רוב המצוות הן נצחיות. חלק מהמצוות משקפות אמיתות נצחיות, אך את רובן יש לראות מתוך הקשרן. כזו היא מצוות הנישואין של קורבן אונס לאנס. אין הרבה נתונים לגבי שיעור מקרי הפשע ביהודה העתיקה, אבל פשעים אלימים היו נפוצים בפרברים הרומאיים ובאירופה הפיאודלית. הגיוני להניח שיהודה העתיקה הייתה גם היא מקום אלים. נשים היו צריכות לצאת אל מחוץ לחומות העיר בכדי לרעות את הצאן, להביא מים לבית ולצורך מסעות למקומות כאלה ואחרים. הפשע האלים היה בלתי נמנע. חברות עד לעידן המודרני נידו את קורבנות האונס, וחברות פרימיטיביות עדיין נוהגות כך. הם עשו זאת מתוקף סיבות הגיוניות. אונס הוביל בדרך כלל להיריון, מחלות מין חשוכות מרפא, או אפילו לפגיעה ביכולות הולדת צאצאים. הקורבן היה בדרך כלל רשלני לגמרי (ולכן התורה מתירה את האשמת הקורבן בפשע), ולכן לא הפכה לאישה טובה לבעלה.
נותן החוק, אם כן, פתר את הבעיות שנוצרו מהצורך לשלב את הקורבן חזרה בחברה, בכך שהעניש את התוקף ומנע את הפשע. הוא השיג את מטרתו באמצעים חמורים – וביעילות רבה מאוד. התורה תוקפת בראש ובראשונה רשלנות וכניעה פחדנית לפושעים. אנסים בדרך כלל מפחידים את קורבנותיהם לכדי שתיקה בזמן שצעקה יכולה להועיל. בהתאם לכך, התורה הופכת את השתיקה בזמן האונס לפשע חמור. לפני כינון אותו חוק, לקורבנות הייתה בחירה. הן יכלו לצרוח ולעמוד בפני הסכנה של הרג בידי האנס, אבל היה להן את הסיכוי להבריחו. הן גם יכלו לשתוק, להיכנע, אבל להבטיח את הישארותן בחיים (כמנודות). התורה שללה את הבחירה הזו. הקורבנות שלא צעקו הוצאו להורג. איום הרצח מצד האנס החוויר בהשוואה להוצאה להורג המובטחת לאישה שלא צעקה בעודה קורבן אונס. אם כן, האנסים ידעו שכל קורבנותיהם יצעקו באופן וודאי. על ידי האמצעי הקשה של האשמת הקורבן, התורה יצרה גורם מרתיע במיוחד לאנסים. (אותו היגיון נכון לבעיית חטיפות מצד טרוריסטים. בדיוק כמו שנאסר על קורבנות האונס לשתף פעולה עם תוקפיהם, כך אסור על לממשלה לשתף פעולה עם החוטפים. ריפוי ידי התוקפים ומניעה ברמה החברתית חשובים יותר מהצלת היחיד).
האונס מסכן את חיי הקורבן, וללא ספק הורס את חייה החברתיים. בהתאם לכלל “עין תחת עין”, התורה מגדירה אונס כפשע חמור שעונשו מיתה. אולי הדבר קיצוני וחמור, אבל זה יעיל. אפילו בחברה המודרנית, קורבנות האונס וקרובי משפחותיהן ישמחו להרוג את האנס.
שילוב הקורבן חזרה לחברה הוא העדיפות שנותנת התורה באופן מובהק על כל שאר השיקולים המוסריים. על האנס לשאת לאישה את קורבנו, ואסור לו להתגרש ממנה לעולם. באופן חכם במיוחד, התורה מתירה את אפשרות הנישואין רק לפושעים בעלי הון. אין היגיון להשיא את בתך לפושע אביון. לפני הנישואין, על האנס לשלם למשפחת האישה חמישים שקלים – סכום השווה למס המקדש שעל אדם לשלם במשך מאה שנה. כמו כל התחייבות כספית אחרית, החייב שלא מצליח להחזיר את חובו (שנחשב למעשה לגנב) הופך לעבד. אם כך, התורה מאפשרת באופן מפורש למשפחת הקורבן לשעבד את האנס.
בהיגיון ומתוך התחשבות, התורה מבדילה בין מקרים בהם האישה היא מאורסת לבין מקרים אחרים. במקרה שהיא אינה מאורסת, הנישואין לפושע עשיר הם הגיוניים כאשר נידוי מהווה את האפשרות הנוספת היחידה. במקרה שהאישה אכן מאורסת, אין ספק שיהיה זה בלתי אתי להכריח את הכלה להינשא לאנס. האנס מוצא להורג, אבל מה קורה לקורבן במקרה זה? התורה מודה שאין כל פיתרון אוניברסאלי. האישה נחשבת לקורבן תאונה, המקרה שלה מושווה למקרה בו אדם תוקף את חברו והורג אותו. במונחים מודרניים, מקרה הכלה הנאנסת מושווה למקרה של כלה שעוברת תאונת דרכים קשה במיוחד. אין תשובה אחת לבעיה המוסרית הזו. הדבר היחיד שהתורה יכולה לעשות הוא להכריז על הקורבן כעל נקי מפשע ומניעת אחרים מלפגוע בקורבן. השאר נמצא באחריות משפחתה ובעלה לעתיד. קיצוני? בהחלט. אבל ראליסטי ופרקטי לימינו אנו בדיוק כמו לפני 3000 שנה.
התורה לא מפרטת מה העונש לאונס הומוסקסואלי, שלא היה שכיח ביהודה.

החג היהודי המקביל לחג המולד אינו נוח לממסד הפוליטקלי קורקטי. החג המשמח מהלל מלחמת אזרחים.
יהודה הייתה מדינת חסות הן לפני והן אחרי מרד המקבים. היהודים היו מרוצים בכל הנוגע לכיבוש ומרדו רק כאשר היוונים הוציאו את היהדות אל מחוץ לחוק. היהודים לא השיגו עצמאות – השינויים היחידים נגעו לדת. הקנאים השמידו את היהודים המתקדמים שביקשו לרכך את הדרישות הקשות של קיום השבת ושמירת הכשרות. המלך היווני רצה להפוך את היהודים המוזרים לחברים בחבר המדינות העצמאיות ההלניות. הוא הציע הטבות כלכליות רבות בתמורה לזניחת ההרגלים הדתיים המוזרים. היהודים נלחמו וניצחו. היהודים המודרניים עוברים לצידו של המלך ובוחרים בתהליך הפשוט - התבוללות.
מתתיהו התחיל במלחמה על ידי כך שהרג בוגד יהודי. מה היה חטאו? הוא ערך את הקורבן על פי המנהגים היוונים. לכמה יהודים אתיאיסטים היום היה אכפת?
קרוב לוודאי שהסיפור המפורסם ביותר בספר המקבים הוא אודות האימא היהודייה שדחקה בשבעת בניה לדחות את הדרישה היוונית לחטוא. כשסירבו, כל אחד מהם עונה עד למוות לעיני אימו, ולאחר מכן הוצאה היא להורג. היהודים החוגגים את חנוכה כיום לועגים לאמהות הפלסטיניות האצילות המעודדות את ילדיהן למות בפיגועי התאבדות.
אדם זקן צווה לאכול חזיר וסירב. חבריו היהודים בעלי ההיגיון הציעו לו בשר פרה, כך שהוא לא יחטא הלכה למעשה אלא רק יראה כעושה כן. הוא סירב, שמא יראה הנוער ויעשה כדוגמתו ויאכל חזיר. הוא הוצא להורג. היהודים החוגגים את חנוכה כיום, מי מביניהם מסרב לאכול חזיר במסעדה, שלא לדבר על מצב בו הם יעמדו בפני הוצאה להורג? הם בוגדים בזיכרון אותו גיבור.
תמונת המשפחה היהודית החוגגת את חנוכה יכולה להפוך לתיאור המושלם בערך האנציקלופדיה – צביעות.

על מנת שהתורה תצליח לשמר את היכולת ליישם אותה, היה צורך שהמנטאליות האנושית לא תשתנה בשלושת אלפי השנים האחרונות. אכן כך.
כשהכנסייה כבר לא יכלה לצנזר את ספריה, השמאל הגיע והתחיל לצנזר כל דבר – החל מהספר טום סוייר ועד לנאומי השנאה. שלוש מאות הספרטנים שמתו בתרמופוליס היו מכירים בשמחה בכוחות המגן היפנים באיוו ג’יימה ובכוחות המגן הרוסים במוסקבה. המצווה לשחוט את הכנענים הדהדה באוזני המתנחלים האירופאים באמריקה. המצווה לשחוט את העמלקים כתגמול על פשעי העבר מקבלת חיזוק מצד המוסלמים המאשימים את המעבר בהפסד באלהמברה. מראות הזוועות שביצעו הצרפתים בוייטנאם לא יהיו זרים לעבריים העתיקים, אותם עבריים שהיו חוזרים ממסעות הענישה שלהם – שתי האומות, שתיהן בעלות השראה אידיאולוגית, נמנעו מלקחת שלל.בעבר, ילדים הוקרבו למולך. היום הורים שולחים את ילדיהם למות בעבור רעיונות לאומיים. המנטאליות האנושית לא השתנתה אלא התדרדרה עם התפתחות הטכנולוגיה ובגללה. הפצצות האש על קובנטרי וטוקיו שינו את המוטל על הכף. רצח הפך ללא אופנתי, כשעכשיו אנשים יכולים להרחיק את עצמם ממעשה הרצח עצמו ופשוט ללחוץ על כפתור. חברות משפיעות יכולות להרשות לעצמן לדון פושע לעשרות שנים בכלא במקום להרוג אותו. המאמצים למנוע התאבדות בכלא מראים שהכלא לפעמים גרוע מהמוות. רובים אוטומטים החליפו את החרבות, והחיילים כבר אינם צריכים לבצע מעשה הרג מזעזעים מקרוב. מעשה ההרג מתבצע בדרך כלל ממרחק. רצח ממוכן, בלתי אישי – משמעותו היעדר ריסון מוראלי. המאה העשרים הייתה עדה למעשה הטבח הגדולים ביותר במהלך ההיסטוריה. החל ממנטאליות משחקי הווידיאו ועד לרצח הווירטואלי על מסכי הלוחמה הרשתית, אנשים מוכנים למחוק את אותם הבהובים על המסך.
המצוות ישימות ועומדות בעינן עבור אהוד אולמרט, בדיוק כמו שהיו עבור יהושע בן נון.

” חֶרֶב לַיהוָה מָלְאָה דָם, הֻדַּשְׁנָה מֵחֵלֶב, מִדַּם כָּרִים וְעַתּוּדִים, מֵחֵלֶב כִּלְיוֹת אֵילִים: כִּי זֶבַח לַיהוָה בְּבָצְרָה, וְטֶבַח גָּדוֹל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם.” (ישעיהו כ”ד ו’)
רוב הרבנים הפרידו עצמם מאלוהים. האלוהים שלהם כפוף להם ועליו להיות מרוצה מכל רמה של תשומת לב שמפגינים כלפיו. לא מצפים שתהיה לו כל השפעה על אירועי היום, ואלכך לא מפחדים ממנו. אם הרבנים אכן היו מפחדים מאלוהים הם היו נשמעים לחוקו, ולא להנחיות הממשל. מדוע לא קראו הרבנים ליהודים להלחם בממשלה כנגד השמדת גוש קטיף? כיוון שהרבנים לא רואים את המצווה לכבוש את כנען בכדי להקים מדינה יהודית כמצווה מחייבת. הם סקפטיים בכל הנוגע לאותו בחור מהעת העתיקה, יהושע בן נון שכבש את הארץ. אולי הוא צווה במצווה זו, הם לא. הרבנים דורשים ניסים, כמו משיח על טבעי כיוון שהם לא מאמינים במילות התורה. המצוות לא משכנעות אותם: הרבנים יודעים עד כמה עיוות התלמוד את המצוות. למעשה, התורה עומדת במקום שני, הרבה אחרי דברי חז”ל – אותם הם מפרשים מחדש כרצונם. אם הרבנים היו מאמינים שהמצוות הן אלוהיות ושהמילים שהועברו אלינו כמושלמות – מדוע הם קוראים לבוא המשיח? אבל הם לא מאמינים שהמצוות הן ניסים – הם דורשים שהניסים יתרחשו לעיניהם. עם זאת, אלוהים נוטה לחולל ניסים מבלי להפר את חוקי הטבע. ניתן להסביר כל נס. יש אנשים שמסוגלים להסביר באופן משכנע כיצד הים האדום נחצה. עצם העובדה שהיהודים שרדו את השואה נקשרת למזל, וניצחונותיה של ישראל על הצבאות הערבים האדירים לעליונות הטקטית של ישראל.
מאיר כהנא התאים לפרופיל המשיח הכי קרוב שאפשר: גאון, מנהיג כריזמטי, איש דת ומלחמה, אדם שידע סבל, הושפל, נדון למוות על די המנהיגים היהודים ורצח בידי ערבי אדומי. הרבנים התלמודיים קוראים לרומאים אדומים גם כן. אם המשיח יגיע ויוכר כמשיח, האם היהודים יכירו בו? מקרה שכזו אינו תיאורטי כלל. חב”דניקים רבים טוענים שהרבי מילובביץ’ הוא המשיח. בניגוד לאיסור המפורשים האוסרים על הצבת כל תמונה, הם מציבים את תמונת הרבי בבתים ובמשרדים, ומעריצים אותו. הם נאספים בקברו ומבקשים את ברכתו ואת התערבותו. אך החב”דניקים מתעלמים מהאיסור הגורף של הרבי כנגד מסירת שטחים בארץ ישראל. אולי הם רואים ברבי מנהיג רוחני, שלא ראוי לייעץ בעניינים ארציים? אך זה לא המצב. היהודים עודדו את שרון, נתניהו ופוליטיקאים אחרים כשביקרו את הרבי. שרון ספציפית ביקש את עזרתו של הרבי כנגד תוכניתו של שמיר לקיים בחירות בפלסטין. החב”דניקים, שעל פניו נראים כמוכנים למות ולא לוותר על אמונתם, פחדו להלחם בממשלה הסוררת כנגד השמדת גוש קטיף.
מנהיגי חב”ד גינו ברעשנות את הקהילה בכפר חב”ד שהצביעה עבור ברוך מרזל ותוכניתו לשמור על הארץ השייכת ליהודים ולגרש את האוייבים הערבים. המנהיגים יודעים שהם עובדים בניגוד להנחיותיו של הרבי ולכן המציאו את הטענה החלושה הבאה: אסור לחב”דניקים להצביע למרזל כיוון שהוא לא יעבור את אחוז החסימה וקולותיהם ילכו לאיבוד. כאילו שאותם קולות לא ילכו לאיבוד על ש”ס או על כל מפלגה כאילו-דתית אחרת המחויבת לשיתוף פעולה עם הממשלה – בתמורה לכסף וקידום. מנהיגי חב”ד יכלו לעזור לברוך מרזל לעבור את אחוז החסימה ובמקום זאת נלחמו נגדו.
הדת היהודית נוגעת למעשים. אין כל פער בין דברים ארציים ורוחניים. אכן, דת הקוראת לטוהר מעשי היא קשה. יהודים דתיים המציאו חיים מקבילים.
היהדות נותרת עבורם כדת של מעשים - אבל מעשים חסרי משמעות, טקסים שאינם קשורים לחיים האמיתיים. הם קורעים נייר טואלט לפני שבת ומקיים טקסים אבסורדיים בלי כל בסיס בתורה – אך הוציאו את האל מכל מה שקשור לעניינים המעשיים.
ביהדות, אפילו הארץ בה אנו חיים שייכת לאל, שום דבר לא שייך לממשלה הישראלית.

” חֶרֶב לַיהוָה מָלְאָה דָם, הֻדַּשְׁנָה מֵחֵלֶב, מִדַּם כָּרִים וְעַתּוּדִים, מֵחֵלֶב כִּלְיוֹת אֵילִים: כִּי זֶבַח לַיהוָה בְּבָצְרָה, וְטֶבַח גָּדוֹל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם.” (ישעיהו כ”ד ו’)
רוב הרבנים הפרידו עצמם מאלוהים. האלוהים שלהם כפוף להם ועליו להיות מרוצה מכל רמה של תשומת לב שמפגינים כלפיו. לא מצפים שתהיה לו כל השפעה על אירועי היום, ואלכך לא מפחדים ממנו. אם הרבנים אכן היו מפחדים מאלוהים הם היו נשמעים לחוקו, ולא להנחיות הממשל. מדוע לא קראו הרבנים ליהודים להלחם בממשלה כנגד השמדת גוש קטיף? כיוון שהרבנים לא רואים את המצווה לכבוש את כנען בכדי להקים מדינה יהודית כמצווה מחייבת. הם סקפטיים בכל הנוגע לאותו בחור מהעת העתיקה, יהושע בן נון שכבש את הארץ. אולי הוא צווה במצווה זו, הם לא. הרבנים דורשים ניסים, כמו משיח על טבעי כיוון שהם לא מאמינים במילות התורה. המצוות לא משכנעות אותם: הרבנים יודעים עד כמה עיוות התלמוד את המצוות. למעשה, התורה עומדת במקום שני, הרבה אחרי דברי חז”ל – אותם הם מפרשים מחדש כרצונם. אם הרבנים היו מאמינים שהמצוות הן אלוהיות ושהמילים שהועברו אלינו כמושלמות – מדוע הם קוראים לבוא המשיח? אבל הם לא מאמינים שהמצוות הן ניסים – הם דורשים שהניסים יתרחשו לעיניהם. עם זאת, אלוהים נוטה לחולל ניסים מבלי להפר את חוקי הטבע. ניתן להסביר כל נס. יש אנשים שמסוגלים להסביר באופן משכנע כיצד הים האדום נחצה. עצם העובדה שהיהודים שרדו את השואה נקשרת למזל, וניצחונותיה של ישראל על הצבאות הערבים האדירים לעליונות הטקטית של ישראל.
מאיר כהנא התאים לפרופיל המשיח הכי קרוב שאפשר: גאון, מנהיג כריזמטי, איש דת ומלחמה, אדם שידע סבל, הושפל, נדון למוות על די המנהיגים היהודים ורצח בידי ערבי אדומי. הרבנים התלמודיים קוראים לרומאים אדומים גם כן. אם המשיח יגיע ויוכר כמשיח, האם היהודים יכירו בו? מקרה שכזו אינו תיאורטי כלל. חב”דניקים רבים טוענים שהרבי מילובביץ’ הוא המשיח. בניגוד לאיסור המפורשים האוסרים על הצבת כל תמונה, הם מציבים את תמונת הרבי בבתים ובמשרדים, ומעריצים אותו. הם נאספים בקברו ומבקשים את ברכתו ואת התערבותו. אך החב”דניקים מתעלמים מהאיסור הגורף של הרבי כנגד מסירת שטחים בארץ ישראל. אולי הם רואים ברבי מנהיג רוחני, שלא ראוי לייעץ בעניינים ארציים? אך זה לא המצב. היהודים עודדו את שרון, נתניהו ופוליטיקאים אחרים כשביקרו את הרבי. שרון ספציפית ביקש את עזרתו של הרבי כנגד תוכניתו של שמיר לקיים בחירות בפלסטין. החב”דניקים, שעל פניו נראים כמוכנים למות ולא לוותר על אמונתם, פחדו להלחם בממשלה הסוררת כנגד השמדת גוש קטיף.
מנהיגי חב”ד גינו ברעשנות את הקהילה בכפר חב”ד שהצביעה עבור ברוך מרזל ותוכניתו לשמור על הארץ השייכת ליהודים ולגרש את האוייבים הערבים. המנהיגים יודעים שהם עובדים בניגוד להנחיותיו של הרבי ולכן המציאו את הטענה החלושה הבאה: אסור לחב”דניקים להצביע למרזל כיוון שהוא לא יעבור את אחוז החסימה וקולותיהם ילכו לאיבוד. כאילו שאותם קולות לא ילכו לאיבוד על ש”ס או על כל מפלגה כאילו-דתית אחרת המחויבת לשיתוף פעולה עם הממשלה – בתמורה לכסף וקידום. מנהיגי חב”ד יכלו לעזור לברוך מרזל לעבור את אחוז החסימה ובמקום זאת נלחמו נגדו.
הדת היהודית נוגעת למעשים. אין כל פער בין דברים ארציים ורוחניים. אכן, דת הקוראת לטוהר מעשי היא קשה. יהודים דתיים המציאו חיים מקבילים.
היהדות נותרת עבורם כדת של מעשים - אבל מעשים חסרי משמעות, טקסים שאינם קשורים לחיים האמיתיים. הם קורעים נייר טואלט לפני שבת ומקיים טקסים אבסורדיים בלי כל בסיס בתורה – אך הוציאו את האל מכל מה שקשור לעניינים המעשיים.
ביהדות, אפילו הארץ בה אנו חיים שייכת לאל, שום דבר לא שייך לממשלה הישראלית.

תפילות מרובות הביאו את היהודים האורתודוקסים להשליך יהבם באל במקום לפעול בעצמם. הם פונים לאלוהים מאות פעמים ביום, ובכך הם מקבלים את השפעתו הישירה על אירועים שיגרתיים עד לכדי פניה לפוליטיקה. זהו דטרמיניזם פרימיטיבי. חז”ל לימדו שאלוהם יצר את חוקי הטבע והניח לעולם להתפתח על פי חוקם אלו. הוא אפילו התכוון לחולל ניסים מבלי להפר את חוקי הטבע. האל העניק לבני האדם ידיים, רגלים, מוח, ואת הרצון החופשי כך שיוכלו לפעול בעצמם במקום שיציקו לו כל הזמן. רבי עקיבא לא חיכה למשיח אלא הכריז על המשיח. הרמב”ם היה ברור באומרו שהמשיח יהיה מנהיג בן אנוש שייטול על עצמו את המשימה לבנות את בית המקדש. היהודים המודרניים מתפללים בביישנות ומבקשים את המשיח בעוד שהם מנדים כל משיח פוטנציאלי - החל מז’בוטינסקי ועד כהנא.
אין פלא שתפילותיהם נענות בשלילה. רבי אליעזר צדק כשהעיר שכאשר האדם הופך את תפילתו לדבר שבשגרה, מאבדת את ערך ההפצרה שהיא טומנת בחובה. מלמול מהיר של אותן התפלות יום אחרי לא מותר כל סיכוי ליחסים עם האל. התורה הגבילה בחוכמתה לרגלים ולמועדים מסוימים והיא אינה דורשת תפילות ממי שאינו משמש בתפקיד כהונה. מטרת היהדות היא לחיות את החיים ולא להתפלל עבורם.
המנהיגים החרדים מסיגים באופן מודע את קהילותיהם מהעולם שם לא יוכלו אותם מנהיגים להתחרות בעמיתיהם. החרדים הופכים את סיפורי שמירת הדת בשואה תוך התמודדות עם המוות לסיפורים פופולאריים ואהודים – ולא את הסיפורים אודות ההתנגדות האורתודוקסית בגטו וורשה.
פוליטיקאים הם מושחתים בהכרח: הדרך לפסגה רצופה הבטחות וויתורים. עידן השחקנים הבודדים המהוללים תם עם יצחק שמיר. הפוליטיקאים מתאימים עצמם למכנה המשותף הנמוך ביותר בקרב מצביעיהם, והם חייבים להיות מקובלים על הפקידים הפוליטיים. כשהפוליטיקאים מגיעים לבסוף לשלוט במדינה, הם הופכים לרוע עצמו. ישנם שני סוגים של אנשים שיכולים לשנות את ישראל: מפקד בצה”ל מדרג הביניים שיערוך הפיכה, או רב אוטורטיבי ואנטי ממסדי שיקרא ליהודים להלחם במשתפי הפעולה השמאלנים.

מעשה השריפה העצמית של לנה בוסינובה במחאה על כך שהממשלה הישראלית פינתה הודים מעזה היא מקרה של קידוש השם. השמדת ההתנחלויות היהודיות בידי הממשלה הישראלית כמוה כעבודת אלילים: הסגידה לדמוקרטיה והכניעה לנותני חסות זרים. אנשים מתים מפציעות ופיזיות אך גם מפציעות מוסריות, כתוצאה משבץ. ישנם סוגים של קלון שאיתם לא ניתן לחיות: קורבנות של אונס לעיתים מתאבדים וחיילים שנכשלים במשימתם מבצעים חרקירי.
מטרתן של משימות התאבדות אינן רק להביא להרג האויב, אלא גם להעלות את המורל של החיילים. ידועה לכל הדרך בה הספרטנים מתו בקרב חסר התקווה כנגד הפרסים. בספר המקבים, חנה מבקשת משבעת בניה למות בדרכים נוראיות בידי היוונים הסורים ולא להפר את עשרת הדברות. הפרת חוקי הכשרות בדרך מוכרת כפחות חשובה מהחיים. על חנה היה לעבור על ההלכה. אך לפעמים, היה מוטל על הכף דבר מה יותר חשוב ממקרה אינדיבידואלי של השמעות או אי השמעות לדת: הדוגמה לאומה. אם חנה ויהודים רבים כמוה היו חוטאים כתוצאה מאיומים, הם היו ממשיכים לחטוא תחת אותם איומים גם בעתיד. כמו האנוסים, הם יחדלו מלהיות יהודים. האפשרויות שעמדו בפני חנה לא היו חייה אל כנגד מקרה מסוים של שמעות לדת, אלא חייה כנגד הישרדות העם היהודי. היא וויתרה על חייה ועל חייה שבעת בניה בכדי לשמש דוגמא לאומה. מטרתה הייתה לשמר את הכבוד הלאומי ולא רק לשמור את חוק הכשרות באותו מקרה מסויים. מליוני יהודים בדיוק כמו חנה וויתרו על חייהם במסעות הצלב ובפוגרומים במקום פשוט לקבל על עצמם את הנצרות. לנה בוסינובה היא קדושה מעונה באותה הדרגה.

24,000 מתלמידיו של רבי עקיבא הצטרפו על פי הדיווחים למרד בר-כוכבא. רבים מהחרדים נלחמים בגבורה בצה”ל. על פי הסנקציות שהטילו המנהיגים החרדיים, הם התעמתו עם מצעד הגאווה בירושלים. הדבר הטוב ביותר בנוגע לחרדים הוא שהם אינם מסתכלים לאחור: לא אכפת להם מהחוק החילוני, מדמוקרטיה או מהמוסריות השמאלנית. אפילו אם כל היהודים ייטמעו, החרדים יישארו מסה נפיצה, המוכנה להתפוצץ על פי קריאה של רב חשוב. הם יכולים לנקות את הר הבית ללא התייחסות לכל תגובה מוסלמית, או ישמידו את הערבים בישראל ללא התייחסות לעמדה האמריקנית. רבנים ראויים הם נדירים אך לפעמים מתגלים רבנים גדולים. הרב קוק הקים את תנועת ההתיישבות, ורב אחר בעל מעמד דומה היה יכול לקרוא לשחרור ארץ ישראל מידי הערבים והשמאלניים.
יהודים דתיים יהיו הרוב בישראל בעוד שני דורות. כרגע, הם מונים 20% מהיהודים הישראליים, אך מאזן הפוריות שלהם קרוב ל-5 ילדים בעוד שהיהודים החילוניים מגיעים בקושי למחצית מכך. הדור הבא יראה כיצד מספר היהודים הדתיים מוכפל בעוד שמספר החילוניים נותר בעינו – שליש מתושבי ישראל יהיו דתיים. בגלות, ההתבוללות מוחקת את היהודים החילוניים, והיהודים הדתיים יוכלו להוות רוב ב-2050 כאשר הדור של שנות ה-60′ וה-70′ יעלם מבלי להשאיר יורשים שיהדותם חוקית או מעשית.
הפוליטיקאים הישראלים הם משוללים כל אמון. האומה יכולה להתאחד רק מאחורי רב כריזמטי, והחרדים יכולים להוביל את התהליך הזה.