הטייקונים היהודים לא יכולים לקבל את כבוד ההמון היהודי, שבסך הכול מקנא ברווחיהם הבלתי חוקיים, ומבקשים לעצמם כבוד מצד הגויים על ידי כך שהם מציגים את עצמם באופן שקרי כמנהיגים יהודיים. הטייקונים עושקים את הכבוד המגיע ליהודים כעם, ופוגעים באמינותם של היהודים כעם באמצעות רשעותם חסרת המצפון.
המנהיגים היהודים מדמיינים לעצמם שהם יכולים לשטות בעמיתיהם הגויים. רבין כמעט ולא הלך לאוסלו על מנת להעניק לערבים מדינה, ואולמרט שניהל מערכה נגד כוונתו של ברק לחלק את ירושלים בשנת 2000 לא התכוון באמת לחלקה ב-2007. הבטחות בלתי ממומשות הן אסטרטגיה יישומית ברמה האישית, לפחות באופן זמני. לא אלה הם פני הדברים ברמה הקהילתית כיוון שהבטחות יוצרות ציפיות. הבטחות או דוגמאות ביזאריות מכווננות מחדש את סולם האופציות האפשריות. נישואי תערובת היו נדירים בשנות ה-40, אבל ברגע שהקהילה היהודית קיבלה את קיומם של זוגות מוזרים, טווח ההתנהגויות המקובלות כוונן מחדש והחל שטף של נישואי תערובת. באופן דומה, רבין היה הפוליטיקאי הראשון מהזרם המרכזי שהבטיח לפלסטינים וויתורים קונקרטיים על חשבון הרעיון היהודי. האוכלוסייה הישראלית התרגלה במהרה להצעה זו – בעוד שהרוב מתנגד לחלוקת ירושלים, מעטים הם המפגינים נגד החלוקה. הבטחות פוליטיות, אפילו כשהן אינן ממומשות, הן מסוכנות. ההבטחות המרושעות והבלתי-יהודיות גורמות נזק גדול במיוחד בהינתן המנטאליות היהודית המעוותת. חלק מהיהודים מהווים את המשואות המוסריות הגדולות ביותר – הם סטיית התקן בקרב הרוב שיעדיף לנטוש את יהדותו, הרוב שנשאר בישראל עד עתה כיוון שהוא לא יכול להשיג ויזה קנדית. אלף שנות הרדיפות לא היו צינור להעברת טוב – בסביבה רודנית, רשעות היא תכונה אבולוציונית מועילה. יהודים מרושלים מכווננים בשמחה את יהדותם בהתאם להבטחות המרושעות שמבטיחים פוליטיקאים תבוסתניים.
לא מפתיע אם כן, שהסקרים מראים שבערך מחצית מהאוכלוסייה הישראלית מתנגדת לשחרורו של יגאל עמיר. לא אכפת להם מרבית: מעטים הם היהודים המשתכנעים מהפולחן ההיסטרי שיצרה הממשלה סביב אישיותו של רבין. הוא היה דמות מכוערת בכל קנה מידה. ההמונים התנגדו ליגאל כיוון שהוא יהודי טוב, וההמון מעדיף יהודים תבוסתנים ומתבוללים הדומים לו. הדאגה אודות נטילת חייו של רבין היא מגוחכת: כל העמים מציבים את הערכים מעל החיים. מכל העמים, היהודים הם אלה שמרימים את הערכים אל מעל לחיים: אחרת, מדוע סבלנו רצח ורדיפות במקום להתנצר? מותר מוסרית להרוג אנשים טובים לגמרי במלחמות חסרות היגיון לחלוטין שלהן חסות מצד הממשלה, אבל נראה שזה ראוי לגינוי להוציא להורג אנשים שרשעותם ניכרת, כאשר אין כל בית משפט צודק, ירא שמים, שיכול להרשיעם. מלחמת העולם הראשונה, שסבבה סביב עקרונות אידיאולוגיים גבתה את חייהם של 20 מיליון בני אדם. עשרים מיליון אנשים נהרגו בגלל סוגיות מסתוריות הנוגעות לפוליטיקה המונארכית. העיסוק בסוגיית מותו של רבין הוצאה מכדי פרופורציה.
זהו עניין מנדטורי על פי החוק היהודי להרוג יהודים המשתפים פעולה עם הגויים, אפילו באופן חוקי, אם הדבר מסכן את הקהילה היהודית. זהו עניין מנדטורי לקיים את הערכים היהודיים על ידי הוצאה להורג את אותם אנשים הזוממים נגדם. אסור לציית לרוב הדמוקרטי ההולך בדרך הרשע.
בכל דרך שנסתכל על זה, מחצית מהישראלים המעוניינים לשחרר את יגאל עמיר, צודקים בדעתם.

הברונים והאבירים מימי הביניים נלחמו רק לעיתים רחוקות בבנדיטים שהתקיפו את טירותיהם. כופר היה בדרך כלל התוצאה השכיחה. כמו כן, התורה דורשת מהיהודים לפדות את אחינו על ידי מתן כופר. אנחנו, עם זאת, טוענים שמתן כופר אינו מקובל.
האפקט של הכופר הוא העברת הסיכון המרחף מעל ראש הקורבן הנוכחי אל מעל לראשם של חפים מפשע אחרים. הכופר מסייע להציל את חייהם של אחדים, אבל מעודד את הטרוריסטים לקחת בשבי חטופים אחרים. במקרה שלנו, החטופים האחרים יהיו גם הם יהודים, ואכפת לנו מהם.
עם זאת, הברונים בימי הביניים היו מעטים מדי מכדי לבסס חברה. לכל אחד מהם לא היה אכפת מהאחרים, והוא התגבר על הסיכון שעמד לפגוע בו בכך ששילם את הכופר ועודד את הפושעים לפגוע באחרים.
המקרה המוגדר בתורה שונה גם הוא. לחטופים המודרניים אין כל ערך פרט לכופר. פדיון הכופר עליהם רק מעלה את ערך הכופר שיהיה לשלם על חילופי החטופים הבאים, בעוד שסירוב תשלום הכופר רק מרפה את ידי החוטפים מניסיונות עתידיים. בימי קדם, לחטופים היה ערך אינהרנטי – היה ניתן למכור אותם כעבדים. הסירוב לתשלום הכופר לא היה מרפה את ידי החוטפים שהיו יכולים לקבל את כספם על ידי מכירת היהודים החטופים לעבדים.
כאשר לחטוף לא היה כל ערך אינהרנטי (לדוגמא, זקן או חולה) ונחטף רק לצורך סחיטה, הוא לא נפדה על מנת לא ליצור תקדים לחוטפים. כך, רבי מאיר מרוטנברג מהמאה ה-13 אסר על קהילתו לשלם את תשלום הכופר עליו. הרבנים הכירו מזמן בבעיה של הערך האינהרנטי, והתלמוד (גיטין, פרק ד’) אוסר על פדיון יהודים בתשלום שעולה על ערכם בשוק כעבדים. החכמים הכירו שאין כל חוק שיכול למנוע מקרובי החטוף לנסות להציל את יקירם – מותר לבעל לפדות את אשתו בהזדמנות הראשונה עבור פי עשר מערכה בשוק כשפחה, אבל זו היא זכותו ולא חובת הקהילה.
סירוב לפדות יהודים מידי הטרוריסטים לא מעורר התנגדות מוסרית יותר מאשר תקצוב מוגבל של תוכניות רפואה ללא תשלום או בטיחות בכבישים. אנחנו שומרי אחינו רק עד רמה מסוימת. מדוע על הממשלה הישראלית להבטיח להימנע מלירות על אלפים מאויבנו בשדה הקרב בתמורה לכך שהם לא יירו בחייל אחד שלנו?
הדבר היחיד שהוא יותר גרוע מתשלום כופר על חטופים הוא חילופי אסירים.

“בדיוק באופן בו הם הורגים אותנו, עלינו להרוג אותם כך שייווצר מאזן טרור… נעשה בדיוק מה שהם עושים. אם הם הורגים את נשינו וחפים מפשע בצד שלנו, אנחנו נהרוג את נשיהם ואת החפים מפשע בצד שלהם עד שהם יפסיקו.” אוסמה בן לאדן, אוקטובר 2001. זוהי עצה טובה עבור ישראל בכל הנוגע לעזה.
מה היא האלטרנטיבה למאזן כוחות ביחסים בינלאומיים? האידיאליסטים צווחים כנגד האלימות, אך האלימות היא מה שהפיל את המשטר המונרכי הצרפתי ואת המשטר הנאצי. ללא אלימות, המתיישבים האירופאים לא היו מצליחים להתמודד עם המקומיים ולהקים את אמריקה או את קנדה. המשטרה עוצרת פושעים באופן אלים. אלימות לא רק מגינה על החירות, היא גם מסייעת להגשים מטרות מועילות אחרות. גרמניה ואיטליה אוחדו והתבססו כמדינות מודרניות באמצעות אלימות. אטאטורק פנה לאלימות בכדי למחוץ את עמוד השדרה האסלאמי של טורקיה. הקומודור פרי איים להשתמש באלימות בכדי לפתוח את יפן לסחר עם אמריקה. אלימות היא כלי שלא ניתן להתעלם ממנו, הן למטרות טובות והן למטרות מרושעות.
חברות משתנו, אך ישנן קבוצות המסרבות לקבל את השינוי – שאותו חייבים לאלץ אל תוך המציאות. ישנן שתי אלטרנטיבות תיאורטיות לאלימות: משא ומתן מתוך רצון טוב, ותווך. הנחת הרצון הטוב לעולם לא עבדה בעבר, כיוון שהנושא החברתי חשוב מדי. אנשים מתחשבים באינטרסים של מי שעומד מולים ומוותרים על עניינים שעבורם הם טריוויאליים כיוון שהם מצפים שבעניינים טריוויאליים הצד השני יעשה את אותו הדבר. רצון טוב הוא דרך לעשות אחד לשני טובה: התחשבו באינטרסים של מי שעומד מולכם ואז תצפו שהם יתחשבו באינטרסים שלכם בנושאים אחרים. הסכמה הזו ניתנת ליישום רק במערכת חילופין קטנה ובלתי מוגדרת. ביחסים בינלאומיים, מצד ניגוד עניינים הוא נדיר אך בעלת חשיבות עצומה – מערכות כאלו לא יוכלו להתאים לגישה הסטטיסטית. מדינה שמוותרת בכל הנוגע לגבולותיה לא יכולה לצפות ליחס דומה מצד שכניה. לגרמניה וצרפת לדוגמה, היה רק סכסוך גבולות אחד – אלזס-לורן – התחשבות רחומה מצד מדינה אחת לא תענה באופן דומה מהצד השני.
משא ומתן מתוך רצון טוב יכול להוביל להסכם המקובל על שני הצדדים, ושאינו נשען על הציפייה ליחסי גומלין עתידיים. זה בערך כמו לחלק את אלזס-לורן בין שתי המדינות. אך כיצד לחלק, כאשר שני הצדדים אינם בעלי כוח שווה כלל וכלל? חלוקה לחצי תפגע במדינה החזקה. ומדוע שהמדינה החזקה תסכים לחלוקה בכלל, ולא תיקח את כל השטח בכוח?
הצדק הוא דבר חמקמק. הישראלים מצביעים על כך שהפלסטינים יישבו את מישור החוף למשך תקופה של בקושי דור אחד, לפני שברחו מבתיהם בעקבות הקמת המדינה היהודית. דור אחד הוא זמן מועט מכדי לטעון לריבונות שבטית על הארץ. הפלסטינים עונים, באופן הגיוני, שהיהודים יישבו את האזור זמן פחות הרבה יותר בעת המודרנית, וללא ספק יש להם פחות זכות על הארץ. הצדק תלוי בסט ערכים משותף ובדרך לא עובד בין אומות שערכיהן מנוגדים. שיתוף פעולה הוא דרך פעולה בתוך קבוצות, אך קבוצות מתחרות אחת בשנייה.
אם אומות אינן משתפות פעולה באופן כללי, אולי נגדיר מתווך? זה יכול לעבוד אם הצדדים רואים במתווך גורם הגון וישר. מערכת החוק כוללת חוקים ונהלים – החוקים מייצגים את הערכים. על מנת שיהיה אפשרי לבחור מתווך, על הצדדים לקבל את מערכת ערכיו – בסיס השיקולים שלו – כצודקת. עם זאת, כיוון שיש להם ערכים מנוגדים, אין כל מערכת ערכים של צד שלישי שתראה כצודקת לשני הצדדים גם יחד. הערבים והיהודים יכולים כל אחד בתורו לטעון שהאו”ם נשמע לרצון הצד האחר.
אם לא קיימים מתווכים בינלאומיים המוסכמים על שני הצדדים, אולי ניצור בית משפט המקובל ברמה הבינלאומית ונאלץ את הצדדים לקיים את פסיקותיו? האו”ם מראה שגישה כגון זו אינה ניתנת ליישום. כיצד נגדיר “מקובל בינלאומית”? “מקובל על רוב האומות” משמעו להשוות בין קולה של צרפת לזה של מדגסקר – סידור שכזה נראה כלא הגיוני. “מקובל על רוב האנשים” יאפשר לשתי המדינות בעלות מספר האזרחים הרב ביותר, סין והודו, לשלוט בעולם. בתי המשפט האזרחים פיתחו אמצעים רבים שבאמצעותם ניתן לדאוג לכך ששופטים ומושבעים בעלי אינטרסים משל עצמם לא יוכלו לפעול. באו”ם, לכל מדינה יש אינטרס עצמי ואף מדינה אינה יכול לשמש כשופט נאמן. כמעט כל המדינות מעוניינות באספקת הנפט הערבי, אף מדינה אינה מתעניינת בגורלה של מדינת ישראל. נחשו מה תהה התוצאה בהצבעה באו”ם בכל הנוגע לעניינים ישראלים-ערביים.
היכולת לאכוף את דעתך הוא אמת המידה היישומית היחידה בכל הנוגע ליחסים בינלאומיים. זה לא דבר רע. האינדיאנים הנחותים טכנולוגים והאירים הנחותים מספרית השיגו עצמאות באמצעות אלימות. אלימות היא אינדיקאטור לעומק האינטרס של עם מסוים מעבר להצבעה הבינארית של כן או לא. אלימות היא לעיתים קרובות הדרך היחידה לקבוצה חסרת משמעות לקבל תשומת לב. המדינה הפלסטינית נכנסה למציאות רק בגלל הטרור של אש”ף. רק לעיתים רחוקות מאזן הכוחות בא לידי ביטוי בהתפרצות אלימה. רוב הזמן, הצדדים פועלים על פי האיום הנתפס.
אלימות היא כלי שלא ניתן להתעלם ממנו בדיוק כפי שהייתה בתקופת האבן.

הביטוי “כי טוב” מסיים כל שלב בתהליך הבריאה. הכול טוב – בכלל זאת הרשע, גם הוא דבר שנוצר. הכול נובע מהטוב האלוהי. אז מדוע אנו נלחמים? מדוע לא לקבל את כוונותיהם הטובות של הערבים המתרבים בכדי לשלוט בארץ ישראל? התשובה היא שעבור היהודים, הטוב המושלם מצוי בתורה, ויש למחוץ כל התנגדות לה בשם הטוב. במישור המעשי, הטוב אינו משנה. פעולותינו כנגד הערבים הן רשע. אנשים רודפים אחרי האינטרסים של עצמם, שבנוגע לזכותה של ישראל, רק במקרה מתקשרים לטוב האלוהי של התורה. תיקנים אינם שמחים כאשר אנו מחוצים אותם. הם אינם מאיימים, אבל הן דוחים מבחינה אסטטית. כך, גם הערבים, סובלים שלא באשמתם. הם טובים, אך עדיין יש לפנותם מישראל לטובת היהודים.
היהדות אינה תומכת במעשה ציד כיוון שיש להרוג חיות רק לטובת אכילתן, תוך מתן כבוד לחייהן. בני האדם בתקופת האבן נהנו מהצייד כיוון שהוא סיפק להם מזון – אך הצייד המודרני הוא חסר היגיון. הנאה מרצח, אפילו רצח של חיה הוא לא אתי. אין כל שום דבר פסול בערבים. הם חיו את חייהם בגבעות אותן חרשו במשך דורות עד שהגיעו היהודים לארצם. באופן טבעי, הערבים נלחמו ביהודים – לא מתוך רגשות יהודופוביה אלא כמו אנשים נורמאליים שהתנגדו לכך שזרים יכבשו את מדינתם. חבל שהיהודים הם פחות נורמאליים מהערבים ושהם מקבלים את העובדה שהערבים מתרבים והופכים להיות רוב בישראל. על היהודים לגרש את הערבים ולהמיט עליהם סבל. זה מצער, אבל אין ברירה: אנחנו זקוקים לאוכל בכדי לקיים את גופנו, אנחנו גם זקוקים לריבונות בכדי לקיים את הגוף המשותף שלנו. אנו “צדים” את הערבים מבלי שהדבר יסב לנו הנאה אלא רק מכיוון שעלינו לחיות במדינה משלנו.

תפקידה ההיסטורי של ליגת ההגנה היהודית כלל את ניפוץ הגישה של הברונים היהודיים על פיה על היהודים לשמור על פרופיל נמוך כשהם מדוכאים בידי עם אחר. המנהיגים היהודים שמינו עצמם היו זקוקים להסכמה הבלתי מעורערת מצד ההמונים בכדי לנהל משא ומתן עם הרשויות של הגויים בשם היהודים. פעולה יהודית עצמאית, בין אם מדובר במרד גטו וורשה ובין אם מדובר בהפצצת השגרירות הסובייטית באמריקה בידי ליגת ההגנה היהודית, פגעה באמון שניתן לטענת ה”מנהיגים” היהודים לייצוג עמם. גישת היודנראט – שתוק כשמדכאים אותך, ותן לי לדבר עם אותם מדכאים – התפשטה וחלחלה אל תוך הממסד היהודי.
הגישה הראויה היא אפס סובלנות כלפי סבלם של אחינו ואחיותינו. כשהבדואים אונסים באופן שיטתי בנות יהודיות – לא הערבים – על ישראל לשרוף את כפריהם של הפושעים. אם הממשלה לא פועלת, היהודים הכנים חייבים לפחות להטיל מצור על אותו הכפר ולהתנגד למשטרה הישראלית שתנסה להתערב ולהגן על הערבים. כשטיל נופל על שדרות, על ישראל להגיב במלוא העוצמה כמו שעשתה בלבנון, ללא קשר לשטות הנקראת תהליך השלום. הערבים צריכים להיות הקורבנות היחידים של תהליך השלום.

פליטים סודניים הבורחים לישראל מצגים סוגיה מוסרית מעניינת, מעבר לכך שהם מצביעים על חורים בגבולות הישראליים. הציווי התנ”כי המחייב מתן צדקה (מעבר ליהודים) כולל רק את שכניו של העם היהודי. עם זאת, החכמים התלמודיים דנים בסוגיות הצדקה לנוודים וגרים. הגישה מזכירה את הדיון האמריקני שנערך במאה העשרים אודות ההתלבטות בין מלחמה ברוע ובין חיפוש אחר מפלצות רחוקות. על מנת להחליט על מושא ראוי לצדקה, עלינו לשוב להגדרת “השכן”. נראה שהתורה מגדירה את שכנים ככל “אחיך” היהודים, וכברירת מחדל גם את גרי הצדק. לוקאס האבנגליסטי, במשל השומרוני הטוב שלו, שככל הנראה נשאב מהמקורות היהודיים, מגדיר את השכן כמי שמצופה ממנו לעשות טוב לחברו, וכך גם השומרוני השנוא הוכרז שכשכן טוב מאחר וסייע לנווד. הגדרתו של לוקאס נוגעת במהות: פושעים יהודיים מפסיקים להיחשב כשכנים ומגיע להם להיענש ואין להביע כלפיהם חיבה – וגויים הרוצים בטובתנו נכנסים לקטגורית השכנים.
בחזרה לסודאנים. שבאופן כללי הסודאנים לבטח לא יעזרו ליהודים – לא באו”ם ולא במקרה ההיפותטי שבו יהודים יברחו לסודן. באופן עקרוני, אין ליהודים כל עניין מוסרי בסודן, וההשתתפות היהודית בקמפיין להצלת דרפור היא מטופשת – לכו והצילו את שדרות. עם זאת, ניתן לצפות ממספר הסודאנים המועטים שהגיעו לישראל להיות אזרחים טובים במדינתנו ולהיחשב כשכיננו. הם מועטים מכדי לשנות את הדמוגרפיה או להשפיע על ההצבעות במדינה. חסרים להם הכישורים החינוכיים או מוסר העבודה, אך יש מספיק משרות בישראל שנמצאות בידיים ערביות המתאימות גם לשחורים. לפליטים סודאנים יש את כל הסיבות להיות נאמנים ליהודים ולשנוא את הערבים. בעוד שהיהודים – או כל עם אחר לצורך העניין – לא צריכים להסתובב ברחבי העולם בכדי לסייע לכל שבט אומלל. לקורבנות המתדפקים על דלתנו מגיעה עזרה מינימאלית שהיא מתן מגורים בישראל.
בעיה אחת היא שאם נאפשר למספר קטן של סודאנים להיכנס לישראל תעלה את האפשרות להמונים רבים אחרים לברוח לאותו הכיוון. אלו הם שחורים רבים בהם איננו מעוניינים – מוסריות כלפי גרים היא טובה כל עוד שהיא לא פוגעת בסגנון החיים. פתרון מידי יהיה שישראל תלחץ על המצרים שימנעו מהסודאנים לחדור לסיני. אסטרטגית, מהלך חכם יותר יהיה לקדם בברכה כל מספר של פליטים סודאנים ואז לזרוק אותם באזור שומרון הנמצא תחת שליטה פלסטינית. תנו להם כמה עיזים ונשק בכדי להגן עליהן – השחורים, באופן הרגיל להם, ילחמו בערבים.
ככלל, היהודים לא צריכים להתבייש בכך שהם מסרבים לתת צדקה לזרים הדורשים אותה.

שוויון בין בני אדם אינו דבר מוכח, יותר מאשר שאי-שוויון הוא דבר מוכח. הכללות נלעגות על החמות מקובלים בחברה, כפי שמקובל גם לא לאהוב את שכניך. לדבר על החוכמה של מיני כלבים שונים, או להעריך שאדם מסוים הוא חכם יותר מבן אדם אחר זה בסדר. השמאלנים ממעיטים בערך ההוצאה לפועל של דרך החשיבה הזו בנוגע לאומות מסיבה אחת ויחידה: קבוצות המחמד של השמאלנים הן תמיד לוקות בחסר. קשה לשמאלנים לטעון שהם מייצגים את האמריקנים, אך הם ממקמים עצמם כחלוצים לפני מחנות העמים הפרימיטיביים, כמו האפריקנים או הערבים.
חתולים הם פחות מתקדמים אינטלקטואלית מבני אדם, אך בני אדם לא הורגים חתולים מסיבה זו. בני אדם התפתחו – בני האדם המודרניים הם ללא ספק יותר חכמים מהניאנדרטלים. המערב והמזרח התיכון התפתחו באופן שונה: יושבי המערבים השיגו יותר - סטטיסטית – מהערבים במהלך ההיסטוריה. האם יכול להיות שכל הדורות הקודמים טעו? האם אפשר לדמיין שאף כהה עור או ערבי במהלך ההיסטוריה היה משכיל מספיק בכדי להמציא המצאה אחת חשובה?
הכרה רציונאלית בהישגים השונים סטטיסטית בין אומה לאומה אינה דומה לגזענות. חוסר אהדה פסיבי אינו שווה ערך לשנאה, בוודאי לא לשנאה שפועלים לפיה. מחשבות אינן מעשים – ישו טעה כשהשווה תשוקה לניאוף. השמאלנים מרחיבים באופן מתוחכם את הגדרת הגזענות בכדי להאשים את נושי אומות המחמד שלהם בחוסר מוסריות. על פי הסטנדרט העכשווי של הגזענות, ספרים שנכתבו לפני שנות השישים הם בדרך כלל גזעניים, והשמאלנים כבר צנזרו את הרפתקאות תום סוייר. הערבים מנצלים את חוסר הרצון הפופולארי בכדי לקבוע את נחיתותם האינטלקטואלית.
הכללות לגבי האינטלקט הערבי נחשבות לבלתי מוסריות, אך השמאלנים מכלילים בכיוון ההפוך – בכך שהם מניחים שהערבים אם טובים וחכמים. הכללה וויכוח מתוך נקודה של העדר ראיות הן שיטות מדעיות מקובלות. לא אכפת לנו עם הערבים יציגו תוצאות אינטלקטואליות ראויות אם הוכנסו לאוניברסיטאות החל מהמאה השביעית ואילך, המחסור בראיות חיוביות אודות הישגיהם מאשר באופן לוגי כי הם טיפשים.
קבוצות, ובכלל זה אומות, הן שונות אחת מהשנייה. התחרות טומנת בחובה אבולוציה חברתית וקדמה. במסגרת התהליך, קבוצות מסוימות נכחדות. רכש הנפט מחזיק באופן מלאכותי את ההמונים הערביים בחיים.