ראשי השלטון בישראל חיים בביטחון – היהודים שומרים עליהם. אך משום מה הם פרסו את מטריית הביטחון גם מעל ראשי השלטון הפלסטיני. כשהחמאס חטף את חייל צה”ל ממשלת ישראל הגיבה בפעולה נקודתית והרגה מספר פעילי חמאס זוטרים. רוב מנהיגי החמאס ממשיכים לחיות בעזה בשלווה יחסית. מדוע לא לחסל אותם מיד, ואת הדובר שלהם – תחילה?
ישראל כבר למדה לקח כאשר שחיסול מנהיג החיזבאללה הקודם – מוסווי– גרם בתגובה לפיצוצים בשגרירויות ישראליות בעולם ולקרבנו רבות. המשימה החיסול שנראתה בלתי אפשרית התבצעה בהצלחה אך לא הניבה פירות: יורשו – נסראללה – לא פחות מאיים. אולי טוב יותר להשאיר את המנהיג במעטה ביטחון ולפגוע בעוזריו הבכירים. המתח בין הפגיעות בפעילים זוטרים על רקע ביטחון האישי הגבוה של המנהיג יערער את מעמדו ואת האמון בו מצד חבריו.
השיטה הנכונה להפסיק את ה”קסאמים” ולהחזיר את החייל החטוף היא לחטוף בני ערובה. מדינה יהודית צעירה כבר עשתה את זה בהצלחה ואף חטפה מטוס אזרחי לצורך מיקוח. יש לצוד את כל הפרלמנט הפלסטיני ולהחזיק אותם בכלא עד שיוחזר החייל החטוף.

בישראל, דיבורים על מדינה יהודית מתפרשים כגזעניים, וגילוי הצורך בגירוש ערבים – כהסתה למרד. שניהם מהווים עבירה פלילית. אבל ברור שמדינה יהודית אינה יכולה להכיל רוב ערבי. את הערבים חייבים להעביר למקום אחר.
אנחנו לא נרתעים מלהפר את החוקים האלה אך מעדיפים לעקוף אותם. הבה נחשוב ביחד על סיסמאות הטרנספר. העיקר שהסיסמאות יישארו במסגרת חוקית. אני מציע למטה מספר אפשרויות ואתם יכולים להוסיף את שלכם בתגובות.
“ישראל יהודית = ירדן פלסטינית”
“מדינה יהודית = מדינת היהודים”
“לשמור על ישראל היהודית”
סיסמאות יכולות גם לחרוג מהמסגרת החוקית במקרים שלמדינה יהיה קשה לטעון מנגד:
” “לא” לערבים בממשלה של ישראל היהודית “
אפשר גם להשתמש בדיוקים המצמצמים כדי להימלט מהאשמה בגזענות:
“בהתנחלויות אין פיגועים – כי בהם אין ערבים “
המטרה הסופית יכולה להיות מוסוות:
“אל תעסיקו אותם, אל תקנו מהם”
ולבסוף – משהו נלעג:
“ישראל היהודית מברכת את הרוב הערבי”.

בהצהרת בלפור, במקור, השטח של ירדן נחשב לשטח ישראלי. בהמשך הבריטים הפרידו את חלק מירדן כדי להעניק אותה במתנה לשליט ערבי מקומי נאמן. ריכוז האוכלוסין בירדן דליל, היא חלשה כלכלית ולא יציבה פוליטית. המלכות תיפול כפי שנפלו כל המלכויות בעולם, ובחירות דמוקרטיות יבאו את הרוב הפלסטיני בירדן לשלטון.
לישראל יהיה גבול עם מדינה ענייה, פונדמנטליסטית ונקמנית. עיראק המפורקת תספק לה את האמל”ח ואת אנשי הגרילה. כעת יש לישראל בעיה עם מדינת פלסטין. ירדן תהיה מדינה פלסטינית גדולה. ישראל מסוגלת להעביר את הפלסטינים לעיראק. הממשל החלש שלה לא יוכל למנוע את זה. העברת אוכלוסיה זה דבר קשה. בעוד שלושים שנה יהיה עוד יותר קשה להתמודד עם ירדן תוקפנית שעליה ישתלטו הפלסטינים.
לבנון המוסלמית-נוצרית היא מדינת זאבים, ודאי לא של כבשים. שתי קבוצות המנוגדות כל כך לא מסוגלות להתקיים יחד. הקתולים ניהלו מלחמות נגד הפרוטסטנטים באירופה. המוסלמים לעולם יהיו מסוכסכים עם הנוצרים בלבנון. פירוקה של המדינה הזאת רק יטיב עם תושביה.
ישראל זקוקה למרחב ביטחון בגבולה הצפוני. הנוצרים הלבנונים שואפים למדינה עצמאית. זוהי התפתחות רצויה לישראל כדי לחדול להיות המדינה הלא-מוסלמית היחידה באזור. סוריה בצדק רואה את חלקה הצפונית של לבנון כשטחה שלה, לכן סוריה התוקפנית היא השותפה היחידה של ישראל. ישראל וסוריה יחד יכולות לתקן את הטעויות הגיאוגרפיות שנעשו בתקופה המנדטורית. פלסטין, לבנון, ירדן ועיראק הם מדינות חסרות תוחלת ככל שהן תעלמנה מהמפה מהר יותר כך תקטן גם כמות הדם שישפך

הזעם בעקבות הוויתורים שהובטחו לפלסטינים על ידי אולמרט נראה תמוה.
אמנם רבים סרבו להאמין שדבר כזה אפשרי. לאחר הנסיגה מעזה והתעצמותה של האלימות הערבית שהגיעה בעקבות כך נדמה היה לישראלים שהממשלה למדה לקח ולא תשוב ותפנה את המתנחלים משמרון. הצפי הזה הוא, כמובן, בדיה. את ממשלת ישראל לא מעניינים לא ארץ-ישראל ולא בטחון ישראל: היא אחוזה תזזית להציג בפני בוחריה והספונסרים שלה מחו”ל את המחזה “תהליך השלום”.
היהודים העבירו את זמנם בביתם בהנאה בזמן שאולמרט הכריז בפומבי כל תוכניתו להעברת שטחים נרחבים מיו”ש למדינה פלסטין הנשלטת על ידי החמאס. אך לא היו ניסיונות להסתער על בנין הכנסת, אף אחד לא איים על אולמרט. הימין וויתר על המשך קמפיין הקריאה לסירוב פקודה על ידי חיילי צה”ל. לכן היה צפוי שאולמרט ימשיך בדרכו למימוש תוכניותיו.נוח להציג את אולמרט כשליט רע, אך הוא אינו כזה. בדיוק כך היו נוהגים במקומו ראשי ממשלה רבים, להוציא יצחק שמיר או גולדה מאיר, אולי. הוויתורים טריטוריאליים המפליגים נעשו דווקא על ידי מנחם בגין ואריאל שרון. הוויתורים הם תוצאה של האדישות הישראלית, המנטאליות הגלותית וההרגל היהודי טיפוסי להנעים לכל העולם. ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי לא יותר גרועה מבוחריה.
ההשלמה עם הרוע – הוא הרע בעצמו. ע”פ התורה העיכוב להיטהר הינו עוון יותר חמור מהחטא שגרם לצורך להיטהר. רוב הגרמנים סה”כ הצביעו בעד הממשלה הנאצית, ורק מעטים הפעילו את תאי הגזים. ישראלים לא רבים רוצים לזרוק את המתנחלים מיו”ש אך רבים מדי הצביעו “קדימה”.
נחזור לנאומו של אולמרט. הוא קרא להם “שכננו”. הלוואי שהיו השכנים של אולמרט! אך הם הרי שכנים של תושבי שדרות המסכנים.
פתיחת המעברים היא צעד חמור שינטרל את כל היעילות של חומת ההפרדה. ישראל תאלץ לאפשר כניסה כמעט חופשית של פלסטינים לשטחה או שתספק לעולם את התמונות “המזעזעות” של הפלסטינים “המסכנים, הסובלים בתורים הארוכים במחסומים”.
תעסוקה לפלסטינים היא אינה חובה ישראלית, החובה של ישראל היא להעניק בטחון ליהודים.
אולמרט הבטיח לשחרר את האסירים הפלסטינים תמורת הצהרות על השאיפה לשלום בלבד. במה יכולה להתבטא השאיפה הזאת? הפסיקו לזמן מה את התקפות ה”קסאמים” – ותקבלו את אסיריכם? איזו עסקה מוצלחת! להתנות את שחרור האסירים בשחרורו של גלעד שליט? הרי זה עלבון למשפחות של קורבנות הטרוריסטים המשתחררים. למי איכפת מהמון יהודים מהשורה שנספו בפיגועי טרור? איכפת לאולמרט רק החייל החטוף שמשך את תשומת הלב של התקשורת העולמית. אביו של גלעד שליט משפיל את עצמו בליקוקי החנופה לפלסטינים מרוב אהבתו לבנו, אך אולמרט מביע את דאגתו לגורלו של שליט רק מתוקף העניין התקשורתי.
החמאס ישמח להפשרתם של הכספים שהוקפאו על ידי ישראל – רוב הכסף יושקע בכספות של החמאס והג’יהאד. בכסף הזה הם ירכשו עוד אמל”ח בעתיד הקרוב. העברת הכספים לחמאס על ידי ישראל היא בלתי מוסרית בעליל. את הכספים האלה צריך להשקיע בשדרות.
אולמרט רמז שישראל תסייע לפלסטינים בפיתוח כלכלתם. לא יצא מזה שום דבר. אפילו ערביי ישראל נשארו בתחתית החברה. מעטים מהם מצליחים כי ישראלים קונים מהם סחורות ומעסיקים אותם. אך רוב ערביי ישראל מתחמקים מתשלום מס הכנסה, ומנצלים את הסיוע הסוציאלי של מדינת ישראל. לאפשר את הניצול הזה על ידי מדינה שלמה? זה מוגזם בכל קנה מידה.
קריאתו של אולמרט ליצירת ממשלה מתונה יציבה בראשות הפלסטינית אינה יצירתית. בהסירו מעצמו את האחריות הפוליטית, החמאס יצטנע ויתפנה לאגור את האמל”ח לקראת העימות הבא עם ישראל. אבו-מאזן שאינו מסוגל לשפר לא את הכלכלה ולא את המדיניות יאבד את התמיכה לחלוטין. בסופו של דבר החמאס הרענן והחזק יזכה שוב בשלטון.
אולמרט לא יודע בעצמו מה הוא רוצה. לנהל משא ומתן עם אבו-מאזן? על מה? הרי כבר הבטיחו לו את כל יש”ע, תעסוקה לנתיניו וכסף – מה עוד? אולמרט מצפה להבטחה שהמיליטנטים לא ישלטו יותר בעזה. אבו-מאזן יכול להבטיח, אך לא לקיים.
אולמרט חולם כנראה שחמאס יוותר על הלחימה, שהחמושים יתחילו לפתח את הכלכלה ולשאוף לשגשוג הקפיטליסטי. מסופקני. אולי הפלסטינים יחדלו להצביע לחמאס בבחירות? לא – הרי פלסטינים היו עדים לכניעה ישראלית בפני החמאס, והשיג את שחרור האסירים, את פתיחת המעברים ואת הכסף, ועוד מעט ויקבל גם את המדינה תמורת הנייר עם מילות שלום.
הישראלים לא יכולים לסמוך על הממשלה שלהם, אך הם יכולים להיות בטוחים לכל טוב מהממשל הפלסטיני. את אולמרט לא מענייניים השאיפות הלאומיות, את משעל – כן. אולמרט בקלות יבגוד בעמו, אך משעל יעמוד על אינטרסים של עמו.
אם החמאס ימשיך לדרוש לא את השלום אלא “הודנות”, שיבת הפליטים, קביעת בירתה של פלסטין בירושלים - אין חשש להשלמת היהודים עם אויביהם.

כדי לדחוק את הערבים מישראל למדינה אחרת לא צריך להקים ארגון חדש. גופים קיימים צריכים לרכז ולתאם את פעולותיהם בנושא. ארגונים רבים מאוחדים על ידי מטרה משותפת יוצרים תנועה. העיקר להגיעה למכנה המשותף בהכרה שמדינה יהודית יכולה להתקיים אך ורק אם המיעוט הערבי בתוכה הוא מזערי. חלוקי הדעות בין הארגונים בנושאים אחרים הוא אינו רלוונטי.
התנועה הזאת אינה זקוקה להנהגה ריכוזית – במקרה הזה היא תיהרס מחמת השאיפות האישיות של ראשי הארגונים. עדיף לתאם את הפעולות מאשר לכופף את כולם להנחיות המונחתות מלמעלה. לתיאום מספקים פגישות שבועיות של מנהיגי כל הגופים.
קבוצות קיצוניות ודתיות לא צריכות לעמוד בראש החזית המשותפת – הציבור צריך לראות את התנועה ככללית ומתונה. יהודים בדרך כלל קשובים לפניות אל שכלם. ניתן לשכנע אותם שאי-אפשר לקיים מדינה יהודית עם ערבים רבים בתוכה. אין צורך בתעמולה קיצונית. היהודים צריכים להגיע להבנה שהמטרה הסופית אפשר להשיג גם ללא גרימת סבל משמעותי לערבים.
גירוש הערבים צריך להיות מוצג לציבור על כל פרטיו לפי שלבים – רק כך הוא ישתכנע שטרנספר הוא מעשי. חברי התנועה צריכים להגיע להסכמות על הדרכים ושיטות הטרנספר. כל אחד מהארגונים יכול לדרוש את העברת הערבים לפי הכללים המקובלים עליו. הרוב יצדד בוודאי בסיוע לערבים בהגירה בדרכי שלום.
כל קריה לטרנספר מתקבלת בישראל כהסתה למרד או גזענות. ברם, ממשלת ישראל לא תהיה מסוגלת לעצור ולכלוא עשרות אלפי תומכי הרעיון. אופייה ההמוני של התנועה יהיה הערובה לחסינות בפני הדיכוי.
קיימות דרכים חוקיות רבות לעקוף את ההאשמות בגזענות. המטרה המוצהרת של התנועה לא צריכה להיות גירוש הערבים אלא הנחלת הנורמות שיאפשרו דיון חופשי בסוגיה הזאת. מדיון חופשי למעשים יש רק צעד קצר.

דחית הסכם הפסקת האש מצד החמאס הוא דבר מבורך. כאילו הייתה הפסקת אש! הפצצת שדרות לא נחשבה על ידם למלחמה, והרג יהודים אינו אלימות מבחינתם.
זה שישראל הרגה אזרחים בעזה הוא דבר גרוע. זה שישראל גרמה לאבידות בקרב אוכלוסיה עוינת הוא דבר נורמאלי. החמאס נלחם נגד ישראל, האזרחים בעזה תומכים בחמאס – מותר לישראל להרוג את אותם אזרחים פלסטינים. הפלסטינים תומכים כלכלית בחמאס, באותו ארגון אנטי-ישראלי מזוין: הם בוחרים אותם להנהגה, מעניקים להם מקלט, סיוע והספקת מזון. הפלסטינים רוצים שהחמאס יהרוג יהודים אך מצפים לשאת רק באחריות חלקית על כך. אך במלחמה - כמו במלחמה, האחריות היא כוללת, וטוב שחמאס שוב הכריז על מצב לחימה.
לא צריך להתייחס ברצינות לגינויים מצד הקהילה הבינלאומית. ראו, מי מגנה את ישראל – צרפת האחראית על הרג המונים באלג’יר ואינדונזיה, ורוסיה שביצעה השמדת העם בצ’צ’ניה. הבריטים הזכירו לישראל את מחויבותם להימנע מהרג אזרחים. כנראה שהבריטים בעצמם שמרו על העיקרון הזה במלחמות האופיום, בהודו ובאיי פולקלנד. שרת החוץ בקט שואל: “מה רציתם להשיג על ידי הפעולה?” מרגרט היקרה, ירי של טנק נועד להרוג וישראל התכוונה להרוג את הסייענים של טרוריסטים על ידי הירי הזה. וגם את ילדי הסייענים האלה אם הם ימצאו בסביבתם.
הפלסטינים עוררו מחאות סוערות עקב ההרג בבית-חנון. איזה דוגמה טובה לישראלים האדישים להרג היהודים בשדרות! המוני פלסטינים קראו: מוות ליהודים, מוות לישראל! אני חיכיתי לרגע בו ישראלים יקראו: מוות לפלסטין! האם ישראל מצפה שילדי הפלסטינים שנהרגו בבית-חנון יהיו בעתיד שכנים טובים לישראלים?
אב-מאזן בוכה: ההתקפות הישראליות על עזה דוחות את תהליך השלום. ואומנם, הוא צודק. החמאס מפציץ את דרום-ישראל בעוצמה מדודה, רק כדי לצאת ידי חובתם כלפי בוחריהם בציבור הפלסטיני. אם ישראל הייתה עוברת את זה בשתיקה לאבו-מאזן היה יותר קל לרסן את החמאס. אך אנשים הם יצורים רגישים, הם מוותרים על העצה ליהנות מסקס בעת האונס.
במצב טעון כתמיד – גם עכשיו – הפצצת דמשק הייתה נחשב למעשה לא נבון. אך על ישראל להוכיח שהיא רגישה ולא תמיד רציונאלית. אם החמאס הכריז מלחמה, ומטהו נמצא בדמשק – יש להפציץ אותו. לישראל משוגעת ומסוכנת יש את מרב הסיכויים להשיג שלום עם הערבים.

ממשלת ישראל החליטה לסגת מיהודה, שמרון ועזה כי הערבים מהווים שם רוב. לקלוט אותם בתוך ישראל הוא דבר בלתי אפשרי – אפילו השמאלנים חוזרים על האמירה הגזענית הזאת.
לפי ההיגיון הזה צריך לסגת גם מהגליל והמשולש – הרי גם שם ערבים מהווים רוב. בעקבות השינויים הדמוגראפיים יבאו השינויים הפוליטיים. אי-אפשר כל הזמן לוותר על השטחים בגלל נסיבות דמוגראפיות – יהודה, שמרון, עזה, הגליל: עוד מעט לא יישאר על מה לוותר.
לא ניתן לשמר את האופי היהודי של מדינת ישראל עם רוב ערבי. כל החוקים המבטאים את צביונה היהודי של המדינה יבוטלו על ידי הרוב הערבי. הם יתחילו את מאבקם נגד “האפליה הגזעית” זמן רב לפני הפיכתם לרוב.
הבעיה הדמוגראפית היא בלתי פתירה. הילודה בקרב יהודים לא תעלה. אפילו אם הנס הזה יתרחש והתרבות הדמוגראפית תשתנה זה ישפיע גם על הערבים והילודה בקרבם תעלה במקביל.
הפזורה היהודית סחוטה. אין לצפות לגל עליה גדול. אפילו אם האנטישמיות בארה”ב תגבר יהודי אמריקה לא יעלו ארצה – ללא תמיכה אמריקנית ישראל תחשב בעיניהם למקום מסוכן.
אין הרבה סיכויים לפתרון השלום לסכסוך הערבי-יהודי. הערבים לא ישלימו עם עקרונות היהדות. האסלאם מתנגש עם היהדות. ישראל יכולה אולי להכיר בגיור רפורמי ולקלוט הרבה יהודים-למחצה. אמנם יותר סביר שישראל תעדיף להפוך לדמוקרטיה קוסמופוליטית, אך זה יעורר את השאלה - מי צריך את מדינת ישראל כזאת?! דמוקרטיה קוסמופוליטית הסבילה ליהודים כבר קיימת – זאת ארה”ב. למה ליצור העתק חיוור שלה במזרח התיכון? התוצאה צפויה מראש.
כשיוון החליטה לשמר את אופייה הנוצרי וטורקיה חפצה לשמור על צביונה המוסלמי הם ערכו חילופי אוכלוסין בלי לשאול את האזרחים הפשוטים. לאחר מלחמת העולם השנייה הגרמנים מכל ארצות אירופה הועברו בעל-כרחם לגרמניה. התוצאה ידועה – אי-נוחות זמנית, השתלבות חברתית טובה, ושלום ושלווה יחסית יציבים לאורך זמן.
גירוש הערבים לא חייב להיות אלים. סירוב להעניק להם מקומות עבודה צריך להיות המקל, ופיצויים וסיוע בהגירה מרצון – הגזר. השילוב של השניים צריך להניב פירות. בזמן הקמפיין לגירוש הערבים שהופסק עקב התנגדותו של הרוב השמאלני בכנסת קיבלה תנועת “כך” מכתבים מערבים שמוכנים היו להגר תמורת סיוע ישראלי לבניית החיים החדשים במקומות אחרים.
הסכנות היהודית סיימה את תפקידה ההיסטורי בהעלאת היהודים ארצה. היום כדי להצדיק המשך קיומה היא עוסקת בהצפת ישראל ברבבות עובדי אלילים בחסות ההתמודדות עם הריבוי הערבי. טוב יותר תעשה הסכנות אם תעשה מאמץ לסייע בהגירת ערביי ישראל.
כדי להבטיח את יהדותה של מדינת ישראל צריך לפעול ביעילות נגד הפיכת הערבים לרוב במדינה. יש רק דרך אחת לעשות את זה – לגרום להם לעזוב.

הבחירה שבפניה עומדת לבנון היא בין מלחמת-אחים למרד. החיזבאללה לא יוותר על עקרונותיו ולא יסור למרותה של ממשלת לבנון. הצבא הלבנוני בסיוע אמריקני יכול לתקוף את החיזבאללה ולגרום למלחמת-אחים. חיזבאללה המדורבן על ידי איראן וסוריה יכול להפיל את הממשלה ולהשליט את חוקי השריעה במדינה.
עד כה החיזבאללה ניסה להשתלט על לבנון בדרכי שלום ופיתה את הנוצרים הלבנונים בהבטחות התקציבים לשיקומם. החיזבאללה גם הקים לעצמו חזית פרו-נוצרית על ידי ההמלצה על מישל עאון כמועמד לנשיאות. הלבנונים הנוצרים לא אוהבים את השלטון האנטי-סורי הנתמך על ידי ארה”ב והיו מסכימים לשלטון אסלאמי נוקשה אך יציב.
איראן מפטמת את לבנון בכספים בתקווה ליצור ציר שיעי או להקים אימפריה שיעית בהנהגתה. סוריה תעדיף כל ממשלה חלופית במקום הדמוקרטיה לאומית האנטי-סורית. אם החיזבאללה יגיע לשלטון, איראן למעשה ישיג את גבולות ישראל וישפיע על האקלים הפוליטי במזרח-התיכון. סוריה ואיראן יקיפו את ישראל מרוב הצדדים.
החיזבאללה מושך אליו את הבוחרים על ידי מפעלים חברתיים מפוארים. ישראל צריכה להרוס את מקורות גאוותו של החיזבאללה: להשמיד את בתי-החולים ורשתות הסיוע הסוציאלי שהחיזבאללה הקים, להרוס את שכונות המגורים שבנה ולתקוף את הכפרים הנמצאים באזור השפעתו. אם ישראל לא מסוגלת צבאית להשמיד את חיזבאללה היא צריכה להרוס את תדמיתו ואת כוחו הפוליטי. הלבנונים צריכים לקבל הוכחה שלא כדאי להם לתמוך בחיזבאללה. אם ישראל לא תעשה זאת לבנון תהפוך למדינה מוסלמית פונדמנטליסטית דוגמת איראן.
הלבנונים תומכים בחיזבאללה בפומבי, אך מבקרים אותו בסתר. הלבנונים הם אקסטראוורטים אף יותר מכל הערבים. הם זקוקים לראוותנות. זהו הצד החזק של ארגוני הגרילה, אך זו גם נקודת התורפה שלהם – הרס האמינות גורמת לביטולה של התמיכה.

צה”ל היה צבא גמיש, נייד ומתוחכם. הסיוע האמריקני הפך אותו לבהמה גסה הנוטה להשתמש בנשק חדיש, לא בדוק ויקר מאוד. למרות הפרסומות, הנשק הזה לא תמיד יעיל, מתיישן עוד לפני שימושו בשדה הקרב ולא מצדיק את ההשקעה. מרוץ החימוש הרס את בריה”מ וגם ישראל לא יכולה לנצח בו. ישראל יכולה לוותר על הסיוע האמריקני ולחזור למתכונת המסורתית שלה כצבא לא טכנולוגי במיוחד אבל מיומן היטב, דבק במטרותיו, חכם ומוכן להקרבה. מהלך כזה מתנגש באינטרסים של הבירוקרטים הצבאיים והתאגידים הביטחוניים הישראלים והאמריקנים וזה לא פשוט. ברם ניתוק חבל הטבור של הסיוע הקושר את ישראל וארה”ב הוא המתכון לרפורמה בצה”ל.
צבאות ניידים גוברים על אויביהם על ידי ניצול יתרונותיהם הטקטיים, אף אם יריביהם עולים עליהם מספרית. עם זאת, כעת המצב השתנה. צבאות סדירים נלחמו בצבאות אחרים כמעט ללא מגע עם האוכלוסייה האזרחית. עידן הגיוס הכללי שינה את המציאות. ישראל מתמודדת עם מספר אין-סופי של אויבים – עם העולם המוסלמי. מצרים מסוגלת לגייס עשרה מיליון איש בסואץ ולהעביר אותם דרך סיני אל עבר תל-אביב. ישראל לא מסוגלת להשמיד כמות כזו של אנשים. מצרים כלל לא תזדקק לצבא – מיליוני אזרחים לא חמושים מסוגלים לדחוק את ישראלים אל הים. נראה לכם לא סביר? הרי איראן השתמשה בשיטה הזאת במלחמתה נגד עיראק: הם העבירו המונים מבני הנוער שלהם בשדות המוקשים העיראקים כדי לפרוץ את הדרך לחיילים. תארו לעצמכם עוד תסריט מקורי: מצרים שולחת צבא של חמישה מליון חיילים לסיני והצבא נכנע אך מצרים לא הכריזה על הפסקת אש. ישראל לא תוכל להתמודד עם כמות כזו של שבויים בעורפה בזמן מלחמה. לא תמיד תוכל ישראל לנצח במלחמה על ידי תמרונים.
דוקטרינה של מלחמה גרעינית טומנת בתוכה יתרונות רבים ומעט חסרונות. ישראל המסתמכת על נשקה הגרעיני יכולה לחסוך בחימוש הקונבנציונלי. היתרונות הכלכליים של פירוז כזה עצומים. ההרתעה הגרעינית תהיה יעילה אם לישראל לא יהיה כמעט נשק אחר. הדוקטרינה הגרעינית תמנע את האפשרות להתנגשות עם בצבאות ערב. אף אחד לא יעיז לתקוף מיראת התגובה הישראלית, במיוחד אם ישראל תכריז על מכה ומקומות נוספים הקדושים לאסלאם כמטרות לתגובה. ישראל יכולה אף להכריז על קונספט האחריות הקולקטיבית ולאיים כתגובה לתקוף כל אחת מהמדינות המוסלמיות או איחד. שהם ישגיחו אחת על השניה. עקרון התגובה הגרעינית כנגד פיגוע טרור הוא חסר פרופורציות אך האיום הגרעיני על איראן היה מונע את המלחמה עם חזבאלאה. ברם ישראל לא זקוקה לצבא גדול כד לפתור את בעיה: היא יכולה להגיב במכה גרעינית על כל תוקפנות מצד אחת מהמדינות ולהחזיק צבא קטן ונייד כדי להתמודדות עם חוליות טרור.
מדינות אחרות יכולות להטיל סנקציות נגד ישראל במקרה של שימוש בנשק גרעיני. אך הסבירות של תסריט כזה היא קטנה. צבאות ערב לא יתקפו מלכתחילה בידיעה שאין לישראל נשק אחר חוץ מגרעיני. במקרה הלא סביר כשמדינה ערבית תוקפת וישראל מגיבה במכה גרעינית מדינות המערב יאלצו להסכים שלישראל לא הייתה ברירה. במקרה כזה הסנקציות יהיו קצרות טווח ולא יעילות. כל נזק שהסנקציות יכולות לגרום לכלכלת ישראל יהיו פחותות ממימדי החיסכון כתוצאה מפירוז.
במקרה הגרוע הסנקציות יימשכו עשר שנים ויעלו לנו הפסד של הפסקה מוחלטת של ייצוא. זה לא יקטין את התוצר הכללי בכ-30%,הרבה פחות מזה. הודות לייצוא “האפור” , ייבוא חילופי והפניית חלק מהייצוא לשוק הפנימי. כעת ישראל מוציאה משאבים בסדר גודל כזה לצרכי ביטחון. זה אומר שהנזקים מהסנקציות מתקזזים עם חיסכון בהוצאות. אם ניקח בחשבון את הסבירות הנמוכה של הסנקציות ואת אפקט החיסכון במדדים כלכליים ואת משך הזמן הקצר של הסנקציות – דוקטרינה גרעינית היא כדאית לישראל.
המערב יכול להטיל סנקציות על ישראל עוד בטרם השימוש בנשק גרעיני על ידה. סנקציות כאלה יהיו חלשות: המערב היסס להשתמש בסנקציות כאלה גם כנגד הפצה לא חוקית של טכנולוגיה גרעינית. מדינות ליברל-דמוקרטיות חלשות מתייחסות רק לאיומים מידיים. סנקציות קשוחות כנגד איום היפותטי בלבד הן אינם סבירות. המערב היה מעדיף למנוע את הסכסוך הגרעיני, היה מציע לישראל נשק קונבנציונלי חינם ולוחץ על מדינות האסלאם שלא להתגרות בישראל.
אפשר להכריז על הדוקטרינה הגרעינית בצנע: בלי להודות רשמית בהחזקת הנשק הגרעיני להתחיל בפירוז ולהדליף את דבר המעבר לשיטת ההרתעה הגרעינית. ישראל נמלטה מהסנקציות בזמן פיתוח הנשק הגרעיני ולא תסתכן בהם אם רק תודיעה על שינוי המדיניות ביחס אליו.
ישראל היא מדינה קטנה בים ארצות האסלאם. לאורך ההיסטוריה, המוסלמים גירשו מספר פעמים את הנוצרים מהאזור אף שלעיתים נמשך הגירוש עשרות או מאות שנים. ישראל לא תוכל לשרוד בעזרת מדיניות הגנתית בלבד. המוסלמים מוכנים להקריב את צבאותיהם בגבולות ישראל. הסיכון שלהם הוא מצומצם: חיילי הצבא ומספר ערים הרוסות. הסיכוי היחידי של ישראל לשרוד זה להעלות את רף הסיכון למתקיף. לישראל מספיקות פצצות גרעין כדי למחוק את כל שכנותיה. מדינות מוסלמיות יירתעו מלתקוף אם ידעו שבזה הן חותמות על סופו של העולם המוסלמי. המוסלמים יוותרו לישראל חזקה ומאימת אך לא יניחו לישראל חלשה המהססת לנקום.
ישראל תרגיש יותר טוב תחת הגנה של מטריה גרעינית. תקופת השירות הצבאי הסדיר תתקצר ואולי לא יהיה צורך בהרבה מילואים. גובה המיסים ירד. עיוותים כלכליים הנובעים מהוצאות הביטחון הגבוהות יפסקו. השכנים המוסלמים יכבדו את ישראל החזקה עם השיגעון חבוי. וזאת תהיה ארץ נהדרת.

משבר הוא משהו יוצא דופן. הפוליטיקה הישראלית היא מפגן עניות אינטלקטואלית ומותר לכנותה פיגור.
המדינה שהצביעה בעד מפלגת סרק כמו “קדימה” או בעד אישיות כמו אולמרט אשר גידל בנים עריקים, נראית כחסרת הברירה הפוליטית. חסרון הברירה נראה תמוה עבור העם היהודי הדעתני.
תחושת הייאוש גורמת לצמצום הדעות. נראה שניסינו כבר הכול: נלחמנו נגד הערבים והסכמנו אתם, הצענו שיתוף פעולה ובנינו חומת ההפרדה, קראנו תיגר על מועצת האו”ם וחתמנו על הסכמים, אך המלחמה נמשכת. הישראלים המבולבלים איבדו את הביטחון העצמי והם מסמיכים את הפוליטיקאים למצוא פתרון במבוי הסתום. החכמה קשה להבחנה וכל פוליטיקאי בעל אמצעים וקשרים טובים נחשב לחכם. שיטה דומה עובדת גם בכלכלה: כאשר אין לצרכן דרך לבדוק את איכות המוצר הוא קונה מהחברה הכי גדולה בשוק. רוב הישראלים הם אנשים נבונים והם מעדיפים תוכנית מדינית, אפילו לא ברורה דיה, על פני גודל המפלגה או סתם אישיות הפופולארית בתקשורת. מזה נבעה התמיכה במטורפים שהרסו את גוש-קטיף: ראו, אנו נסינו כבר הכול חוץ מלהרוס את עצמנו, אז ננסה את זה. (ישראל כבר ניסתה את זה בסיני וקבלה מצרים החמושה בנשק גרעיני ופרלמנט הנשלט על ידי האחים המוסלמים). מכאן גם העלייה השלישית שהצביע לליברמן: אולי אנו נוכל להיטיב עם ישראל אם נשליט בה ערכים רוסיים או איכשהו נגרש את הערבים מגוש-עציון שאותו הם בכלל לא מעוניינים לעזוב. הישראלים מצביעים בעד תוכניות סרק בגלל העדר תוכניות אמיתיות. אף מפלגה לא הציעה תוכנית פעולה נבונה: להוריד את המיסים עד ל-35% מקסימום, לבטל את הקצבאות ולהחזיר את מעשי החסד למגזר הפרטי, לקצר את שירות החובה בצה”ל על ידי הפעלת תוכנית גרעינית, לעודד את הגירת ערביי יהודה ושומרון לירדן בעזרת תמריצים כלכליים והפעלת כוח מתון, לספח את השטחים היהודיים המובהקים לישראל. פשוט וניתן לביצוע. צריך רק את כוח להחליט.