ישנם הרבה מאוד חלקים חסרים בסיפור ההתנקשות ברבין. אנחנו יכולים למלא אותם באופן אמין על פי ההקשר. הממסד הישראלי הוא בעל היסטורי של התנקשויות פוליטיות, בכלל זה ארלוזרוב, העונה, וסביר להניח שגם חברי משפחת כהנא ורחבעם זאבי. ההתנקשות ברבין היא לא דבר שלא יעלה על הדעת. הממסד הוא גם בעל היסטוריה מתועדת של התעלמות בוטה מהחוק, כמו לדוגמה המשא-ומתן החשאי של ביילין ופרס עם אש”ף בקהיר לפני שרבין נבחר. רבין ופרס מושקעים מאוד בתהליך השלום, ועוד “קורבן על מזבח תהליך השלום” אינו מחיר גבוה עבורם. שניהם שנאו את רבין והיו להם הרבה מאוד טענות כלפיו.
שתי הקונספירציות התנהלו במקביל. האחת הייתה פרובוקציה נורמאלית של השב”כ נגד הימין, העומדת בקו אחד עם ההפללה של גולדשטיין, הטענה שארגון כהנא חיי תכנן התקפה על בית ספר ערבי, וכו’. סוכן השב”כ שמפניה עבד בחברון במשך שנים, ויגאל עמיר היה רק אחד מהמטרות שלו. השב”כ רצה להפליל את הימין - לא להרוג את רבין. אז עמיר, מבלי ידיעתו, ירה כדורי סרק ברבין. השב”כ החדיר את עמיר לתוך האזור הסטרילי בו האבטחה הייתה הגבוה ביותר ופקד על המאבטחים לאפשר לעמיר להגיע למצב בו יהיה לו קו אש נקי. הרבה מזה רואים בווידיאו: מאבטחיו של רבין זזים כעמיר שולף את האקדח. לאחר מכן, נשמעות צעקות “סרק!”. הירי בוים תיאטרלית לאחר מפגן השלום הענק. הוא תוכנן באזור הסטרילי ולא בכיכר כך שלא יהיה אף אחד שיוכל לעצור את עמיר. השב”כ, בהתאמה, מיקם מפעילי מצלמות ווידאו קרוב לזירה בכדי שיהיו לו הוכחות נגד עמיר – הווידיאו של קמפלר. על מנת לשמור על אמינות, הוידיאו היה ערוך כאילו באופן חובבני. סביר להניח שרבין היה מודע לתוכנית הזו כיוון שבוידיאו נראה שהוא מסתכל על עמיר, בשלוות נפש, מבלי להחוות כלפיו שום מחווה. תוכניתו של השב”כ התבשלה במשך שנים. שמפניה בילה זמן רב עם עמיר ועם הקונסרבטיבים.
השינוי הגדול התרחש זמן קצר לפני עצרת השלום. רבין סירב במופגן לוויתורים לערבים וקרא לסיפוח הגדה המערבית. נראה שהוא נכנס לאחד ממצבי הרוח ההיסטריים שלו. התעורר צורך חד משמעי לקבוצת פרס-ביילין להפטר מרבין. תוך כדי תכנון הורדת רבין מהבמה – בשלב זה, לאו דווקא על ידי רצח – הביא אותם להכיר את תוכנית הפרובוקציה של השב”כ, עוד מבצע חסר משמעות כמו אחרים רבים כמותו. בנקודה ז, פרס או בילין הורו לשב”כ להתקדם במהירות עם התנקשות מזויפת, אך גם תכננו מבצע אוחר: התנקשות אמתית ברבין ברכבו. על אף שהשב”כ היה שמאלני באופן מובהק והן לפרס והן לבילין היו אנשים שם, אין ספק ששירות הביטחון לא ידע דבר אודות ההתנקשות האמיתית המתוכננת. סביר להניח שרבין נרצח בידי אחד מהמאבטחים שעבד עבור פרס. מאבטחו האישי של רבין נהרג במהלך תגרה מאוחר יותר, ונקבר ימים מאוחר יותר לאחר ש”התאבד”.
כעת השב”כ הבין שקבוצת פרס-בילין הפלילה אותו. הסוד אודות שמפניה לא היה יכול להישאר כסוד לאורך זמן, והוא אכן התפרסם, השב”כ נקשר לרצח רבין. ואין זה דבר קטן: סוכן שב”כ שכנע איש ימין לירות ברבין. יש לזה ריח של מהפכה צבאית. אז השב”כ שחרר את הוידיאו של קמפלר על מנת להוכיח שעמיר לא הרג את רבין. השב”כ לא רצה לקחת קורס מזורז עם פרס וביילין, ולא ערער על הגרסה הרשמית לפיה עמיר רצח את רבין, אבל הוא הגן על גבו שלו על ידי כך שהוכיח שעמיר לא הרג את רבין.

לא סביר שישראל תסיים את דרכה בתוך פטרייה גרעינית. המוסלמים לא צריכים להתאמץ כל כך. סוריה תשתמש בטקטיקה של החזבאללה – להפציץ את רמת הגולן במרגמות בעוד שהיא מגינה על עצמה באמצעות טילי הנ”מ והנ”ט הרוסיים שברשותה. האחים המוסלמים במצרים ינקמו בישראל בכך שיסייעו לחמאס. המוסלמים ניסו לנצח את ישראל באופן צבאי ונכשלו, ובאופן פרגמאטי עברו לניסיון לשחוק ולעייף אותה. הם יכריחו את ישראל להיכנס למרוץ חימוש ולהביא אותה לכדי פשיטת רגל בכך שיכריחו אותה לעמוד במצב של מוכנות צבאית מתמשכת – חייליהם שלהם הם זולים. ערב הסעודית תמשיך לקנות נדל”ן בישראל. איראן תקים מוסדות צדקה בישראל, כמו בעזה ובלבנון. המוסלמים יסייעו לאחיהם בישראל להתרבות ולהרחיב את שטחיהם.
הטינה הציבורית שחשים יהודים אודות הפיאסקו הפוליטי בדמות המדינה היהודית תוביל את השמאל לאחד כוחות עם הערבים. יחד הם יימנו רוב בכנסת. לאחר שהמוסלמים יתרבו לכדי שליש מהאוכלוסייה הישראלית – בעוד עשרים שנה – הם ישלטו על הקואליציה הערבית-שמאלנית ויתבעו תיקי שרים חשובים. ללא מלחמה באופק, לישראלים לא תהיה הנחישות להתנגד לפולשים המוסלמים בכל רמות השלטון מטיעוני בטחון. הישראלים, שטופי המוח מאז הגן ואילך, יקבלו את השליטה הערבית בישראל העיוורת-אתנית כדבר נורמאלי או לפחות בלתי נמנע.
יהודים בעלי עוצמה כלכלית יעזבו את ישראל בידי האוליגרכים, העניים והפנסיונרים.
כשמספר הערבים הישראלים יהיה מספיק, הם יתמרדו ובאופן מעשי פשוט יסיימו את הנוכחות היהודית במזרח התיכון.

ישנן שתי סיבות עיקריות לשחרורם של עצורים ע”י מדינה: חנינה לעבריינים זוטרים, ושבויי מלחמה בתום מצב הלחימה. לעיתים נמתחת ביקורת נגד מוסד החנינה: קיצור תקופת המאסר מעידה כביכול על חומרתו המופלגת של העונש המקורי. מדינות מתוקנות עברו לשיטת השחרור המוקדם על תנאי, וחנינה נידונה לגבי כל עבריין באופן אישי וקפדני. חילופי השבויים מתבצעים בדרך כלל אחרי החתימה על הסכם שלום או הפסקת האש בפועל. שחרור השבויים בטרם נדמו צלילי המלחמה מחזיר את המשוחררים חדורי השנאה לשוביו אל שורות הלוחמים. לפעמים מתקיימים חילופי השבויים הטקטיים לאחר תקריות אלימות חסרות משמעות כדי לחסוך מהצדדים את ההוצאות על החזקת השבויים אם מספרם שווה ערך משני הצדדים. מדינה שאינה מסוגלת לכלכל מחנות שבויים מוציאה אותם להורג או מרעיבה אותם למוות. שחרור שבויים תוך כדי לחימה בדרך כלל אינו מקובל.
האם ישראל נמצאת במצב מלחמה עם פלסטינים? אלה שממלאים את בתי המעצר הישראלים ישיבו בחיוב. בבית הם נחשבים לגיבורי מלחמה ולאחר שחרורם הו וודאי יחזרו לא לחיי שלווה בכפר אלא לשדות הקרבות נגד ישראל. רוב המשוחררים בעסקאות קודמות ללא ספק הצטרפו לשורות הלוחמים.
ישנם מקרים בהם לא משחררים את השבויים בכלל ומחזיקים אותם כקלף מיקוח או בני ערובה. למשל ברגותי – יכול להיות שהוא לא השתתף עם לוחמי “גדודי חללי אל-אקצה” בפיגועים נגד ישראל ונעצר כמחווה לערפאת, אולם כעת הוא מהווה קלף מיקוח יקר ובן-ערובה טוב ולכן חייב להישאר במעצר. ישראל צריכה לנצל את בני הערובה שבידה.
ישנם מקרים בהם השבוי לאחר שחרורו נדון בשובו לביתו על פשעי מלחמה. רוב הלוחמים הפלסטינים השבויים בישראל לחמו כחיילים אך חלק מהם אשמים בפשעי מלחמה כגון רצח נשים וילדים.
לא חשוב אם ישראל מפגינה את “הרצון הטוב” כשהיא משחררת שבויים וקוראת לזה “חילופי השבויים” כדי לסבר את האוזן. מה שחשוב זאת התגובה של פלסטינים למחוות הרצון הטוב הזאת. והם מפרשים אותה כוויתור ישראלי שהושג במחיר דמים. ערבים יתגאו בהישג הטקטי ולא ייוותרו על הזדמנות לזכות בהישג הזה שוב. “החילופים” עושים חטיפת ישראלים לשיטה יעילה עבורם. “החילופים” משכנעים את ערבים ששובם הביתה מובטח אף אם ייתפשו תוך כד הלחימה.
עסקאות חילופי השבויים הלא פרופורציונאליות משרתות את התעמולה הפוליטית של השלטון. המאמצים לשחרורו של רב”ט שליט מטיבים עם תדמיתה של “קדימה”,למרות הנזק המדיני. עסקת החילופין משווה את חייו של שליט לחיי מאות היהודים שנרצחו ע”י שוביו ולמאות נוספים שייהרגו בעתיד. חירותו של שליט היום שווה יותר מחיי מאות יהודים בעתיד.
החילופים האלה מנוגדים גם לרוחה של היהדות. מבצעי הפשע חייבים לבוא על עונשם ואין מה לדבר על חיילי האויב בזמן המלחמה. אסור לרחם על אנשי זדון גם אם נוח לישראל להציף את פלסטין בגנגסטרים ערבים כתוצאה משחרורם מהשבי. היהדות מצווה על פדיון שבויים בתנאים שונים. חוטפי יהודים היו מרוויחים בכל מקרה: או ע”י קבלת פדיון מקהילה יהודית או ע”י מכירתם לעבדות. פדיון שבויים לא הפך את החטיפה לרווחית יותר ממה שתכננו החוטפים. כעת הודות לשיטת חילופי השבויים החטיפות נעשו לעסק כדאי ביותר עבור ערבים ומעודד אותם לחטיפות נוספות.
הבעיה שמתגלה בהחזקתם של שבויים רבים בישראל גורמת לנו לחזור להיסטוריה המקראית. בימי קדם בישראל לא נהגו לאסור אנשים לתקופות ארוכות. עצם הרעיון של החזקת פושעים בהסגר במשך עשרות שנים על חשבון הציבור היה מנוגד לתפיסתם הפרגמאטית. גרימת נזק לבריאותו של הפושע ע”י מלקות יכול להיראות אכזרי בעיני המורליסטים שבינינו אולם יהודים רבים היו מכים את טרוריסטים ללא היסוס. מלקות והוצאה להורג בפומבי בהחלט עונים לדרישות המצב. התורה השורשית מורה על עונש מוות לרוצח: “שופך דם באדם דמו יישפך” . למצווה הזאת אין קשר להשפעה האסתטית של המעשה, או למניעת הרצח העתידי, או לשאלות המוסר בנטילת החיים מאדם. המצוות ההוצאה להורג מורה על צדק, צדק לרוצח, צדק כלפי קורבנותיו. אין להירתע מטעות אפשרית: אף אם ישראל תוציא להורג מישהו שאינו רצח בעצמו הוא עדיין מהווה חלק מארגון הרוצחים. אני יכול לישון עם זה בשקט. גם ממשלת ישראל תוכל: הרבה אנשים תמימים נפלו בלבנון מההפצצות במלחמה האחרונה ע”פ פקודתה.
ובבקשה – אל תתחילו בתואנות: “אין לנו סנהדרין היום כדי לגזור דיני נפשות…” מערכת המשפט הישראלית שולחת למאסרים ארוכים את יהודים שהרגו ערבים מתוך הגנה עצמית – ישנו הגיון רב יותר בהוצאתם להורג של ערבים שרצחו יהודים.
בעיית חילופי השבויים תאבד מחריפותה אם ישראל תחדל לקחת שבויים.

משטרת ישראל חשפה מעילה בהיקף מיליוני שקלים מקופת הליכוד ע”י גזבר המפלגה, מעילה מגוחכת כזאת: הוא הפקיד המחאות מזויפות לחשבון הבנק של אימו. ראש הליכוד קיבל מכה מתחת לחגורה: הכלכלן המהולל לא הצליח להשגיח על חשבון מפלגתו שלו. אפשר היה לוותר על הצגה משטרתית המרשימה: נתניהו-כלכלן – זהו בלון שסופו להתפוצץ.
ביבי מעולם לא למד כלכלה ברצינות. הוא בעל תארים בניהול ובאדריכלות, אולם הוא למד פוליטולוגיה בתקופה שאוניברסיטאות כבר נכבשו ע”י השקפות השמאל. ההתנסות שלו בייעוץ כלכלי עושה לו שירות גרוע בדעת הקהל האמריקנית – בארה”ב יועצים כלכליים נחשבים לחסרי תועלת ומספקים חומר בעיקר למופעי סטאנד-אפ.
בכיסא הרם של שר האוצר של ישראל, נתניהו נהנה מפירות הפריחה הכלכלית האמריקנית ברם לא הוא ולא קלינטון תרמו להצלחה הזאת מאומה. כראש ממשלה נתניהו כיהן בתקופת השפל הכלכלי – תוצאה, לדבריו, של הירידה בעלייה ממדינות חבר העמים. תואנה מצחיקה – הרי מהגרים בדרך כלל מכבידים על כלכלת המדינה, ובתקופתו גדלה דווקא תרומתם הכלכלית של העולים הותיקים.
נתניהו פעל לפי ספר, לפי כללים הידועים לכל סטודנט לכלכלה: הפרטה, הפחתת ריכוזיות במשק, פיחות זוחל של שער החליפין של המטבע, קיצוץ בקצבאות סוציאליים והורדת המיסים. אמנם הוא הפריט את החברות הממשלתיות אך טרם יצר תחרות חופשית בשוק. מונופולים של אוליגארכים תפסו את מקומם של מונופול הממשלתי. חברות המנוהלות ע”י ממשלה בדרך כלל סבלו מניהול ריכוזי כושל והוערכו נמוך מערכם האמיתי. אוליגארכים רכשו את אוצרותינו הלאומיים בזול. היה עליו קודם כל להחליף את מנהלי החברות הממשלתיות, ליעל אותם, להפוך אותן לרווחיות, לבטל את הריכוזיות המשק, ליצור תחרות חופשית ורק אז – להפריט אותן. המתחרים במכרז היו מציעים מחירים גבוהים בהרבה, והיו מנהלים את החברות באופן יעיל יותר מאשר אוליגארכים שאינם בעלי ניסיון בתחומים אלה. כעבור זמן נתניהו החל להיאבק נגד המונופולים אך אז היה כבר מאוחר – חיסול מונופולים קודם להפרטה.
אחת מהפעולות שהתבצעו במסגרת מדיניות ההפרטה של נתניהו הייתה מזיקה במיוחד: הפרטת קרקעות רחבת היקף בגליל ובנגב ב-1997. עד אז יהודים וערבים שלטו בנתחים שווים של הקרקע והמדינה שלטה על כל השאר. ההפרטה של קרקעות האלה ענתה על דרישותיה של השיטה הליבראלית ושירתה את האינטרסים של חבריו – בעלי הון מחו”ל. כצפוי, יהודים לא נהרו להשתקע באזורים המאוכלסים בצפיפות ע”י ערבים בעלי אופי עוין, לפיכך ההפרטה פתחה פתח לרכישת קרקעות ע”י ארגונים ערביים הממומנים ע”י ערב הסעודית.
ישראל עוד צפויה להתמודד עם תוצאות ההפרטה של הבנקים. קריסת הבנקים הקטנים המנוהלים בחוסר מקצועיות עלולה להתרחש בסבירות גבוהה. נתניהו ניחש את מקור הבעיה – את מדיניותו המיושנת של בנק ישראל – אך לא ידעה כיצד לתקנה. במקום לשנות את המצב לאט ובזהירות, הוא שבר בגסות את המערכת הישנה ולא הכין את התשתית ליצירת התנאים החדשים של התחרות הבריאה. תקופת כהונתו הייתה קצרה והוא ניסה לדחוס כמה שיותר רפורמות בזמן הזה. תנודות עצומות מסוכנות במיוחד לכלכלה הזעירה של מדינת ישראל הקטנה רגמו לערעור היציבות של בורסת המניות ולשינויים דרסטיים בשארי המטבע.
נתניהו רקד לפי הכוריאוגרפיה של הבנק העולמי למרות שידוע: הבנק העולמי לא הטיב את הכלכלה לטווח ארוך באף מדינה. להפך – מדינות כמו יפן ודרום-קוריאה שיצרו שווקים סגורים עם פיקוח על מטבע ופיקוח ממשלתי מוסווה על השוק הפנימי בנו בסיס כלכלי איתן וצומח ורק אחרי זה נפתחו לעולם החופשי. כלכלת ישראל החלשה שנפרצה בפני העולם הגלובאלי נפלה קורבן לקולוניזציה מצד משקיעים חיצוניים ונתח גדול מהמע”מ מחלחל לחו”ל. לא במקרה חברות היי-טק אמריקניות משלמות לקבלני המשנה שלהם בהודו משכורות נמוכות בהרבה מעמיתיהם בארה”ב – הרי גם איכות העבודה ההודית היא בהתאם - אמנם, המשכורות של אנשי היי-טק בישראל נמוכות מאמריקאיות רק מחמת הניהול כלכלי הכושל של הממשלה.
הפיחות הנוכחי של השקל הוא תוצאה של הליברליזציה הפזיזה. הנתח הכלכלי של האוליגארכים – חברות הייצוא ומשקיעי חוץ גדל, אולם רוב אוכלוסיה נשארת ענייה למדי ויבוא מוצרי הצריכה מתון. העיוות המערכתי של כלכלה ישראלית דומה למתרחש בשווקים פרוצים אחרים כגון אוקראינה: רוב העוצמה הכלכלית מרוכזת בידי האוליגארכים, רוב האוכלוסיה – ענייה, ורמת ההכנסות של שכבת הביניים אינה מספיקה אחרי עליית המחירים המתמדת.
נתניהו התרכז בהפרטתם של חברות-הענק במקום בעסקים זעירים. שיעור המס המרבי המיועד שהוא קבע – 35% - הוא מהגבוהים בעולם החופשי, למרות שכלכלה ישראלית הפוסט-סוציאליסטית יכולה להתפתח כראוי רק עם שיעור מס מרבי של 15%. רמת המיסוי הנמוכה חשובה במיוחד ליצירת שוק הצריכה הגדול של שכבת הביניים.
מדיניות כלכלית השטחית של נתניהו מובילה את ישראל אל המשבר שממנו סבלו כל מדינות שפעלו על פי התנאים של הבנק העולמי.

ישראל מנהלת מדיניות כיבוש מיוחדת במינה: הכובש דואג לצרכיו של הנכבש ולא דורש דבר בתמורה. ישראל מממנת את הרשות, מספקת אמל”ח לארגונים מרוששים, מעניקה מקומות תעסוקה לפלסטינים – ובאותו הזמן מוכהעל ידי הטרור הפלסטיני וסופגת את הפצצות ה”קסאם”. אין טעם להמשך הכיבוש: או שתספחו את השטחים ותגרשו את ערבים מהם, או שתוותרו על יהודה ושמרון ותאפשרו לערבים להקים בהם את מדינתם. עם מדינה פלסטינית אפשר להתמודד ביתר יעילות מאשר עם המצב הנוכחי. ישראל תוכל להציב גבולות בלתי חדירים, לעצור את זרם הפועלים הפלסטינים לשטחה ולקבוע מכס גדול מנשוא על היבוא מפלסטין. המכס הגבוה ודרישת ביטוח הבריאות לכל פועל פלסטיני יביא למצור על עזה. גם מכות התגמול על התקפות הטרור יהיו לגיטימיות יותר כנגד המדינה ריבונית מאשר מול אוכלוסיית הרשות הכבושה.
אין חשיבות להכרה או אי-הכרה בישראל מצידה של מדינת פלסטין. למרות הסכמי שביתת הנשק או “הודנות”, מגזר מסוים של ערבים לעולם ימשיכו להלחם נגד ישראל. אין להסכים עם הקמתה של מדינה פלסטינית אלא בתנאי כינונו של הסכם שלום מלא וכולל עם כל מדינות ערביות; ברם הממשל הישראלי אינו עומד על כך. חוץ מזה – מדינות ערב לעולם יפרו את ההסכם הזה בנקל.
הדרישה לשיבתם של פליטי 1948 אינה המכשול הגדול: רובם לא יהיו מסוגלים להוכיח את מקום מגוריהם המדויק של אבות אבותיהם. סחבת בירוקרטית של עשרות שנים תחסל את ההתלהבות של רובם.
גם חלוקת ירושלים אינה בעיה קריטית: הערבים במילא שולטים על הר-הבית וסביבתו.
או ליצור מדינה יהודית כוללת גם יהודה ושמרון ללא ערבים בתוכה – או לוותר לערבים על מה שהם כבר מחזיקים בידיהם.

ממשלת ישראל מתכננת גירוש רבע מליון יהודים מיהודה ושומרון. אז מדוע לא לגרש במקומם רבע מליון ערבים?
ברור שנוכחות קבועה של לא רבע אלא אף מליון יהודים ביהודה ושומרון לא הייתה מפריעה לממשלת ישראל; אין כאן שאלה של זכות וצדק, עובדה – ישראל מנעה את הקמתה של מדינה ערבית פלסטינית לפני ארבעים שנה.
אין גם מאבק משמעותי – הטרור הפלסטיני גורם נזקים זניחים מבחינה סטטיסטית. הלחץ האירופאי על ישראל כעת פחות חזק מאשר על רודזיה ויוגוסלביה בזמנו. חוץ מזה, משטרים של “קולונלים שחורים” ביוון ומשטר פשיסטי בספרד שרדו עשרות שנים בתנאי העוינות הבינלאומית. גם כלכלה סוציאליסטית סגורה בשוודיה התקיימה יפה.
ממשלת ישראל נכנעה לדרישה להקמת מדינה פלסטינית מתוך עייפות ואובדן דרך ותקווה. מדינת ישראל נטולת אמונה דתית וערכים לאומיים אינה רואה סיבה להיאחז ביהודה ושומרון. מלכתחילה ישראל לא התכוונה להחזיק בשטחים אלה לאורך זמן: הסובלנות הזמנית של העולם לכיבוש התקבל בהפתעה, ישראל השתלטה על יהודה ושומרון אך במקרה. בקרה ישראלית על אוטונומיה פלסטינית היא חסרת תכלית ולא מצדיקה את המאבק הצבאי והמדיני המתנהל. ישראל יודעת להתמודד עם קורבנות מלחמה אך לא עם אבידות-סרק. ממשלת ישראל מוותרת על השטחים כי היא אינה רואה בהם תועלת: היא משלמת מחיר ולא מקבלת תמורה. יהודה ושומרון, המסופחים לישראל ונקיים מערבים היו יכולים להיות פרס, תמורה שבעדה כדאי היה לשלם כל מחיר, כל מאמץ. במקום זאת ישראל מתכננת לגרש יהודים משם וזאת אפילו בלי לדרוש חילופי אוכלוסין: להעביר לרשות הפלסטינית את כל הערבים. הנה סיסמה טובה: “פלסטין – לכל הפלסטינאים!”

אין מקום לדיון על פרופורציונאליות של פעולות התגמול. עוצמת התגובה צריכה להיות מספיקה כדי להפסיק את התקיפה. ביחסי אנוש - עיקרון עין תחת עין פועל היטב. לכל אחד כמות עיניים מוגבלת וכל אחד חושש מעוצמת התגובה. לא כך ביחסים בין המדינות. מנהיגים מעוניינים בהשגת מטרות עליונות ולא מודאגים מאובדן עיניו של בשר התותחים. תגובה פרופורציונאלית לא מפסיקה את הסכסוכים האידיאולוגיים. עיקר דאגותיהם של המנהיגים הוא שלא יגמר בשר התותחים. מלאי הבשר הזה יכול להיעלם מחמת חסרון בסיסי או בגלל אי-נכונותה של האומה להמשיך ולספק אותו. זה וגם זה מביאים למסקנה, כי יש להשמיד את היריב בכמויות גדולות כדי לגרום להפסקת הזרימה של המתגייסים.
דבר זה מוכיח, כי התגובה הנדרשת חייבת להיות לא פרופורציונאלית.

תמיד אפשר לזהות את הנכרי בתוכנו על פי השוני הבולט בהתנהגותו. לעולם אי-אפשר להבין את נפשו של הנכרי;: הוא לא צפוי, ולכן הוא חשוד ומשדר איום. דפוס התנהגות אחיד מגבש את החברה. אנשים שבטוחים מראש בתגובת הסובבים אותם משדרים ביטחון ומתקשרים בקלות.
ערבים ידועים בסתגלנותם לכל מצב, כמו כל אומה פרימיטיבית, חסרת תרבות מפותחת. באמריקה - הם מסתגלים לאורח חיים אמריקאי, באירופה – לצרפתי או גרמני. לא פלא שהאירופאים מטפחים את מדינות ערב. ערבים בישראל לומדים עברית ורבים מבלבלים אותם עם יהודים. יהודים לעומתם מדגישים את ההבדלים המסורתיים שלהם, ובכך משדרים אי-יציבות, מעוררים חשדנות ומשגעים גם את אויביהם וגם את הידידים שלהם כתוצאה מתנודות פוליטיות וחברתיות שלהם. ישראלים מצהירים על מוסר גבוה ובאותו זמן מפציצים את האוכלוסייה הלבנונית – טוב שמפציצים, אך מה בין זה ובין המוסר? מציעים לפלסטינים מדינה – ומסרבים בטענת אי-ההסכמה על גבולות. בונים צבא חזק ומדברים על השלום. העולם קובע את האבחנה הרפואית – “שיגעון פוליטי קליני”, ומתייחסים לישראל כאל חולת-נפש: מתעלמים מצרכיה ולא מחשיבים אותה לדבר.

כסף קונה את השלטון. הבחירות הן שדה הפעולה לקמפיינים של יחסי-ציבור, מומחי מכירת גן-עדן לטיפשים. במדינות דמוקרטיות מנהלי חברות יחסי-ציבור תופסים את מקומם של אידיאולוגים ופילוסופים.
פוליטיקאים ישראלים מוכיחים, כי הדרך להצלחה היא בלבול מוחות הבוחרים. בגין, רבין, נתניהו, שרון וברק – כולם שיקרו לבוחריהם והסתירו את תוכניותיהם המדיניות עד שהגיעו לשלטון. ציבור הבוחרים לא לומד לקח, כפי שמשתקף מהתמיכה הנוכחית בנתניהו. רבים מוכנים להחליף את אולמרט בציפי ליבני למרות שדרכה והשקפתה הפוליטיים דומים לאלה של אולמרט. בחירות - זו פעולה סתמית, מפלגות קיקיוניות עם שמות צועקים כמו “מפלגת הגמלאים” זוכות לאהדה. פופוליזם ודמגוגיה הם הנשק של הפוליטיקאים. הביטו על ליברמן שהבטיח רבות לבוחריו - אך לא עשה, לא עושה ולא יעשה דבר.

בתגובה ללחץ העולמי להקים את המדינה הערבית בפלסטין, מציעים מנהיגי הימין הישראליים לעודד את הסכסוכים בין הפלגים הפלסטינים. הרשות הפלסטינית, נטולת הנהגה מאוחדת לא תוכל לעלות דרישות על וויתורים נוספים מול ישראל. האמת היא שהפלסטינים כבר לא דורשים מישראל דבר, חבריהם האירופאים עושים זאת במקומם. הדרישות האירופאיות לא ייפסקו בגלל סכסוכים פלסטינים פנימיים. פלסטינים מסוכסכים ימשכו יותר תשומת לב תקשורתי מאשר ההמון השקט והמשעמם. גם מלחמת האזרחים ברשות לא תשכנע את השמאל היהודי שאין המקום נכון להכיל עוד מדינה, ולא יהיה מוכן לעולם. אין גם סיכוי להפוך את הסכסוך בין הפלגים הפלסטיניים למשהו גדול יותר: לכולם אותם נותני החסות, אותם בסיסים. ערבים תומכי חמאס לעיתים משבחים את אבו-מאזן אך זועמים על הפת”ח. פלסטין קטנה מדי למלחמת אזרחים טיפוסית. אין בה מספיק מקומות מסתור, אין מרחב כלכלי להלחם עליו, אין מקורות מימון חוץ מאותם תורמים מחו”ל. מלחמת אזרחים רק תגבש את האוכלוסייה סביב החמאס: בעיתות משבר אנשים נמשכים למקור הכוח ולא מתחשבים בדעות פוליטיות, וביטחון בפלסטין תלוי בחמאס שיגבר על הפת”ח בכל עימות. הסכסוך בפלסטין כדאי רק כצעד מקדים לפני הסיפוח: נוח יותר להתעסק עם יריב מוחלש. אם אין לישראל כוונות סיפוח עדיף להציף את עזה בכוחות האו”ם.