אין מקום לדיון על פרופורציונאליות של פעולות התגמול. עוצמת התגובה צריכה להיות מספיקה כדי להפסיק את התקיפה. ביחסי אנוש - עיקרון עין תחת עין פועל היטב. לכל אחד כמות עיניים מוגבלת וכל אחד חושש מעוצמת התגובה. לא כך ביחסים בין המדינות. מנהיגים מעוניינים בהשגת מטרות עליונות ולא מודאגים מאובדן עיניו של בשר התותחים. תגובה פרופורציונאלית לא מפסיקה את הסכסוכים האידיאולוגיים. עיקר דאגותיהם של המנהיגים הוא שלא יגמר בשר התותחים. מלאי הבשר הזה יכול להיעלם מחמת חסרון בסיסי או בגלל אי-נכונותה של האומה להמשיך ולספק אותו. זה וגם זה מביאים למסקנה, כי יש להשמיד את היריב בכמויות גדולות כדי לגרום להפסקת הזרימה של המתגייסים.
דבר זה מוכיח, כי התגובה הנדרשת חייבת להיות לא פרופורציונאלית.

תמיד אפשר לזהות את הנכרי בתוכנו על פי השוני הבולט בהתנהגותו. לעולם אי-אפשר להבין את נפשו של הנכרי;: הוא לא צפוי, ולכן הוא חשוד ומשדר איום. דפוס התנהגות אחיד מגבש את החברה. אנשים שבטוחים מראש בתגובת הסובבים אותם משדרים ביטחון ומתקשרים בקלות.
ערבים ידועים בסתגלנותם לכל מצב, כמו כל אומה פרימיטיבית, חסרת תרבות מפותחת. באמריקה - הם מסתגלים לאורח חיים אמריקאי, באירופה – לצרפתי או גרמני. לא פלא שהאירופאים מטפחים את מדינות ערב. ערבים בישראל לומדים עברית ורבים מבלבלים אותם עם יהודים. יהודים לעומתם מדגישים את ההבדלים המסורתיים שלהם, ובכך משדרים אי-יציבות, מעוררים חשדנות ומשגעים גם את אויביהם וגם את הידידים שלהם כתוצאה מתנודות פוליטיות וחברתיות שלהם. ישראלים מצהירים על מוסר גבוה ובאותו זמן מפציצים את האוכלוסייה הלבנונית – טוב שמפציצים, אך מה בין זה ובין המוסר? מציעים לפלסטינים מדינה – ומסרבים בטענת אי-ההסכמה על גבולות. בונים צבא חזק ומדברים על השלום. העולם קובע את האבחנה הרפואית – “שיגעון פוליטי קליני”, ומתייחסים לישראל כאל חולת-נפש: מתעלמים מצרכיה ולא מחשיבים אותה לדבר.

כסף קונה את השלטון. הבחירות הן שדה הפעולה לקמפיינים של יחסי-ציבור, מומחי מכירת גן-עדן לטיפשים. במדינות דמוקרטיות מנהלי חברות יחסי-ציבור תופסים את מקומם של אידיאולוגים ופילוסופים.
פוליטיקאים ישראלים מוכיחים, כי הדרך להצלחה היא בלבול מוחות הבוחרים. בגין, רבין, נתניהו, שרון וברק – כולם שיקרו לבוחריהם והסתירו את תוכניותיהם המדיניות עד שהגיעו לשלטון. ציבור הבוחרים לא לומד לקח, כפי שמשתקף מהתמיכה הנוכחית בנתניהו. רבים מוכנים להחליף את אולמרט בציפי ליבני למרות שדרכה והשקפתה הפוליטיים דומים לאלה של אולמרט. בחירות - זו פעולה סתמית, מפלגות קיקיוניות עם שמות צועקים כמו “מפלגת הגמלאים” זוכות לאהדה. פופוליזם ודמגוגיה הם הנשק של הפוליטיקאים. הביטו על ליברמן שהבטיח רבות לבוחריו - אך לא עשה, לא עושה ולא יעשה דבר.

בתגובה ללחץ העולמי להקים את המדינה הערבית בפלסטין, מציעים מנהיגי הימין הישראליים לעודד את הסכסוכים בין הפלגים הפלסטינים. הרשות הפלסטינית, נטולת הנהגה מאוחדת לא תוכל לעלות דרישות על וויתורים נוספים מול ישראל. האמת היא שהפלסטינים כבר לא דורשים מישראל דבר, חבריהם האירופאים עושים זאת במקומם. הדרישות האירופאיות לא ייפסקו בגלל סכסוכים פלסטינים פנימיים. פלסטינים מסוכסכים ימשכו יותר תשומת לב תקשורתי מאשר ההמון השקט והמשעמם. גם מלחמת האזרחים ברשות לא תשכנע את השמאל היהודי שאין המקום נכון להכיל עוד מדינה, ולא יהיה מוכן לעולם. אין גם סיכוי להפוך את הסכסוך בין הפלגים הפלסטיניים למשהו גדול יותר: לכולם אותם נותני החסות, אותם בסיסים. ערבים תומכי חמאס לעיתים משבחים את אבו-מאזן אך זועמים על הפת”ח. פלסטין קטנה מדי למלחמת אזרחים טיפוסית. אין בה מספיק מקומות מסתור, אין מרחב כלכלי להלחם עליו, אין מקורות מימון חוץ מאותם תורמים מחו”ל. מלחמת אזרחים רק תגבש את האוכלוסייה סביב החמאס: בעיתות משבר אנשים נמשכים למקור הכוח ולא מתחשבים בדעות פוליטיות, וביטחון בפלסטין תלוי בחמאס שיגבר על הפת”ח בכל עימות. הסכסוך בפלסטין כדאי רק כצעד מקדים לפני הסיפוח: נוח יותר להתעסק עם יריב מוחלש. אם אין לישראל כוונות סיפוח עדיף להציף את עזה בכוחות האו”ם.

נוח לישראלים לראות באולמרט את הרוע בהתגלמותו. העמדה הזאת פוטרת אותם מאחריות על חוסר המעש, על העדר המאמץ לשחרור ארצם משלטון השמאל. אולם לא הכול פשוט במקרה של אולמרט. הוא היה נציג נאמן לימין בתקופתו של בגין והצביע נגד הנסיגה מסיני. כראש ממשלה הוא לא המשיך את “ההתנתקות” וסרב להרוס את המאחזים הלא חוקיים. הוא נקט עמדה נוקשה ככל האפשר נגד ממשלת החמאס והפציץ ללא היסוס את עזה ואת לבנון. אולמרט סרב לתנאי של החזרת הפליטים ערביים לתוך ישראל כפי שהוגדרה על פי “מפת הדרכים”. הוא מושחת ככל האחרים אך ימני הרבה יותר. אולמרט לא מפנה את המאחזים כי הוא אינו מסוגל לגבש תמיכה במהלך הזה או כל פרויקט אחר. איש מושחת עם שאיריות הרעיון היהודי בליבו – מנהיג אידיאלי להיום.
מי יכול להיות לו אלטרנטיבה? ברק לא סרב לדרישתו של ערפאת להחזיר את הפליטים. נתניהו רימה את בוחריו ומכר את חברון לאויב. ליבני – חסרת כל ערכים יהודיים, שפוטה של האמריקנים ומסוכנת בפופולאריות שלה. התקפות השמאל על אולמרט מדברות בעד עצמם – הוא אינו טוב מספיק לאנטישמים השולטים.
לצערי אין לימין אלטרנטיבה טובה לאולמרט.

אם תקופת כהונה ממוצעת של שרים בממשלות ישראל בעשור האחרון הינה פחותה משנתיים – מי שולט במדינה? מינויים פוליטיים הנודדים ממשרד למשרד ואינם מומחים בשום תחום. בתקופת כהונתם הקצרה, השרים אינם מסוגלים לרכוש את הידע ולנהל את המשרדים. שרים חדשים מבטלים את תוכניות קודמיהם כדי לבסס את מעמדם. פעילי מפלגות מקבלים את תפקידי השררה כדי לנצל אותם ליחסי ציבור ולקבלת שוחד. חילופי שרים פירושם רק אחד: אתה כבר גנבת מספיק, עכשיו - תורי. השלטון שייך למנכ”לים הנצחיים. גם שוחד עובר דרכם – שרים החוששים מחקירות מקבלים ישירות רק מחוג מאוד מצומצם של אנשים.
הסוציאליזם הישראלי יצר את מדינת הבירוקרטים. בירוקרטיה מתחזקת הודות לריכוזיות הכלכלה, ניהול טוטליטארי, מונופולים ואיגודים של הסתדרות העובדים. הרווח או הפסד אינם תלויים במומחיות אלא בקשרים. בירוקרטים תומכים בשמאל כי השמאל מרכז ומנהל. שרים-ליבראלים נתקלים בשביתות וחבלות , ונכשלים. לבירוקרטים יש קשרים טובים עם מערכות החקירה והמשפט שלעולם מורכבים מאנשי שמאל.
זה מסביר את התגובה של המערכת לנוער הגבעות – צעירים שבחרו לחיות בהרי יהודה ושמרון חיי אוהלים ורעיית צאן, הרחק משלטון החוק הישראלי. הרי הם יוצרים תקדים מסוכן של העדר התלות במערכת הבירוקרטית. משטרים טוטליטאריים משגיחים על כל אזרח, וכל פתח מילוט קטן יוצר הזדמנות להצטרפות אחרים, וגם יוצר תחושת הזדהות של רבים עמם.
ביטול הריכוזיות ומעבר לכלכלה חופשית יהרוס את הבירוקרטיה, ואת מקור עוצמתה – השמאל. ביטול הריכוזיות – אין לבלבל את המושג עם ההפרטה שמעבירה את נכסי המדינה לידי האוליגרכים אך משאירה את המושכות בידי הבירוקרטיה. הרס המונופולים, ביטול הריכוזיות ויצירת השוק התחרותי קודמים להפרטה.

הישראלים לא נוטים שמאלה, אדרבא – הם מתנערים מההשקפות הסוציאליסטיות שלהם. ההסתדרות פעילה רק במגזר הציבורי-ממשלתי. מפלגות השמאל הפוליטיות נמצאים בצניחה חופשית. רוב ישראלים תומכים בנקיטת צעדים חריפים ביותר כלפי האויב הערבי. שמאלנים אף לא מחו על הפצצות האוכלוסייה האזרחית של לבנון ב-2006. משאלים וסקרי דעת הקהל מראים שרוב מוחץ של מקרב הישראלים מייחל למדינה ללא ערבים.
מנחם בגין – מנהיגו של הארגון הצבאי לאומי – נבחר לראשות ממשלה כדי להחליף את ההנהגה השמאלנית, ברם במקום זה הוא מסר את סיני למצרים תמורת שלום על הנייר. יצחק שמיר, חבר לח”י – ארגונו הטרוריסטי של אברהם שטרן -”יאיר” – היה עקבי במדיניותו הסרבנית כלפי כל תביעותיהם של ערבים, אולם אף הוא בסוף דרכו החל להראות חולשה פוליטית. רבין נבחר לשלטון כיוון הציג קוו נוקשה כלפי ערבים, ללא וויתורים. אמנם מיד אחרי כניסתו לתפקיד הוא הפר את כל הבטחותיו לבוחר. למרות כל הרעש השמאלני מסביב רצח רבין ביבי זכה בבחירות, כי הבטיח לבטל את הסכמי אוסלו, אבל גם הוא שיקר והמשיך בוויתורים לערבים. שרון, המנהיג היותר כריזמאטי של הימין, נבחר כדי לדכא את ההתקוממות הערבית. במקום זה הוא גירש את יהודים מגוש-קטיף והשאיר את עזה בידי ערבים. לתבוע את ראשי ממשלה על הפרת אמונים אמנם מעשה מיוחל, אך הוא אינו לא מציאותי.
רוב הישראלים הם דתיים באופן מפתיע. למרות שטיפת המח האתיאיסטית בבתי-ספר, סובייטים וישראלים מתייחסים באופן שלילי לעבודה בשבת, גם אם לא במובן התלמודי. רובם ככולם צמים ביום הכיפורים ושומרים במידה זו או אחרת חגים יהודיים מסורתיים.
הפוליטיקאים השמאלנים הבוגדניים מתחברים לאויבי המדינה הערבים כדי לגבש רוב בהצבעות בכנסת בניגוד לדעתם של הרוב היהודי. היהודים עתידים לתלות פוליטיקאים רבים בבוא העת.

השמאלנים מנסים להוכיח שהערבים לא מהווים סכנה דמוגראפית לישראל כי הם מעטים מדי. טוב, נשכח לרגע את הנתונים הדמוגראפיים האמיתיים – כ-32% ערבים בשכבת הגיל 0-9. נתעלם גם מהצביעות השמאלנית: הם מוכנים להעניק לערבים שוויון זכויות רק בגלל שחושבים שהם חלשים מדי כדי לנצל את זכויותיהם לרעתה של ישראל. אמנם, גם גרמניה הייתה דמוקראטית, אך שללה את זכויות המיעוטים. הדמוקרטיה המודרנית יכולה להיות רפובליקנית או ליבראלית, ובשני המקרים זכויות המיעוטים מוגנות. אין הרבה כושים בארה”ב ובכל זאת היא לא נקראת “מדינת הלבנים”.
כשישראל מכנה את עצמה “מדינה יהודית” היא פוגעת במיעוט הערבי. בעצם כל הממסד הישראלי הוא גזעני: הדגל וההמנון מזוהים רק עם יהודים, חוק השבות מתייחס רק ליהודים, יום העצמאות מציין את הניצחון של יהודים על אלה שלאחריו הפכו למיעוט אזרחי המדינה.
אם יהודים וערבים הם אזרחים שווי-זכויות ולשניהם זכויות שוות על אדמות המדינה – מדוע גירשה ישראל ללא בושה את הערבים משטחה ב-1948? כיצד שללה את זכויותיהם על ידי העלייה המונית לארץ, בה הזכויות היו מוגנות לערבים ע”פ חוקי הנחלה השבטיים. מהנהר ועד הים?
בעת הדיונים על הצהרת האו”ם “ציונות היא גזענות” ב-1975 ישראל הודתה באפליית הערבים אך עמדה על זכותו המוסרית של עם ישראל חסר בית לאומי להקמת המדינה. ברם, גזענות שיש לה הצדקה היא בכל זאת גזענות. גם הצידוקים שעליהם הסתמכה ישראל אינם עמידים בפני ביקורת: באופן פורמאלי יהודים יכלו להתגורר בפלסטין בלי לכנות אותה יהודית, ותיאורטית – בביטחון וללא חשש. הקמתה של יהודים מדינת היהודים כיפרה על העול המוסרי שנגרם ליהודים. אולם הנוצרים האירופאים שרדפו אץ היהודים לא יכולים לחייב את הערבים לכפר על העול הזה. את האפליה של הערבים מצד היהודים אפשר להצדיק מטעמים דתיים שאינם מקובלים על הרוב היהודי החילוני, או מטעמים גזעניים רציונאליים שלא עולים בקנה אחד עם הדמוקרטיה.
מדיניות המבוססת על שקר לא יכולה להחזיק מעמד לאורך זמן. אם ישראל לא תוציא את הערבים מקרבה היא תאלץ לוותר על יהדותה הסמלית.

יהודים רבים מעוניינים להגר מישראל. לא קשרי משפחה והמסורת הם הכוחות שמחזיקים את האדם בארצו. יהודי ברה”מ היו קשורים מאוד למולדתם ורק מעטים ביקשו להגר למערב או לעלות לישראל, כל עוד המצב הכלכלי היה יציב. התערערותה של הכלכלה ב-1986 גרמה לתחילתה של ההגירה ההמונית. אך אפילו במצב הזה רוב היהודים בחרו לעלות לישראל כאפשרות האחרונה, רק אם לא היו יכולים להגר לארה”ב, גרמניה או אוסטרליה. מדינת ישראל שטפה את מוחם של אזרחיה הצעירים ויצרה דור שאינו קשור רגשית לארץ-ישראל.
היהודים בתפוצות משיאים את עיניהם אל ארץ-ישראל בהתפלאות, אך לישראלים רבים היא סתם ארץ. לא כל הישראלים מוכנים להלחם על ארצם, ועוד פחות מוכנים להלחם על מדינה המתחנפת לערבים, או לחרדים ודתיים בכלל – תלוי בהשקפות אישיות. כל השאר נבוכים מהזיגזוגים של השלטון; אין לצפות שאנשים לעולם יהיו שמחים להישאר באזור הסכסוך האין-סופי.
ללא האידיאלים, פנים-אל-פנים מול האויב הערבי, תחת משטר דיקטטורי, ללא בטחון בהיום הבא ותחת עול של מיסוי דרקוני – רבים מאוד ירצו להגר מישראל. מספר היורדים על פי הערכות המתונות ביותר כבר מונה כחמש מאות אלף.
הפריחה הכלכלית של ישראל היא הכלי היחידי למנוע את הבריחה ההמונית של היהודים. להשגתה נחוצים שלשה דברים: ביטול ההכוונה הממשלתית, קיצוץ בהוצאות הצבאיות והפרטת השירותים הסוציאליים. למרות קיומו של השוק החופשי כלכלה ישראלית סובלת באותה מידה מהכוונה הממשלתית כמו ברה”מ.
המסורת התלמודית של יצירת חוקים המשולבת במערכת סוציאליסטית-סובייטית והקונספציה של ממשלה חזקה יצרו את הסיוט הבירוקראטי הישראלי שבו העסקים לא יכולים לשרוד. רק אוליגרכים או אנשי הקיבוצים בעלי הקשרים לממסד יכולים להתגבר על המכשולים האלה.
בכדי לשנות את המצב צריך להמיר את מדיניות החוקים, האישורים והרישיונות הממשלתיים בפוליסות ביטוח: כל אחד שירכוש פוליסת ביטוח לכיסוי מלא של כל הנזקים האפשריים יוכל לפתוח כל עסק בכל תחום. חברות הביטוח יעריכו את מידת הסיכון של כל עסק על פי בוחנים מומחים פרטיים.
הוצאות הביטחון בישראל מהוות באופן רשמי כ-10% מהתוצר הלאומי. ברם, הנתון הזה נמוך מהגודל האמיתי כי הוא אינו לוקח בחשבון את מה שצבא גורע מהתוצר הלאומי בעקיפין: הוצאות של גיוס המילואים, בריחת המוחות לתעשייה הצבאית מהשוק החופשי בגלל מדיניות כלכלית כושלת, אובדן השטחים לצרכי האימונים והבסיסים של הצבא, פעולות ההבטחה מפני חדירת המחבלים, פיצויים לנפגעי המלחמות והטרור רבים אחרים. ישראל צריכה להקטין את הצבא הסדיר שלו באופן משמעותי ולעבור לשיטת ההרתעה הגרעינית כנגד אויביה. יש לכוון מכות גרעיניות אל עבר בירות המדינות העוינות ועורפן ולא לשימוש לוקאלי בשדה הקרב העלול לגרום לנזק זיהומי לישראל. הקטנת הצבא הסדיר יוכיח לאויבים את רצינות המעבר לטקטיקה הגרעינית וירתיע אותם. לא יהיה צורך להשתמש באמת בנשק אטומי.
דמוקרטיה אינה מכירה בהבדלים אתניים ומחויבת לשוויון זכויות לכל אזרחי המדינה. בישראל זה גורם לסבסוד האבסורדי של הפיצוץ הדמוגראפי הערבי במדינה. כספי ביטוח הלאומי מהווים חלק נכבד מהתקציב של משפחות ערביות ומעודד אותם להגביר את הילודה. הסוכנות היהודית וקק”ל נותנים את הדוגמה לפתרון הבעיה: בהיותם גופים עצמאים הם מוסרים את המשאבים והקרקעות שברשותם לשימוש על פי התקנון הפנימי רק ליהודים. גוף דומה היה יכול לקחת על עצמו את השירותים הסוציאליים ליהודים. גוף עצמאי יהיה גם פחות מושחת ופחות מושפע מהשדולות הפוליטיות ומגזירות.
בעצם אין צורך ברפורמה כלכלית וסוציאלית בישראל – צריך פשוט להסיר את המכשולים הכלכליים הקיימים.

ערבים ימשיכו לשנוא יהודים ולהתקומם כל עוד קיימות הסיבות לשנאה ולהתקוממות. ולהפך – הסיבות תמשכנה להתקיים כל עוד השנאה והמרד ממשיכים להתקיים. שנאה מזינה את עצמה על ידי פרשנות שגויה או אי-הבנת הדברים, או על ידי עלבונות אמיתיים וישרים. חמומי מח נמרצים, כועסים, מובטלים וחסרי דברים חיוניים אחרים ימשיכו להשפיעה על ההמון. ערבים הם המון לוהט. הם יתפרעו כנגד החפירות במתחם הר-הבית, נגד גדר ההפרדה או פעולות למניעת טרור. הערבים מאמצים את דרכם של הכושים האמריקנים וידרשו שוויון וזכויות מופרזות. ערביי-ישראל יכתיבו ליהודים את כללי המשחק, ימשיכו לדרוס כל מוסד יהודי, לדרוש הטבות מוניציפאליות ואישיות, ולפתח את התשתיות בכפריהם. פעם ערביי-ישראל היו מחוץ לתחום. הם גם היום מחוץ לתחום אלא הפעם בגלל שיהודים מפחדים לגעת בהם. פוליטיקלי-קורקטיות היא הנשק העיקרי של הערבים.
אחרי תקופה קצרה של עצמאות אמיתית, היהודים התדרדרו חזרה לעמדה הנוחה של בני-אדם סוג ב’. בתקופת הגלות היהודים התרגלו להתחנף לאדוני-העולם. היהודים המודרניים לא מסוגלים לתאר לעצמם את האפשרות להיות הבעלים בביתם, שהיהודים יכולים להכתיב לערבים את תנאי הקיום. היהודים כהרגלם מתרפסים בפני שכניהם, כעת – בפני הערבים העלובים, שבערמומיות האופיינית מנצלים את החולשה היהודית לטובתם.
השלמה מושגת על ידי פשרה רק כאשר נושא המחלוקת מוגבל מאוד – אפשר לחלק את הטלית לשנים. אך לא כך הדבר בנושאים חברתיים נעדרי גבולות ברורים. היהודים יגיעו לפשרה עם הערבים בתחום מסוים – הערבים יתעודדו ויעלו שאלות נוספות, מספר לא מוגבל של שאלות. מדיניות של פשרות מובילה לכניעה. כשהיהודים יחשבו שהגיעו לפשרה עם הערבים בכל הנושאים אפשריים, הערבים ימצאו סיבות למחלוקת הבאה, וחוזר חלילה.
היהודים לא עושים כל מאמץ כדי לשנות את המצב הזה: ממשלת ישראל התקפלה וסגרה את הר-הבית לביקורי יהודים. הלחץ הוא רק מצדם של הערבים. הלחץ החד-סטרי הזה מניב הצלחות: הערבים לא רק השיגו את סגירת הר-הבית בפני יהודים אלא השתלטו על ההר וקיבלו אישור לבנות בו מסגדים נוספים.
פתרון הבעיה כולל שני שלבים: השמדת סלע המחלוקת – מסגד אל-אקצה, וסילוק הגורמים להתפרעויות – הערבים, שירעידו את האוויר מעבר לירדן…