קשה לווסת שריפה או להסיט את השנאה לכיוון הרצוי. התערבות ישראלית במלחמת האזרחים הלבנונית וזו של האמריקנים באפגניסטן השיגו הרבה תוצאות נלוות אך לא קלעו למטרה. עכשיו ישראל וארה”ב מבעירות את הסכסוך בתוך רשות הפלסטינית. עד היום הן לא זכו להצלחה. יחסית לשימוש במקלעים ומרגמות, 20 הרוגים ו-68 פצועים – זה כלום. גם היחס הנמוך של פצועים והרוגים הוא מוזר: מרד גורם בדרך כלל ליחס של 20:1. אינני סובר שפלסטין כולה תשאב לתוך מלחמת אזרחים: רוב פלסטינים אינם מיליטנטים, הם מתייחסים בחשדנות גם לפת”ח וגם לחמאס, הם לא מוכנים להקריב את חייהם האומללים למען מטרות אידיאולוגיות.
הקפאת העברת כספי המיסים לרשות נועדה להראות לציבור הפלסטיני שבחירה בחמאס הייתה בחירה רעה. הפעולה ההפוכה – מסירת הכספים לאבו-מאזן כדי לשלם את משכורות עובדי הרשות גם נועדה לקומם את הטובים מביניהם כנגד חמאס. ברם, שתי הפעולות האלה הם חסרי תכלית. ישראל בלבנון וארה”ב באפגניסטאן היו צריכות להגיע לאותה מסכנה: לא ניתן לרכוש נאמנות בכסף - המקומיים לוקחים את הכסף כדי למלא את צרכיהם. מהו הצורך של אבו-מאזן? אפילו אם הוא יחליט לבגוד בעמו, הפרלמנט שנשלט על ידי החמאס, והכנופיות החמושות לא יאפשרו לו להגיע לשלום עם ישראל. ואפילו אם הוא יצליח לדחוף את ההסכם, חלק ניכר מהפלסטינים יתעלמו ממנו ויפרו אותו. ככל הנראה, אבו-מאזן יאלץ להעתיק את סגנונו של חמאס כד למשוך את הציבור לצידו. אבו-מאזן נשען על כוח המונה כ-80 אלף חמושים ועדיין לא יכול להתגבר על חמאס, למרות שהם חמושים וממומנים טוב יותר מיריביו. וגם עולה עליו במספר.
חימושו של הפת”ח על ידי ארה”ב הוא לא רק בלתי מוסרי, הוא גם חסר תועלת: הבעיה של אבו-מאזן לא טמונה באמל”ח ואימון אלא בהתנגדות מצד חלק ניכר מהפלסטינים העיקשים שלא מוכנים לוותר.

הקיטוב בין החמאס לפת”ח הוא מלאכותי. הם נלחמים על כספי התורמים: מי יקבל את המשכורת – כוחות הפת”ח או חמושי החמאס? בקדחת-הזהב הזאת החמאס נשען על האהדה של הרחוב הפלסטיני ועל תמיכתם של מדינות ערב, והפת”ח המושחת מזעיק לעזרתו את ישראלים והאירופאים. החמאס מוכר למוסלמים תקוות-שווא אנטי-ישראליות, והפת”ח מוכר לאירופאים הבורים הצהרות על תהליך השלום. בפנייתו אל הקהל המוסלמי פת”ח נוקט עמדה אנטי-ישראלית בדיוק כמו החמאס. כדי לזכות במיליארדי דולרים של סיוע אבו-מאזן מוכן להציג בפני טלוויזיה הישראלית את עטו, המוכנה לחתימת הסכם השלום - הוא ילחם עד חורמה נגד החמאס על כל הקופה של סיוע-החוץ.
אחד ממתכונים המוצלחים של כל מלחמה הוא התשת האויב, צבאית וכלכלית, והוא מתאים נגד האויב הערבי. כדי להפסיק את “שפיכות הדמים” ברש”פ על ישראל לעצור כל העברת הכספים לרשות, ולמנוע את סיוע-החוץ.
נ.ב. בקרבות-רחוב בעזרת מקלעים וטילי-כתף, הפלסטינים הרגו מספר עשרות מאנשי הכוחות החומשים שלהם. אמנם, אויב מסוכן…

חתרנות תחת הדמוקרטיה בפלסטין
קונדוליסה רייס האשימה את החמאס בכך שהוא מונע את השכנת הדמוקרטיה במזרח-התיכון. ראו מה קצר זיכרונה של גב’ רייס: הרשות הפלסטינית הייתה מקום די יציב לפני שבוש ורייס דרשו לערוך בו בחירות דמוקרטיות. החמאס הגיע לשלטון דווקא בדרך דמוקרטית. הבחירות ברשות הפלסטינית היו הכי שקופות ונקיות במזרח-התיכון. החמאס נהנה מדמוקרטיה והוא רוצה להביא שלום לכל האזור – ללא ישראל וארה”ב. בוחרי החמאס הם לאומנים-ומיליטנטים, ארה”ב תומכת בכאלה בכל העולם. החמאס פחות אכזרי מהברית הצפונית הנתמכת על ידי ארה”ב. רייס אינה מסוגלת להתמודד עם החמאס - לא בדרך הפוליטית, ולא בדרך הצבאית – אז היא פשוט “מלכלכת עליו”.
מנהיג השביתות שהפך לשר הביטחון – עמיר פרץ – תומך בתוכנית האמריקנית לחיזוק הפת”ח במלחמתו נגד החמאס. הפת”ח והחמאס לא נלחמים באמת: למרות הבזבוז של טונות של אמל”ח נהרגו רק מספר עשרות חמושים. אם זו הצגה טובה, או מדיניות הריסון העצמי ההדדית – בכל מקרה, זו לא מלחמה. לאבו-מאזן אין צורך בנשק חדש כדי להלחם בחמאס. הוא בן 71, גיל מופלג למדי עבור פלסטיני, במיוחד – ללוחם. הוא עלול למות בכל רגע ולהשאיר את פלסטינים ללא מנהיג ראוי. אם זה יקרה, לוחמי הפת”ח שאומנו על ידי האמריקנים פשוט יצטרפו לחמאס עם כל האמל”ח שהעניקה להם ארה”ב.
ארה”ב תומכת בפת”ח-אש”ף הלוחם נגד החמאס שנבחר לשלטון באופן דמוקרטי. האם זה גורם להיווצרות רוח של רצון טוב בקרב פלסטינים? התמיכה בפת”ח הגוסס היא חסרת תכלית.

הטרוריסט הנמלט הכיר בקיומה של ישראל. כעת אולמרט יוכל להתנשק עם חאלד משעל… אזרחי המערב הרציונאליים אינם קוראים בין השורות; הערבים – כן.
משעל כינה את ישראל “העובדה”. לא כל עובדה מקובלת על כולם. גם סדאם היה עובדה; מילת מפתח היא “היה”. משעל ישתף פעולה עם הפת”ח ועם ממשלת ישראל הבוגדנית כדי להפוך את ישראל לעובדה לשעבר.
משעל דרש מישראל לקבל את 6,000,000 צאצאיהם של פליטי 1948. ישראל ע”פ משעל היא ישות ערבית שמכנים אותה ישראל כדי לרצות את המערב.
משעל כנראה צחק על בר-שיחו באומרו שלא קיומה של ישראל היא בעיה אלא אי-קיומה של פלסטין. לשיטתו הרי פלסטין כוללת את כל ישראל, וכל עוד ישראל קיימת – פלסטין לא יכולה להתהוות. משעל צריך את מדינת פלסטין כמדינה בת-קיימא ולא פיסת קרקע גזורה מישראל. פלסטין בת-קיימא כוללת את ירושלים כבירתה המוכרת ע”פ החלטת הליגה הערבית בפז. ישראל אינה יכולה לבטל את ההחלטה הזאת ומותחת ביקורת על אמנת החמאס.
משעל נשאר נאמן לאמנתו ולבוחריו ואינו מוכן לשנות את הסעיף הקורא להשמדתה של ישראל. ממשלת ישראל חובבת הצהרות ריקות דורשת מחמאס לבטל את הסעיף כאילו זה יפריע לחמאס להמשיך להלחם נגד ישראל, וכאילו הכנופיה הזאת באמת מסוגלת להשמידה.
הערבים לא מסוגלים למחוק את ישראל ממפת העולם. ממשלת ישראל היא זו שעוסקת בעניין הזה בהצלחה. לו היה לישראל מנהיג בשיעור קומה של משעל!

החמאס הוא טוב ליהודים. ללא איום חיצוני החברה הישראלית הייתה ממשיכה לזלוג שמאלה, ומתפרקת בדרך. אם הערבים יחדלו להיות עוינים אז גם האוכלוסייה המוסלמית בתוך ישראל תפסיק להוות איום. אם יתאפשר להקים מדינה פלסטינית – ישראל תאבד את יהודה ושומרון.
אם החמאס יחלש עד כדי שיאלץ להכיר בישראל הוא יחדל לייצג את הפלסטינים, והחברה הפלסטינית תהיה מפורדת ומפוררת לסיעות רבות. הדבר ייצור רשות לא יציבה ליד גבולות ישראל. אין לפלסטינים תרבות עבודה ומסורת של השכלה, לכן הם יישארו עניים ומרודים – קרקע פורייה לגידול טרוריסטים צעירים. החמאס מספק תעסוקה לקיצונים פלסטינים. אם החמאס יפסיק להיות אנטי-ישראלי, אותם הקיצונים יתפזרו בין קבוצות רדיקליות רבות ולשב”כ יהיה קשה להתמודד נגדם.
רק טובה אחת יכולה לצמוח מהחמאס המתון, ובמדינת פלסטין השקטה: ממשלת ישראל לא תוכל לתרץ -על ידי האיום הפלסטיני - את הדיקטטורה שהיא משליטה, את הניהול הכושל, את המיסים הגבוהים ואת עצם זכותה להרוס את המדינה היהודית. אחרי שפלסטין תשקוט – ישראל תוכל להתקומם. אך זה לא על הפרק.

האצ”ל הישראלי – ארגון צבאי לאומי – התפרק מנשקו עם קום המדינה. חלק מחבריו התגייסו לצה”ל, חלק אחר חזר לחיים אזרחיים.
החמאס נבדל מה”אירגון” במספר היבטים. למרות הצהרותיו הארגון לא שם לו למטרה כיבוש השטחים אלא תגובה צבאית לפעולות הטרור של ערבים, ולאחר 1948 (עם הקמתו של צה”ל) נראה היה שהצורך התבטל. אחרי הניצחון במלחמת העצמאות הארגון איבד את יכולתו להמשיך במאבק לטובת צה”ל. לעומתו החמאס יכול להמשיך בפעולות השאהידים שלו בישראל. הספונסרים של אצ”ל הפסיקו את המימון שלו אחרי הקמת המדינה אך מדינות ערב ממשיכים לממן את התקפות נגד ישראל על ידי החמאס. מנחם בגין ראה מקום לעצמו בחיים הפוליטיים, ברם, מנהיגי החמאס מודעים לכך ששלטונות ערבים נוטים לחסל את האופוזיציה המיליטנטית ולא לאפשר לה להשתתף בתהליכים הפוליטיים , ולכן החמאס לא יניח את נשקו בקלות. הלוחמים היהודים הצטיינו בשאיפה להשכלה ועמל-כפיים וידעו להשתלב בחברה האזרחית; יא-אפשר להגיד את זה על לוחמי החמאס.
אז מדוע החמאס והג’יהאד המעיטו את התקפותיהם על ישראל? האם אבו-מאזן הצליח להמיר את דתם לדרכי השלום? לא, הפסקת האש היא צעד טקטי בלבד.
אבו-מאזן שכנע את חבריו המיליטנטים לרסן לזמן-מה את פעילותם האלימה כדי לקבל גישה אל המקורות הפיננסים המוקפאים בעולם, שלאחר מכן יחולקו בין כל הפלגים הפלסטיניים. הפסקת האש תאפשר לחמאס להתחזק ולהתחמש דרך מצרים, לשפר את עמדותיו בגבולות. הכיצד תוכל ישראל להגיב על המשך הבניה של המנהרות להברחת האמל”ח? הרי כל עוד החמאס לא תוקף - ישראל לא תפר את ההסכם.
התומכים במהלך לא נותנים את דעתם לפשר המושג “הפסקת האש”. הרי משמעותו – פסק זמן ללקק את הפצעים ולהתכונן לעימות הבאה.

קוראים רבים קובלים עלי שאני דן בכל מיני צדדים בנושא הקמתה של מדינת פלסטין הערבית. הטענה העיקרית של מבקרי גורסת שלפני 40 שנה לא היה זכר לעם פלסטיני-ערבי ולכן גם היום אין לו זכות קיום. ברם הטענה הזאת היא חסרת רגלים.
רוב העמים הערבים הם צעירים. לפני מאה שנים בלבד לא היו קיימות מדינות כמו ירדן, סוריה, לבנון, עיראק וסעודיה. אך כל זאת לא ממעיט בכוחם הפוליטי של המדינות האלה וצבאותיהם לא פחות מסוכנות עכשיו. עמים קמים לעיתים משום מקום. הדוגמה הכי טובה – אמריקנים.
אין לזכויות היסטוריות תפקיד מכריע. יהודים, נוצרים ומוסלמים תובעים את זכויותיהם על ירושלים הקדושה באופן שווה למרות שאף אחד מהם לא ייסד את העיר. המוסלמים גרו בעיר הזאת יותר זמן מיהודים. הנוצרים, בהסתמך על כתבי הקודש דורשים את עיר הקודש לעצמם. אמנם רק ליהודים הייתה כאן מדינה עצמאית – כל השאר היו כובשיה או החזיקו במקומות בודדים בה.
מאמיני כל הדתות חושבים את הארץ לשלהם בזכות. ברם בפוליטיקה אין חשיבות לרחשי ליבם של אף אחד. הדבר המכריע הוא היכולת של צד כלשהו לגרום לאחר לוותר! הספרדים, האנגלו-סאקסים והיהודים אפילו לא ניסו לשכנע את האינדיאנים באמריקה להכיר בזכויות ההיסטוריות או הדתיות של המהגרים על הארץ שנכבשה על ידם.
המאבק בין היהודים לערבים על ארץ-ישראל הראה שכל צד מפרש את הזכויות של השני עליה באופן שונה. יהודים דתיים או כאלה המאמינים באידיאולוגיה הציונית משוכנעים בזכותם הבלעדי על הארץ ושוללים את קיומו של העם הפלסטיני. ברם ללא קשר לשלילה או הכרה שלהם, הערבים הפלסטינים כבר התייצבו כאומה ומקימים את מדינתם.
היהודים יכולים לנשל אותם מאדמתם ולגרש אותם לירדן אך לא יכולים להשלות את עצמם: העם הפלסטיני כבר קיים.

מהות הבעיה היא בכך שהם כמונו. היהודים וויתרו על חיים יחסית בטוחים בפזורה לטובת החיים המלאים בסכנות וקשיים בארץ המובטחת. גם הפלסטינים אינם מתכוונים להחליף את שאיפותיהם הלאומיות בטובות הנאה שמציעה המדינה היהודית. מקומות עבודה בישראל מפרנסים אותם, חיי הרווחה הישראליים מותירים להם פנאי, החינוך הישראלי (היהודים משמשים להם דוגמה) מלמד אותם שלאומיות היא דבר אצילי. והם ממשיכים להלחם.
הם דומים לנו ורוצים את אותה הארץ כמונו. גם הם לא רוצים לחיות ע”פ חוקים זרים ומנהגים לא להם. גם הם למודי רדיפה, פחד וטינה כלפי הרודים בהם. ערכים היקרים לנו יקרים גם להם. הארץ קטנה מדי מכדי להגיע לפשרה עליה. אנחנו רוצים את יהודה שכיום מאוכלסת על ידם והם דורשים את ירושלים הנמצאת בידנו. כל הסכם אינו קביל לשני הצדדים. כל אחד רואה בהסכם את השלב לקראת הקרב המכריע.
הדור הוותיק זוכר את המלחמות ואת רמת החיים המתאימה ל”תקופת הברזל ” והם מכירים בעליונותה של ישראל. הדור החדש מקבל עליונות זו כמובנת מאליה. ודורש שוויון. יש כאלה שגם השוויון אינו מספק אותם – הם מבקשים להשיב לעצמם את כל הארץ. תוצאות כלכליות אפשריות אינן מרתיעות אותם.
השוחד הישראלי לא מועיל. מזה עשרות שנים ישראל מנסה לרכוש את נאמנותם של הערבים על ידי הנחות במיסוי, פרויקטים ציבוריים מרשימים, במתן ביטוח רפואי, מימון החינוך, העלאת רמת החיים והטבות מפליגות אחרות. הישראלים סברו שאפשר לקנות את הנאמנות. לא ולא. הנאמנות נקנית רק על ידי השפעה אידיאולוגית. כל ההטבות הכלכליות רק משכנעות את הערבים שישראל זקוקה להם, מפלה אותם, חייבת להם. הם לא נאמנים אך לעת עתה שומרים על איפוק אך לא שוכחים להביע את מורת רוחם על נפח ההטבות ומתנות חינם, ולדרוש עוד ועוד.
אנו מפרנסים את האויב במקום להפטר ממנו.

תוצאות חיוביות מולידות הרגלים. עד כה הבריונים החמושים קיבלו רק תוצאות מעודדות. הם הציאו את צה”ל מלבנון ומעזה. הם דחקו את צה”ל מרוב איזורי יש”ע. דה-פקטו הם כבר השיגו מדינה והטבות רבות. הם לא נתנו שום דבר בתמורה. למה להם לעצור?
עלויות מלחמת הגרילה הן נמוכות. היא אף מניבה רווחים: היא מביאה תרומות, הסעודים משלמים לשהידים, את ה”קסאמים” מייצרים מפסולת מתכת ומדשנים כימיים. ללוחמים הפלסטינים לא מספיקה מדינה קטנטונת חסרת משמעות. הם שואפים להישאר במרכז תשומת הלב של העולם בכך שיובילו את המאבק המוסלמי נגד המערב. את זאת משיגים על ידי מלחמה ולא בבניית הבית הלאומי בפרברי המזרח-התיכון. הסיכוי עולה על הסיכון. הרי המערב וישראל כבר הסכימו לקיום מדינה פלסטינית, והסבירות שיחזרו בהם היא נמוכה. כדי למנוע את המשבר ההומניטארי העולם לא יטיל עליהם אמברגו ולא יקצץ את הסיוע. התקשורת העולמית משגיחה על מדיניות התוקפנות הישראלית. אז מדוע שיניחו את נשקם?
הפיתוי להמשך הלחימה עוד יותר ברור מצד החיזבאללה. המלחמה היא לחם חוקם. לא קל לשכיר-חרב לחזור לחקלאות, ונפח התרומות תלוי במימדי המלחמה. הצלחות החיזבאללה מעודדות צעירים להתגייס לשורותיו. לוחמים חדשים תפסו מהר את מקומם של הנופלים. החיזבאללה לא צפוי להתמוטט. הוא גם לא צריך להשיג הישגים של ממש – המשך ההתנגדות הוא כבר הישג בפני עצמו. החיזבאללה מרוויח במלחמה ומפסיד מהשלום.
מצבת המטרות רחבה מעוד. לערבים אין סיבה להסתפק ביש”ע. גם הגליל המאוכלסת ברובה על ידי ערבים היא מטרה. ירושלים, השבת הפליטים עד לדור הרביעי – כל אלה הן גם מטרות ראויות. החמושים ימשיכו להלחם על כל דבר על מנת לא לחזור אל חיי השלום שאותם הם כבר שכחו. אנשים מפסיקים להלחם רק במקרה שהמשך המלחמה יגרום להם הפסד.
הערבים יסכימו להשלים רק אם ידעו שהמשך הלחימה יגרום להפסקת היוזמות המדיניות, לביטול ההכרה במדינה פלסטינית, לסיפוח השטחים על ידי ישראל וגירוש האוכלוסייה הערבית לירדן.
לאיראן חשוב להציב את עצמה כמנהיגת כל העולם המוסלמי. המדינה הפלסטינית לא מעניינת אותה. ולכן כדי להסיר את האיום האיראני ישראל צריכה להשפיל את טהרן על ידי פעולה צבאית. מחוות הרצון הטוב לא מביאות לשלום. כוח מרתיע הוא הערובה לשלום.
אל תנהלו משא ומתן, ועל תשחקו משקי דיפלומטיה כי כך ערבים מעוניינים לשחק. על כל פגיעה בכם הנחיתו מכת תגמול חזקה, הודיעו הודעה קצרה לעיתונות וזהו. אל תבקשו דבר מערבים, במיוחד לא את השלום. אל תציבו לעצמכם מטרות בלתי ניתנות להשגה כמו להשמיד את הגרילה בשטח האויב. התייחסו לערבים כאל זבובים – השמידו אותם ללא רחמים בעת הצורך והתעלמו מהם כשזה אפשרי.
זו היא האכזריות שאיתה הם לא יוכלו להתמודד.

המשטרה תפשה נער שהדביק על פגוש של מכונית מדבקה “האלוהים שלכם – בחור משלנו”. מה שלאותו נער היה נראה כמשל עם הומור המשטרה פירשה כפרובוקציה. ומה עם המדבקות על פגושי מכוניות של מיסיונרים: “ישו אוהב אתכם”? אלה ודאי לא פרובוקציה! מותר לפרסם בין היהודים את הדת שרדפה אותם אלפי שנים ולמנוע את זה – אסור! ישראלים מקבלים מהמיסיונרים מכה בלחי ומטים את השניה. האם יש מיסיונרים יהודים בוותיקן? אתם יכולים לתאר לעצמכם יהודים-פנאטים שרודפים את הקתולים ומזמינים אותם להופעת הרוק “עזבו את ישו”?
ישראל מונעת את כניסתם של יהודים גזענים לכנסת. הגזענים האלה קוראים לבצע לינץ’ בערבים? לא. קובעים שערבים הם גזע נחות? לא. הם מכירים את הערבים, מכבדים אותם ביודעם שאלה לא יותרו על שאיפותיהם הלאומיות בעבור הטבות כלכליות והרווחה של מדינת ישראל. “הגזענים” האלה מבינים דבר פשוט: הערבים הם אנשים כמו כולם. היהודים לא רוצים לחיות במדינות ערביות והערבים לא רוצים לחיות במדינה שמכנה את עצמה בגאווה “מדינה יהודית”. הם לא רוצים לעמוד דום לשמע את המנון “התקווה”. הם לא מעוניינים להגן על המדינה בפני אחיהם הערבים. זהו הממסד היהודי חושב שהערבים כה טיפשים שיתכופפו בפני האינטרסים היהודיים, וכה תאוותנים שיזניחו את הכבוד הלאומי שלהם כדי לקבל עבודה הבזויה בעיני היהודים. “הגזענים” הם מנומסים ופרקטים. תיאורטית, הם מנועים מלהיבחר לכנסת. לעומתם – ערבים לאומניים? בבקשה! כמה חברי כנסת ערבים (איזה צירוף מילים!) תומכים באש”ף? כולם. ואל תשלו את עצמכם לגבי הדרוזים. ישראל פשוט משלמת להם. ללא ספק – בכל הנושאים החשובים אש”ף הוא ארגון אנטי-ישראלי. ישראל היא, לפחות באופן מוצהר, מדינה יהודית. זאת אומרת – הערבים בכנסת הם הלאומניים האנטי-ישראלים. זה מקובל על הממסד הישראלי. עד כה הם מצליחים לשכנע אותם לא לדרוש את עמדות המפתח. ההפרדה הגזעית בכנסת היא עובדה דה-פקטו בהכחשה דה-יורה. אך המצב הזה לא ימשך לנצח. כמה יהודים מוכנים לראות ערבי מקשיב לדו”ח הסודי בועדת החוץ והביטחון? כמה כאלה משוגעים יש בינינו שיתירו את זה?
“הגזענים” רוצים לראות את מדינת ישראל כפי שהיא תוכננה, כפי שכל העם רצה – מדינה יהודית. הגזענים הערבים רוצים לראות ישראל עם רוב ערבי. המדינה מרחיקה מהכנסת את הראשונים ומקרבת את האחרונים. באמת – איזה רעיון מגונה: לפעול לשמירתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית!… יהודים עם נפש גלותית…. יהודים המפחדים להעליב… מפחדים לעמוד על הערכים הלאומיים שלהם… לא מודעים לדבר עליו העם היהודי עומד…