“טירוף” זו המדיניות הכי יעילה וברת ביצוע בכל הנוגע ליחסי חוץ. הטירוף המדובר מוגדר כנחישות עזה להגשים מטרות לאומיות ללא התחשבות בעלות, נזק, אמצעים, או מחאה. מדיניות זו כבר יושמה בעבר, אם באופן גאוני כדוגמת ביסמרק, או באופן פשטני כדוגמת פוטין. הטירוף מתבטא באי נכונות לדון ברציונאליות על סוגיות פוליטיות, ולסרב לכל משא ומתן. המנהיג המטורף אינו מוותר על דבר – ובכך, תמיד משיג את מבוקשו.

לאנשים רציונאליים אכפת הרבה יותר מזוטות היומיום מאשר מסוגיות לאומיות. מדיניות לאומנית מוצלחת הינה מעצם טבעה מעט מטורפת: מאז העבריים החמושים בנבוטים בכנען המקראית, ועד לציונים הכביכול משיחיים בקיבוצים של ימינו. מילה אחרת לטירוף היא “להט”, ובאמת דרוש הרבה להט על מנת לגבור על אויבים אשר אינם מעוניינים בביתך או כספך, אלא דווקא ברעיון עמום של גאווה וריבונות.

מעצמות המערב נכנעו להו וגרומיקו בשל גישתם הפשוטה: “לא” לאף ויתור. מדינות עשירות ושופעות לא באמת זקוקות לדברים שהן מנהלות עליהם משא ומתן, בין אם מדובר בדרום וייטנאם או בטילים בליסטיים בתורכיה. על כן, הן תמיד מוותרות כאשר הן ניצבות בפני התנגדות נחרצת.

יציאה למלחמה אינה מעשה רציונאלי, ועל כן למדינות רציונאליות אין שום אמינות בכל הנוגע לסוגיות צבאיות. אלה תמיד יעדיפו לדבר ולא להילחם. אפילו כאשר הן יוצאות למלחמה, הן עושות זאת ללא נגד רצונן ובעיקר ללא נחישות או דפוס עקבי, בדומה למתרחש בעיראק.

מנהיגים מטורפים מבינים היטב את עמיתיהם: רוסיה הלמה בגאורגיה אך לא בליטא מכיוון שאז למערב לא הייתה נותרת ברירה אלא להתערב, אם לפחות בסנקציות. אומנות הטירוף הינה לחוש במידת הבלוף של היריב, ולא לחצות את הקו.

מדינה זוכה באמינות רק במידה והיא מפגינה אפס סובלנות כנגד יריבות שפוגעות באינטרסים שלה. רוסיה מוותרת לליטא עד כה, אך אינה יכולה להרשות לכך בגאורגיה, שכן דרום אוסטיה ואבחזיה הינם מחוזות רוסיים, וטריטוריות חסות מובהקות של רוסיה. רוסיה תסכים לשליטה גאורגית על השטחים הללו רק במידה וזאת לא תהפוך יותר מדי לפרו אמריקאית. אותו החוק חל על אוקראינה: רוסיה תסכים לשליטה אוקראינית על אזור כרימה רק כל עוד שתי המדינות ישמרו על קשרים הדוקים. מנגד, אמינותה של ישראל נהרסה כליל בשל הבלגתה על ירי הקסאמים: אם איכרים מעזה יכולים להשתלח בישראל באין מפריע, מדוע שאחרים לא יעשו כך גם הם? עדיף להגזים בתגובה ולהרוג עוד אלף משורות האויב מאשר לחשוף את חולשתך באי פעולה.

הטירוף הינו מדיניות בטוחה בעבור מדינה המסוגלת בגדול לקיים את עצמה. אף אחד לא רוצה להתעסק עם ממשלה מטורפת, אך מעטים מוכנים לסחור עימה. אפילו טירופה של גרמניה הנאצית לא עורר התנגדות בינלאומית משמעותית עד ל-1939, כשמדינות מערב אירופה החלו לחוש מאוימות. מדינות זרות מהססות להתעסק עם ממשלה מטורפת עד לרגע שזו מהווה סכנה ברורה ומיידית, ואפילו אז הן נוטות במקרים רבים להתעלם מהאיום. באין ספור מקרים בגדה ארה”ב בבנות חסותה ברגע האמת: דרום וייטנאם וגאורגיה הן רק שתי דוגמאות לכך. שתיים נוספות הן הונגריה והכורדים, אשר עודדו בידי ארה”ב למרוד בשלטונם – ואז ננטשו. מצד שני, ארה”ב מסייעת לבנות בריתה כאשר האויב הוא רציונאלי: ארה”ב הגנה על מצריים במלחמתה מול ישראל-אנגליה-צרפת ב1956. ממשלות רציונאליות נוטות להפסיד בעימותים מול אויבים מטורפים. זאת מכיוון שמבחינה רציונאלית, אובדן טריטוריה - בעיקר אם זו טריטוריה של בת ברית ולא שלך - שווה את הויתור אם החלופה היא עימות צבאי כולל.

ישראל הנהיגה בעבר מדיניות טירוף באופן מוצלח, אשר התבטאה בתגובה מוגזמת כנגד תוקפיה: יהודים לקחו ערבים בשבי כדי להחליפם בשבויי מלחמה, השמידה את כלל מערך המטוסים האזרחי של לבנון בתגובה לחטיפת מטוסים ישראלים, והפגיזה את ירדן בתגובה למתקפות טרור. אולם ישראל לא נקטה במדיניות הטירוף כנגד התוקפנות המצרית, ומדינה זו הטרידה אותנו ללא סוף במלחמות התשה. כאשר ישראל הראתה סימני רגיעה, אש”ף הפגיז את יישובי הצפון, מה שהוביל למלחמת לבנון הראשונה. אפילו אז, התקפותיו של אש”ף היו מתונות יחסית, ובאו כחלק ממעגל הדמים בו טושטשו לחלוטין ההבדלים שבין תקיפה לתקיפת נגד. בגדול, מדיניות התגובה המוגזמת היא זו שהרתיעה את אויבינו כל השנים.

אף על פי שמדיניות טירוף עלולה להבריח אחוז מסוים של משקיעים זרים, היא לא תבריח את כולם. תאגידים מערביים התחרו ללא כל נקיפות מצפון על השווקים של גרמניה הנאצית של לפני המלחמה ובסין הקומוניסטית. משקיעים רבים אף מבקשים כיום לסחור עם איראן חרף משטרה הקיצוני והסנקציות הבינלאומית. אם ישראל תיצור כלכלה מושכת ותחרותית בשוק הבינלאומי, שום מידה של הרפתקנות פוליטית לא תכשיל את צמיחתה הכלכלית.

אך האם התורה לא מצווה עלינו לנהוג בעין תחת עין? קריאה פשטנית של הפסוק אינה משרתת את משמעותו. כוונת המחוקק הייתה: חצי מעיני האויב בתמורה לחצי מעיניך. אם אויבינו המוסלמים הסובבים נהנים מאוכלוסיות אשר גדולות פי שישים מישראל, אז חובתנו לפעול כנגד שישים אויבים כתגובה על כל חלל משורותינו. בנוסף, נהוג לקנוס פושעים פי שתיים עד חמש מעלות הנזק שהם ביצעו, במטרה להרתיע ולהענישם על פשעים שטרם נחשפו. מאחר והרג המבוקשים הבכירים ביותר בכל מתקפה אינו דבר וודאי, מוצדק לחלוטין שנקמתנו תוכפל בעוצמתה פי חמש. חמש כפול שישים זה שלוש - מאות. כמובן שיש גם את התקדים של יהושע בין-נון אשר הציע לאויביו את הבחירה בין גלות, כניעה, או השמדה מוחלטת. אין סיבה שלא נלך בדרכו גם היום.

האיום הגדול ביותר לקיום היהודי בארץ איננו דתי, וגם אינו צבאי. איום הטרור הפלסטיני הינו זניח, ויכולתנו הגרעינית מרתיעה את מדינות ערב. האיומים הגדולים ביותר הינם: אסטרטגים, פוליטיים, וכלכליים.

במישור האסטרטגי, הישראלים איבדו תקווה. יש לומר להם בכנות ברורה כי אל להם להרגיש אבודים בשל כשלון תהליך השלום – שכן היה מדובר בתקוות שווא מלכתחילה. לעולם לא יהיה כאן שלום, לפחות לא מהסוג אליו כמהים היהודים. המוסלמים לעולם יהיו עוינים כלפינו, הוצאות הביטחון לעולם לא יפחתו, והפלסטינים לעולם לא יחדלו מדרך הטרור והחבלה. אל לנו לאבד תקווה, כי לא צריכה להיות תקווה שכזו מלכתחילה. זוהי מציאות החיים באזורנו, נטע זר בים מוסלמי.

במישור הפוליטי, הישראלים איבדו את מהות קיומם המדיני – הפטריוטיות. אין זה מפתיע. הפטריוטיות הישראלית מבוססת על עצם העובדה שהארץ הינה ארץ אבותינו. אך התקשורת שטפה את מוחו של הציבור לחשיבה שיהודה ושומרון אינם שייכים לנו, וכי היו אלה אבותיהם של הערבים (ולא שלנו) שחיו שם. פטריוטיות אינה יכולה לצמוח מהאמרה הפתטית כי “גם לנו מגיע מקום לגור בו”. הזהות הלאומית הישראלית תשרוד רק בזכות עמידה אסרטיבית – על חשבונם של הפלסטינים. לא יהיה פה שלום, אנו לא מעוניינים בשלום, אנו מעוניינים בארץ הזו בשלמותה – עד למידה שניתן לגונם עליה בצבאנו. מאז ומעולם היה הלך רוח הזה הביסוס היחידי לפטריוטיזם באשר הוא.

במישור הכלכלי, ישראל היא אסון מוחלט. רק הסוציאליסטים והבירוקרטים היהודים הצליחו להביס את רוח היזמות היהודית אשר כה צלחה בחו”ל. היהודים מצטיינים בטוב וברוע באותה המידה, ובישראל היו אלה היהודים הרשעים אשר צלחו. פטריוטיזם אינו מסוגל לשרוד בתנאים של מחסור כלכלי. הרוסים אומנם פטריוטים מאוד, אך רבים מהם נטשו את מולדתם בחיפוש אחר חיים נוחים בארה”ב. הפטריוטיזם הישראלי לא ישרוד נוכח שכר מינימום הנמוך פי ארבע מהמקובל במערב. ממשלת ישראל מפצירה בהיסטריה בארה”ב, קנדה ואוסטרליה שיגבילו את יכולתם של הישראלים להגר למדינות אלה. הכלכלה הכושלת היא המאיימת הגדולה ביותר על עצם קיומו של העם היהודי בישראל, שכן נוכח התנאים, יבחרו היהודים לטפטף החוצה באיטיות עד להיטמעות מוחלטת במערב. אין צורך בעוד רפורמה במשק הקיים. הפתרון היחידי הוא להרסו כליל ולבנותו מחדש. יש להוציא את איגודי הסחר אל מחוץ לחוק, לפטר 99% מהרשות הבירוקרטית, ולבטל כליל את מרבית הרגולציה העסקית. מדובר במטרה דוחקת ונעלה בעשרות מונים מתהליכי השלום חסרי התכלית עם סוריה והפלסטינים.

מאמציו של שר המשפטים פרידמן לערוך רפורמה בבית המשפט העליון אינם מנה נוספת מהבירוקרטיה היומיומית שכולנו עייפנו בה, אלא מהלך השינוי הפוליטי החשוב ביותר שידעה ישראל מאז ניצחון הימין ב-1977. לאחר שאיבד השמאל את המונופול הבלתי מעורר ממנו נהנה כשליט ישראל, הבטיחו מנהיגיו את שליטתם בארץ בדרכים אחרות: בתי המשפט והמשטרה. בשנות שליטתה של מפא”י, רק נאמני השמאל הורשו להתברג בדרגי הראש והביניים של מערך החוק והממשל. על אף ההפסדים החוזרים בבחירות לכנסת, המשיך השמאל לשלוט בארץ דרך רשויות האכיפה והתקשורת.

דמיינו סיטואציה בה ראש ממשלה ימני רוצה לערוך מינויים מחדש בצמרת המשטרה. הוא אינו יכול למנות מישהו מהדרגים הנמוכים, ועליו לבחור מבין דרגי הביניים - המאוכלסים באנשי שמאל בלבד. במידה והוא כן מצליח למצוא מישהו עם דעות ימניות מתונות, הבירוקרטיה השמאלנית מכשילה את המהלך. במידה והשינויים כן עוברים, שר לביטחון פנים מהשמאל תמיד יוכל לבטלם בהינף יד. בכך מונצח שלטונו של השמאל בכל מקרה.

בבתי המשפט המצב אף קשה יותר. באופן מדהים, בתי המשפט בישראל ממנים בעצמם את ממשיכי דרכם. השיטה הרומאית של ניהול חשבונות, המנחה כל מדינה מתוקנת כיום, קובעת כי על כל ענף בגופי הממשל לבקר את עמיתיו על מנת למנוע שחיטות. בית המשפט בישראל ממוקם מעל הכנסת והממשלה, ובכוחו לבטל כל הצעת חוק, ואף לבצע תיקונים משלו המונחים על פי דעותיהם הפוליטיות של השופטים. הרשות המחוקקת והממשלה יודעות שממילא יבטל בית המשפט כל הצעת חוק שאינה יושבת עם דעות השופטים, ועל כן נמנעים מחקיקת חוקים מעוררי מחלוקת. הדרך היחידה בה יכולה הממשלה - ולמעשה העם - לשלוט בבתי המשפט, היא בדרך מינויים. על כן כה חשוב שבדמוקרטיה מתפקדת ייבחרו השופטים ע”י הרשות המחוקקת.

האידיאל הוא שבתי המשפט ייאסרו ממתן פרשנות לחוקים, בעיקר אם הפרשנות מסתמכת על ערכי מוסר מעורפלים. הצידוק היחיד של בית משפט לפסול חוק, הוא במידה והחוק המוצע סותר חוק קיים באופן מובהק. הכוח הבלתי מוגבל ממנו נהנה בית המשפט בפרשנות חוקים מוביל בהכרח לניצול לרעה של סמכותו. אין ספק שבכל מקרה יוותר בית המשפט עם כוח רב בכל הקשור לחקיקת חוקי הכנסת, אך המצב כיום הוא בלתי נסבל.

אין זה מופרך לדרוש את העמדתם לדין של שופטים בידי הכנסת. וועדת חקירה תוכל להדיח, אם לא להטיל עונשי מאסר על שופטים שיימצאו אשמים באקטיביזם. בית המשפט העליון מנהל כיום את תוואי גדר ההפרדה ללא כל ביסוס משפטי. החקיקה בנושא מתבצעת לחלוטין על סמך דעותיהם הפוליטיות של השופטים, ותפיסותיהם האינדיווידואליות בסוגיות מוסר. בדיוק כמו כל פקיד ממשלתי אחר אשר חורג מסמכותו, עלינו לדאוג כי פועלם הפלילי של שופטי בית המשפט העליון לא יעבור ללא ענישה.

הערבים של ימי הביניים פיתחו מדע מרשים. כך גם האירופאים, אך הם צמחו להיות עצלנים, והאמריקנים והיפנים תפסו את מקומם. כיום ההודים (לפחות קסטות מסוימות מהם) הינם יצירתיים, חרוצים ורבים במספרם. רבים מהגרים, אך יותר ויותר מוחות בוחרים להישאר בהודו. סין לא תוכל להתרומם יתר על המידה בשל תרבותה הקונפוצית המקדשת שקדנות ועבודה קשה על חשבון יצירתיות. הודו היא המועמדת הטובה ביותר להפוך למעצמה הבאה. עם זאת, הודו סובלת מאותה הבעיה של ישראל: המחסור בתחרות פנימית. בשתי המדינות יש מוחות מצוינים שמתקיימים בזכות מיקור חוץ מחו”ל, אך אינם נהנים מתשתיות פנים: אוניברסיטאות מצוינות, משקיעים הדוגלים בלקיחת סיכונים, רגולציה ידידותית לעסקים, ומגוון תעשיות תומכות כמו שיווק. עדיין אין זה ברור, ואף מעט לא סביר שהודו תצליח לפתח כלכלת פנים משגשגת במקום להמשיך להיות תלויה במיקור חוץ. אך במידה ותצליח, יהיה זה נהדר לישראל, שכן גם להודו יש בעיה גדולה עם האסלאם ועם הטרור. הודו רוחשת יחסי אהבה שנאה למערב, ואין בה היסטוריה של אנטישמיות, על אף שמנהיגיה הסוציאליסטיים כן מטפחים מידה מסוימת של חשיבה אנטישמית.

סין לא תתפתח למעצמת על בגלל תרבותה הקונפוצית הסובלת מחוסר יצירתיות, ואוכלוסייתה האדירה המונעת ממנה להעלות משכורות, ומצריכה ממנה למצוא פתרונות טכנולוגיים. (הקסטות האינטלקטואליות בהודו הן יחסית קטנות). עם זאת, סין כבר צברה עודף כלכלי אדיר, אותו מונע המשטר הטוטליטארי מהעם. על כן, סין יכולה לשמש חברה טובה לישראל. עם זאת, הסינים דוגלים בפרגמטיזם, ועל כן יבחרו לתמוך במוסלמים כנגד ישראל - במיוחד אם זה לא מונע מישראל להמשיך לספק לסין טכנולוגיה צבאית.

על ישראל להטות את תשומת ליבה ביחסי החוץ לטובת הודו, חרף התנגדותן של ארה”ב וסין.

שמעון פרס כבר לא מסוגל לעבוד יותר על אף אחד בארץ. בימין ובשמאל, כולם יודעים על טיבו המכוער. אבל לא כך עם נתניהו, שהציבור בארץ מחזיק באשליות מסוכנות בקשר אליו. האמת היא שנתניהו בזמנו זכה בראשות הממשלה רק בגלל שהוא התמודד מול שמעון פרס.

בתור ראש הממשלה הבא של ישראל, אין ספק שנתניהו עדיף על אהוד ברק, שכבר הוכיח שהוא מוכן לוותר על הכל לאויבינו, כולל ירושלים. עמדתו של נתניהו, לפחות על הנייר, היא מעט יותר יהודית. אל מול האיום האיראני, ייתכן ונתניהו ימנה את אהוד ברק ובכך יפצה על חוסר בקיאותו בניהול צבאי. מצד שני, אין זה בנמנע שאולמרט יפציץ את הכור האיראני ממש לפני הבחירות, על מנת לזכות את עצמו בתמיכה ציבורית.

עד לאיזו מידה נוכל להאמין שנתניהו יממש את הבטחותיו ערב הבחירות? מי שבאמת מאמין שכל מה שייאמר באמת יתקיים, משלה את עצמו. הפוליטיקאים בישראל התברכו איש איש בחוסר כנות יוצאת דופן. רבין נבחר על רקע הבטחתו להגיב בחריפות כנגד כל מתקפת טרור, רק על מנת לחתום על הסכמי אוסלו מיד עם היבחרו. שרון זכה בבחירות חלקית בשל התנגדותו לתוכנית הנסיגה של השמאל מעזה – ואז ביצע אותה בעצמו, תוך התאכזרות יוצאת דופן לבני עמו. אחרי שמנחם בגין, מנהיגו של ארגון הטרור - האצ”ל, החזיר את סיני, ויצחק שמיר, מנהיגו של ארגון הטרור - הלח”י, הסכים לועידת מדריד, מה נותר לנו לצפות מנתניהו, איש עסקים אמריקאי?

נתניהו לא היה גרוע בצורה בלתי רגילה. הוא לא ויתר באותה המידה כמו שאר ראשי הממשלה הימנים. יש משהו שטני בעובדה שלמעשה כל הויתורים המפליגים של ישראל לאויביה, נעשו בידי אנשי ימין. בגין, שמיר, שרון. לרשימה זו אפשר גם להוסיף את רבין, שעל אף השתייכותו לשמאל, היה רבין ימני מאוד בגישתו הפאשיסטית לניהול הצבא והפוליטיקה.

סיבה אפשרית לנטייה זו הינה שהשמאל יודע למעשה שהוא משקר בכל הקשור לדמוקרטיה וליברליזם, ולכן אין לו שום בעיה להבטיח דבר אחד ולעשות דבר אחר. הימין לעומתו, ניחן במעט יותר כנות, או לפחות ישירות. ברגע שמנהיג ימני לא רואה מוצא רציונאלי מבעיה מסוימת, הוא מסכים להצעה זרה שעל פניה באה להבטיח שלום, ואז באמת מיישם אותה.

אני אומר שוב, נתניהו לא היה כזה גרוע: אפילו עם כישוריו המינימאליים בתור יועץ עסקי,הוא ידע להתעקש שהפלסטינים יתנו משהו בתמורה לדרישותיהם. אם הם רוצים שישראל תיישם את הסכמי אוסלו, עליהם ליישמם בהתאם – ותחילה במיגור הטרור. רק בעולם המעוות של הפוליטיקה הישראלית, יכולה דרישה כזאת להיחשב בתור “הישג”. גם אולמרט נוקט בגישה דומה, אומנם מזווית שונה: הוא אינו דורש מהפלסטינים דבר כי הוא יודע שכל דרישה תהיה חסרת טעם, הם הרי לא יעמדו בשום הסכם. אם אולמרט יבוא בדרישות, הוא ייתפס בעולם בתור מכשול לתהליך השלום, בין אם דרישותיו יהיו הגיוניות או לא. על כן, אולמרט הצליח לקבור את תהליך השלום תחת המון דיבורים ואפס מעשים.

סימן ההיכר של נתניהו הוא נטייתו להאיר זרקור על חוסר שיתוף הפעולה מצד הפלסטינים. נתניהו חתם על הסכם וואי, שהבטיח ויתורים מפליגים לפלסטינים בתמורה לדרישות בלתי אפשריות: אכיפת איסור על התססה אנטי ישראלית בשטחים, איסוף כלי הנשק מידי ארגוני הטרור, ופירוקם של ארגוני הטרור. היום עדיין איננו יודעים אם הפלסטינים והישראלים חתמו על ההסכמים ללא כל כוונה ליישמם, על מנת לרצות את האמריקאים, או שמא ערפאת באמת האמין שהוא יוכל להפר כל אחד מהתנאים להם התחייב ועדיין לבוא בדרישות לישראל. איך שלא יהיה, ההסכם לא שרד – אך רק לאחר שישראל עמדה בהתחייבותה הראשונית ומסרה שטחים נרחבים לרשות הפלסטינית. למעשה, ישראל מסרה פי שתיים יותר שטחים משהיא הייתה חייבת – 2% משטחי C במקום 1%, ו12% משטחי B במקום 7%. כאן טמונה הסכנה בגישתו של נתניהו: בכל פעם שהוא נחוש להוכיח את חוסר רצינותם של הפלסטינים, מוותר נתניהו על עוד חלקת אדמה.

בדומה, נתניהו התגאה בכך שהוא ניסח את הסכם חברון, שהציב תנאים בלתי אפשריים לפלסטינים. תנאים אשר היו דומים לתנאי הסכם וואי. אך אם תסתכלו על ההסכם, תראו שכתוב בו שישראל מתחייבת למסור את כל חברון לפלסטינים, ללא כל חלוקה.

אלא אם כן אולמרט יפציץ את הכור האיראני, נתניהו ינצח ללא ספק בבחירות. איך אמר לינקולן: ” אפשר לרמות את כולם חלק מהזמן, או חלק מהאנשים כל הזמן, אבל אי אפשר לרמות את כולם כל הזמן.” כנראה שאמירה זו לא תקפה לגבי היהודים, שנותנים לאותם הפוליטיקאים שרימו אותם בעבר לחזור על אותם התעלולים שוב ושוב. האם יש בנמצא מועמד יותר מוצלח מנתניהו? כנראה שלא, כולם גרועים באותה המידה. המדינה היהודית הוקמה באופן מאוד טוטליטארי, בידי ישות אחת - אלוהים, ועל כן איננה מסוגלת לשרוד באופן דמוקרטי. אנחנו לא מצפים לטוב מההליך הדמוקרטי. כל ראש ממשלה, אשר צמח מתוך המערכת המושחתת, יהיה בהכרח מושחת בעצמו. אל לנו גם לצפות לראש ממשלה ירא שמים במערכת הנוכחית, שכן מנהיגים יראי שמיים (והפוליטיקאים של ש”ס לא נמנים ביניהם) לא לוקחים תרומות. כך שלמעשה אין זה באמת חשוב מי יהיה ראש הממשלה הבא. אם יש פתרון לסכסוך הישראלי-ערבי, הוא לא יגיע מהכנסת, אלא מהרחוב.

אבל הבחירות כן יכולות לשמש פלטפורמה להרבה אנשים מוכשרים שרוצים להיכנס לכנסת. גישתנו היא להצביע לאנשים כמו ברוך מרזל, חסיד אמיתי של מאיר כהנא, או אולי אריה אלדד. נתניהו לא זקוק לקולנו. איתו או בלעדיו, הוא יזכה בבחירות. אך קולנו יכול לפחות להכניס לכנסת אנשים שלא יתנו לנתניהו מנוחה במידה ויסטה מדרך הישר. בהתחשב במצבה של הכנסת, לא תזיק מעט השפעה ימנית, שתחזיר לישראל את שפיותה.

איך הגענו לסיטואציה בה ישראל הייתה מעדיפה שגלעד שליט ימות מאשר יחיה? לילד הזה אין שום קשר לבעיה, אבל הממשלה בעצמה יצרה דילמה נוסח “1984″ מהפרשה. כאשר חייל יהודי מת, זה אומנם דבר מצער, אבל במציאות שלנו – זה עניין שבשגרה. חיילים מתים. זה קורע לב כאשר אותם החיילים הם יהודים, אבל איכשהו התרגלנו לזה. אבל שליט חי, ועל כן התקשורת הישראלית ניפחה את סיפורו עד כדי כך שהיא הבטיחה את מותם של עוד הרבה יהודים. רוב הישראלים הם הגיוניים. אני לא חושב שיש מישהו מעבר למעגל המשפחה והחברים של גלעד שליט שבאמת מאמין שיש לתת הכל על מנת להשיבו. אבל שליט הוא מכרה זהב לתקשורת שכל כך אוהבת להביע רחמים מזויפים. אינני מאמין שיש מישהו בתקשורת הישראלית הצבועה, שבאמת אכפת לו מגלעד שליט מעבר לכך שסיפורו מקפיץ את היקף מכירות העיתונים. כאן נכנסת הממשלה, שהבינה במהרה שהשבת שליט תזכה לתשואות מצד התקשורת, בעוד שהמחיר - שחרורם של אלף אסירים עם דם על הידיים, יזכה להתעלמות תקשורתית. הסיפורים אודות השבתו של שליט יתפרסו במשך חודשים, בעוד ששחרור המחבלים יזכה לאזכור יומי בעיתון ולא מעבר. אפילו כאשר אתר אינטרנט ימני יפרסם שאותם המחבלים המשוחררים חזרו לעיסוקם, הרג יהודים, תזכה הידיעה להתעלמות מופגנת מצד תקשורת המיינסטרים.

המקרה של שליט מעלה מחדש דילמה מוסרית נוקבת: האם סבלו של חייל אחד חף מפשע (?) שווה את ההפקרות שבשחרורם של אלף מחבלים אשמים? אפילו נוצרים “הארד-קור” סלחניים יסכימו שיחס של 1:1000 הוא מעט מוגזם. למעשה, מדובר בהרבה מעבר לכך: חילופי אסירים שולח מסר לעשרות אלפי טרוריסטים - שאין להם סיבה לחשוש, שכן בבוא היום, גם הם ישתחררו. מעבר לכך שהאשמים חומקים מעונש, עסקת החילופין מעודדת פלסטינים שטרם נכנסו לטרור להתפקד לשורות החמאס. למעשה לא מדובר בהחלפת יהודי חי אחד בזכרם של מאות יהודים מתים, אלא בהצלת יהודי אחד היום ולהבטיח בכך שרבים יותר יהרגו מחר.

אתם יכולים לא לאהוב את זה, אבל חמאס פעל בהתאם לחוק הבינלאומי כאשר הוא חטף את שליט. אפילו הפרופסור וולצר, יהודי ליברלי ומומחה לתיאוריית הלחימה המוסרית, מודה שחיילים בעצם הגדרתם אינם חפים מפשע. ברגע שאדם אוחז בנשק הוא הופך למטרה חוקית בעבור אויבו. ישראל הייתה במצב מלחמה עם חמאס בזמן החטיפה. מאחר והגדה המערבית הינה “כבושה” ולא “משוחררת” או “מסופחת”, המלחמה נמשכת. עם זאת, מדינה צריכה להיות משוגעת לגמרי בשביל להסכים לשחרר אלף אנשים אשמים בתמורה לאחד שאיננו חף מפשע.

פעם אחר פעם אנו רואים שישראל לא עושה את המינימום הנדרש על מנת להגן על חייליה ביום יום, אבל עושה ויתורים המפליגים על מנת להשיבם בעת חטיפה. הסיבה לכך היא פשוטה: חיילים מתים לא מהווים בעיה פוליטית, אבל הקרקס התקשורתי המתעורר כשמדובר בחייל חי מעיב על הפוליטיקאים. אנחנו רוצים להשיב את שליט, יופי. מה הבעיה? לישראל יש הרבה ניסיון בטיפול במקרים כאלה. בימי המערב הפרוע של הציונות, היהודים חטפו ירדנים וסורים בתמורה לאסירים יהודים. מה הבעיה להיכנס למטה תרומות של החמאס בגדה, ולחטוף את כל העובדים? לחזור על כך חמישים פעם, ולשחרר אותם בתמורה לשליט? אם זה לא עובד, אפשר להרוס כל בניין של הרשות הפלסטינית. אם זה לא עובד, אפשר להתנקש במספר תורמי חמאס מוכרים במצריים, מה שבכל מקרה יועיל לנו. העיקר שנתנהג בהיגיון.

המנטאליות של ציד המכשפות מעולם חלפה מין העולם. אפילו היום אנו עדים לציד שכזה המתנהל כנגד אולמרט. כאשר אני מתייחס ליהודים חילוניים, אני לא מדבר רק על האתיאיסטים המוצהרים, אלא גם על אלה המתיימרים להיות דתיים, אך בפועל גירשו את ה’ מחיי היום יום, והקציבו לו יחס בין כותלי בית הכנסת בלבד.

במה בדיוק מואשם אולמרט בפרשיית השוחד המתנהלת נגדו? אישום ראשון הוא על קבלת שוחד מכספי תרומות למימון קמפיין פוליטי. מדובר באישום שכל קבוצה פוליטית בישראל אשמה בו. האם אי פעם תהיתם מה היה דרוש על מנת לגייס את העיתונאים הרוסים לקמפיין הבחירות של ליברמן? בערך 40 אלף דולר לאדם.

אישום שני גורס כי אולמרט השתמש בכוחו על מנת להשפיע על המיליארדר אדלסון שינהל עסקים עם טלנסקי. אדלסון הרי לא נענה לבקשתו של אולמרט, ובכלל בקשתו של אולמרט הינה דבר הנהוג בקרב פוליטיקאים ורבנים כאחד. בנוסף לכך, בקשתו של אולמרט לא הייתה קשורה לביצוע תפקידו כראש ממשלה. חשד נוסף גורס כי אולמרט פעל פעם נוספת לבקשתו של טלנסקי, על מנת לקשרו עם עמיתים עסקיים בתיווך של דיפלומט ישראלי בדרום אמריקה. גם הפעם, לא מדובר בנזק או סכנה למדינת ישראל. במדינה בה קידום קרובים ומינויים פוליטיים הפכו לחלק בלתי נפרד מההתנהלות היומית, התנהגותו של אולמרט איננה ראויה להתייחסות יוצאת דופן.

אישום שלישי גורס כי אולמרט ביקש כסף מטלנסקי למטרת נסיעות אישיות. כאמור, גם כאן מדבור בפעולה בה כל פוליטיקאי ורב בישראל אשמים בעצמם. לפני מספר חודשים, נתניהו הואשם באותו הפשע כאשר בילה את תקופת מלחמת לבנון השנייה בלונדון. אם כבר, זה שאולמרט זקוק לנדבן יהודי הזוי שיממן את נסיעותיו זה עניין מבורך. ברק, נתניהו וליברמן לעומתו, “הרוויחו” מספיק כסף על מנת לממן בעצמם את הנסיעות הראוותניות שלהם לחו”ל. שלא כמו שיחותיו התמימות של אולמרט בשמו של טלנסקי, הם באמת צברו את הונם על גבה של מדינת ישראל. אם מישהו אשם בניצול קשריו ומעמדו בממשל על מנת להתעשר - זה הם.

כן, אולמרט באמת טס במחלקה ראשונה והתאכסן במלונות מפוארים. מישהו באמת מצפה מראש ממשלה לטוס במחלקת תיירים? לציפי ליבני יש מטוס פרטי! הימים של מנחם בגין ויצחק שמיר, בהם פוליטיקאים התגוררו בדירה צנועה, חלפו להם מהעולם. אפילו בימיהם היו השניים חריגים יחסית לשאר נציגי העם. אם אתם רוצים דמות של קדוש בראש העם יש לי כמה הצעות, אך לאף אחד מהם אין באמת סיכוי להיבחר.

מה בעצם כל כך גרוע באולמרט? אל תשכחו שבתור חבר כנסת צעיר, אולמרט הצביע נגד תוכניתם של בגין ושרון להחזיר את סיני. בתור ראש ממשלה, אולמרט פתח במלחמת לבנון השנייה בהזדמנות הראשונה, והסב נזק רב לחזבאללה. ניהול המלחמה היה כושל? האשם בזאת הוא הצבא, לא אולמרט. אולמרט גם אישר את התקיפות האוויריות המתמשכות ברצועה. האם ישראל באמת רוצה להסתבך במבצע קרקעי ברצועה? האם ישראל באמת רוצה שצה”ל ישתלט על הרצועה ויהיה שוב אחראי על עבודת השיטור, מה שיחשוף חיילים ישראלים למארבים ופיגועי התאבדות יומם ולילה?

כולם צורחים להדיח את אולמרט ולהחליפו…. במי? אפילו שמיר ובגין ביצעו ויתורם מפליגים בועידת מדריד וקמפ דיויד בה סוכם על החזרת סיני למצרים. מי כבר יכול לרשת את אולמרט? מופז ולבני הרי הביעו את רצונם לפיתרון “שתי מדינות לשני עמים”, מה שיוביל את ישראל לאבדון. יתרונה האלקטוראלי של לבני טמון רק בכך שהציבור בישראל אינו יודע עליה דבר – מה שהופך אותה למועמד היחיד ללא שלדים בארון.

ברק כבר ניצל את הקלף של “מר ביטחון” כשסרב סרב לדון בתחילה עם ערפאת. עם זאת, למראה גלי האלימות הראשונים של האינתיפאדה, ברק שינה את דעתו. בשל העובדה שברק היה זקוק נואשות לתמיכתו של השמאל הרדיקאלי והמפלגות הערביות, הוא הסכים אפילו לוותר על ירושלים. זאת כמובן, אלא אם כן נאמין שברק למעשה רימה את השמאל הקיצוני, וביים את כל “שיחות השלום” על מנת לחשוף את פניו האמיתיות של ערפאת.

נתניהו גם הוא לא עמד בבטחתו להתנער מהסכמי אוסלו. עם זאת, כיום נתניהו טוען שכן קיים את התחייבותו האלקטוראלית בכך שלא יישם את ההסכמים עקב אי עמידתם של הפלסטינים במחויבויותיהם. אך האם זה מצדיק את זה שנתניהו ויתר על יהודה לפלסטינים שכן עמדו במחויבויותיהם? נתניהו הרי נטש את חברון, ואין שום ספק שהוא גם ינטוש את ירושלים. אם שמיר ובגין לא היו מסוגלים לעמוד מול הלחץ השמאלני-אמריקאי המשותף, אין לנתניהו שום סיכוי.

יש היום מספר אישי ציבור בארץ שהם גם כנים, וגם חסרי כל סיכוי להיבחר: אריאל אלדד, ברוך מרזל ומשה פייגלין. הם יכולים לזכות בכמה מושבים לכל היותר, אך הם לעולם לא יצליחו להרכיב קואליציה. כמובן שאין זה אומר שלא חשוב להצביע להם, הם ממלאים תפקיד חשוב של זבוב טורדני שלא ניתן למחוץ. נתניהו אינו זקוק לקולכם על מנת לזכות בבחירות, אך ייתכן וקולכם יהיה קריטי בעבור אלדד ומרזל. כל עוד נתניהו ידבוק בהבטחותיו שלא להחזיר את הגולן וירושלים (מה עם הגדה?), אלדד ומרזל יתמכו בו - כך שקולכם לא יבוזבז.

אין בישראל שום פוליטיקאי בעל סיכוי אמיתי להיבחר שניחן באומץ הלב להתנער מהאויב הפלסטיני. בשל המחסור במנהיג דגול שכזה, טקטיקת הסחבת של אולמרט על אפו וחמתו של השמאל מהווה את הגישה הטובה ביותר בנמצא. הבטח את כל מה שהם רוצים לשמוע, אל תיתן להם דבר, משוך את המשא ומתן עוד ועוד… פוליטיקה אמיתית בידי מדינאי מוכשר הינה כמו מכחול ביד האומן.

אף על פי שלמחסור בביטחון ולפשיטת הרגל האידיאולוגית יש חלק לא מבוטל בתופעת ההגירה השלילית לה נוכחת ישראל בשנים האחרונות, האלמנט המכריע במשוואה הוא למעשה האלמנט הכלכלי. מאז ומעולם, היהודים הפכו כל מדינה בהם שהו למשגשגת – ושגשגו בעצמם. הסוציאליסטים היהודים לעומתם השיגו את ההפך המוחלט, הם הובילו את המדינות בשליטתם, ברית המועצות וישראל, לפשיטת רגל כלכלית.

תקציב הביטחון של ישראל אינו יכול להיות הגורם היחיד שיסביר את כישלון הכלכלה. הצבא עולה למדינה כ 10% מהתוצר הלאומי הגולמי שלה. זה אומנם נתון גבוה אך הוא איננו קריטי. הוצאות עקיפות של הצבא מגיעות לעוד כ10-12% מהתל”ג. מדובר בהפסדים לתל”ג עקב גיוס מילואים, פנסיות צבאיות, קצבאות למשפחות חללי צה”ל, טיפולים רפואיים לפצועים, ופיצויים לאזרחים מהם הופקעו אדמות לצורך הקמת בסיסים. חשוב להתחשב גם בעובדה שהצבא יוצר עיוות בכוח העבודה במשק: לדוגמא, אנשים וחברות רבות מועסקים בשירות התעשייה הצבאית במקום במגזר האזרחי היצרני. יש גם את העלויות אשר אינן ניתנות לשליטה כמו ניהולם של השב”כ והמוסד, וכמו כן ישנם אגפים במשטרה שהתנהלותם ותקצובם דומה יותר למערכת צבאית. לסיכום, ניתן לקבוע בבטחה שתקציב הביטחון של מדינת ישראל עומד על כ25-30% מהתוצר הלאומי הגולמי. למרות שמדובר באחוז גדול, הוא עדיין לא מסביר את הפרשי השכר העצומים בין ישראל וארה”ב.

עלויות קליטת העלייה מוטלים בספק, הרי ישראל קיבלה סיוע חוץ נרחב למטרה זו. מהגרים חדשים משתלבים במהרה בשוק העבודה – מה שמכסה את הוצאות העלייה במיסים וגידול בתל”ג.

גם הוצאות הרווחה של ישראל אינן גבוהות כל כך. הקצבאות מעוררות המחלוקת למשפחות דתיות מתגמדות לעומת כמות התרומות מהן נהנה המגזר, ובמיוחד אל מול היקף הסיוע הכספי של הממשל לערבים.

בכלכלת ייצוא כדוגמת ישראל אין כל חשיבות להיצע וביקוש. חברות תוכנה אמריקאיות המעסיקות ישראלים רבים בדרך של מיקור חוץ תמיד מחפשות להעסיק עוד עובדים כל עוד הם ידרשו שכר נמוך במעט ממה שנהוג בארה”ב. הישראלים יעילים בהרבה מההודים למשל, ועל כן אין סיבה שיבקשו שכר הזהה לעמיתיהם במזרח הרחוק. אם כן, מדוע ישראלים אשר עובדים בשביל תאגידים אמריקאים מרוויחים יחסית כה מעט? מכיוון שהשכר הממוצע במשק הישראלי, אשר הושפע מעשורים של שלטון סוציאליסטי, נמוך מאוד בעצמו.

על ישראל להתנתק ממורשתה הסוציאליסטית, ולפתח שוק חופשי שישלול מיהודים את הצורך לרדת מהארץ בחיפוש אחר פרנסה. אני מציע מספר דרכי פעולה.

ראשית, אין לנו צורך בעוד תוכנית רפורמה מיותרת בכוחותיה הרגלוטוריים של הממשלה – להיפך, יש לבטלן כליל. יהיה עדיף בהרבה אם ישראל תעבור תקופת “מערב פרוע” קצרה מאשר שתמשיך להיאבק לנצח במנגנוני הבירוקרטיה המכשילים. חברות הביטוח ואגרות חוב יוכלו להחליף את מנגנוני הרגולציה הקיימים. כל מי שירצה לפתוח עסק יהיה חופשי לעשות זאת ללא כל צורך בהיתרים כל עוד הוא רוכש ביטוח.

על מנת לשים סוף למחירי הנדל”ן המשתוללים, יש להפסיק את שיטת התיחום. אדם יהיה רשאי לבנות מה שירצה על אדמתו. הדבר אומנם יעגן בחוק את הבנייה הערבית הבלתי חוקית, אך ממילא אף ערבי אינו נשפט על כך כיום.

יש להפריט את כל מוסדות הממשל מלבד הצבא. יש לאסור בחוק על קיומם של מונופולים וסוכנויות רישוי. איגודי סחר יוכרו בתור מה שהם באמת: קרטלים בלתי חוקיים אותם יש להעמיד לדין ולפרק. קידום קרובים ביתר ארגוני הממשל יחשב לעבירה פלילית.

בנקאות וחוקי תאגידים ישונו למודל שוויצרי על מנת להפוך את השיפוט הישראלי לתחרותי בזירה הבינלאומית. השירות הצבאי יוגבל לגברים בלבד, וגם הוא יקוצץ למודל של חצי שנה. הענפים בצה”ל אשר מצריכים אימון מתמשך ידרשו שירות ארוך יותר, אך גם הם ישתדלו להתאים עצמם למודל של אמונים בסופי שבוע על מנת שלא למנוע מיהודים צעירים ויצרנים מלהשתלב בשוק העבודה.

המיסוי על טובין מחו”ל לא יעלה על 30% ובהדרגה ירד ל-15%. כיום הממשל קובע את אחוז המיסים כך שיענה על כל הוצאותיה. המודל המוצע יקבע אחוז מיסוי קבוע אשר יצריך מהממשל להתגמש בהתאם אליו.

קצבאות הרווחה יופחתו למינימום ההלכתי. החברה מספקת מזון לאלה אשר אינם מסוגלים לספקו לעצמם. ניתן גם להציע לעניים דיור משותף וגישה לטיפול רפואי בסיסי. הנזקקים אינם יכולים להיות בררניים. ארגוני צדקה יהודיים יוסיפו על הרווחה הבסיסית של המדינה, אך הערבים יינטשו לטפל בעצמם. המדינה היהודית לא תטפל בהם.

יופרטו כל בתי הספר והאוניברסיטאות. תוצאה מיידית של המהלך תהיה חילוץ מערכת החינוך מיידי תכתיבי משרד החינוך המצוי בשליטת השמאל. תפקידה של הממשלה יהיה להכתיב רק כללים בסיסיים באשר לתכני החינוך, כגון לימוד מתמטיקה בישיבות. בתי ספר יהיה חופשיים לבחור את ערכי החינוך הרצויים להם, וההורים כבר יבחרו לאן לשלוח את הילד. מערכת החינוך העדכנית בזבנית. תלמידים מבזבזים את זמנם בבתי הספר, ולמרבית השיעורים אין כל רלוונטיות לעולם האמיתי. במקום לשלם מיסים המממנים את מערכת החינוך, יהיה עדיף שהורים ייקחו הלוואות “שכר לימוד” ארוכות טווח – והנה הגאונות – אותן יוכלו להחזיר ילדיהם. בדרך זו, הורים לא יהססו ללדת עוד ילדים, והילדים יממנו בסופו של דבר את החינוך של עצמם. הדוקטרינות המשפטיות הקיימות כיום מאפשרות להורים להחליט החלטות משפטיות בשם ילדיהם. לקיחת הלוואת לימוד נופלת בדיוק בקטגוריה הזו. עתידה של ישראל תלוי כיום במידה רבה בחינוכם של הערבים בשטחה, המהווים שליש מהדור הצעיר. בזכות הלוואות שכר הלימוד, זו לא תהווה עוד בעיה.

על ישראל מצד אחד להגביר את סבסוד הילודה, אך מצד שני היא אינה מעוניינת לסבסד משפחות ערביות. הפיתרון טמון במיסוי הקצבאות: הטבות מס קבועות להורים עובדים. רוב הערבים הינם מובטלים באופן רשמי ועל כן לא יהיו זכאים לקצבאות.
יש להפסיק כליל את הביטוח הלאומי. על כל אדם להיות אחראי לחסכון הפנסיה שלו. במידה והוא לא עשה זאת, הממשלה יכולה לספק לו סיוע מינימאלי בלבד (אוכל, דיור משתוף וטיפול רפואי בסיסי). ישראל אף יכולה לאכוף את החוק ההלכתי אשר קובע שילדים מחויבים לדאוג להוריהם. במצב שכזה יהודים שימחו להוליד עוד ילדים, אשר ישמשו להם ביטחון כלכלי בשנות הפנסיה.

ישראל יכולה להודות רק לליברלים על כשלי מערכת החינוך. שכרם המגוחך של המורים מרחיק את המוחות המוצלחים מהמקצוע, אך זו איננה הבעיה האמיתית. גם המורים הטובים ביותר מוצאים רק לעיתים רחוקות עבודה בשוק הפרטי. הבעיה האמיתית היא מעמדם הנמוך עד כדי גיחוך של המורים בארץ. הדור הצעיר מחונך לזלזל במורים: להתעלם מהם כאשר הם נכנסים לכיתה, לקרוא להם בשמם הפרטי ולהתנהג אליהם כאילו היו בגילם. גם להורים יש חלק לא מבוטל במעמד המורים הנמוך: הם מעבירים ביקורת על מורים בנוכחות ילדיהם, מגנים על הילד בויכוח מול המורה ואפילו נוקטים בסנקציות כנגד מנהלי בתי ספר.

גם לשחיטות יש חלק לא מבוטל בבעיה: משרד החינוך משנה את ספרי הלימוד כל שנה כדי להכניס רווחים לתעשיית בתי הדפוס, אך למורים את די זמן ללמוד את התכנים החדשים כראוי. השינוי התכוף במדיניותה של ישראל משפיע גם הוא על תכני הספרים, ומותיר את המורים מאחור. הניהיליזם החברתי בישראל מאפשר סיטואציה בה מורים זכאים לקבל תעודת הסמכה ללא כל צורך בתואר אוניברסיטאי - מספיק לקחת שלוש שנים של קורסים מקצועיים. פלא שאנשים מוצלחים לא פונים למקצוע?

הפתרון להבראת מערכת החינוך מצריך מספר שלבים. שלב ראשון, החזירו את מערכת החינוך הטובה בעולם, זו שהצליחה כפי שאף מערכת אחרת לא הצליחה למשך 2300 שנה: חינוך יהודי דתי מגיל שלוש, הכולל קריאה, שינון וניתוח. שנית, פטרו לפחות חצי מהמורים, והביאו את המורים הטובים ביותר מהודו, רוסיה ומדינות אחרות עם רמת חינוך גבוהה ושכר מורים נמוך. שלב שלישי, הפחיתו את משך שנות הלימוד לאורך הגיוני, 12 שנה זה מטופש ומיותר. שלב רביעי, הגדילו את שכרם של המורים כך שישתווה לממוצע השכר במשק. שלב חמישי, עגנו בחוק כי מעתה מעמד המורה הינו דבר מקודש.

מערת המכפלה הינה מקום קבורתם של אברהם, יצחק ויעקוב. המערה נקנתה ע”י אברהם ונכבשה ע”י יעקוב. המערה הינה האתר היהודי השני בקדושתו. ההנהגה המטורפת של מדינת ישראל נתנה לערבים את מרבית המערה, על אף שערבים טבחו בקהילה היהודית של אותה העיר- חברון.

יגאל עמיר, על אף שלא הוא באמת רצח את רבין, מהווה בעיני גיבור. היה לו את האומץ להרים אקדח כנגד בוגד גדול, שמסע בגידתו החל עוד באחריותו לרצח היהודים על הספינה אלטלנה. משמחת אותי העובדה שד”ר ברוך גולדשטיין התהלך ברחבי האתר היהודי הקדוש, אשר חולל וטומא בידי הערבים, ממש לפני שהוא נקם את דמם של הרוגי טבח חברון. קיימים דיווחים, כי פועלו של גולדשטיין בא כמכת מנע לפוגרום נוסף שהיה בשלבי תכנון כנגד הקהילה היהודית. לצערי הרב, אינני יכול לאמת ידיעה זו. הד”ר גולדשטיין היה אדם נפלא, ויהודי טוב, אך הוא למרבה הצער, הוא לא היה גיבור לאומי, אלא קורבן לעלילה.

הסיפור הרשמי פשוט: בפורים של 1994, גולדשטיין, פעיל כ”ך מטורף, לקח רובה, הלך למסגד וירה במתפללים. לא חשובה העובדה שהמקום מלכתחילה לא אמור בכלל להיות מסגד. לא חשובה העובדה שבדיקות בליסטיות הוכיחו שהערבים לא נורו מהרובה של גולדשטיין. בכלל לא חשובה העובדה שהגרסה הרשמית טוענת כי גולדשטיין ירה ב154 ערבים עם 140 כדורים….

האבסורד בתרחיש שהציגה הממשלה היה ניכר לעיין מיידית: אדם עדין, רופא במקצועו, רצח מוסלמים בדם קר. הממשל אף עמד מאחורי הוצאת הדיבה לפיה גולדשטיין, במהלך שירותו הצבאי כרופא, הגיעה לכזו רמה של טירוף דתי, שהוא החל לסרב לפקודות מפקדיו. הממשלה פרסמה שגולדשטיין הכריז כי הסמכויות היחידות אליהן הוא כפוף הן הרמב”ם וכהנא. עוד פורסם, כי גולדשטיין הכריז כי איננו מוכן לספק טיפול רפואי למי שאיננו יהודי.

הקהל הערבי ביצע בד”ר גולדשטיין לינץ’ לאחר שפשט אותו מנשקו. התובע הכללי בישראל סרב להעמיד את מבצעי הלינץ’ לדין, על אף שמרבית הרוצחים היו ידועים עקב התפארותם בתקשורת על מעשם. במקרה אחר, בו יהודי ירה במחבל ערבי לאחר שפשט אותו מנשקו, היהודי נשלח למאסר ממושך על אף שפעל מתוך רגע של אי שפיות זמנית. כאמור, קיים מוסר כפול באשר לטיפול בערבים ויהודים בישראל.

מיד לאחר הריגתו של גולדשטיין, יצא המון הערבי לרחובות על מנת לבצע פוגרום נקם רחב מימדים בקהילה היהודית בחברון. שכתוצאה מהתנגשויות בין הערבים לחיילי צה”ל, נהרגו 9 יהודים ומספר מפגינים ערבים. האזהרות הרשמיות במערכת הביטחון הראו כי הפוגרום המתוכנן, לא היה מאורע ספונטאני של התפרצות זעם, אלא פעולה מתוכננת מבעוד מועד של החמאס. ע”פ דו”ח וועדת שמגר, ביום שלפני המאורע המדובר, התאגד אספסוף פלסטיני במערת המכפלה בקריאות “מוות ליהודים”. על סמך הוראתו של האלוף סטלמן, צה”ל שיחרר באופן מפתיע את האחראי להתססת ההמון שנעצר קודם לכן. בנוסף לכך, למרות המתיחות המוגברת ששררה בעקבות ההתססה, כוחות מג”ב לא נשלחו לתגבר את מתחם מערת המכפלה. ריח הטבח הקרב ובא עמד באוויר, והממשלה הישראלית קיבלה אותו בברכה. טבח מסוג זה היה מסיים את הנוכחות הבעייתית של יהודים בעיר חברון, כפי שקרה בטבח משנת 1929.

הגרסה הרשמית גורסת כי גולדשטיין פתח בירי על הערבים. אדם הגיוני, וזה לא כולל את חברי וועדת שמגר השמאלנים – ישאל את עצמו, כיצד הצליח ד”ר גולדשטיין לירות ב154 ערבים, מתוכם 29 הרוגים עם 140 כדורים? על פי גרסת החקירה, פורסם שגולדשטיין נכנס למערת המכפלה עם ארבע מחסניות, שבכל אחת 35 כדורים של רובה גליל. ירי בקהל צפוף אינו מאפשר את הריגתם של 154 איש. אין זה הגיוני שכל קורבן נורה בכדור אחד בלבד במטח הירי. קשה מאוד להרוג בירייה אחת בלבד, בטח שבנסיבות כה קיצוניות. אפילו אם נתעלם מה”חורים בעלילה”, פשוט אין דרך אפשרית להרוג 154 איש עם 140 כדורים.

הערבים רצחו את ד”ר גולדשטיין כאשר הוא ניסה לטעון את נשקו, כך שלפחות מחסנית אחת מתוך הארבע הייתה חייבת להישאר חלקית ריקה. נתון זה מוריד את מספר הכדורים ל105. נשמע מופרך לחלוטין לטעון שכל כדור בודד שגולדשטיין ירה פצע מספר ערבים.
פריקת ארבע מחסניות במצב של ירי אוטומאטי מתמשך לא הייתה מובילה למספר כה גדול של נפגעים, וסביר מכך, הייתה מובילה למעצור בנשק. ירי 105 או 140 כדורים במצב חצי אוטומאטי היה לוקח זמן רב מדי, מה שהיה מאפשר לכוחות מג”ב מחוץ לדלת לפרוץ לאולם התפילה ולהשתלט על גולדשטיין.

אפילו הצלף המוכשר ביותר אינו מסוגל מבחינה ריאלית לפגוע ב154 אנשים בפעולה בודדת, עם רובה אחד, תחת לחץ, ובאמצע קהל צפוף. ד”ר גולדשטיין לא היה צלף מוכשר. מניין ההרוגים אשר נזקף לזכותו לא הושג מעולם, בעבר ובהווה, על ידי אף טרוריסט בודד בתנאים דומים. רק בישראל הטוטליטארית, בה שולט המשטר ביד רמה בתקשורת, יכולים אנשים שטופי מוח להאמין להבלים מסוג זה. בהשוואה פשוטה, המחבל הערבי שירה ב-19 איש במרכז הרב בירושלים, במרץ 2008, השתמש ב600 כדורים.

למאורעות מערת המכפלה קיים תרחיש נוסף, אשר בניגוד לעמדה הרשמית, כן נתמך ע”י עדויות בשטח. הד”ר גולדשטיין הגיע למערת המכפלה, בה היו פלסטינים בעיצומן של הכנות אחרונות לקראת יציאה לפוגרום כנגד הקהילה היהודית. הד”ר זכה בכבוד המפוקפק של הפיכה לקורבן הראשון של האספסוף. כוחות הביטחון הישראלים שהוצבו במקום פתחו באש על המפגינים, והגיעו למניין קורבנות מרשים של 154 איש. אך באותם הימים- ימי תהליך השלום של כנופיית פרס-ביילין-רבין, היה רצח רחב היקף של יהודים מתקבל רע על דעת הקהל היהודית. על כן הומצאה עלילת “טבח” גולדשטיין. ההפגנות הערביות שבאו לאחר ה”טבח” הפכו פתאום לביטוי כעס מוצדק מצד הערבים, במקום לניסיון אמיתי לביצוע פוגרום ביהודים. כבונוס, הפלילה כנופיית פרס-ביילין-רבין את תנועת כ”ך, אשר הייתה הכוח היחיד בישראל באותם הימים עם יכולת לעצור את תהליך השלום המטורף, באחריות לרצח. הממסד הישראלי ניצל את העובדה שגולדשטיין נמנה בין חברי מפלגת כ”ך על מנת להוציא את המפלגה מחוץ לחוק (טוב שהם לא הוציאו את מקצוע הרפואה מחוץ לחוק, כי הרי גולדשטיין היה גם רופא).

בשימועי ועדת שמגר, העידו שני חיילי מג”ב ישראלים שהוצבו במערת המכפלה באותו הבוקר. החיילים מסרו בעדותם, שהד”ר גולדשטיין נכנס למערה חמוש ברובה M-16 ולא בגליל. בנפרד, מסרו עוד החיילים, כי הם ראו אדם שני נכנס למערה, חמוש בגליל. ועדת שמגר דחתה את עדויותיהם.

חיפוש אחר האדם מסתורי שחמק מבעד שורותיהם של חיילי מג”ב בשעות הזריחה, נכנס למערת המכפלה חמוש בגליל, ופתח בירי, מובילה למסקנה הגיונית אחת: שב”כ. אין לי ספק שהשב”כ הפליל את ד”ר גולדשטיין, בדיוק כמו שהוא הפליל את יגאל עמיר ברצח יצחק רבין. היה מדובר בפעולה בעלת מטרות אדירות: לשים סוף לנוכחות היהודית בחברון, (סוגיה בוערת בישראל בקרב יהודים קיצוניים), ולהתנגדות האמיתית היחידה לתהליך השלום, מפלגת כ”ך. (נתניהו, המהווה בדיחה גרועה למושג האופוזיציה, מסר את העיר חברון לשיפוט ערבי).
עדיין לא ברור איך בכלל הצליח הד”ר גולדשטיין להיכנס לאולם התפילה, מוקף במוסלמים, מבלי שאף אחד הבחין בכך. הרבה יותר סביר להניח שהוא נרצח במקום אחר במערה, וגופתו נגררה לזירת הטבח. אומנם ישנן עדויות של מספר פלסטינים הטוענים שהם ראו את גולדשטיין יורה, אך אפילו ועדת שמגר פרסמה שבעדויותיהם נתגלו סתירות קשות. ועדת שמגר קבעה שד”ר גולדשטיין נכנס למערה בדרך נתיב יוספיה, אך טביעות אצבעותיו לא נמצאו על הדלת.

באופן מקרי לחלוטין, מצלמות האבטחה במערת המכפלה דווחו כבלתי תקינות בעת התרחשות האירוע. להנהגה הישראלית היה מניע אדיר לרצוח את הד”ר גולדשטיין. לאחר רצח הרב מאיר כהנא, גולדשטיין הפך לחולייה מקשרת בין הפלגים היריבים בתנועה. לאחר רציחתו של הד”ר גולדשטיין, הפך בנו של כהנא, הרב בנימין כהנא, למנהיג כ”ך, ונרצח גם הוא. הדיווחים הרשמיים מצביעים על כך שגם בנימין נרצח בידי מחבלים ערבים. אך העובדה שהמתנקשים ירו 62 כדורים לעבר המושב הקדמי של הרכב בו נהג, ואף לא אחד אל עבר המושב האחורי בו ישבו ילדיו - מעידה על עבודה של צלפים יהודים. שנים לאחר מכן, עצר צה”ל את מי שהיה כביכול אחראי לרצח. לנאשם המדובר היו כבר כל כך הרבה רציחות על הידיים, שוודאי לא היה קשה לשכנעו לזקוף לזכותו רצח נוסף.

שנים לאחר מכן, מנהיגי הליגה להגנה יהודית בארה”ב, אירב רובין וארל קרוגר, נרצחו (”התאבדו”), בשני בתי כלא שונים בעלי אבטחה גבוהה. הJDL היה השריד האחרון של תנועת כהנא. הממסד הישראלי נפטר מכ”ך.

במאמר מוסגר, רצח הערבים במערת המכפלה אינו שונה כלל מהאירועים העתיקים אותם אנו חוגגים בחג הפורים.