בידוד הוא אמצעי המאפשר את הישרדות היהודים. כל מה שאינו מבודד, נטמע. אם מטרתם של היהודים שונה מזו של שאר האומות, משמעות הדבר היא שחיי היהודים חייבים להיות שונים גם הם. אי אפשר לנהל אורח חיים נבדל ובה בעת להתערבב עם אחרים. היהדות היא עבודה במשרה מלאה. אי אפשר להתנהג כמו כולם (כמו הגויים) במשך היום, ולהפוך ליהודים במשך הלילה, בסביבה הפרטית שלו. יהודים דתיים מתונים ורבניהם האתאיסטים טוענים לקיום מדיניות “אותו דבר, אבל שונה”. פועל יוצא מקובל של מדיניות זו הוא הקישוריות הכלכלית לצד הבידוד הטקסי או הדמוגראפי. זה לא יעבוד. אנשים עושים עסקים רק עם אנשים אחרים עליהם הם יכולים לסמוך. רק אנשים צפויים הם אנשים שאפשר לסמוך עליהם. רק אנשים שלהם יש מערכת ערכים מובנת הם אנשים צפויים. לאורך ההיסטוריה, הגויים ערכו את עסקיהם עם היהודים כאשר היה מספיק לדעת אם היהודי היה כנה באותו הרגע. עסקאות מודרניות הן מסובכות ודורשות אמון מלא. תראו מה הם הקשיים שיש לאנשי עסקים אמריקנים כשהם מנסים לערוך את עסקיהם מול סין או רוסיה – שלהן מנטאליות ומערכות ערכים השונות יותר מדי מכדי לנהל שיתוף פעולה נוח. השקעה מערבית בסין נותרת מזערית בהקפה לעומת ההשקעה הטרנס-אטלנטית. בעיה דומה תעמוד בפני היהודים אם אנחנו רוצים להיות שונים ולהישמע למערכת הערכים שלנו. ישראל דתית תוכל לנהל מסחר מול מדינות אחרות, אבל לא להיכנס שיתופי פעולה כלכליים מסובכים. אף אחד לא מעוניין בשותפים מוזרים.
אנשים דתיים לא יכולים להיות עשירים. אמידים, אבל לא עשירים. אנשים צבועים ועשירים רבים מעמידים פנים כדתיים, אבל הם מתבוללים, אתאיסטים, חסרי יראה מפני האל, ומתייחסים לדת כאל מערכת טקסים ולא חיים חיים דתיים.
ההתנגדות המקובלת להקמת המדינה היהודית השניה, יהודה, היא הרמה המוגבלת של קיבולת כלכלית שתהיה לה. אבל זה בכלל לא בטוח. תיאוקרטיה שתבנה על בסיס חוקי התורה תהיה מדינה הוגנת, המיסים בה יהיו נמוכים וכמעט שלא תהיה בה רגולציה. מדינה שכזו יכולה לשגשג בתחומים רבים, החל מבנקאות פרטית, תעשיית תכשיטים ועד למפלט ממס. אבל השאלה הגדולה היא האם היהודים יקבלו מצב של כלכלה מתונה בתמורה לחיים יהודים דתיים ופשוטים? אם נשפוט על פי מיליוני היהודים האמריקנים המעדיפים את ההתבוללות ואת עושרה של אמריקה על ההזדמנויות המוגבלות ואת יהדותה של ישראל, יהודים מעטים יעברו יהודה.
אבל אה יהיו היהודים הטובים ביותר.

אנחנו עייפים. עייפים מלחיות במדינה יהודית המענישה יהודים על כך שהם יורים על ערבים מתוך הגנה עצמית והדנה יהודים לשנים בכלא כיוון שציירו קריקטורה של מחמד. אנחנו עייפים מלהקשיב לרציונליזציה האינסופית לדחף האובדני הקרוי תהליך השלום, עייפים מלהקשיב למנטרות דורשות השלום ודו הקיום חרף כל ההוכחות אודות העוינות הבלתי מתפשרת של הערבים. עייפים מדברי ההלל המושמעים בעד דמוקרטיה עיוורת לאתניות – דמוקרטיה המעודדת את הערבים ואת הסלאבים להתרבות לכדי רוב במדינה היהודית. עייפים מלהילחם במדינה היהודית הטוטליטרית אותה משבחים מיליוני דורשי טוב ומכנים אותה “חומת הדמוקרטיה”: חומה – כן, דמוקרטיה – לא. אנחנו עייפים מלשבת בכלא מתוקף האשמות פוליטיות ולפעמים בלי שקיים כל אישום בעוד שיהודים אחרים חיים את חייהם באדישות. אנחנו עייפים מלחיות במדינה יהודית המוציאה יותר כסף על הערבים ועל הקיבוצים מאשר על יהודים דתיים, אך המאשימה אותם בגירעונותיה. אנחנו עייפים מלראות את המדינה לה ייחלנו אלפיים שנה יורדת לטמיון.
לא ניתן לחולל רפורמה במדינות טוטליטריות. לאחר הרפורמה ה”דמוקרטית” ברוסיה של שנות ה-90, הקג”ב עלה לשלטון מחדש. יש להשמיד מדינות טוטליטריות ואז אולי יהיה ניתן לבנותן מחדש. ישראל נחונה בכל תכונה של טוטליטריזם: מנגנון ביטחון החודר לכול מקום, המאויש על ידי קבוצה פוליטית – שמאלנית – אחת, שליטה של הממשלה והאוליגרכיה על הכלכלה, שטיפת מוח בבתי הספר ובתקשורת, ובתי משפט בעלי דעות קדומות. תידרש מהפיכה בהיקף מלא, רווית דם ערבים ויהודים שמאלנים, על מנת לחסל את מדינת ישראל האנטישמית. אבל בשביל מה? בשביל שהחרדים יתחרו עם הדתיים האורתודוקסים על מצוות שלא רלוונטיות לזמננו? בכדי להחליף את השמאלנית בצביעות דתית? בכדי שהרבנים, אותם רבנים שאיבדו את אמוננו, ינהלו את המדינה ובשביל שהחרדים יוכלו לראות את עצמם כקבוצה מיוחדת, כמו לווים של זמננו? בשביל לאפשר לרבים את ההנאה בכך שיהיו שותפיו של האל בכך שימציאו עוד חוקים לא רלוונטיים? לא תודה. זה לא שווה את דמם של יהודים טובים.
אנחנו לא יכולים להפוך את ישראל, בה התפשטו השמאלנים, יהודים למחצה וערבים, למדינה יהודית. הרוב יכול לקבל מציאות של מדינה חזקה ולאומית – אך לא יהודית, פשוט מכיוון שאין מספיק יהודים בסביבה. אנחנו זקוקים למדינת יהודה. אנחנו לא יכולים לחצוב ולעצב אותה מתוך ישראל הטוטליטרית, ולכן נעדיף שישראל תנטוש את ההתנחלויות ותעביר אותם למדינה הפלסטינים. נקים את מדינת יהודה מתוך פלסטין.
אנחנו בסך הכול רוצים שיעזבו אותנו. אנחנו רוצים ללמד את ילדנו מה שאנחנו חושבים לצדק. לשמור על הדת באופן בו אנו רואים לנכון. אנחנו רוצים לבסס חוקים משלנו לגבי רווחה, הומואים וערבים. אנחנו רוצים לאסור את כניסתם של חברי שלום עכשיו עד דור רביעי.
המגזרים היהודים שונים האחד מהשני בסוגיות הליבה. האורתודוקסים הקונסרבטיבים והרפורמים לעולם לא יגיעו להסכם בינם. רפורמיזם הוא יהדות לאנשים מסוימים ובעייני אחרים כמוהו כאתאיזם. ישנם המהללים את החיים עם הערבים, אחרים מתעבים שכאלה. הכול סובב סביב ערכים. אי אפשר להגיע לקונצנזוס וגם לא צריך. היהודים חייו לאורך ההיסטוריה בקהילות מבודדות. הפרושים לא התערבבו עם הקראים ואפילו חסידויות מסוימות מתעבות האחת את השנייה. ישראל, כמו מדינות אחרות, רוצה לאכוף את רצונה על כל אזרחיה בכל התחומים. לא ניתן להצדיק זאת. על הממשלה לקחת על עצמה רק את המשימות שהקהילות אינן יכולות לבצע בעצמן. חינוך, הרשאה או איסור על כניסת ערבים, חילול המצוות – כל אלה ניתנים להסדרה ברמת הקהילות במקום ברמה הארצית. יכול להיות שקהילות מסוימות לא יקבלו כניסת ערבים ובהם תשמר השבת, אחרות תקבלנה כניסתם של הומואים ויתקיימו בהן מנגלים בשבת ויאכלו שם חזיר. אין כל סיבה חוקית לאכוף אחידות מוראלית.
יהודה לא צריכה להיות מדינה חרדית. על המצוות הבסיסיות לכלול הגבלות קשות על הגבלת כניסה של לא יהודים ועל קדושת הגבולות. חוץ מזה, על הקהילות במדינת יהודה להיות חופשיות לקבוע חוקים משל עצמן בנוגע לשמירת הדת, שיחייבו את חברי אותה הקהילה. הקהילות יכללו הן קהילות אנרכיסטיות והן קהילות חרדיות וכל סוג של דתיות הקיים בין שני קצוות אלו. גבולות העיר יגנו על הקהילות מפני פגיעה תרבותית מצד גורמים החיצונים לקהילה.
זה כל מה שאנחנו מבקשים: עזבו אותנו בשקט. המשיכו עם המדינה הסוציאליסטית שלכם אם תרצו, רק תנו לנו לחיות כמו שאנחנו רוצים. תנו לנו לעבוד בפרדסים שלנו, תנו לחנך את ילדנו, וליהנות מהקהילות שלנו. נקבל כל שליטה: ננטוש את המחוזות בהם אנו חים ונעבור לגור כדימי תחת שלטון אבו-מאזן. ישראל הגדולה והשמאלנית או פלסטין האיסלמית הענקית – אין שום הבדל עבורנו.

הבעיה האמיתי שלנו היא היהודים, לא הערבים. ארגוני הגרילה הפלסטיניים הם מטרד – הם לא יכולים להביס את המדינה היהודית. היהודים יכולים לעשות זאת. ישראל במקור משכה רק יהודים בעלי מנטאליות חלוצית, שהתגברו על המכשולים בדרך לכניסה לארץ. אפילו העלייה שהגיעה אחרי מלחמת העולם השנייה הייתה קנאית: יהודים שהעדיפו ביטחון נותרו באירופה. שטיפת המוח בבתי הספר הישראליים והעלייה הרוסית הענקית, בעלת המוטיבציה הכלכלית של שנות ה-80 וה-90 הפכה את ישראל לגטו. רוב היהודים הם עדיין נורמאליים באופן פסיבי: הם רוצים מדנה ללא ערבים, מעדיפים פעולות תגמול מוחצות, מתעבים את הערבים ומכבדים את דתיותם של אחרים. אך זה לא מספיק: יהודים נורמאליים ופסיביים אינם יכולים להתנגד לשמאל הפעיל. השמאלנים עלו לכוחם בזכות תעמולה מסיבית וקולות הערבים, לא בזכות תמיכה מצד הרוב היהודי – אך מה שמשנה הוא מבחן התוצאה: השמאל שולט. היהודים הנורמאליים, חברי ימין פעילים, לא יכולים אפילו לקוות לשנות את המאזן בישראל, פרט להתחלת מלחמת אזרחים כוללת – זהו לא תרחיש בלתי רצוי. כרגע, נגזר גורלה של הנורמאליות היהודית בתל-אביב ובישראל של מישור החוף. היהודים הנורמאליים יכולים לבנות לעצמם מדינה יהודית נורמאלית רק באזורים נטולי השמאלנים – בהתנחלויות.
במקום לנסות ולשנות את המדיניות הישראלית, על היהודים הנורמאליים לפתח אוטונומה של התנחלויות במטרה סופית של התרחבות אותה האוטונומיה אל מדינת יהודה – על חשבון הערבים.