בתגובה ללחץ העולמי להקים את המדינה הערבית בפלסטין, מציעים מנהיגי הימין הישראליים לעודד את הסכסוכים בין הפלגים הפלסטינים. הרשות הפלסטינית, נטולת הנהגה מאוחדת לא תוכל לעלות דרישות על וויתורים נוספים מול ישראל. האמת היא שהפלסטינים כבר לא דורשים מישראל דבר, חבריהם האירופאים עושים זאת במקומם. הדרישות האירופאיות לא ייפסקו בגלל סכסוכים פלסטינים פנימיים. פלסטינים מסוכסכים ימשכו יותר תשומת לב תקשורתי מאשר ההמון השקט והמשעמם. גם מלחמת האזרחים ברשות לא תשכנע את השמאל היהודי שאין המקום נכון להכיל עוד מדינה, ולא יהיה מוכן לעולם. אין גם סיכוי להפוך את הסכסוך בין הפלגים הפלסטיניים למשהו גדול יותר: לכולם אותם נותני החסות, אותם בסיסים. ערבים תומכי חמאס לעיתים משבחים את אבו-מאזן אך זועמים על הפת”ח. פלסטין קטנה מדי למלחמת אזרחים טיפוסית. אין בה מספיק מקומות מסתור, אין מרחב כלכלי להלחם עליו, אין מקורות מימון חוץ מאותם תורמים מחו”ל. מלחמת אזרחים רק תגבש את האוכלוסייה סביב החמאס: בעיתות משבר אנשים נמשכים למקור הכוח ולא מתחשבים בדעות פוליטיות, וביטחון בפלסטין תלוי בחמאס שיגבר על הפת”ח בכל עימות. הסכסוך בפלסטין כדאי רק כצעד מקדים לפני הסיפוח: נוח יותר להתעסק עם יריב מוחלש. אם אין לישראל כוונות סיפוח עדיף להציף את עזה בכוחות האו”ם.

נוח לישראלים לראות באולמרט את הרוע בהתגלמותו. העמדה הזאת פוטרת אותם מאחריות על חוסר המעש, על העדר המאמץ לשחרור ארצם משלטון השמאל. אולם לא הכול פשוט במקרה של אולמרט. הוא היה נציג נאמן לימין בתקופתו של בגין והצביע נגד הנסיגה מסיני. כראש ממשלה הוא לא המשיך את “ההתנתקות” וסרב להרוס את המאחזים הלא חוקיים. הוא נקט עמדה נוקשה ככל האפשר נגד ממשלת החמאס והפציץ ללא היסוס את עזה ואת לבנון. אולמרט סרב לתנאי של החזרת הפליטים ערביים לתוך ישראל כפי שהוגדרה על פי “מפת הדרכים”. הוא מושחת ככל האחרים אך ימני הרבה יותר. אולמרט לא מפנה את המאחזים כי הוא אינו מסוגל לגבש תמיכה במהלך הזה או כל פרויקט אחר. איש מושחת עם שאיריות הרעיון היהודי בליבו – מנהיג אידיאלי להיום.
מי יכול להיות לו אלטרנטיבה? ברק לא סרב לדרישתו של ערפאת להחזיר את הפליטים. נתניהו רימה את בוחריו ומכר את חברון לאויב. ליבני – חסרת כל ערכים יהודיים, שפוטה של האמריקנים ומסוכנת בפופולאריות שלה. התקפות השמאל על אולמרט מדברות בעד עצמם – הוא אינו טוב מספיק לאנטישמים השולטים.
לצערי אין לימין אלטרנטיבה טובה לאולמרט.

הישראלים לא נוטים שמאלה, אדרבא – הם מתנערים מההשקפות הסוציאליסטיות שלהם. ההסתדרות פעילה רק במגזר הציבורי-ממשלתי. מפלגות השמאל הפוליטיות נמצאים בצניחה חופשית. רוב ישראלים תומכים בנקיטת צעדים חריפים ביותר כלפי האויב הערבי. שמאלנים אף לא מחו על הפצצות האוכלוסייה האזרחית של לבנון ב-2006. משאלים וסקרי דעת הקהל מראים שרוב מוחץ של מקרב הישראלים מייחל למדינה ללא ערבים.
מנחם בגין – מנהיגו של הארגון הצבאי לאומי – נבחר לראשות ממשלה כדי להחליף את ההנהגה השמאלנית, ברם במקום זה הוא מסר את סיני למצרים תמורת שלום על הנייר. יצחק שמיר, חבר לח”י – ארגונו הטרוריסטי של אברהם שטרן -”יאיר” – היה עקבי במדיניותו הסרבנית כלפי כל תביעותיהם של ערבים, אולם אף הוא בסוף דרכו החל להראות חולשה פוליטית. רבין נבחר לשלטון כיוון הציג קוו נוקשה כלפי ערבים, ללא וויתורים. אמנם מיד אחרי כניסתו לתפקיד הוא הפר את כל הבטחותיו לבוחר. למרות כל הרעש השמאלני מסביב רצח רבין ביבי זכה בבחירות, כי הבטיח לבטל את הסכמי אוסלו, אבל גם הוא שיקר והמשיך בוויתורים לערבים. שרון, המנהיג היותר כריזמאטי של הימין, נבחר כדי לדכא את ההתקוממות הערבית. במקום זה הוא גירש את יהודים מגוש-קטיף והשאיר את עזה בידי ערבים. לתבוע את ראשי ממשלה על הפרת אמונים אמנם מעשה מיוחל, אך הוא אינו לא מציאותי.
רוב הישראלים הם דתיים באופן מפתיע. למרות שטיפת המח האתיאיסטית בבתי-ספר, סובייטים וישראלים מתייחסים באופן שלילי לעבודה בשבת, גם אם לא במובן התלמודי. רובם ככולם צמים ביום הכיפורים ושומרים במידה זו או אחרת חגים יהודיים מסורתיים.
הפוליטיקאים השמאלנים הבוגדניים מתחברים לאויבי המדינה הערבים כדי לגבש רוב בהצבעות בכנסת בניגוד לדעתם של הרוב היהודי. היהודים עתידים לתלות פוליטיקאים רבים בבוא העת.

ערבים ימשיכו לשנוא יהודים ולהתקומם כל עוד קיימות הסיבות לשנאה ולהתקוממות. ולהפך – הסיבות תמשכנה להתקיים כל עוד השנאה והמרד ממשיכים להתקיים. שנאה מזינה את עצמה על ידי פרשנות שגויה או אי-הבנת הדברים, או על ידי עלבונות אמיתיים וישרים. חמומי מח נמרצים, כועסים, מובטלים וחסרי דברים חיוניים אחרים ימשיכו להשפיעה על ההמון. ערבים הם המון לוהט. הם יתפרעו כנגד החפירות במתחם הר-הבית, נגד גדר ההפרדה או פעולות למניעת טרור. הערבים מאמצים את דרכם של הכושים האמריקנים וידרשו שוויון וזכויות מופרזות. ערביי-ישראל יכתיבו ליהודים את כללי המשחק, ימשיכו לדרוס כל מוסד יהודי, לדרוש הטבות מוניציפאליות ואישיות, ולפתח את התשתיות בכפריהם. פעם ערביי-ישראל היו מחוץ לתחום. הם גם היום מחוץ לתחום אלא הפעם בגלל שיהודים מפחדים לגעת בהם. פוליטיקלי-קורקטיות היא הנשק העיקרי של הערבים.
אחרי תקופה קצרה של עצמאות אמיתית, היהודים התדרדרו חזרה לעמדה הנוחה של בני-אדם סוג ב’. בתקופת הגלות היהודים התרגלו להתחנף לאדוני-העולם. היהודים המודרניים לא מסוגלים לתאר לעצמם את האפשרות להיות הבעלים בביתם, שהיהודים יכולים להכתיב לערבים את תנאי הקיום. היהודים כהרגלם מתרפסים בפני שכניהם, כעת – בפני הערבים העלובים, שבערמומיות האופיינית מנצלים את החולשה היהודית לטובתם.
השלמה מושגת על ידי פשרה רק כאשר נושא המחלוקת מוגבל מאוד – אפשר לחלק את הטלית לשנים. אך לא כך הדבר בנושאים חברתיים נעדרי גבולות ברורים. היהודים יגיעו לפשרה עם הערבים בתחום מסוים – הערבים יתעודדו ויעלו שאלות נוספות, מספר לא מוגבל של שאלות. מדיניות של פשרות מובילה לכניעה. כשהיהודים יחשבו שהגיעו לפשרה עם הערבים בכל הנושאים אפשריים, הערבים ימצאו סיבות למחלוקת הבאה, וחוזר חלילה.
היהודים לא עושים כל מאמץ כדי לשנות את המצב הזה: ממשלת ישראל התקפלה וסגרה את הר-הבית לביקורי יהודים. הלחץ הוא רק מצדם של הערבים. הלחץ החד-סטרי הזה מניב הצלחות: הערבים לא רק השיגו את סגירת הר-הבית בפני יהודים אלא השתלטו על ההר וקיבלו אישור לבנות בו מסגדים נוספים.
פתרון הבעיה כולל שני שלבים: השמדת סלע המחלוקת – מסגד אל-אקצה, וסילוק הגורמים להתפרעויות – הערבים, שירעידו את האוויר מעבר לירדן…

אנשים מצפים מאנשים אחרים שיפגינו טוב לב ויושר, ולעיתים הם נדהמים מהתנהגותם. תפקחו את העיניים. האגודה השיתופית “בוש-רייס” אינה מגינה על ישראל. האנטישמיות המולדת, המוכפלת באדישות לזרים ועוד עשרות מונים באינטרסים של הממשל, לא מניחה מקום ליהודים בשיקול הדעת שלהם. וזה מוצדק כי היהודים צריכים לדאוג לעצמם ולא להתלות באשור של ימינו. ולדאוג לעצמנו לא אומר לבחור באלה שלא דואגים לנו. ובמה מתבטאת הדאגה של אולמרט לענייני היהודים, בדיוק? אולמרט נראה כאחד שמייצג את המחנה הלאומי-ימני: הוריו דחו את הסוציאליזם הרוסי, עלו ארצה, הוא היה חבר בבית”ר, חירות, והתנגד לנסיגה מסיני. השקפותיו של אולמרט התחילו להשתנות מאז שהתחתן עם אישה בעלת דעות שמאלניות. אף אחד לא יכול לשרוד לאורך זמן בתנאי הסכסוך אידיאולוגי במשפחה. אנשים משתגעים מזה או הופכים לציניקנים. תואר אקדמאי בפסיכולוגיה הציל את אולמרט משיגעון, אך לא נשארו לו אידיאלים. באופן אינרטי הוא עוד לבש את המסכה של איש ימין.
השחיתות כרסמה אותו מבפנים. אולמרט רכש דעות חדשות, רחוקות מהיהדות. כאשר שני בניו ערקו מצה”ל, וביתו הכריזה בפומבי שהיא לסבית, הוא לא יכל עוד להגן על הערכים המקוריים שלו. הוא נאלץ לבחור בין להודות בכישלון מוחלט בתחום חייו הפרטיים או להמיר את דעותיו. כשהוא הפך ליד-ימינו של שרון הוא הפך לציני, וללא בושה נטה שמאלה. הוא שנא את כל העבר שלו – עדות להתדרדרותו. הוא ניתק את הקשר שלו לימין, אך הבגידה לא רכשה לו חברים אמיתיים בשמאל. אז הוא החל לבנות קשרים עם העולם העסקי ועם פוליטיקאים בחו”ל. כל אלה דרשו את הקרבת האינטרסים היהודיים, והוא אכן הקריב אותם.
על השאלה “מדוע הוא מפר את הבטחותיו לבוחריו” שרון השיב: “מה שרואים מכאן – לא רואים משם”. נכון. ראש הממשלה לא רואה לא את יהודים ולא את האינטרסים שלהם. הוא רואה את הכנופיה של פוליטיקאים ואנשי עסקים בינלאומיים, שחלקם עוינים לישראל, וחלקם אדישים.
זוהי ההשקפה החדשה של ראש הממשלה על העולם.

ציפי ליבני, מועמדת לראשות הממשלה, חשפה את בורותה כאשר הודיעה שמשה קצב, ביושבו במשכן הנשיא לא חייב להוכיח את חפותו. אף אחד לא חייב להוכיח את חפותו: המשטרה והפרקליטות חייבים להוכיח את אשמתו של כל חשוד, וודאי – של הנשיא, ולפני ששמו יוכפש באמצעות השמועה שחוקרי משטרה מדליפים לתקשורת. הנשיא קצב הוא הגרוע מבין הפוליטיקאים בישראל. אשמתו של קצב – אם היא אכן קיימת – היא במכנסיו, ואשמתם של ליבני-אולמרט היא בראשם ובנשמתם. זכרים רבים מבין הפוליטיקאים הישראלים נהנים מיחסי-מין בחצי-הסכמה עם פקידותיהם, אך רק קצב נרדף. לכל היותר הוא יואשם בהטרדה מינית, אין מה לדבר על אונס. כל התיק מבוסס על עדותה של המתלוננת אותה לא ניתן להוכיח. פרקליט המדינה השמאלני החל בסיבוב נוסף של ציד המכשפות. לפני זה הוא דחק לפינה את ראש הממשלה שרון באמצעות האשמות בשחיתות בתיק חסר עניין לאומי. רדיפתו על ידי מזוז הייתה אחת מהסיבות המכריעות להתקפלותו של שרון בפני הלחץ השמאלני לגירוש יהודים מגוש-קטיף. מזוז מתון בהרבה כלפי רה”מ אולמרט ואשתו – ציר לקבלת שוחד. אולמרט – סמל של שוחד ושחיתות – מעיז לדרוש מנשיא קצב להתפטר. אולמרט זקוק ל”סמל השלום” בכס-הנשיא: שמעון פרס, שיתמוך בהתלהבות בכל יוזמה של נסיגה נוספת ביהודה ושומרון. אין לו כל צורך להדיח את קצב – כהונתו מילא מסתיימת בקיץ הקרוב. הוא צריך שדליה איציק - בת-בריתו הפוליטית – תקבל לידיה באופן זמני את סמכויותיו של הנשיא.
קצב נאשם באונס של בחורה. אולמרט אנס מדינה שלימה בגוש-קטיף, והוא משתוקק להשתעשע גם ביהודה ושומרון.

ראשי השלטון בישראל חיים בביטחון – היהודים שומרים עליהם. אך משום מה הם פרסו את מטריית הביטחון גם מעל ראשי השלטון הפלסטיני. כשהחמאס חטף את חייל צה”ל ממשלת ישראל הגיבה בפעולה נקודתית והרגה מספר פעילי חמאס זוטרים. רוב מנהיגי החמאס ממשיכים לחיות בעזה בשלווה יחסית. מדוע לא לחסל אותם מיד, ואת הדובר שלהם – תחילה?
ישראל כבר למדה לקח כאשר שחיסול מנהיג החיזבאללה הקודם – מוסווי– גרם בתגובה לפיצוצים בשגרירויות ישראליות בעולם ולקרבנו רבות. המשימה החיסול שנראתה בלתי אפשרית התבצעה בהצלחה אך לא הניבה פירות: יורשו – נסראללה – לא פחות מאיים. אולי טוב יותר להשאיר את המנהיג במעטה ביטחון ולפגוע בעוזריו הבכירים. המתח בין הפגיעות בפעילים זוטרים על רקע ביטחון האישי הגבוה של המנהיג יערער את מעמדו ואת האמון בו מצד חבריו.
השיטה הנכונה להפסיק את ה”קסאמים” ולהחזיר את החייל החטוף היא לחטוף בני ערובה. מדינה יהודית צעירה כבר עשתה את זה בהצלחה ואף חטפה מטוס אזרחי לצורך מיקוח. יש לצוד את כל הפרלמנט הפלסטיני ולהחזיק אותם בכלא עד שיוחזר החייל החטוף.

בישראל, דיבורים על מדינה יהודית מתפרשים כגזעניים, וגילוי הצורך בגירוש ערבים – כהסתה למרד. שניהם מהווים עבירה פלילית. אבל ברור שמדינה יהודית אינה יכולה להכיל רוב ערבי. את הערבים חייבים להעביר למקום אחר.
אנחנו לא נרתעים מלהפר את החוקים האלה אך מעדיפים לעקוף אותם. הבה נחשוב ביחד על סיסמאות הטרנספר. העיקר שהסיסמאות יישארו במסגרת חוקית. אני מציע למטה מספר אפשרויות ואתם יכולים להוסיף את שלכם בתגובות.
“ישראל יהודית = ירדן פלסטינית”
“מדינה יהודית = מדינת היהודים”
“לשמור על ישראל היהודית”
סיסמאות יכולות גם לחרוג מהמסגרת החוקית במקרים שלמדינה יהיה קשה לטעון מנגד:
” “לא” לערבים בממשלה של ישראל היהודית “
אפשר גם להשתמש בדיוקים המצמצמים כדי להימלט מהאשמה בגזענות:
“בהתנחלויות אין פיגועים – כי בהם אין ערבים “
המטרה הסופית יכולה להיות מוסוות:
“אל תעסיקו אותם, אל תקנו מהם”
ולבסוף – משהו נלעג:
“ישראל היהודית מברכת את הרוב הערבי”.

בהצהרת בלפור, במקור, השטח של ירדן נחשב לשטח ישראלי. בהמשך הבריטים הפרידו את חלק מירדן כדי להעניק אותה במתנה לשליט ערבי מקומי נאמן. ריכוז האוכלוסין בירדן דליל, היא חלשה כלכלית ולא יציבה פוליטית. המלכות תיפול כפי שנפלו כל המלכויות בעולם, ובחירות דמוקרטיות יבאו את הרוב הפלסטיני בירדן לשלטון.
לישראל יהיה גבול עם מדינה ענייה, פונדמנטליסטית ונקמנית. עיראק המפורקת תספק לה את האמל”ח ואת אנשי הגרילה. כעת יש לישראל בעיה עם מדינת פלסטין. ירדן תהיה מדינה פלסטינית גדולה. ישראל מסוגלת להעביר את הפלסטינים לעיראק. הממשל החלש שלה לא יוכל למנוע את זה. העברת אוכלוסיה זה דבר קשה. בעוד שלושים שנה יהיה עוד יותר קשה להתמודד עם ירדן תוקפנית שעליה ישתלטו הפלסטינים.
לבנון המוסלמית-נוצרית היא מדינת זאבים, ודאי לא של כבשים. שתי קבוצות המנוגדות כל כך לא מסוגלות להתקיים יחד. הקתולים ניהלו מלחמות נגד הפרוטסטנטים באירופה. המוסלמים לעולם יהיו מסוכסכים עם הנוצרים בלבנון. פירוקה של המדינה הזאת רק יטיב עם תושביה.
ישראל זקוקה למרחב ביטחון בגבולה הצפוני. הנוצרים הלבנונים שואפים למדינה עצמאית. זוהי התפתחות רצויה לישראל כדי לחדול להיות המדינה הלא-מוסלמית היחידה באזור. סוריה בצדק רואה את חלקה הצפונית של לבנון כשטחה שלה, לכן סוריה התוקפנית היא השותפה היחידה של ישראל. ישראל וסוריה יחד יכולות לתקן את הטעויות הגיאוגרפיות שנעשו בתקופה המנדטורית. פלסטין, לבנון, ירדן ועיראק הם מדינות חסרות תוחלת ככל שהן תעלמנה מהמפה מהר יותר כך תקטן גם כמות הדם שישפך

הזעם בעקבות הוויתורים שהובטחו לפלסטינים על ידי אולמרט נראה תמוה.
אמנם רבים סרבו להאמין שדבר כזה אפשרי. לאחר הנסיגה מעזה והתעצמותה של האלימות הערבית שהגיעה בעקבות כך נדמה היה לישראלים שהממשלה למדה לקח ולא תשוב ותפנה את המתנחלים משמרון. הצפי הזה הוא, כמובן, בדיה. את ממשלת ישראל לא מעניינים לא ארץ-ישראל ולא בטחון ישראל: היא אחוזה תזזית להציג בפני בוחריה והספונסרים שלה מחו”ל את המחזה “תהליך השלום”.
היהודים העבירו את זמנם בביתם בהנאה בזמן שאולמרט הכריז בפומבי כל תוכניתו להעברת שטחים נרחבים מיו”ש למדינה פלסטין הנשלטת על ידי החמאס. אך לא היו ניסיונות להסתער על בנין הכנסת, אף אחד לא איים על אולמרט. הימין וויתר על המשך קמפיין הקריאה לסירוב פקודה על ידי חיילי צה”ל. לכן היה צפוי שאולמרט ימשיך בדרכו למימוש תוכניותיו.נוח להציג את אולמרט כשליט רע, אך הוא אינו כזה. בדיוק כך היו נוהגים במקומו ראשי ממשלה רבים, להוציא יצחק שמיר או גולדה מאיר, אולי. הוויתורים טריטוריאליים המפליגים נעשו דווקא על ידי מנחם בגין ואריאל שרון. הוויתורים הם תוצאה של האדישות הישראלית, המנטאליות הגלותית וההרגל היהודי טיפוסי להנעים לכל העולם. ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי לא יותר גרועה מבוחריה.
ההשלמה עם הרוע – הוא הרע בעצמו. ע”פ התורה העיכוב להיטהר הינו עוון יותר חמור מהחטא שגרם לצורך להיטהר. רוב הגרמנים סה”כ הצביעו בעד הממשלה הנאצית, ורק מעטים הפעילו את תאי הגזים. ישראלים לא רבים רוצים לזרוק את המתנחלים מיו”ש אך רבים מדי הצביעו “קדימה”.
נחזור לנאומו של אולמרט. הוא קרא להם “שכננו”. הלוואי שהיו השכנים של אולמרט! אך הם הרי שכנים של תושבי שדרות המסכנים.
פתיחת המעברים היא צעד חמור שינטרל את כל היעילות של חומת ההפרדה. ישראל תאלץ לאפשר כניסה כמעט חופשית של פלסטינים לשטחה או שתספק לעולם את התמונות “המזעזעות” של הפלסטינים “המסכנים, הסובלים בתורים הארוכים במחסומים”.
תעסוקה לפלסטינים היא אינה חובה ישראלית, החובה של ישראל היא להעניק בטחון ליהודים.
אולמרט הבטיח לשחרר את האסירים הפלסטינים תמורת הצהרות על השאיפה לשלום בלבד. במה יכולה להתבטא השאיפה הזאת? הפסיקו לזמן מה את התקפות ה”קסאמים” – ותקבלו את אסיריכם? איזו עסקה מוצלחת! להתנות את שחרור האסירים בשחרורו של גלעד שליט? הרי זה עלבון למשפחות של קורבנות הטרוריסטים המשתחררים. למי איכפת מהמון יהודים מהשורה שנספו בפיגועי טרור? איכפת לאולמרט רק החייל החטוף שמשך את תשומת הלב של התקשורת העולמית. אביו של גלעד שליט משפיל את עצמו בליקוקי החנופה לפלסטינים מרוב אהבתו לבנו, אך אולמרט מביע את דאגתו לגורלו של שליט רק מתוקף העניין התקשורתי.
החמאס ישמח להפשרתם של הכספים שהוקפאו על ידי ישראל – רוב הכסף יושקע בכספות של החמאס והג’יהאד. בכסף הזה הם ירכשו עוד אמל”ח בעתיד הקרוב. העברת הכספים לחמאס על ידי ישראל היא בלתי מוסרית בעליל. את הכספים האלה צריך להשקיע בשדרות.
אולמרט רמז שישראל תסייע לפלסטינים בפיתוח כלכלתם. לא יצא מזה שום דבר. אפילו ערביי ישראל נשארו בתחתית החברה. מעטים מהם מצליחים כי ישראלים קונים מהם סחורות ומעסיקים אותם. אך רוב ערביי ישראל מתחמקים מתשלום מס הכנסה, ומנצלים את הסיוע הסוציאלי של מדינת ישראל. לאפשר את הניצול הזה על ידי מדינה שלמה? זה מוגזם בכל קנה מידה.
קריאתו של אולמרט ליצירת ממשלה מתונה יציבה בראשות הפלסטינית אינה יצירתית. בהסירו מעצמו את האחריות הפוליטית, החמאס יצטנע ויתפנה לאגור את האמל”ח לקראת העימות הבא עם ישראל. אבו-מאזן שאינו מסוגל לשפר לא את הכלכלה ולא את המדיניות יאבד את התמיכה לחלוטין. בסופו של דבר החמאס הרענן והחזק יזכה שוב בשלטון.
אולמרט לא יודע בעצמו מה הוא רוצה. לנהל משא ומתן עם אבו-מאזן? על מה? הרי כבר הבטיחו לו את כל יש”ע, תעסוקה לנתיניו וכסף – מה עוד? אולמרט מצפה להבטחה שהמיליטנטים לא ישלטו יותר בעזה. אבו-מאזן יכול להבטיח, אך לא לקיים.
אולמרט חולם כנראה שחמאס יוותר על הלחימה, שהחמושים יתחילו לפתח את הכלכלה ולשאוף לשגשוג הקפיטליסטי. מסופקני. אולי הפלסטינים יחדלו להצביע לחמאס בבחירות? לא – הרי פלסטינים היו עדים לכניעה ישראלית בפני החמאס, והשיג את שחרור האסירים, את פתיחת המעברים ואת הכסף, ועוד מעט ויקבל גם את המדינה תמורת הנייר עם מילות שלום.
הישראלים לא יכולים לסמוך על הממשלה שלהם, אך הם יכולים להיות בטוחים לכל טוב מהממשל הפלסטיני. את אולמרט לא מענייניים השאיפות הלאומיות, את משעל – כן. אולמרט בקלות יבגוד בעמו, אך משעל יעמוד על אינטרסים של עמו.
אם החמאס ימשיך לדרוש לא את השלום אלא “הודנות”, שיבת הפליטים, קביעת בירתה של פלסטין בירושלים - אין חשש להשלמת היהודים עם אויביהם.