים.
אירן יכולה להיות הבחירה היותר טובה לישראל: נוח יותר להתעסק עם פרסים מתורבתים מאשר עם צאצאיהם של הנוודים הערבים. גם המערב היה יכול לעזור לאיראן להתרומם בעולם המוסלמי על ידי שיתוף הפעולה איתה בהכנעת עיראק.
רוסיה הודיעה על הפסקת עבודות הבניה של הכור הגרעיני באיראן בטענת אי-תשלום. החוב הוא לא משמעותי, ויכול להיות שהרוסים והפרסים מצאו דרך לרדת מהעץ בכבוד…

השמאל מצעיד את “מסע הצלב” לביעור ביטוי ההסתה. בתחילה, הרעיון נועד לבלום את התעמולה האנטי-שמית והנאו-נאצית של האסלאם הקיצוני, ובצדק. אולם מאוחר יותר משב הרוח של הפוליטיקלי-קורקטיות והשאיפה לשוויון הכללי התפשט, והפך למסע כנגד כל ביטוי לאי-סובלנות. המאבק נגד האויב (ניאו-נאצים ואיסלמיסטים) הפך למלחמה כוללת נגד כל רעיון רדיקאלי ואף עם סגנון ביטויו.
החברה זקוקה לרעיונות רדיקאלים. אתיאיזם, הפרדת הדת מהמדינה, דמוקרטיה וזכויות העובדים היו בזמנם רעיונות רדיקאלים.
אין לשלול את האלימות ככלל: הנאצים נוצחו באמצעות אלימות, והאימפריה הקומוניסטית הסובייטית - על ידי האיום בכוח. בארה”ב הצפון הפעיל את אלימות כנגד הדרום. דיקטאטורים ומלכים אכזריים הורדו מהשלטון בכוח. באלימות ובכוח הוקמו ועוצבו גבולותיהם של רוב מדינות העולם. האיום באלימות וכוח מצידה של המשטרה משמש ככלי להרתעת פושעים.
וויתור על אלימות נועד לשמר את הסטאטוס-קוו. אולם המצב משתנה תדיר והסטאטוס-קוו מפסיק להיות אותנטי. בהעדר ויכוח רעיוני מקיף, הכולל רעיונות קיצוניים, רעיונות מקריים עלולים להתקבל. אחרי שרעיונות אלה יכשלו, הציבור ידרוש לנסות רעיונות מקריים חדשים. חברה הבולמת את ויכוח רעיוני וערכי ומונעת את התפתחותו - מפרפרת ומפרכסת.
איום האלימות גורם להתאמת העמדות ולהסתגלות למצב החדש. חברה בה נאסר הדיון אודות האלימות, מתרגלת לאשליית הביטחון ושלווה, והיא אינה מתאימה את עצמה לאיומים שנוצרים סביבה ובתוכה.
לא לחינם מדינות קומוניסטיות דיכאו את חופש הביטוי. השמאל משתמש בהנדסה חברתית שגויה. הוא מציב מטרות נעלות בביטחון שמדינות וחברות הם רציונאליות וניתנים לחיזוי בעזרת ההיגיון, וכופה את פתרונותיו על כולם על מנת להשיג את מטרותיו. חופש הביטוי מזיק לשמאלנים כי הוא מכניס רעיונות חדשים לדיון, מערער ואף מפריך את הרעיונות הבסיסיים של השמאל ומוכיח שהפוליטיקה אינה נכנעת לרציונאל.
במדינות הקרויות חופשיות, השמאל לא מסוגל למנוע את חופש הביטוי אבל הוא מנצל כל הזדמנות לקעקע את הרעיונות המנוגדות להשקפתם.
הדעות הביקורתיות ביחס למדיניות המודרנית הם קיצוניות ביסודם. שינוי שיטת המדיניות הינו תהליך ארוך ומסובך ויכול להיות כרוך אף באלימות. אולם האלטרנטיבה היחידה היא ההנדסה החברתית.

להלן עובדה נדושה: תורת המלחמה מתפתחת על פי שלבי הפיתוח של אמצעי ההתקפה וההגנה. בשנות ה-50 וה-60 היה לישראל יתרון בהצטיידות הצבאית על אויביה. אספקת הטילים הרוסיים למצרים וסוריה שינו את מאזן הכוחות והכריחו את ישראל לפתח תורת הגנה ולרסן את הכוח ההתקפי שלה. אמנם, היהודים היו חכמים יותר והציבו נגד המערך האסטרטגי הערבי, נגד טילי קרקע-אוויר למשל, את הניידות וכושר התמרון. אך המצב התערער לחלוטין אחרי 1973. ישראל מסתמכת על הטנקים היקרים למדי ועל מטוסי חיה”א, והערבים מעדיפים לרכוש טילי קרקע-אוויר ומערכות נ”ט זולות מרוסיה. היתרון המספרי של הערבים והעלויות הנמוכות יחסית של המערך ההגנתי שלהם הופכים את האפשרות לפלישה ישראלית רחבה לשטחי מצרים וסוריה, אפילו באזורי הגבול לבלתי מציאותית. גם עכשיו, מלחמה רחבת מימדים יותר מדי היא יקרה עבור ישראל. אחד מהלקחים החשובים של מלחמת 1973 היה התרוקנות מחסני האמל”ח תוך שבועיים. בעתיד הקרוב הערבים לא יכלו להציף את כל שטחם בטילי נ”מ, והם ירכזו אותם לאורך הגבולות. לישראל תישאר רק האפשרות של תקיפות בעורף העמוק של היריב או מלחמות רחבות היקף. בכל מקרה, ישראל צריכה לוותר על האסטרטגיה האבסורדית של הימנעות מפגיע באוכלוסיה האזרחית של האויב.
ביקרו את היוזמה האמריקנית של ההגנה האסטרטגית כיוון שהיא מדרבנת את מרוץ החימוש ומסכנת את האזרחים. ההגנה היעילה יותר גורמת לאויב לכוון את המכות דווקא אל אזורים צפופי אוכלוסין המוגנים פחות. הצהרה אסטרטגית על כוונות הפגיעה באזורים צפופי אוכלוסין אזרחיים היא תשובה אפשרית ליכולת הספיגה של האויב. ההגנה אינה גורם בלתי מזיק והיא מערערת את מאזן האימה. הצד המוגן היטב יכול ליזום התקפה ללא חשש לנזקים כבדים לעורף שלו. זה היה הרעיון מאחורי ההתקפה המצרית ב-1973: להציב את הטילים לאורך תעלת סואץ ולתקוף את ישראל מהעמדה הזאת - משהוא כמו “אחריות מוגבלת”. סוריה תולה את תקוותיה להחזרת הגולן בכמות ענקית של טילים תוצרת רוסיה. כפי שרוסיה נקטה במדיניות של גרימת הנזק המרבי ליריב בתשובה ליוזמת ההגנה האסטרטגית האמריקנית גם ישראל צריכה לאמץ את השיטה הזאת. לא יספיקו לסורים הטילים כדי להגן על כל עריה החשובות.
בתקופה הצארית העיתונים ברוסיה היו מלאים בגינוים של קבוצות ההגנה העצמית שקמו בעת הפוגרומים. עיתונים סובייטים לעגו ליהודים שנועדו להישלח לסיביר – על הניסיונות שלהם להצטדק בפני עלילות-דם. ישראל ביחסיה עם רוסיה צריכה להפסיק לשחק את התפקיד של העגל המוקרב על המזבח . צריך להגיב על מדיניותה בתמיכה של קבוצות הבדלניות בתוך רוסיה ובמכירת נשק לאויביה הקרובים, דוגמת גרוזיה.

צפון-קוריאה תהיה טיפשה (והיא לא כזאת) אם תפרק את התוכנית הגרעינית שלה. הדבר יקפיא את הסיוע ברמה נמוכה שהיא השיגה היום. המערב היה יכול לאיים בהפסקת הסיוע בכל הזדמנות: מכירת טילים בליסטיים או טכנולוגיה צבאית אחרת, או פעולות פיננסיות מסופקות, ואפילו הפצת תקליטורים פיראטיים יכולים לשמש עילה להפסקת הסיוע. ארה”ב כבר הפסיקה את הסיוע שלה בעבר והתסריט הזה יכול לחזור על עצמו. אז במקום לפרק את היצור הגרעיני שלה, צפון-קוריאה מציעה להקפיא אותו, אך עם זאת להשאיר את המצבור הגרעיני הקיים על כנו, וגם להמשיך את הפיתוח של נושא גרעיני במתקניה הסגורים בפני הביקורת הבינלאומית. השיטה הזאת מבטיחה לצפון-קוריאה את המשך הסיוע ואף את הגברתו לפי קצב התקדמותה בפיתוח הגרעיני. ערכו השוואה בין פקיסטאן ודרום-אפריקה - מדינה המחזיקה בנשק גרעיני לא חוקי, ומדינה שפירקה את תוכניות הגרעין שלה: פקיסטאן נמצאת במצב טוב בהרבה מבחינת הסיוע כספי והמעמד הבינלאומי שלה.
צפון-קוריאה הלא-צפויה תזכה ליותר סיועה אם תישאר מדינה בעלת פוטנציאל גרעיני. אנשי-המערב הם אנשים פרגמאטיים: הצעה טובה צריך לקבל. במזרח יש משקל לגינונים. גאווה שם מוערכת יותר מכסף. צפון-קוריאה לא תוותר על סטאטוס המדינה הגרעינית שלה (אם היא בצעה באמת את הניסוי הגרעיני) תמורת סיוע. היא תשמור על הסטאטוס הגרעיני, ללא הגדלת מצבור הנשק, וללא הפסקת הפיתוח.
ברם, מדוע יש כל כך הרבה רעש סביב צפון-קוריאה? הרי לפקיסטאן הנמצאת תחת שליטתם של מוסלמים-פונדמנטליסטים יש הרבה יותר פצצות גרעיניות.

מדע בדיוני עולה הון-תועפות. הבדיה אודות התחממות כדור הארץ ממריצה את המדינות להוציא מאות מיליארדי דולרים על הבעיה המדומה שמקורה ופתרונה מעורפלים. הוועדה הבינלאומית לשינוי האקלים קיבצה בתוכה את השרלטנים שהתחזיות שלהם התבדו לחלוטין. אנשי “המדע” האלה נתפסו לא פעם על הבלופים שלהם אך עדיין ממשיכים לצוף על פני השטח. תסריטים אפוקליפטיים מדרבנים כל אחד ואחד בכל הממשלות, נצים כיונים – כולם אוהבים את האקולוגים.
זלעפות האקולוגיות תמיד משכו את תשומת הלב העולמי. הם התחזקו מימי מאלטוס. מה זה משנה אם מאוחר יותר הוא שינה את דעתו לגבי איום פיצוץ האוכלוסין?
אקולוגים (מה כוללת ההשכלה הזאת?) הזהירו מפני ההתקררות הגלובאלית, ההתחממות, מפני החור בשכבת האוזון, מפני סכנות האסבסט, התריעו על היעלמותם של זני פרפרים ודגים נדירים שאתם בכל מקרה מעולם לא ראיתם, גם לא בסופרמרקט. יערות באירופה וביזונים אמריקנים נכחדו – אז מה? האירופאים חיים טוב יותר מאבותיהם, כך גם האמריקנים. הקרחונים באלאסקה ואנטרקטיקה נמסים באופן מואץ כבר החל ממאה התשע-עשרה, עוד לפני המצאת הנורה חשמלית או האוטומובילים. תקופת הקרח הסתיימה רק לפי 10,000 שנה, ותקופת קרח מצומצמת – רק במאה הקודמת. החום העולמי עולה כי הוא היה נמוך באופן טבעי לפני 150 שנה. שלגי ההרים נמסים כי הם גבהו מאוד מאז המאה ה-16. תקופות הקרח באות והולכות, התדירות שלהם לא מובנת, באופן מוזר ניכר הקשר בין התגברות פעילות השמש לבין האצת פעילות הרי הגעש בכדור הארץ, למשל.
מעלות החום בתקופתנו הם נמוכות לכתחילה, לכן הם עלות והולכות. שאלה – מה הם מימדי העליות האלה? נושא זה נדון בועידות האקולוגיות. המסקנות התבססו על הערכות השנויות במחלוקת, והפערים שנבררו היו משמעותיות. טוב לשמאלנים, רע למדע. מסקנות מדעיות צריכות להתבסס על עובדות ולא על פלורליזם.
נניח שהחום יעלה במעלות ספורות בכל מאה שנה: אני אוהב אקלים חם, גם תושבי מדינות הצפוניות ישמחו. האפריקנים לא מסוגלים לרסן את גידול האוכלוסין בכל אקלים. היהודים? אנחנו הפרחנו את סיני והנגב, נוכל להסתגל גם לזה. עלית מפלס הים? הרי ההולנדים בנו סכרים במשך מאות שנים! עדיף גם לחיות בחום לעומת האפשרות לצרוך אנרגיה במימדים של ניאנדרטליים.
הצטברות הפחמן דו-חמצני החלה עם האצת התיעוש. ברם, הקשר בין התופעות מוטל בספק. בתקופות הגיאולוגיות כמות הפחמן הדו-חמצני עולה ב50% לעומת תקופות הקרח. הרמה הנוכחית שלו היא מעט גבוהה יותר מהנורמה, אך הנורמה נמדדת על פי הממוצע. כנראה בתקופה כל שהיא הקצב הממוצע היה גבוה יותר. על פי סקאלה גיאולוגית של הזמן רמות הפחמן הדו-חמצני הן נמוכות. האנושות תורמת רק כ-3% מהיצור שלו על ידי הטבע, והוא נבלע באוקיאנוס או נספג על ידי הצמחייה. להניח שמערכת כה מאוזנת ומושלמת כמו הטבע יכולה להתערער על ידי שינוי של אחוזים בודדים זה לא סביר.
הרעש מסביב לבעיות אקולוגיות יכולות לגרום להאטה ברכישת הנפט ממדינות ערב – לא בטוח אך שווה לנסות.
(הבעיה האקולוגית: בהעדר ים מתאים – היכן להטביע את היהודים?)

תגידו מה שתגידו, אך קיימות עובדות במציאות. היהודים ממלמלים על דו-קיום בשלום, הערבים – על ג’יהאד. למערב, לליבראלים, לדמוקרטים, לשמאלנים – יש להם את צרור ההצהרות שלהם. פוליטיקאים ממלאים את האוויר בתוכניות מדיניות. כל זה חסר תכלית. מה שחשוב הוא שהיהודים מבקשים לבנות מדינה של תרבות זרה על חבל ארץ שמיליארד-וחצי מוסלמים משוכנעים שהוא שלהם. לא יהיו לא שלום, לא סובלנות ולא רצון טוב.
באירופה התנהלו מלחמות על שינויים דתיים מזעריים ואידיאולוגיות אוטופיות. הצדק או המעמד המשפטי לא מהווים שיקול: לאמריקנים לא היה איכפת מהצדק כאשר הם מימנו את המוג’הידין שרצחו מיליוני אפגאנים, היהודים נישלו את הפליטי 1948 שחלמו לשוב לביתם, ולערבים לא איכפת מהזכויות ההיסטוריות של יהודים על ארץ-ישראל.
הליבראלים מכריזים על הדמוקרטיה שהיא אינה מכירה בהבדלים אתניים. יהודים חילונים הולכים שבי אחרי תיאורית ההגדרה העצמית האינדיבידואלית של שפרינגר לפיה כל אדם מצטרף ללאום המוצא חן בעיניו. בחיי המציאות אנשים מבדילים בין קרובים וזרים, אומות אכן הגדירו את עצמם, ואנשים בני אותה התרבות מעדיפים לחיות בסביבה נוחה, ללא נכרים וסוטים.
עמים ומדינות מעולם לא התקיימו באחווה אלא באדישות הדדית או תחת איומים הדדיים מרתיעים. ארה”ב כבשה וסיפחה רק שליש ממקסיקו כי כיבושה הכוללת היה גורם התקוממויות תכופות. גרמניה התעלמה מבלגיה עד שיום אחד כבשה את כולה. הערבים סובלים את ישראל רק מפני שלא הצליחו להשמידה במספר מלחמות, וימשיכו לסבול אותה כל עוד צפויים להם הפסדים במלחמות.
אין הסדרים צודקים, כל אומה תופסת את השטח לפי יכולתה להחזיק בו. בזמן שהיהודים דנו על מטרות לאומיות ושאיפותיו של העם הערבי בריטים גזרו מהם שליש מארץ המובטחת לטובת טראנס-ירדן – אז מדינה של 250 אלף בדואים.
עקרון הוויתורים הדדיים הוא מליצי: ארה”ב הליבראלית וייטנאם הקומוניסטית פלשו ללאוס – המדינה השלווה ביותר בעולם. לא איכפת לערבים שהיהודים זקוקים למדינה – מדוע היהודים צריכים לדאוג למדינה עבור הפלסטינים? כשרעבים שודדים את חנויות המזון נוטים לסלוח להם - היהודים יכולים לדחוק את הערבים מאותו האחוז האחד של השטח שבידי העולם הערבי.
התפיסה הקולוניאלית ודילול האוכלוסייה המקומית אולי אינם מוסריים אך זו היא הדרך היחידה להקמת מדינות. הפלסטינים שונאים את היהודים שדחקו אותם מחוף הים אל הגדה המערבית הלא פורייה. הם לא ישנאו אותנו יותר אם אנחנו נדחוק אותם הלאה לירדן. ליהודים נדמה שהערבים ייהנו מלחיות כמיעוט במדינת ישראל. חוץ מהעובדה שהערבים בטוחים שיהפכו לרוב, זכרו שיהודים וויתרו על התענוג הזה בפלסטין הערבית המנדטורית. עמלנו הרבה ונאבקנו על מנת לחיות במדינתנו ברוב יהודי. בני-אדם אינם אוהבים לחיות תחת כיבוש זר בארצם. לאורך כל ההיסטוריה האנושית דילול ופיזור של האוכלוסייה מקומית הייתה השיטה היחידה למנוע מרד.
אין דמוקרטיה מוחלטת. ערים-מדינות יווניות לא אפשרו סטיות מהתרבות השלטת ולא העניקו אזרחות לנכרים. בעלי הברית דיכאו את המשטר הדמוקרטי בגרמניה וכפו שינוי של מערכת הערכים בה. אמריקה הליבראלית קבעה בתוכה את השיטה של כור ההיתוך ככלי בהתמודדותה עם ההבדלים התרבותיים, אסרה על קיומה של המפלגה הקומוניסטית וקבעה את המכסות למהגרים לפי אזורים אתניים. דמוקרטיה וליבראליות אינם נמתחים עד לביטולה של המדינה או דיכויו של העם המייסד אותה.
שלום הוא דבר מעולה! כולנו רוצים בשלום. אך הוא לא בא כתוצאה מדיבורים אלא אחרי שאחד מהצדדים הותש במלחמה והוא מגיע למסקנה שעדיף לו פשוט להיות. שלום כפוי יכול להתקיים על הנייר אך לא במציאות. התובנה שהשלום עם הערבים לא יבוא בזמננו מעציבה, אך זוהי עובדה. להשלות את עצמנו בהסכמי שלום-סרק פירושו לסכן את ילדנו שיופתעו מעובדות החיים.
ז’בוטינסקי מתאר את החייטים הלונדוניים בלגיון העברי. הם היו אנטי-ציונים, אך הם השתכנעו מעובדת המלחמה וכתוצאההצטרפו ללגיון, נלחמו בגבורה, ואיבדו כל קשר עם פלסטין בסיומה של מלחה”ע הראשונה. התלהבות אידיאולוגית היא בת-חלוף והרת אסון. הליכה של אנשים תמימים לפי דרכו של העולם יכולה לחזק את האדם ואת העם, בוודאי את היהודים.
מדרש תלמודי מספר על ארבעה חכמים שבקרו בעולם הבא. אחד מהם מת, השני השתגע והשלישי הפך לאפיקורס. רק רבי עקיבא חזר בשלום. רבי הסביר: רבי עקיבא ידע שהתעסקות במיסטיקה היא עניין רק של סקרנות, אך צריך לחיות בעולם המעשי. תובנה זו הצילה את רבי עקיבא. האם זה יציל גם אותנו?
פרשת גלעד שליט מדגימה את סוג של אידיאליזם חסר תכלית. בזמן המלחמה חיילים נהרגים, נופלים בשבי. אך יש להתמקד בתמונה הרחבה ולא על בפנים פרטיות. הישראלים חייבים להבין שיש מחיר לחיים בסביבה עוינת. להתנות את המשא והמתן המדיני בשחרור הרב”ט שליט היא דבר טיפשי. אם יש סיכוי למשא ומתן ההתניה גורמת לאובדן חיי רבים. הענקת משקל לאירוע סטטיסטי חסר משמעות משחקת לידי החוטפים ומעודדת חטיפות נוספות.

הביקורת המדעית אודות אמיתות התורה נובעת לעיתים מתרגום לקוי. החכמים התעקשו בידיהם שהאירועים המצוינים בתורה מובאים רק לצורך פרשני. למשל, המקרה של חצית ים-סוף - צליחת ביצה שגרתית: יהודים שחצו ברגל הצליחו, המצרים הרכובים במרכבות שקעו בבוץ.
יש מצוות שלא עולות בקנה אחד עם המורל האידיאליסטי. התורה היא קודם כל פראקטית. כשאברהם הצהיר ששרה היא אחותו ולא אשתו הוא בחר בדרך הכדאית ביותר. מעשהו, שעל פי אמות המידה מודרניות נחשב לבלתי מוסרי, הציל את חייו ולא גרם לחיי אשתו להיות גרועים יותר לעומת לחוות אונס.
אפשר לומר שהתורה מפעילה מערכת בקרה על הרוע, ולא אוסרת אותו בצורה לא מעשית. חוקי הנישואין הנוקשים מכבידים על הפוליגמיה. שמואל הנביא ביקר את המלכות במילים קשות בטרם כינונה, אך אחרי הקמתה היא פעלה תחת מרותם של חוקי התורה. התורה קובעת גם חוקי עבדות רכים מאוד. כעת, בהיותנו אנשים מתורבתים, אנחנו יכולים להחמיר יותר את הפרשנות של כללי המוסר אלה ולאסור כליל את הפוליגמיה, את השלטון המלכותי ואת העבדות, אך אל לנו לבטל את האיסורים על עבירות בלתי מוסריות כגון סטיות מיניות.
התורה ניתנה לעם פרוע ולכן הייתה חייבת להיות נוקשה. למרות שהעונש הבסיסי היה כרת – הוצאה אל מחוץ לכלל – התורה מטילה עונש מוות על עבירות מוסר ופולחן. העמדה הזאת ברורה: סוטים מהמוסר משחיתים את החברה ומאימים על קיומה הרוחני לא פחות מהדרך בה רוצחים מאימים באופן פיזי. חומרת העונש המרבית מאוזנת על ידי הקשחת כללי השימוש בו. עברייני מין דינם מוות, אך מי יקיים יחסי מין עם בהמה בנוכחות שני עדים?! למעשה, התורה דורשת שיחסי מין יישארו במסגרת צנעת הפרט. כל עוד הסוטים לא מבליטים את מעשיהם בפומבי החברה נוטה לא להעניש אותם. הזדווגות עם בני אותו מין או עם בהמות לא יגררו ענישה אם יעשו בצנעה. על הסוטים לדאוג שאף אחד לא יראה אותם. התורה לא מענישה על ביטוים של הומוסקסואליות כמו מבטים או תנועות עדינים אלא רק על הזדווגות פומבית. אפילו במדינה דתית הומוסקסואלים יכולים לחיות בביטחון.
חברות-אנוש מגבילות את חשיפת ביטוים המיניים: הן אוסרות קיום יחסי-מין במקומות ציבוריים, מקפידות על כיסוי שארי עיתונים פורנוגראפיים, תוחמות את החשפנות לאזורי פאבים מיוחדים והן אוסרות מכירת שירותים מיניים לקטינים.
מדינת יהודה הדתית תנהג באופן זה כלפי סוטי-מין- היא תעדיף לתחום אותם בתוך ישראל אך גם בתוכה, למרות האיסור הפורמאלי, הם יהיו בטוחים כל עוד שומרים על צנעת הפרט.

רוברט גייטס ועמיר פרץ – שני בורים ללא כל ניסיון קרבי – מפקדים על אנשי הצבא המקצוענים. הדוקטרינה הצבאית הקלאסית ששימשה את גרמנים במלחמת העולם השנייה גורסת שפוליטיקאים צריכים להגדיר את מטרות המלחמה ולמסור את ניהולה לידי אנשי צבא. התערבותו של לינדון ג’ונסון בפרטי הלחימה והעדר מטרות בנות יישום אצל בוש מדגישים את אותה הבעיה. בירוקרטים פוליטיים שאינם מסוגלים אפילו להגדיר את מטרותיה של המלחמה מיצבים את אסטרטגיה ומנהלים את המלחמה.
בעיראק, כמו בוייטנאם, מטרת המלחמה נחשבה בטעות לניצחון מוחלט. זה לא נכון. גם ענישה ראויה יכולה להוות אסטרטגיה נבונה. הגנה סטאטית בפני האיום הקומוניסטי דומה לקו מאז’ינו. התשובה לאיום רב-מימדים היא הגנה דינאמית. הישראלים הדגימו זאת ב-1973: על ידי נסיגות ותמרונים בלמנו את סורים וגרמנו להם לאבידות קשות. בהתמודדות עם האויב העולה עליך בעוצמתו המטרה היא לא להשיג ניצחון אלא להפוך את ניצחון לחסר תכלית עבור האויב. מלחמות בפריפריה, קרבות על כל מדינה ומדינה נגד השתלטות קומוניסטית או פונדמנטליסטית – זו הדרך לבלימת התפשטותו של האויב. המערב צריך להעניש ולגרום נזקים משמעותיים ליריביו. הניצחון ייקבע בהתמודדות רחבת היקף עם עולם האסלאם. דיכוי עיראק הוא רק צעד קטן בהתמודדות הזאת, שפוליטית הוא יעיל רק למטרה היחידה שהיא הענשת עיראק.. העולם המוסלמי יישאר אויבו של המערב ללא קשר לתוצאה של המבצע בעיראק.
צריך להתייחס לכל המוסלמים כחיילים בצבא אחד. ההצלחה בקרב עם חטיבה אחת – עיראק - אינה משמעותית: היא לא תמנע מהעורף ומהכוחות הרזרבים – מאל-קעידה ועד איראן –להצטרף למלחמה. על המערב לבקר את ההוצאות שלו על המלחמה ולהנחית על אויביו מכות בעלות תכלית כלכלית. השמדה מהאוויר של כל מקורות הנפט ומתקניה הצבאים של עיראק הייתה מביאה לתוצאות צבאיות ופוליטיות מהירות ומשמעותיות יותר מהמלחמה הזוחלת הנוכחית. יתרונות המכונה המלחמתית המערבית מתבטאות בעוצמת מכותיה. בקרבות-קרקע נגד ארגוני גרליההמערב מפסיד, כי בהם הוא אינו יכול לנצל את יתרונותיו אלו.
חייבים להעניש גם את הטליבאן: להשמיד את שדות האופיום, ללחוץ על מפיצי הסמים תחת הסיסמה : “לא – לסמים האפגאנים” (השירותים החשאים מסוגלים להגיע להסכם כזה עם העולם התחתון). אפשרי גם מימון מתון של המוג’הידין בכדי שיסיתו את תשומת הלב של הטליבאן כלפיהם, או בידוד אפגאניסטן באמצעות הפצצת משאיות החוצות את גבולה. כך ארה”ב תתפנה לטיפול באיומים גרעיניים מצד מצרים, איראן ולוב.
ישראל צריכה תצטרך להבין לבסוף שמכת-מנע בתגובה להתגרות מינימאלית - היא האסטרטגיה היחידה עבור מדינה ללא עומק טריטוריאלי. אל תשברו את הראש בדרך בה ניתן לגרות את הפת”ח נגד החמאס – פשוט השמידו את מבני הממשל הפלסטיני על כל טיל שנורה לעבר ישראל.

ההימור על מלחמת אזרחים
ראש השב”כ, יובל דיסקין, אישר ששירותי הביטחון הישראליים מהמרים על הסלמה ברשות הפלסטינית. לפי הערכות השב”כ, החמאס יתפשר וישחק תפקיד משני בממשלת האחדות ברשות. לפיכך ישראל וארה”ב מבעירות את המלחמה על ידי תמיכה מסיבית בפת”ח. איראן, סעודיה, האחים המוסלמים המצרים ומדינות מוסלמיות אחרות לעומתם, מחזקים את החמאס. אפילו אם נכונות הערכות השב”כ, ממשלת האחדות הלאומית ברשות לא תבשר שום טובה לישראל. על ידי ישיבה בממשלה החמאס יצבור יותר אהדה ברחוב הפלסטיני. הוא יכול אף לברך על כך שזכה בתפקיד שולי בממשלה שמוריד ממנו את האחריות על התדרדרות הכלכלית האפשרית, ועל ההסכמים המדיניים המשפילים עם ישראל. החמאס ישב בממשלה כמו בחממה: חברות בה מספקת לגיטימאציה, תקציבים ואהדה, בזמן שישיבה באופוזיציה לא מזכה אותו בכלום. החמאס תופס עמדה טובה ממנה יוכל להגיד לפת”ח: “אמרנו לכם!”
נכון היה לקבל את הממשלה עם החמאס בתוכה ולחנוק אותה כלכלית. לאסור כניסת העובדים מהרשות לישראל. להפסיק את היבוא מהרשות. להקפיא את כל הכספים. להמתין עד שהתושבים בעצמם יסלקו את החמאס.
יכול להיות שהשב”כ טועה, ושהחמאס יבחר בהסלמה. מלחמת אזרחים ברש”פ תקשה על עבודתו של השב”כ ותגביר את תנועת המתאבדים אל תוך ישראל. התגובה של החמאס על ההתגרויות של הפת”ח תלויה בגובה המימון, ולכן היא בלתי צפויה.
הכנסת תצביע בקרוב על החוק המבטל את כלל ההתיישנות על רצח ראש הממשלה. זה מזכיר לי את החוק של 1990 במדינת לואיזיאנה. לאחר שבית המשפט העליון פסק ששריפת הדגל הלאומי היא בגדר חופש הביטוי ומוגנת על ידי החוקה, בתי משפט מקומיים החלו להתייחס אל הכאת האשמים בשריפת סמלי המדינה כאל מפרי הסדר הציבורי והם דנים אותם לקנסות של 25 דולר. ההחלטה הזאת מתאימה מאוד למצב בישראל: 100 שקלים קנס על הריגת ראש הממשלה הבוגד – עונש ראוי בהחלט.
מדני העורך: “ג’רוזלם פוסט” פרסם כתבה על הסכנה הגוברת מצידה של מצרים. עובדיה כתב על זה מזמן: ראו http:// samsonblinded.org/heblog/archives/32.