אולם שנאתם של היהודים החילונים לא תיעלם. נניח וידרשו שבועיים כדי לגרש את הערבים. מה הלאה? שחרור הכלכלה מכבלי הבירוקרטיה הייתה זוכה לתמיכה אדירה בקרב מעמד הביניים, אך לא בקרב המעמד הנמוך, שגם ככה אינם ניחנים בסובלות, בסיס תמיכתם בגירוש הערבים. על כן, כחודש לאחר עלייתו לשלטון, כהנא היה מאבד הן את קהלו הדתי והן החילוני. לעולם לא היה לו את הזמן הדרוש כדי לחנך את החילונים על קסמה של התורה והחסד האדיר של התרבות היהודית, לפני שאלה היו באים בדרישות לג’ובים ממשלתיים על פני ערכים יהודיים.

הנקודה המרכזית היא שמהפכות אינן יכולות להתבצע באופן דמוקרטי, או על די מנהיגים שנבחרו דמוקרטית. סיכויו היחידי של כהנא היה לעלות לשלטון באופן דמוקרטי, רק כדי לבטלה מיד. היה עליו להשהות את ההליך הדמוקרטי למספר עשורים עד הגעת הדור החדש, המחונך על פי ערכים דתיים.

שתי הזיות רודפות את מוח היהודי, אפילו את אלה הבקיאים בתורה. שהמצווה לטהר את ארץ הקודש תקפה לשבעת עמי כנען בלבד, ושיש לגרשם בלבד. האמת היא שהמצווה מחייבת אותנו לגרש ילידים באשר הם, וברגע שאלה ירימו יד על היהודים, חובה להשמידם. הרבה אנשים יסלדו מהרעיון, אולם זוהי היהדות. כל שיש לעשות כדי להבין זאת הוא לקרוא את פרק הפתיחה בספר דברים.

על פניו, שמות 34:11 אומר שאלוהים יעשה את העבודה המלוכלכת, “הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ, אֶת-הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי, וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי..” אולם התורה יותר דתית מאיתנו: היא משייכת את כלל המעשים לאלוהים, בין אם הם מבוצעים ישירות על ידו או בין אם על ידי סוכנים אנושיים. דברים 1:8 מבהיר, ” רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם, אֶת-הָאָרֶץ; בֹּאוּ, וּרְשׁוּ אֶת-הָאָרֶץ.” אלוהים עשה את שלו בתמונה הכוללת, בכך שהביא את היהודים לארץ, אולם על היהודים להשלים את העבודה בעצמם.

ליהודים לא הייתה ברירה. חובה היה עליהם לציית למצווה האלוהית. בפרק על הגששים, מסרבים היהודים להכנס לארץ הקודש, מתוך פחד מהקרבות הבאים. אין זה ברור האם היהודים הוענשו בארבעים שנות נדידה במדבר, או שמא בורכו בהפוגה שקטה של ארבעים שנה לפני כיבוש הארץ. בין אם היה זה עונש או שיקום לאחר עבדות, על היהודים נאסר להכנס לארץ הקודש. אלוהים לא הבדיל בין יהודים טובים או רעים. אפילו על משה נאסר להכנס לארץ, והוא מת לפני הפלישה. הרועה חולק את גורל הצאן. לרעיון זה יש חשיבות אדירה: היהודים נבחרו ואין להם את הזכות לסרב לבחירה זו. בטווח הקצר הם רשאים להפעיל רצון חופשי ולסבול על כך, אולם הדור הבא ישוב למוטב. ביצוע הוראות האל מאוחר מאשר מוקדם יותר רק מגדיל את הסבל. לאחר ארבעים שנות נדידה בסיני, היהודים הפכו לעשירים (דברים 2:7), ולכן פחות מותאמים ללחימה מאשר הוריהם. לקנאות יש חשיבות רבה. לא רק סיפורו של פנחס, שצאצאיו זכו בברכת עולם בזכות שרצח דמות ציבורית ישראלית שנישאה למדיינית, אלא גם בנושא שלנו.בדברים 2:19, אלוהים אוסר במפורש על היהודים להשתלט על ארץ עמון, צאצאי לוט. אולם בסופו של דבר היהודים אכן כובשים את עמון ומספחים אותה. מאות שנים מאוחר יותר, העמונים מבקשים את אדמתם חזרה בתמורה לשלום. השופט יפתח, שלא היה חסיד של תוכנית שלום תמורת שטחים, סרב לנטוש את “ערי אלוהינו”, ויצא למלחמה בה ניצח בעזרת האל. אלפי שנים לפני שטיבן דקטור, אלוהים רואה ביהודים “עמי לטוב או לרע.” בדבקותם בטוב, אל ליהודים להפחד להסחף אחר קנאות.

על היהודים לתקוף ראשונים, מבלי שהתגרו בהם המקומיים. דברים 2:24, ” רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת-סִיחֹן מֶלֶךְ-חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת-אַרְצוֹ, הָחֵל רָשׁ; וְהִתְגָּר בּוֹ, מִלְחָמָה..” הארץ הייתה שייכת ללא ספק לסיחון, ואלוהים אף אשרר שמדובר בארצו. האמורים אולי לא היו צדיקים, אך הם צדקו במובן האזרחי. במלחמה היהודית על כיבוש הארץ אין חשיבות לצדק אזרחי. מתיישבים אירופאים באמריקה, כמו כן, התעלמו מזכויותיהם של האנשים שהם רצחו ונישלו מאדמתם. מרבית מדינות העולם נוצרו באופן זה. על היהודים לפתוח במלחמה, אין כל איסור בתורה על שבירת שלום. השיעור הנלמד הינו עצום: במסע על כיבוש הארץ, על היהודים להתנער כליל מעכבות: עליהם לשבור את השלום, לגרש את יושבי הארץ החוקיים, ולהרגם. אולי השתנו הזמנים ומה שהיה אינו מתאים עוד? טעות.לא רק שהתורה תקפה לעד, אלא שהיא גם מניחה שהחברה האנושית לא משתנה, ושרצח תמיד היה ותמיד יהיה רצח. כדי להבין זאת יש רק לקרוא טרגדיות יווניות עתיקות המזכירות מאוד את הלך הרוח של התקשורת השמאלנית בת ימינו. במדבר 31:15 מתאר את משה, “הצנוע באדם”, שמתסיס את המיליציה היהודית נגד המדיינים, “החייתם כל נקבה?” היהודים הבינו גם אז שהרג אסירים, נשים וילדים, הוא רצח,ולכן הותירו את אלה בחיים – אולם משה חלק עליהם. תחת חסות האל, הוא הורה ליהודים, כולל כוהני לוי, לרצוח את הילדים והילדות הלא בתולות.

חז”ל לימדו: כאשר אדם משבח את רחמי האל המבוטאים במצוות שילוח הקן, חובה להשתיקו. אם הוא משבח את המצוות כרחמניות, מה יעשה כאשר ייתקל במצווה אכזרית? המצות הן חוק אבסולוטי, שאינו פתוח לשאלות- והוא ניצב מעל המוסר האנושי.

חזרה לסיחון. למשה לא הייתה כל בעיה להסתמך על הצו האלוהי. הוא ביקש מסיחון לאפשר ליהודים לעבור בארצו, בכדי שהיהודים יוכלו לתקוף את החשבונים. סיחון סרב, ונתן למשה תירוץ לתקוף אותו. אלוהים הסכים לתוכניתו של משה, שכן הוא “הקשה את ליבו של סיחון” ולכן גרם לו לסרב להצעת השלום המזויפת של משה. (פסוק 30).

וכאן מסתיימת אופציית הגלות. לאחר שיצא סיחון למלחמה ביהודים הפולשים (פסוק 32), משה מדווח בגאווה שהוא השמיד גברים, נשים וטף בכל עיירותיו, והשאירן שוממות לחלוטין (פסוק 34). שמא נחשוב שמדובר בארוע יוצא דופן, התורה ממשיכה לתאר את אותו הדבר, הפעם מול אוג מלך הבשן (3:6). הפעם, אלוהים עושה שימוש ברצח עם כדוגמא ליהודים: “וְעָשִׂיתָ לּוֹ–כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי.”
מיותר לציין שהיהודים שדדו את אויביהם (3:7), ולכן חקירות של חיילי צה”ל באותו פשע הן פסולות בעצמן- הדת מתירה לחייל היהודי לבזוז את אויביו, מדובר בהחלטה אלוהית.

שאלה גדולה היא מדוע הקשה אלוהים את לב המקומיים שיתנגדו ליהודים מלכתחילה וידונו על עצמם השמדה? אולי מאותה הסיבה שאלוהים הקשה את לב פרעה: בכדי להענישו על עבירות העבר. ההבדל בין גלות להשמדה מגלה את ההגיון האלוהי הישיר של”זהו עמי, לטוב ולרע.” לאחר שאומה אחרת מרימה את נשקה כנגד עמו, זו מאבדת את זכות הקיום. משה הכיר בכך כאשר מינה במקומו את יהושוע בן נון: ” עֵינֶיךָ הָרֹאֹת, אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה–כֵּן-יַעֲשֶׂה יְהוָה לְכָל-הַמַּמְלָכוֹת, אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה.לֹא, תִּירָאוּם: כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם.” יהודים אתיאיסטים לבטח יציינו שאלוהים לא היה היחיד שאמר זאת: קרישנה אמר דברים דומים לארג’ונה לפני קרב בו נאלץ ארג’ונה להרוג רבים מקרוביו – עד כאן ההינדואיזם הפאצפיסטי.

באותו הפסוק מגשרת התורה בין עבר להווה, ” כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה–כֵּן-יַעֲשֶׂה יְהוָה לְכָל-הַמַּמְלָכוֹת.”

חייו של שמשון החלו בשתי עבירות גדולות. אביו, אשר פעל על סמך עצתו של אדם שמאוחר יותר התברר להיות מלאך, הביא מנחה לאלוהים בכדי להודות על הולדת בנו. הוריו של שמון נשבעו לעשותו נזיר, חרף האיסור התורני על נזירות מוחלטת.

שמשון היה פרחח עוד בצעירותו. נאמר שהוא הסתובב במחנה דן. בעודו מסתובב, הוא פגש באישה פלישתית ולחץ על הוריו לארגן את הנישואין. תמוה ביותר שהוריו הסכימו והלכו לשבט הכלה כדי לבקש את ידה מהמשפחה. ניכר ששמשון עדיין היה צעיר מאוד. הוא נישא לפלישתית חרף התנגדות הוריו, שרצו שיינשא לבחורה יהודיה מבית טוב.

בחתונה, הוא העליב את אורחיו הפלישתים כאשר הציב להם חידה שלא היה להם סיכוי לפתור. במונחי חז”ל, הוא עבר עבירה בכך שהציב מכשול בפני עיוור (למרות שניתן לטעון שמדובר במצווה פנים קבוצתית, ואינה תקפה לגויים). הפלישתים, גם הם קבוצה מחוספסת, סחטו את הכלה שתגלה את התשובה. לאחר שהפסיד, שמשון לא היה נכון להפרד משלושים סטי הבגדים שהמר. במקום זאת הוא הלך לעיירה פלישתית אחרת, הרג שלושים אישש, והעביר את שרידיהם לפותרי החידה.

פגוע מבגידת אשתו, שמשון נטש אותה. הוא שינה עד מהרה את דעתו, אולם אביה כבר השיא אותה למישהו אחר. על פי החוק היהודי, נאסר על שמשון להינשא בשנית לגרושתו לאחר שזו נישאה בשנית.זה לא הרתיע את שמשון. לאחר שאיים על אביה, זה הציע הצעה מפתה: אחות צעירה ויפה יותר במקום. שמשון, שלא הסכים להצעת השלום, הצית את שדות הפלישתים באש. לא מדובר בשדה או שתיים, שאותם יכול היה להצית לבד. אלא, כיאה לפעולות גרינפיס, שמשון חיבר לפידים למאות שועלים. לא ניתן לפרש זאת כפעולה אחת. לא ניתן לתפוס בבת אחת כל כך הרבה שועלים. עד שהיה מספיק לחבר את הלפיד לשועל האחרון, הראושנים כבר היו כבים מזמן. אנו למדים על כן ששמשון הצית את שדות הפלישתים פעם אחר פעם למשך זמן רב. פעילי תג מחיר המתנחלים אינם מתקרבים למידה זו של קנאות.
הפלישתים עשו כמיטב יכולתם לסיים את הסכסוך. הם הרגו את חמו של שמשון, ושרפו את גרושתו. במקום לקבל את התנצלותם, שמשון הגביר את העוינות: משריפת שדות הוא עבר להרג פלישתים.
בזאת, שמשון לא ראה עצמו כבול במידתיות. לאחר שהרג עשרות פלישתים ושרף את שדותיהם, הוא אמר ליהודים: “כשם שהם עשו לי, כך עשיתי להם”. לא חשוב שהם בכך הכל השיאו את גרושתו העזובה מחדש. בהסגרתו של שמשון לפלישתים, היהודים קבעו תקדים עליו הרחיבו חז”ל. מותר להסגיר יהודי לגויים לשם הוצאה להורג אם זוהי הדרך היחידה להציל את הקהילה. על כן ברור שמותר להרוג מאזרחי הגויים בכדי להציל את הקהילה היהודית.

התיאור הבא בשמשון, על הרג פלישתים רבים עם עצם לסת של חמור אינו בלתי סביר. העצם יכולה לשמש כנשק רציני בקרב פנים אל פנים, אם רק נבין ששמשון ודאי שלא התמודד מול אלף פלישתים, אל הרבה פחות.

המסורת מתעקשת שהשופטים היו אנשים צדיקים, שלא כמו המלכים שבאו במקומם. אולם ראו באיזה שופט מדובר: יהודי סורר, שנישא לפלישתים וסעד עם משפחתה עובדת האלילים. על אף שהרג פלישתים אולי יזכה לשבחים ביהדות, הרג למטרת שוד וגזל כפי שעשה שמשון באשקלון אינה דבר להתגאות בו.

יהיה זה תמוה שהיהודים יתייצבו מול שמשון לשם שפיטה. שופט יכול להתפרש במובן המודרני, אולם משמעותו היא גם עשיית סדר. עדיף להבין את ספר שופטים כשרי מלחמה שעשו סדר בארץ-כלומר שליטים. תיאור זה מתאים הרבה יותר לסגנונם המחוספס של רבים מהשופטים. על שהיה שמשון נזיר,קשה יהיה לכנותו אדוק. הוא אהב נשים נוכריות ולא הסס לבקר זונה בעזה. הוא הוציא דבש בר מגופת אריה, דבר אותו היו מגנים חז”ל כנגיעה בטומאה, ואכילת מזון לא כשר. בהתחשב באופן בו הרדימה אותו דלילה, קשה להאמין ששמשון גם התנזר מיין.

שערו הארוך נשזר לשבע צמות. בהתחשב בעובדה שהוא מעולם לא גזז את שערו, הצמות ודאי היו עבות מאוד. על כן שמשון עבר גם על מצוות התורה שלא להתלבש כאישה.

מחרי ספר שופטים מבהירים שהיהודים נכנעו לעיתים לשבטי האויב. עבור מחברי שופטים הייתה זו הדרך להראות מדוע היהודים לא קיימו את מצווות גירוש יושבי הארץ. בפועל, לא ייתכן שההדיכוי אכן היה רב בזמנו, אז כולם היו בדואים נוודים. ניכר שליהודים והפלישתים היה מעין הסכם של חיה ותן לחיות. כאשר שרף שמשון את שדות הפלשתים, הם דרשו את הסגרתו מידי היהודים. כאשר שמשון התאבד והרג את הפלישתים יחד עימו, קרוביו לא התקשו בלקיחת גופתו מעיירה פלישתית. כפי שניתן לראות מדוגמתו של שמשון, אנשים רעים יכולים להיות יהודים טובים. ויהודים רעים יכולים להיות מנהיגים טובים לאומתנו.

האנושות הגיעה למצבה הנוכחי עם שתי קללות בוטות ושתיים מרומזות. לאחר חטאו של אדם, אלוהים הבטיח שנשים תמיד יילדו בצער, שגברים ייאלצו להרוויח את לחמם בזיעת אפם, אנשים ייאלצו להרוג חיות לצורך מזון, והאדם יהפוך לבן תמותה. הסרת קללות אלו יסמנו את תחילת העידן המשיחי.

ללא ספק יש לנו הרבה יותר סימנים לשיבתה של ישראל: בהתאם לנבואת זכירה, שליש מהיהודים נהרג בשואה, ושליש שני התבולל בארה”ב. בהתאם לדברי התלמוד, היהודים שבו ארצה בהסכמת האומות כפי שהתבטאה בהכרזת האו”ם, יעקוב ועשיו רבו, ומדינות העולם מאוחדות כיום נגד ישראל. מה גם שכמעט כלל אומות העולם פנו לאלוהים: אפילו הבודהיסטים דוגלים כיום במונותיאיזם, והנוצרים הפיצו את האמונה באל אחד לקצוות העולם.

אך גם קללותיו של אדם הוסרו בימינו. משככי כאבים ורפואה מתקדמת אפשרו ללדת כמעט ללא כאבים. פיתוח טכנולוגי כלכלי מאפשר את הקמתן של מדינות הרווחה בהן לא רק המזון, אלא גם הנוחות הפכה לנחלת הכלל. מחקר תאי הגזע ונאנוטכנולוגיה יאפשרו בקרוב את הפוטנציאל לחיי נצח- מה שיוביל להשלכות פוליטיות שלא ניתן בכלל לדמיין. וכעת יש לנו גם דרך לעקוף הריגת חיות.

מבחינת הצריכה הקלורית והתזונתית, בשר הוא מזון ככל המזונות- כלומר בר החלפה. מה שמייחד מוצרים מהחי הוא יכולתם להגביר את תפוקת רמת הנוראפינפרין במוח. צריכת בשר עושה אנשים עירניים, מרוכזים וחכמים. מצד שני, צריכת ירקות משפיעה על רמת הסרטונין, שאחראי על מצב רוח טוב. האבולוציה האנושית הייתה תלויה רבות בהיותנו טורפים: צמחונים נוטים לא להיות יצרניים מבחינה אינטלקטואלית. אולם תרופות מודרניות מאפשרות את העלאת רמת הנוראפינפרין ללא צורך בבשר.

התורה לא רק שמאפשרת לנו לאכול בשר, היא מצווה זאת: “מהן תאכל!”. בזכות חוקי הכשרות, כלל ממלכת החיות נאסרה לאכילה מלבד ארבע סוגי בהמות: עזים, כבשים, פרות ואיילים. מכאן ברור שאלוהים תעב את צריכת הבשר בקרב בני אדם, אולם ראה בכך רוע הכרחי. פיתוחים בעולם התרופות וארגוני זכויות בעלי חיים מקטינים בהדרגה את צריכת הבשר בעולמנו. בזממנו, אנו נכנסים בהדרגה לעידן המשיחי של הצמחונות.

אך חשוב מכך, בית המשפט הראה בורות רבה. מזה 40 שנה שבארה”ב מנסים לכפות על לבנים ושחורים ללמוד יחדיו. התוצאות לא מרשימות. הורים לבנים הוציאו את ילדיהם מבתי ספר, וגרמו להורדת רמת הלימודים. ביטול ההפרדה לא ביטל את החלוקה הגזעית בפועל, אלא רק חתר תחתיה. רב תרבותיות רק גורמת לאדם לאהוב יותר את מי שדומה לו בקהל, ולצאת נגד מי ששונה ממנו. האנטישמיות פרחה באירופה בדיוק כאשר היהודים עזבו את הגטאות והחלו להתערבב בקהל הנוצרי. בבתי ספר אמריקאים, קבוצות אתניות יוצרות קהילות משלהן ללא שום הוראה או חוק: לבנים, שחורים, מקסיקנים, וסינים, מתקיימים בקבוצות חצי סגורות. נטייה זו לדבוק בדומה הינה חזקה במיוחד בקרב ילדים, שחוש האינדיבידואליות שלהם טרם התפתח- ובאמת ניכר כי אינו מתפתח גם אצל הרבה מבוגרים. בכור ההיתוך, הדומים מתבוללים זה עם זה, אך השונים רק מתחככים, ובכך מגבירים את הסלידה זה מזה.

הזמן מטשטש הבדלים ישנים ויוצר חדשים. העוינות בין האירים לאיטלקים בתחילת המאה העשרים בארה”ב נעלמה ככל שקבוצות אלה נטמעו באוכלוסיה. המקסיקנים והסינים לקחו את מקומם. הנטייה לחלק את העולם ל”אנחנו” מול “הם” הינה טבעית וטמועה בנו. אם החברה היהודית תאסור רגשות איבה כלפי הערבים, הקווים פשוט יסתדרו מחדש לאויב חדש. עדיף יהיה לכולנו אם נתמקד באויב מבחוץ, שישמור אותנו מאוחדים, מאשר שנבטל אותו ונתחיל לשנוא אחד את השני.

” וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. וּרְדַפְתֶּם, אֶת-אֹיְבֵיכֶם; וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם, לֶחָרֶב.” (ויקרא 26:6-7) .
על פי ההגיון החז”לי, אל לנו לקבל לקרבנו מתגיירים כיום, מכיוון שייתכן והם מונעים לא על ידי אהבת ה’, אלא רצון חומרי. שימו לב לנקודת המוצא הרואה במתגייר אשם עד שהוכח אחרת. חז”ל תמיד יצאו מנקודת הנחה שהחשוד חף מפשע אם לא הוכח אחרת כאשר מדובר ביהודים. חרטה, לדוגמא, מנקה מחטא, מכיוון שהיא מוכיחה שהוא לא נעשה בזדון.

אך חז”ל מעולם לא הכריזו כי דברם בנוגע למתגיירים תקף גם לנשותיהן הזרות של היהודים. הייתכן וחז”ל באמת היו כה עוורים לעובדה שגם נשים נוכריות הנישאות ליהודים עושות זאת לא מאהבה לבורא, אלא מרצונות חומריים ככל האדם? ההגיון החז”לי היה שלמעשה אין שום משמעות להליך הגיור כאשר הנדון הוא אשת איש. האישה המתחתנת לתוך הקהילה היהודית, התערתה כליל בחיים היהודיים, ולא היה כל ספק שהילדים הם יהודים לכל דבר. רחל גנבה את פסלי האלילים של אביה, אך הולידה את אבותינו היהודים.

אולם עקרונות אלה שונים כאשר מדובר בקהילות גדולות וסגורות, שלא ניכר כי ייטמעו באורך החיים היהודי. בימי קדם, גרים שחיו בישראל הפכו ליהודים דה פקטו. הם שמרו על חגי הלאום ועל חוקי כשרות, ועל איסור עבודת אלילים. התורה רומזת בלפחות שלושה מקרים שגרים אלה לא נחשבו יהודים.

אם מדברים על שמירת שבת, התורה אומרת כי לא יעבוד גר בשעריכם, כלומר בשערי העיירות היהודית. אולם הגרים- בעיירותיהם, בהחלט רשאים לעבוד.השלכה חשובה עוד יותר זוכה להתעלמות שגרתית – מדוע האיסור רק “בשעריכם?” במקומות רבים עושה התורה הבדלה ברורה בין עיירות סגורות בחומה, ואלה שלא. מדוע לא נאסרו הגרים לעבוד בעיירות היהודיות? כי הם לא גרו בהן מלכתחילה. היהודים היו אומה גאה של בעלי קרקעות: התורה אפילו התעקשה שכל חלקה שנמכרת תוחזר לבעליה היהודי לאחר חמישים שנה. הארץ כולה חולקה בין השבטים היהודים עם פלישתו של יהושוע לכנען. הגרים על כן היו אנשים ללא אדמות, מלבד כמה יוצאי דופן. הם הגיעו לכפרים היהודים רק לעבודה עונתית, כולל עבודות שהיו צריכות להעשות בשבת. גם החקלאי המאמין ביותר לא היה מסכן את ייבולו לגשמים וחום בעיקוב הקציר. כאן יש לנו שני לקחים: עבודות שבת דחופות ניתנות לזרים, אפילו מתגיירים למחצה, ומתגיירים אלה אינם שווים ליהודים מבחינה דתית או לאומית.

מקום נוסף בו מבחינה התורה בין יהודים וגרים הינו באיסור המפורסם כנגד דיכוי הגר. חובה לאהוב אותם כמו יהודים. הדרישה לשוויון חושפת את השוני הקיים: הגרים אינם חלק מהעם היהודי, הם נותרים נבדלים, אך נהנים מזכויות פרט שוויוניות. הזכויות שוות, אך לא זהות. אסור להעליב או להתייחס בבוז ליהודי (ויקרא 25:17). את הגרים אין לדכא, אך אין כל ציווי להיות אדיבים או ישרים עימם.

אולם אי השוויון הבולט ביותר בין יהודים לגרים נאמר בויקרא 25. זהו פרק מאוחר בעל גישה שוויונית מאוד כלפי החברה היהודית, המורכבת בעיניו מבעלי קרקעות קטנות. בחברה פסטורלית זו, גרים מחוסרי אדמות הינם שנואים ומורחקים.נם אינם רשאים להחזיק באדמות- רק לאחינו היהודים מותר (פסוק 25). מי הם אחינו? התשובה בפסוק 46, בני ישראל. כאן אנו מוצאים אמירה ברורה לכך שהיהדות אינה דת בלבד, אלא גם תורשתית.
אם יהודי מאבד את כל הונו ואדמתו, מעמדו החברתי יורד לזה של גר תושב, פרק 35. אפילו בעבדות, אסור להתייחס ליהודי רע יותר מאשר לגר חופשי. ההשלכה של כך הינה שיהודי חופשי מין הסתם עדיף על גר חופשי.
היה זה דבר מביש כאשר יהודי היה נמכר לעבדות לגרים. יהודי שכזה חייב בפדיון מיידי, (פסוקים 47-48). כאשר נמכר יהודי ליהודי אחר, הוא יישאר עבד עד שנת היובל. במונחים של היום, מתגייר אינו יכול להיות בעליו של יהודי, ומה גם שאינו רשאי להצביע בבחירות בסוגיות שישפיעו על גורל היהודים.

זרים לא נטמעו בחברה. החוק הרבני מתיר לגר להנשא לגר אחר, אך לעולם לא ליהודי – למרות שהיו הרבה יוצאים מין הכלל. צאצאי המתיישבים יכלו להקנות חוקית בידי היהודים כעבדים (פסוק 45), אך לא יכלו להחזיק יהודים כעבדים (פסוק 47).

מדוע כל זה רלוונטי להיום? רבנים מזמן נטשו את המובן הלאומני של העם היהודי. במקום אומה הקשורה לאדמתה, היהודים הפכו לקהילה דתית – שאינה זכאית למדינה תחת החוק הבינלאומי. חז”ל ויתרו על חוקי הקיסר לקיסר, והגבילו עצמם לסוגיות פנים דתיות גרידא. השוו זאת לרבי עקיבא, שמוצאו כלל לא היה יהודי, אך הוביל את מרד בר כוכבא מכיוון שהבין שהיהדות אינה רק דת, אלא גם עם. בהגדרת היהדות במונחים דתיים גרידא, חז”ל שלא ביודעם פתחו את הדלת גם להמוני אפריקאים ואסיאתיים, כמו גם רוסים- שיהדותם מזויפת לחלוטין. מבחינה פוליטית הסדר זה הינו מגוחך: מדינה חילונית אינה יכולה להגדיר את חוקי ההגירה שלה במונחים דתיים.

הפתרון היחיד הוא לחזור לדרך התורה: אנשים יכולים להאמין בעקרונות היהדות ועדיין לא להיחשב יהודים. גרים שכאלה אינם בני ישראל. אין להם בעלות או חזקה על הארץ. עדיף שיישארו בארצותיהם- ואם הם כן בוחרים לבוא, אין לתת להם זכויות פוליטיות. הם יבצעו עבודות דחופות בשבת, אך אסור לאפשר להם להחזיק בקרקעות.

דוגמא נוספת היא פורים. אנו חוגגים לא פחות מאשר את הפוגרום שביצע העם היהודים בעשרות אלפי גברים נשים וטף, שלפי האמונה- לא אהבו אותנו. המן הוצא להורג, והצו המלכותי להשמיד את היהודים כבר בוטל, כ-11 חודשים לפני חג הפורים. על כן יוצא שאנו חוגגים לא את ישועתנו, כי אם את נקמתנו בעוון פשע שלא בוצע. כעת, הדבר היחידי שלא בסדר בחגיגה הינו שמנהיגים יהודים בורים הפכו אותו לחג מחוסר שיניים. ממש כמו שחנוכה מציין את ניצחון הפונדמנטליסטים במלחמת אזרחים עקובה מדם, כך פורים חוגג את הטבח שביצעו היהודים באזרחים זרים. איך אפשר לחגוג את פורים ואז להפגין בעד זכויות הפלסטינים?

חשבו על פסח. התחלנו אותו בכך ששחטנו את האל המצרי. הבאנו קורבן כבשים. יהודים ישראלים שסובלניים כלפי תמונותיו של אלוהים בכנסיות אורתודוכסיות בירושלים, שמוקיעים קנאים יהודים על כך שהם שורפים ספרי ברית חדשה – מה להם ולחג הפסח העוסק כולו באי סובלנות דתית? במהלך חג הפסח שדדנו את המצרים, כיום אנו מסבסדים את הפלסטינים. שמנו את מבטחנו באלוהים ויצאנו נגד הצבא המצרי הגדול. כיום היהודים מתעלמים מהניסים הרבים המתרחשים סביבנו, ומבקרים את מנהיגי מצריים יותר פעמים משמוסלמי טוב נוסע למכה. הכיצד יכולים חברי הכנסת לחגוג את הפסח לאחר שהתירו למכור חמץ בחג?
למזלנו, מרבית היהודים אינם חוגגים את שבועות, יום מתן תורה- שכן מה יכול להיות צבוע יותר מחגיגת מתן תורה בקרב אנשים שדוחים את המצוות?

כמובן שישנו גם האבסורד שבחגיגת הסוכות. כמו כל יתר המצוות, גם מצוות הישיבה בסוכה תקפה בישראל בלבד. יהודים המתעקשים לקפוא מקור בסוכה בארה”ב ואירופה צריכים טיפול פסיכולוגי. סוכות היה החג השמח של החברה החקלאית, של אנשים שעבדו בפרך והיו מאושרים בפרי עמלם. סוכות אינו חג שיש לרופאים ועורכי דין יהודים זכות לחגוג.
היהדות הפכה לקליפה ריקה, ועימה גם החגים היהודים עברו סירוס.

ההגירה לישראל ממזרח ומערב הייתה יחסית חופשית, אך קשה מאוד מרוסיה (צפון) ואתיופיה (דרום). אתם חושבים שזה צירוף מקרים?

מתי? ” וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם, מִן-הָעַמִּים, וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם, מִן-הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם–בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה… וּבָרוֹתִי מִכֶּם, הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי–מֵאֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם אוֹצִיא אוֹתָם, וְאֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבוֹא.” האם אין זה תיאור השואה ותקומתה של ישראל?

עוד פרטים מגבים: סנהדרין צ”ז א’, “ר’ יהודה אומר דור ש(משיח ) בן דוד בא בו, בית הוועד יהיה לזנות (כפי שקורה רבות בדרום תל אביב), והגליל יחרב (אבד לערבים), ואנשי גבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו (מפוני גוש קטיף) … יראי חטא ימאסו (דחיית החרדים בידי הציבור), ופני הדור כפני כלב, והאמת נעדרת.” פרטים נוספים: ” והגפן יתן פריו והיין ביוקר ונהפכה כל המלכות למינות (כפירה).”

ישעיהו 60:22 ” אֲנִי יְהוָה, בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה.” סנהדרין צ”ח מבאר כי אם עם ישראל יהיה ראוי לגאולה, ה’ יקדימה, אך במידה ולא- היא תגיע בזמנה. אולם פרשנות זו אינה תואמת את הטקסט, בו אומר ישעיהו כי האירועים יזורזו ללא תנאי. זה יכול לומר רק שבאחריות הימים, הזמן ינוע מהר יותר, בהתאם ללוח השנה של המאיה.

רעיון המשיח העל טבעי פותח בידי חז”ל בכדי להניא יהודים מהליכה אחר משיחי שקר. גישה זו אולי הצילה את האומה, אך מנגד היא מנעה מאיתנו לשוב לארצנו כבר לפני שנים רבות, כדוגמת זמנים בהם היו בעולם עדיין יותר יהודים מפלסטינים מוסלמים. חז”ל עמלו רבות בכדי להסביר אבסורדים ומטאפורות כדוגמת הבטחתו של דניאל כי המשיח יהיה “כבן האדם” המתעופף בין העננים (סנהדרין צ”ח), במקום להתמקד בנבואות קדומות והגיוניות יותר שתיארו את המשיח כמי שמגיע רכוב על חמור- כלומר כאדם רגיל. אבל אף אחד לא מצפה מבית המקדש לצנוח מהשמיים לבקשתו של אדם רכוב על חמור- או BMW לצורך העניין – ועל כן הרבנים של היום, מתנגדים לבניית המקדש בדרכים רגילות, וממתינים לבואה של הדמות האלוהית המתוארת בש”ס.

רעיון הגאולה בידי שמיים הינו חילול ה’. אלוהים אינו פועל ישירות בעולם, ואפילו המבול היה מאורע טבעי לחלוטין. בכל מקום בכתובים בהם כתוב שאלוהים עשה כך או כך, זו מטאפורה למעשי ישראל: ” וַיָּהָם יְהוָה אֶת-סִיסְרָא.” (שופטים 4:15) פשוט ואמר שהיהודים ניצחו אותו. כך גם עם בית המקדש ומלחמות המשיח. אלוהים לוחם בכך שהוא מאפשר לנו לנצח.

ניתן להצדיק כל אג’נדה פוליטית בנבואות התנ”ך, ובטח שבפרשנות המפליגה שניתנת להן. המשחק הזה הוא ילדותי ומטופש. אין לי ספקות באשר לקיום ה’, מצוותיו וכו.. אך איני יכול להאמין לדיבורי ההבל אודות בן האדם, האורים והתומים. נכתב בצדק שה’ מחולל את ניסיו מבלי להפר את חוקי הטבע. הכהן הגדול לא באמת שוחח עם ה’ בקודש הקודשים. הוא לא באמת התייעץ עם החושן. אם ארון הברית באמת היה כה קדוש, הוא לא היה נופל לידי כופרים ונעלם. ולא- איני מאמין כי הארון חבוי מתחת להר הבית.

סוף העולם קרב. הזמן נע מהר יותר, ישראל קובצה מכל קצוות הארץ, ומי שנותר בגלות אבד בשואה ובטמיעה. היהודים שבו לציון ללא עזר בניסים על טבעיים. הפסיקו לבזבז זמן בשטויות תיאולוגיות. לכו לבנות את המקדש.

במקרים מסוימים, התורה אף מצווה לבצע רצח עם. בספר דברים 2:32-34, משבח משה את בני ישראל לאחר שהשמידו נשים גברים וטף בארצו של המלך סיחון. בדומה ליתר עמי כנען, המצווה תחילה לא הייתה השמדה, אלא גירוש. אולם זה השתנה כאשר סיחון התנגד.

מעשיו של סיחון לא היוו פשע נגד ה’, מכיוון שנכתב שה’ הקשה את ליבו (2:30), כפי שעשה לפרעה וככל הנראה גם לגרמנים. סיחון כבר חטא בעבר, כך שהקשחת ליבו הייתה העונש, ותבוסתו הייתה השלכה של העונש. במונחים מודרניים, הענישה היא גזירת דין המוות על הנאשם, בעוד שזריקת הרעל היא רק התוצאה של גזירה זו.

סיחון איים על היהודים. ניתן לומר שהוא לא התכוון לרחם עלינו, כך שהייתה זו עין תחת עין כאשר הרגנו אותו ואת עמו.

לרוב, הצד שיוזם את האלימות, כפי שאנו היהודים עשינו במקרה זה- נחשב לרע, בעוד שהצד השני נתפס בתור המתגונן, שמספק מענה מידתי להתקפה. לתוקפן אין כל זכות שכזו. אולם אין זה המצב במקרה של היהודים.
בין אם מדובר בסיחון או בפלסטינים, התקפתנו על עמים אלה הינה ניטראלית מבחינה מוסרית. לא רחשנו כל רע לסיחון, לא בחרנו לתקוף אותו, אלא פשוט ביצענו את רצון ה’. פעלנו ככלי ביד היוצר, ולא כאינדיבידואלים בעלי רצון חופשי. לגנות אותנו יהיה זהה לגינוי החרב או סוס המלחמה.