שתי מתקפות הטרור האחרונות בירושלים בוצעו בידי ערבים ישראלים. המחבלים לא היו מובטלים, לא היו עניים, ולא נודעו כאנשים בעלי דעות קיצוניות. אולמרט הכריז כי גדר ההפרדה לא תמנע מערבים ישראלים לבצע פיגועים. מספר רבנים בולטים פרסמו פסיקה האוסרת על העסקת ערבים בשל הסכנה הטמונה בכך ליהודים. הפסיקה הובילה לתביעה מידי ערבייה ישראלית כנגד חברת כוח אדם ביפו בשל סירוב החברה לטפל בה. עוד תביעות צפויות להגיע בהמשך.

המצב הנוכחי מזעזע. אני תמיד חש ברע כאשר אני מסרב לעלות על מונית עם נהג ערבי בירושלים, או כאשר אני מתעלם מנוכחותן של הבאסטות בבעלות ערבית בשוק מחנה יהודה. מדובר באנשים קשי יום, רובם אנשים טובים והגונים. הם לא שונאים אותי עד לרגע שאני מביט להם בעיניים והולך למונית אחרת, וברמה האישית אין צידוק להתנהגותי. אף פחות נוח לי לצאת בהפגנתיות מבית קפה רק מכיוון שאין בו מלצרים יהודים. אך אני מרגיש כי אין לי ברירה.

אני רוצה ישראל ללא ערבים. אפילו לו היה מדובר בעם המקסים בעולם, מאוכלס באנשים לא פחות צדיקים מאימא תרזה, עדיין היה עלינו לגרשם. אין זו סוגיה של בחירה חופשית, אלא מצווה עליונה בתורה. על עם ישראל לגרש את יושבי הארץ, שכן זו הארץ שהובטחה ליהודים בידי ה’. שלא כמו העמלק, אשר התקיפו אותנו ללא סיבה, ילידי הארץ לחמו בנו מתוך סיבה מוצדקת. הם לחמו למען הגנה על ביתם, על אדמה אותה הם מחשיבים כשלהם. על כן המצווה היא לא להשמידם, אלא לגרשם. אין כאן סוגיה של צדק, אלא מדובר במצווה אלוהית אשר מתעלה על סוגיות של טוב ורע.

למזלנו, הערבים רחוקים מלהיות צדיקים, כך שהעניין יקל על מצפוננו במטלת הגירוש. בתי ספר ישראלים מלמדים ערבים צעירים אודות הנעלות שבלאומיות – בכוונה לדוגמא היהודית, ואז מתפלאים כאשר הערבים מיישמים זאת על עצמם. הצעירים הערבים רואים מסביבם מציאות של אבטלה וחוסר אפשרות להתקדם. הם רואים יהודים מבוהלים ומשותקים ביחסם אל המגזר. הם רואים את מדינת ישראל מוותרת עוד ועוד לאחיהם הערבים. הם רואים את החולשה וההססנות. כל אלה מלבים שנאה אנטי ישראלית עזה בקרב הערבים הצעירים. בדיוק כמונו, הם מסתדרים היטב עם יהודים ברמה האישית. היהודים קונים אוכל מערבים, וערבים מקיימים יחסי מין עם נערות יהודיות. הכל בסדר ברמה האישית. גם בחברון היה בסדר ברמה האישית לפני הטבח ב1929.

הסוציולוגיה טרם הצליחה להסביר מדוע האספסוף הופך פתאום לקיצוני. המונגולים חיו חיי ברברים למשך כאלף שנים, ופתאום כאילו משום מקום, נתקפו דחף עז לכבוש את חצי העולם המוכר – ואז נעלמו. הפלסטינים היו עוינים במידה סבירה עד פרוץ האינתיפאדה, השתוללו לזמן מה, ואז כאילו לא הייתה, הם חזרו לעיסוקיהם היום יומיים. בחברון היו אחיות יהודיות מטפלות בערבים ללא תשלום. האם ניתן לדמיין קשר הדוק מכך? ב-1929, המטופלים רצחו את האחיות. אני לא מצפה ממוכר ערבי בשוק ליותר מכך.

זה מטעה לדבר על השלכת הערבים מישראל בתור הפתרון לכל בעיותינו. מדובר באמצעי, לא במטרה. מדיניותם של הגרמנים כנגד היהודים הייתה מכוערת בשל כך שהיא הייתה המטרה. רצח בעבור מטרה נעלה הוא דבר אחד, ובין או תאהבו את זה או לא, לרוב עוברים עליו בשתיקה. רצח למטרת רצח זה דבר אחר לחלוטין, ועל כן מתעבים אותו בעולם. כפי שאמרו חז”ל: “שני אנשים קטפו מלפפונים. האחד אשם והשני לא.” פעולות דומות יכולות לנבוע מכוונות מוסריות שונות לחלוטין: המנתח והקניבל שניהם פותחים גופות, אך ברור שלטובת מטרות שונות. השוואת פועלנו לגרמנים הוא מגוחך, חוץ מזה שבדיוק כמו הגרמנים גם אנחנו מצחצחים שיניים.

היהודים לא היוו איום על גרמניה בשום דרך. היהודים אף לא ביקשו לאיים על הזהות הלאומית של הגרמנים. היהודים רצו להתבולל, לאמץ את התרבות הגרמנית, ולהפוך לגרמנים גאים בעצמם. עם זאת, אם הגרמנים רצו בחברה הומוגנית משלהם, די היה בכך שהיו מגרשים את היהודים – לשוויץ או פלסטינה. לא הייתי מתנגד לכך,שכן לדעתי היהודים זקוקים לבידוד על מנת לשגשג באמת. כל רבני הדורות חשבו כך.

מעבר לכך, שהגודל כן קובע. זה דבר אחד שהיהודים רוצים פיסת אדמה מזערית, ואחר לגמרי כאשר הגרמנים ביקשו את כל אירופה לעצמם.

כשאדם רוצה סטייק, הוא לא באמת רוצה להרוג פרה שלמה לשם כך. כשמתקשרים למשטרה שיתפסו פורץ, אנחנו לא חפצים בהכרח בהרס חייו – אלא רק להבטיח את המשך קיומם התקין של חיינו. כשאדם משקיע את כספו בפתיחת עסק על פני תרומה למשפחות באפריקה, הוא לא בהכרח רשע, אלא פשוט אינו מביע עניין יוצא דופן בזולת. כך שבמקרה שלנו, באמת שלא אכפת לנו מהערבים המגורשים, אנו פשוט דואגים לביתנו. שמדינות ערב אשר הפקיעו את רכושם של 800 אלף פליטים יהודיים יטפלו באחיהם המוסלמים.

אני לא חפץ ברעתם של הערבים – אני חפץ בטובם של היהודים. אם זה בא על חשבונם של הערבים, או כל אחד אחר – שיהיה. אך אין לי כוונה לפגוע בערבים. אם הם יסכימו לפיצויים ויעזבו מרצונם – מצוין. אך אם יהיה צורך בכוח, אז כוח יופעל.

האלימות בקרב ערביי ישראל אינו מה שמאיים על המדינה היהודית. איום כזה אומנם קיים אך הוא אינו העיקר. הערבים מחוץ לגבולה של ישראל מאיימים על בטחונה, ואני עודני מאמין ששביתת הנשק של היהודים עם העולם הנוצרי לא תשרוד לאורך זמן. אנו לא נהיה אלה שיפרו אותה, אך היא אכן תופר.

הערבים שוחרי השלום בישראל מהווים סיכון בדיוק כמו הערבים המתפרעים. למעשה, הערבים המתפרעים מהווים פחות בעיה, שכן עצם ההתפרעות מצריכה מהיהודים לטפל בהם. ערבים שוחרי שלום מערערים את מטרתה של ישראל: מדינה יהודית. מדינה בה היהודים חיים בשלום זה לצד זה. מעיין שמורה. אם תרצו – מטרתה של ישראל היא להיות סוג של שמורה אינדיאנית – כבדו את שטחינו, ואת רצוננו לחיות ללא נוכחות זרים. ליהודים יש זכות לקאנטרי קלאב סגור משל עצמם. מדינה בגודל של קאנטרי קלאב טיפוסי בטקסס.

אנו רוצים לחיות בקהילה סגורה של יהודים. בפעם הראשונה מזה 1900 שנה יש לנו את היכולת לעשות זאת. מי שחי בקהילה מערבית הומוגנית אינו מבין את האושר הנגרם מקהילה המורכבת רק מיהודים. אמונתנו מבדילה אותנו כל כך משאר העמים, שאנו רק חפצים בחלקת אדמה מיקרוסקופית משלנו בה נוכל לקיים את אמונותינו. ולבד אומר - בלי זרים. אך הערבים אינם נתפסים כזרים בעבור רבים בישראל, ואותם האנשים משום מה רואים באחיהם היהודים בתור הזרים האמיתיים. כמה מסכנים אותם היהודים הקוסמופוליטיים – הם מאמצים את הערבים שדוחים אותם, ודוחים את היהודים המבקשים לאמצם.

הנשיא האידיאליסטי ווילסון פיקח על חילופי האוכלוסיות ביוון ותורכיה. הנשיא האידיאליסטי רוזוולט התיר את גירושם של 12 מליון גרמנים מפולין וצ’כוסלובקיה. האם באמת יהיה זה כה קשה למצוא נשיא אמריקני שיעלים עין מגירושם של ערביי ישראל, יהודה ושומרון?

ואם לא? אז נרעה כבשים למשך עשור עד שיפוגו הסנקציות הבינלאומיות.

הדיקטאטור הלובי בעל חזות השימפנזה הציע חלופה לתוכנית השלום הסעודית: מדינה יהודית פלסטינית משותפת. עצם בואה של ההכרזה מפיו של קדאפי הסבירה את חוסר הרצינות לה ייחסו בעולם להכרזה. הפעם עם זאת, מדובר בהצעה המקובלת לחלוטין על ישראל. חובה עלינו לספח את יהודה ושומרון.

מה הפלסטינים יאמרו? למי אכפת? רובים ישמחו, לפחות לעת עתה, שכן ישראל מציע לאותם תומכי הטרור העניים הזדמנות לעבוד ולגנוב על חשבונה. חלקם ילחמו, אך הם נלחמים גם כיום, וימשיכו להילחם גם לאחר שתוקם המדינה הפלסטינית. הסיפוח יקל על ישראל בהתמודדותה מול הטרור, בכך שתפחת הבעיה מצבאית למשטרתית.

מדינות ערב יאלצו להביע שמחה על שנפטרה רשמית הבעיה הפלסטינית, אך מבית תישלל מהם הדרך המוכרת להסתת תשומת ליבם של ההמונים מהשחיטות השלטונית. למעשה, מדינות ערב לא רוצות במדינה פלסטינית, שכן זו תהפוך גם למקלט בעבור הטרוריסטים שלהן מבית.

ישראל חייבת להיזהר שלא לספח את עזה, המלאה במיליוני ערבים המצויים במשבר הומאניטארי. יש לעודד את קיומה של ממשלת החמאס, ולגרש לשטחה את הקיצונים מהגדה. כמו מעין גן חיות.

האם העולם יקבל את סיפוחה של הגדה? הוא מקבל את סיפוחו של הגולן. סיפוח שטחו של אויב תוקפן הינו אקט חוקי עם תקדימים רבים בהיסטוריה המודרנית: איי קוריל, קרליה, חילופי הגבולות בין צ’כיה לפולין, סיפוחה של כשליש ממקסיקו בידי ארה”ב כמענה להתקפות גרילה. סיפוח הינו אמצעי משפטי יעיל להענשת התוקפן, והפלסטינים מנהלים התקפות כנגד ישראל מזה עשורים.

בשל טיעונים גזעניים, דוחה השמאל בישראל את סיפוחם של יהודה ושומרון שכן פעולה זו תוביל לשינוי דמוגרפי בישראל. האמת היא שהשינוי לא יהיה כה גדול. אוכלוסיית הערבים בגדה מונה בין מיליון וחצי לשני מיליון איש. אפילו בנוסף למיליון וחצי ערבים בתוך ישראל, עדיין יהיה מספרם קטן משל היהודים.

יהיה קל מאוד להיפטר מהערבים באמצעים חוקיים לחלוטין, ובלי צורך להשתמש בכוח מוגזם. כיום הפלסטינים נהנים מהתפרעויות יום יומיות בהן הם סוקלים את המשטרה במטר אבנים ובקבוקי תבערה. זוהי הזדמנות. חקקו חוק שאוסר השתתפות בהפגנות, כאשר העונש הוא מאסר של 25 שנה, או גלות. בכל הפגנו, עצרו כמה אלפי ערבים ודונו אותם ל25 שנה בכלא, אך תנו להם את המוצא של ויתור על אזרחותם הישראלית, וירידה מהארץ. הרוב יעזבו.

על מנת לדרבן עוד ועוד התפרעויות, הקלו את הבירוקרטיה הנדרשת לביצוע אטימה או הרס של בית שנבנה שלא כחוק. הערבים בנו מאות אלפי יחידות דיור באופן בלתי חוקי. על מנת שגירושם יגובה באמצעים משפטיים, אין זה חשוב שישראל סירבה פעם אחר פעם להגדיל את שטחם של הכפרים הערבים בטאבו - ובכך אילצה אותם לבנות שלא כחוק. כיום, על מנת להרוס בית, על הממשלה להגיש עתירה לבית משפט ולחכות כארבע שנים עד למתן גזר הדין. במקרים רבים, מתנערים בתי המשפט מאחריות וממציאים כל תירוץ על מנת שלא להנפיק צווי פינוי. על ההליך להפוך לאדמיניסטרטיבי במקום משפטי. כל עוד אזרח אינו מסוגל להגיש את הניירת הדרושה שמוכיחה שביתו נבנה כחוק, הוא אינו בעליו, ועל הבית להיחשב בתור שטח נטוש. על הממשלה לקבל את הסמכות להרוס כל בית “נטוש” ולעשות כך ללא דיחוי. כאשר דחפורים ישראלים יותירו מאות אלפי ערבים מחוסרי קורת גג, אלה או שיבינו את המסר ויהגרו החוצה, או שיתפרעו, יישפטו – ויעזבו בכדי להימנע ממאסר של 25 שנים.

ישראל יכולה לאכול את העוגה ולשמור אותה שלמה: מדינה הכוללת את הגדה, ובה מספר פעוט של ערבים.

אין צבוע מהשמאל. הצהרותיו הפשטניות והפרטיזניות נכשלות יום ביומו אל מול מבחן המציאות. הקומוניסטים הרוסים קראו לסולידאריות בקרב פועלי העולם ואז הפכו עצמם למדכאים הגדולים ביותר. סוציאליסטים אירופאים חוברים יחדיו באיגודי עובדים וצועקים לזכויותיהם על מנת למנוע העסקת עובדים זרים ממדינות עניות. סוציאליסטים דמוקרטים אמריקאים קוראים למדיניות רווחה כללית, אך בפועל מספקים אותה לקבוצות אינטרס בלבד. הליברלים בתחילה תמכו בהתערבות אמריקנית בווייטנאם אך חזרו בהם ברגע שהמלחמה החלה לגבות קורבנות.

השמאל בישראל צבוע בצורה בלתי רגילה. לדבר על שוויון ערבי במדינה יהודית איננו אלא שטות גמורה.
בן-גוריון כיתר וסגר אזורים שלמים בישראל בהם התגוררו ערבים - ואז דיבר על שוויון. עם זאת, האשליה אשר נוצרה ותוחזקה בידי השמאל איננה עומדת עוד במבחן המציאות. יותר ויותר ערבים מתחילים לדרוש את הזכויות שכביכול הובטחו להם בידי השמאל, ודור שלישי של יהודים שטופי מוח בשטויות של הוריהם מפרשים בשגגה את צביעותם של ההורים כדברי אמת. בהחלטה הרת גורל שנתקבלה לאחרונה בבית המשפט העליון, נפתחו כל קרקעותיה של מדינת ישראל בפני כספם של ערביי ישראל. אפילו אדמות קק”ל, אשר עד בואם של פועלים יהודים וכספי תרומות יהודיים היו לא יותר מביצות וגבעות חול, וכעת עומדים כיערות – מונחים פתוחים למכרז בפני כל המרבה במחיר. בעלותו של העם היהודי על ארץ הקודש היא ללא ספק הסימן המובהק ביותר שלו לריבונותו הלאומית. אם בית המשפט נסוג מעיקרון זה, אין ספק שהמהלך יקל את הנסיגה מסמלים יהודיים ריקים מתוכן, כמו הדגל וההמנון.

דגל ישראלי עם מגן דוד בוודאי שאינו מייצג את התיימרותה של ישראל להיות מדינה דמוקרטית חסרת אבחנה בין דת, גזע ומין. כאשר שליש מהדור הצעיר בישראל ערבי, אין זה תובעני מדי לדרוש שדגל המדינה ייצג את ערכיה ההגמונים – המוסלמיים של ישראל. ישראל איננה יכולה לטעון לבעלות היסטורית על דגלה כפי שמדינות אירופאיות מגנות על נוכחות הצלב בדגלן. הדגל הישראלי הינו המצאה מודרנית, ומעולם לא היה סמל של הדת היהודית, הארץ או המדינה. מגן הדוד נפוץ מאוד בקתדראלות נוצריות מתקופת הרנסנס, אך הוא לא הופיע בבתי כנסת עד המאה ה-19.

ההמנון הלאומי של ישראל, המשבח את נפשו של היהודי אך לא של הגוי, צורם באוזניהם של תושביה הלא יהודיים של ישראל. מדובר בסמל אשר אינו עומד עין בעין עם ערכים דמוקרטיים, וכל טענה בעדו גם היא בהכרח משוללת דמוקרטיה. שום מדינה מתורבתת אינה מהללת את מאמיניה של דת אחת על פני מאמיני דת אחרת בהמנון הלאומי.

אין לי ספק שזהותה היהודית של ישראל מוצדקת. הבעיה היא שלא ניתן מבחינה משפטית ופוליטית ליישם מדינה יהודית במערכת משפטית דמוקרטית אשר עיוורת להבדלי דת, גזע ומין. בעלות ערבית על אדמה יהודית הייתה יוצרת שערורייה אדירה לפני אפילו עשרים שנה. אך ברגע שבית המשפט הסיר את בעלות הקרקעות בארץ מידי יהודים בלבד, הוא סלל את הדרך להרס יתר סמליה הלאומיים של ישראל. אין ספק שעצם אזכורה של ישראל בתור מדינה “יהודית” מהווה עלבון לערבים. מדינה יכולה להיות או יהודית או עיוורת מבחינה אתנית וגזעית. האם היהודי תושב ארה”ב יקבל באהדה הכרזה רשמית הקוראת שארה”ב הינה מדינה “נוצרית לבנה”?

החילוניות בישראל היא זו שיצרה את התופעה בה המדינה מחזיקה בטריטוריה פלסטינית כבושה למשך עשורים. אין לשום מדינה רשות לכבוש שטח של אדם אחר. בריטניה ניסתה להיאחז בדיוק באותה האדמה באמתלה מנדטורית, אך לבסוף סולקה. הבעיה הייתה נפתרת מזמן לו רק היו קוראים לשטחים הכבושים בשמם המקורי “יהודה ושומרון” – לב ליבה של המדינה היהודית ההיסטורית בארץ ישראל. השמאלנים עם זאת, אינם מסוגלים לעשות זאת: הם מעדיפים מדינה חילונית אשר מותקפת יום ביומו בביקורת כלל-עולמית בשל כיבושה הבלתי חוקי של אדמות פלסטיניות, על פני מדינה יהודית הטוענת לזכות חוקית לאדמותיה.

אפילו שמה של המדינה – ישראל, איננו דמוקרטי או ליברלי. מדינת ישראל הנוכחית יושבת על שטחיה הכבושים של פלשת ההיסטורית ושל כנען, אך בשום אופן לא על שטחי “ישראל”. היהודים מתקופת המקרא התרכזו היכן שמרוכזים כיום ערביי הגליל, לא בחופי תל אביב.

ישראל תהיה חייבת לבטל את חוק השבות, אשר מקנה זכות עלייה ארצה ליהודים בלבד – אפילו לא לקרובי משפחתם של ערביי ישראל. השמאל בישראל היה רוצה מאוד לבטל את צביונה היהודי של ישראל וליצור מדינה “ישראלית”. כבר היום יש קולות הקוראים לסיום רשמי של ההגירה היהודית לישראל. בהסתמך על העובדה שלא נראים עוד גלי הגירה גדולים באופק מעבר לטפטוף של איחוד משפחות יהודיות, אין זה בנמנע שישראל תיסוג מחוק השבות.

הצעד שבין ביטול חוק השבות לסיומה הכולל של “הגזענות” היהודית הינו קטן מאוד. הגדרתה החוקית הנוכחית של מדינת ישראל למונח “גזענות” אינה חלה על גזענות על רקע דתי, ובכלל מהווה גיחוך. מעבר לכך, ההגדרה פתוחה לדיון משפטי – ואין ספק שלא חסרים שופטים שמאלנים קיצוניים בבית המשפט העליון אשר רק מחכים להזדמנות לקרוע את מה שנותר מהיהדות לגזרים. תפילותינו באמת שאינן סובלניות כלפי האחר, לדוגמא - המוסלמים. אין זה מופרך שיבוא היום בו יתחיל משרד החינוך לצנזר את תכני לימודי התורה בין כותלי בית הספר. האזכורים העוינים לעשו וישמאעל – מהם מתעלמים בתי הספר כבר היום. סוגיות הלכתיות עומדות כבר כיום בפני דיונים בבית המשפט העליון כמו האיסור להעסיק ערבים, וסוגיית הויתור על ירושלים למוסלמים.

ישראל רוצה בהעדפה מתקנת לערבים. כבר היום מתקיימת ההעדפה במידה רבה: על אף שהערבים לא משרתים בצבא, הם זוכים להטבות הביטוח הלאומי, חינוך כמעט חינם באוניברסיטאות, פטור חצי מוצהר ממיסים ועין מעלימה בכל הקשור לבנייה בלתי חוקית ללא כל צורך בהיתרים או חשש מקנסות וחובות מקרקעין. הממסד היהודי החילוני תמיד שמח לדכא את היהודים הדתיים, ועושה זאת בזכות האצלת הטבות לערבים: המוסלמים שולטים בזכות הממסד בהר הבית, אשר אוסר על יהודים לעלות לשם.

נכשלנו במצוותנו לגרש את יושבי הארץ, ובדיוק כפי שה’ הבטיח זה חוזר להתנקם בנו.

שליטי ישראל הם חבורה של גזענים. הסיבה היחידה שהם מסכימים להקמתה של מדינה פלסטינית נובעת מאי רצונם להכיר במיליוני הערבים החיים בשטחים הכבושים בתור אזרחים בעלי זכות הצבעה. הבעיה הדמוגרפית הערבית איננה דבר שניתן לברוח ממנו, למרות שלמען האמת, היא אינה יותר מספין פוליטי.

האמת היא שכבר היום ישראל איננה עוד מדינה יהודית. הערבים בימינו מהווים 34% מצעירי המדינה. 19% אחוזים אחרים מהתושבים הם למעשה גויים סלאבים ללא כל קשר ליהדות. שאר אוכלוסיות הגויים בארץ מהווה כ6% מהעם. לכשתוקם המדינה הפלסטינית, אפשר להיות בטוחים שמיליוני ערביי ישראל לא יהגרו מרצונם אליה. הבעיה היא, שלא קיימת בישראל ממשלה עם הנכונות לשלול לערביי ישראל את אזרחותם ולגרשם כשתוקם המדינה הפלסטינית. כתוצאה מכך, גם לאחר הקמת המדינה הפלסטינית, יהודים עדיין ימשיכו להוות רק כשליש מהאוכלוסייה הצעירה. איחוד משפחות המוני בקרב ערביי ישראל יוריד אף יותר את אחוז היהודים. אני לא יכול להדגיש זאת יותר: היהודים כבר היום מהווים מיעוט בישראל.

ישראל איננה מדינה יהודית. אפילו אם הממשלה תרחיק לכת עד למחיקת רישומי הלידה של האוכלוסייה הסלאבית בישראל על מנת ליצור מראית עין של רוב יהודי, עדיין לא תהיה ישראל מדינה יהודית. מדינה אשר אינה מעגנת בחוק אפילו ערכים בסיסיים הנדרשים בדת היהודית כמו שמירת שבת, איננה מדינה יהודית. מדינה שמוותרת למוסלמים על האתר הקדוש ביותר לדתה, הר הבית, איננה רואיה להיקרא יהודית.

לאחר תום מלחמת העולם השנייה, הכריזו בעלות הברית בועידת פוסטדם על “חילופי אוכלוסין מוסדרים” של פולנים וצ’כוסלובקים ממוצא גרמני חזרה לגרמניה. 12 מליון איש גורשו מבתיהם בחסות בעלות הברית. הסכם לוזאן הסדיר את חילופי האוכלוסיות בין טורקיה ויוון. העולם לא הביע עניין כאשר מדינות ערב גירשו את תושביהם היהודים ב-1948. העולם גם הביע שתיקה כהסכמה כאשר ישראל גירשה את הפלסטינים החוצה משטחה ב-48 ו-67, וכיום נוטה לתמוך בה בסירובה לאפשר להם לשוב. באופן דומה, העולם יקבל בהסכמה את גירושם של הערבים מישראל והגדה. הדבר היחידי עליו לא יעבור העולם בשתיקה, הן קריאות רחמים על מרקע הטלוויזיה. על כן, תהיה אשר תהיה פעולתה של ישראל כנגד הערבים, היא חייבת להתבצע במהירות ובנחישות. בלי מחנות פליטים.

הבעיה הערבית איננה באמת כה גדולה כמו שמציגים אותה. מדינת ישראל היא זו שמונעת מערביי הגדה להגר החוצה. יש לסייע לפלסטינים, להכשיר אותם ולתת להם מקצוע. לאחר מכן הם כבר יעזבו מרצונם. פלסטינים צעירים שקיבלו הכשרה כרופאים ומהנדסים יהגרו החוצה למדינות ערב בחיפוש אחר איכות חיים. פעולה פשוטה כגון חלוקת אמצעי מניעה תפחית את שיעור הילודה הגבוהה בקרב הערבים. הטלת איסור על העסקת ערבים בישראל יכריח ערבים צעירים להגר למדינות זרות בחיפוש אחר פרנסה. משפחותיהם יבואו אחריהם במהרה. יתרון נוסף בפעולה שכזו תהיה הפחתה משמעותית בהיקף שוק העבודה השחור. במקרה של איסור העסקה, ערביי ישראל ימצאו את עצמם חסרי יכולת התמודדות מול עלות המחייה והמיסים בישראל, ויאלצו להגר החוצה. הכלכלה הפלסטינית כיום תלויה לחלוטין בצינור אספקה מישראל. ללא אספקה של דלק, חשמל, מוצרי בניין, חומרי יסוד וסחורה הכלכלה הפלסטינית תתמוטט.

מספר הרשמי של הערבים ביהודה, שומרון ועזה גם הוא מוגזם ומנופח. נתוני תמותה וילודה אינם קיימים למעשה בקרב הפלסטינים. פלסטינים רבים מקבלים סיוע כספי מהאו”ם המיועד לקרובי משפחה שנפטרו מזמן. מאותה הסיבה, הפלסטינים מדווחים על שיעור תמותת תינוקות נמוך בהרבה מהממוצע בעולם השלישי. כבר תועדו מקרים רבים של דיווחים על לידות שלא התרחשו. נשים פלסטיניות נתפסו לאחר שלוו תינוקות מחברותיהן ודיווחו עליהם כילדיהן על מנת לקבל כספי סיוע בינלאומיים. ערבים רבים נספרים פעמיים – הן כתושבי ישראל, והן כתושבי הגדה. לפעמים הם נספרים שלוש פעמים במקרה ויש להם משפחה בעזה. ערבים שהיגרו מעיר אחת בגדה לאחרת גם הם נספרים פעמיים. הגירה בלתי חוקית של ערבים מהגדה למדינות ערב גם היא אינה נכללת בנתונים הרשמיים. אומדן מציאותי של אוכלוסיית השטחים עומד על בין 1.5 מליון ל2.5 מליון איש. כ- 60% משטחי יהודה ושומרון עומדים למעשה ריקים מאדם. במידה וישראל תאלץ סוף סוף את הערבים להתנהג כאזרחים שווים, כלומר תגייס אותם לצבא, תגבה מהם מיסים, ותשים סוף לבנייה הבלתי חוקית בישובים ערבים, היא תהפוך את עצמה למאוד לא אטרקטיבית לערבים. מעבר לכך, המדינה יכולה לפתוח בתוכנית של קניית בתיהם של הערבים במחירים נדיבים, מה שיעודד אותם להגר למדינות זולות יותר. אם ישראל תאלץ את הערבים להגר החוצה משטחה בדרך של גזירות כלכליות ומתן פיצויים, האחוז שיוותר ויגורש בכוח לא יהיה גדול.

מדינת ישראל תמיד תהיה נתונה תחת איום קיומי, ללא קשר למדיניותה כלפי הפלסטינים. מדינה יהודית בים מוסלמי לעולם לא תהיה בטוחה לחלוטין, במיוחד עקב האיסור המוסלמי על נוכחותם של ישויות זרות בלב אומת האסלאם. הפלסטינים תמיד ישמשו גייס חמישי בכל עימות אזורי. מדובר באנשים שפויים שרוצים את אדמתם חזרה ויעשו הכל על מנת להשיגה. לסיכום, אין ליהודים סיבה טובה לא לגרש את הפלסטינים.

כמה ערבים יש היום בישראל? הפרסומים האחרונים מבית הלשכה הארצית לסטטיסטיקה מעודכנים נכון לשנת 2003. הפרסומים מראים כי 15.6% מהאוכלוסייה הערבית נמנית בין הגילאים 0-4 בעוד שבאוכלוסיה היהודית אותו הנתון עומד על 9.1%.

בשנת 2007, אוכלוסיית ישראל היהודית מנתה 5,470,000 איש והערבית – 1,449,000. בהסתמך על מספר היהודים שגילם צעיר מחמש שנים, ניתן לחשב ש – 5,470,000*9.1%=498,000. אותה משוואה עם הערבים – 1,449,000*15.6%=226,000. על כן, תוך 18 שנה, מספר הערבים בעלי זכות הצבעה יעמוד על 226,000/498,000 = 45% ממספר היהודים.

בישראל קיימת גם אוכלוסיית מיעוטים שונים אשר מונה כ- 4.4%, או בערך 7,241,000*4.4%*9.1%=29,000 אשר צעירים מגיל חמש. נתון זה מעיד כי היהודים מונים 498,000/(498,000+226,000+29,000)=66% מכלל האוכלוסייה הצעירה בישראל. לפי חישוב זה, היהודים כבר איבדו את הרוב המוחץ הדרוש להעברת חוקים מהותיים.

האמת היא שאחוז היהודים למעשה נמוך בהרבה ממה שמוצג בנתונים היבשים. יותר מ-300,000 ישראלים הרשומים כיהודים אינם למעשה יהודים על פי דרישות הדת. בנוסף לכך, מספר לא ידוע של ישראלים שלפי הערכות נע בין 120 ל-200 אלף איש, מתייחס “ליהודים” חילונים שקרבתם לדת מסתכמת בסבתא ששמרה מצוות. קרוב ל 900 אלף ישראלים חיים בחו”ל, אך מרביתם עדיין רשום במפקד האוכלוסין הלאומי שכן הם עוד מבקרים בארץ לעיתים. על כן ניתן להסיק שמספר היהודים האמיתי בישראל מונה 5,470,000-300,000-120,000-900,000= 4,150,000. נתון זה מוריד את מספר היהודים מתחת לגיל חמש ל-4,150,000*9.1%=378,000. אחוז הערבים באותם הגילאים עומד על 226,000/378,000=60% ממספר היהודים. על כן, היהודים מהווים באופן מציאותי 378,000/(378,000+226,000+29,000)= 60% מהדור הצעיר בישראל.

המגמה החדשה של ירידה מהארץ בקרב היהודים רק מגבירה את הבעיה הדמוגרפית. מספר היהודים כולל בתוכו הרבה אנשים שיהדותם מוטלת בספק כגון יהודים חילונים שאבותיהם היו דתיים, 120,000 כושים נוצריים, ואלו שגוירו שלא כדין.

אחוז הערבים בארץ עומד על 226,000/(378,000+226,000+29,000)=36% מהישראלים. הערבים יכולים לסמוך על שאר ה”לא יהודים”, שכאמור מהווים 4.4% מהאוכלוסייה לתמוך בהם בסוגיות חקיקתיות שונות. הערבים נתמכים גם ע”י השמאל הקיצוני אשר מהווה 5-8% מהמנדטים בכנסת. במקרים מסוימים, מסוגלים אף החרדים הקיצוניים האנטי-ציוניים להצטרף לערבים. מדובר בכ- 200,000 מצביעים, או 3%. לכל הפחות, אותם היהודים לרוב נמנעים מהצבעה, כך שראוי להוריד את אותם שלושה האחוזים מהמאגר האלקטוראלי היהודי. הנתונים הללו מבטיחים לערבים רוב בכנסת תוך 18 שנה.

יתרה על כך, הספקטרום הפוליטי הערבי הינו מאוחד בסוגיה אחת מרכזית – התנגדות להגדרתה היהודית של ישראל. סוגיה זו לא תשתנה. הערבים באופן טבעי יעדיפו מדינה מוסלמית או לכל הפחות מדינת כל אזרחיה על פני מדינה יהודית. על רקע הפילוג הכה רחב בקרב המפלגות היהודיות, נראה וודאי כי הערבים יזכו לכוח משמעותי בכנסת הרבה לפני שהם ובעלי בריתם יהוו רוב אמיתי בעם.

רובו הגדול של הדור הצעיר בישראל מרוכז בקרב הזרם החרדי והחרדי קיצוני. אחוז הילודה בקרב החילונים בקושי מסוגל להשתוות לחרדים. קצב הילודה בקרב דתיים שומרי מסורת, אשר לרוב מוגדרים בתור “דתיים לאומיים”, הולך ופוחת עם השנים בעוד שיותר ויותר מהמגזר נטמעים בתוך התרבות החילונית. החרדים הקיצוניים שומרים על אחוז ילודה גבוה בשל התבדלותם העיקשת מהחברה החילונית, אך בדיוק מאותה הסיבה הם בוחרים להיות מגזר לא יצרני. המגזר ברובו אינו לוקח חלק בשוק העבודה, אינו משרת בצבא, ובז לעצם קיומה של המדינה היהודית. על כן יוצא שבנושאים הקריטיים, יהודים רבים הינם עוינים לא פחות כלפי ישראל מאחיהם הערבים.

ריכוז הילודה הגבוהה בקרב חרדים קיצוניים מערער את מדיניות הרווחה של מדינת ישראל. לאחר קיצוץ הקצבאות למשפחות מרובות ילדים בשנת 2001, נקלעו משפחות חרדיות רבות לקשיים כלכליים קשים וירדו מתחת לקו העוני. הממשלה פעלה לקיצוץ הקצבאות באופן רטרואקטיבי, על אף שהקיצוץ השפיע על ילדים שנולדו בתכנון ילודה אל תוך מסגרת הקצבאות הישנה, וכעת הוריהם מצאו עצמם ללא יכולת לכלכלם. הציבור החרדי הבלתי ממושמע מהווה איום על הממשל בישראל בשל הלהט הדתי שלו, ועל כן הממשל פועל על מנת לרסן ולכתוש אותו. כתגובה לקיצוץ הקצבאות, אחוז הילודה בקרב החרדים צנח משמעותית. על אף שהנתונים האמיתיים נותרו עדיין בגדר סוד – מה שלעצמו משמש הוכחה לכוונותיה הזדוניות של הממשלה – מסמכי עדויות שפורסמו לאחרונה, כמו המסמך המסכם את הירידה החדה באחוזי הילודה בישוב ביתר עילית, מצביע על צניחה מ8.9 אחוז ל-7.7. שכלול הנתונים מצביע על ירידה של 10-13% בפוריות המגזר החרדי בשנים האחרונות. חושב לציין שהקצבאות לפני הקיצוץ כלל לא היו גבוהות, כ160$ לילד חודש בחודשו עד לגיל 17 עבור משפחה עם למעלה מעשרה ילדים. מדובר בהוצאה ממשלתית של 31,000$ לילד, מחיר מציאה בהשוואה להוצאות המדינה פר ילד במערכת החינוך החילונית. קיצוץ הקצבאות פגע באופן בלתי פרופורציונאלי במגזר החרדי, והוריד משמעותית את אחוז הילודה בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל.

בשנת 1948 עמד מספר הערבים בישראל על 150,000. בשישים השנים שחלפו הם התרבו פי מאה.

הפעם הקודמת שאחוז היהודים בישראל עמד על 60% בלבד היה בשנת 1947, אז ידעו שהפיתרון היחידי הוא מלחמה וגירוש כל הערבים.

ליהודים רבים ולי בכללם יש חוויה חיובית עם ערבים ולחלקנו אפילו יש חברים ערבים. נראה שהדבר מרמז על כך שערבים הם לרוב טובים וניתן לקיים יחסי שלום עימם. אך היזכרו באופן בו האנטישמים פיזרו מעליהם את ענן הביקורת כשחזרו על המנטרה “יש לי חבר יהודי”. ברמת המיקרו, נהג מונית או מוכר לחם ערבי הינו אדם הגון וכזה שעמל בכדי לספק את פרנסתו. הוא רוצה להרוויח כסף והוא נחמד כלפי הלקוחות היהודים שלו. הנטייה המידית שלו היא לשרת את היהודים ולא להרוג אותם. מערכות מורכבות לא שוות לסכום חלקיהן ואומות מתנהגות באופן שונה מהיחידים המרכיבים אותם. אידיאולוגיה היא החומר המגבש את האומה, והם דואגים יותר לאידיאולוגיה שלהם מאשר לחייהם היום-יומיים. הקהילה הערבית הפלסטינית לא מעוניינת למכור יותר פיתות ליהודים, אלא מממשת את השאיפות הפלסטיניות על ידי חתירה להשמדת המדינה הציונית. ז’בוטינסקי קיבל את מציאותם של ערבים במדינה היהודית, והניח שהם ילכו אחר האינטרסים של היחיד. מאז, הערבים הפלסטינים פיתחו עמוד שידרה לאומי, וישראל נכשלה בתהליך השמדתו. ישראל איבדה את הסיכוי הזמני לדו-קיום עם הערבים האינדיבידואליים, ועליה להילחם באומה הערבית.

השמאלנים הפכו את הגזענות ל”מילת ה-ג’”, אך האם היא צריכה להיחשב למילה שאין לאומרה? בחורה שרוצה להינשא לבעל יהודי – האם היא גזענית במובן משמעותי כלשהו? מה בנוגע לבחורה שלא רוצה להתחתן עם ערבי, ולא משנה כמה נחמד או מחונך הוא? אך אף עיתון עיקרי לא יפרסם מודעה שבה יהיה כתוב “מחפשת בעל. לא מתאים לערבים”. באופן דומה, אם אדם נמצא ראוי לתת צדקה עבור מטרות יהודיות, מדוע אין הוא יכול לסרב לתת צדקה למטרות ערביות? אם אדם יכול באופן לגיטימי שלא לאהוב ערבים ולהימנע מלהזמין את שכניו הערביים אל תוך ביתו, מה מונע מבעל מסעדה לסרב לתת לערבי להיכנס? אם אבחנה גזעית (או אתנית או דתית) היא מקובלת במגזר הפרטי, מה הופך את הדבר לבלתי מקובל כאשר הוא מוגדר כמדיניות המדינה? ממשלות אמורות לייצג את סך כל האינטרסים הפרטיים.
קיים מקרה הקצה של מונופול. אם גזענות מותרת רק במגזר הפרטי, מספר מסעדות לא יתירו כניסה של ערבים, בעוד אחרות תקבלנה אותם. ערבי בישראל תמיד יוכל למצוא מסעדה לאכול בה. חרם ממשלתי על ערבים במסעדות יהיה מוחלט באופן בלתי מקובל, והוא יאסור גם על אותם בעלי מסעדות המבקשים והמברכים לקוחות ערביים, ובכך יסיר באופן לא הגיוני את הערבים מספרת ההשפעה שיש להם על פעילויות המגדירות סגנון חיים. מדיניות שכזו תהיה טעות בחברות נורמאליות, אך בישראל היא מקבלת נופך של תגמול ותיקון טעויות אחרות: למעשה, יהודים לא יכולים להיכנס לשכונות ערביות או לקנות שטחים באזורים תחת שליטה ערבית. אין כל פסול בהרחקת ערבים מהחברה היהודית, כתגמול. גירוש הערבים מישראל לא יביא למצוקה אדירה עבורם, על אף שהוא יפסיק את תזרים ההטבות עליהן משלמים היהודים. הערבים הישראלים צריכים לעבור רק 40 ק”מ – פחות מהמרחק אותו עברו האמריקנים שפונו מבתיהם על פי דוקטרינת השלטון הבכיר.
רבים מאשימים אותי בגזענות ומזכירים לי שהיהודים אינם עדיפים על אחרים. הדבר נכון רק מנקודת ראות חיצונית. עבור היהודים, גם כן, הצרפתים אינם שונים מהבריטים בכל מה שנוגע לזכויות והיינו מגנים אם כל אחד מהם היה מפר את זכויותיו של השני. אומות, עם זאת, מבקשות להביא להגשמת את האינטרסים שלהן תוך שהן מזיקות לאחרים. ארה”ב הייתה צריכה להפיץ את האפגאנים בכדי להשמיד את הטליבאן, והספרדים היו צריכים לממש את ריבונותם על גבם של הבאסקים. הרוסים מקימים קווי מדיניות אימפריאליסטים אך אומרים לנו שהיהודים והערבים צריכים להתקיים יחד בתנאים שווים. זהו עיוות, טעות באבחנה. אנשים חילקו את העולם לשני צדדים: “אנחנו” ו-”הם”. עבור היהודים, זה אנחנו והערבים. עבור הגויים, זה הם ו”היהודים והערבים” כאשר היהודים והערבים הם שווים. בואו, היכנסו לנעלינו. דמינו שאבות אבותיכם נרדפו במשך כל ההיסטוריה. דמיינו שהוריכם נלחמו בערבים בכדי להשיג עצמאות. דמינו שהרקטות הערביות נופלות כגשם על שדרות. ואז, בראייה המעוותת החדשה שלכם, זכויות הערבים אינן שוות לזכויות היהודים.

ליוון יש אזרחים יהודים ומוסלמים, אך עדיין, זוהי מדינה נוצרית במהותה, ובה נחוגים החגים הנוצריים, הצלב הוא הסמל הלאומית, וההעדפה המוסדית ניתנת לנצרות. אמריקה מצהירה בגאון: “באל נשים מבטחנו”, והיא אינה פוחדת מלפגוע בפוליתיאיסטים. צרפת סירבה להעניק מעמד רשמי לשפת המיעוט הבריטוני הגדול, החיי בשטח מצומצם במדינה.
יש להבחין בין העדפה לאבחנה. קידום דתי ברמה הלאומית הוא עניין הנוגע להעדפה. ישנן הרבה העדפות בסביבה. מכרזי הממשלה מעדיפים את המחיר הנמוך ביותר ולא את האיכות הגבוהה ביותר – קריטריון זה מועיל באופן שרירותי ליצרנים מסוימים על חשבון אחרים. הקתדראלות אירופאיות בבעלות המדינה מארחות את הטקסים הנוצריים – אך לעולם לא טקסים יהודיים. ממשלות בונות כבישים באמצעות אותם תקציבים שהיו יכולים להועיל לעניים ולחולים. ישויות ציבוריות, כמו כל ישות, צריכות לבצע בחירות, ובחירה משמעותה העדפה שרירותית של דבר אחד על דבר אחר. יהדות בישראל, נצרות ביוון, הן הדתות המועדפות.
אפליה אינה רק חיסרון של העדפה, משמעותה היא גם נזק שנגרם לקבוצה קטנה ומוגדרת. חרם על האסלאם בישראל יהווה אפליה (אך לא אפלה בלתי סבירה, אם יישמרו חוקי התורה). באופן דומה, חרם על הסמלים והשירים הפלסטינים יהווה אפליה כנגד הערבים, אך העדרם של הסמלים הפלסטינים בדגל הישראלי, אי האזכור של הישראלים בהמנון הלאומי – כל אלה הם השלכות של העדפה ביהודים.
הערבים לא אוהבים את זה, הם חופשיים לעזוב וליהנות מכל פרט בסמליות המוסלמית, בכלל זאת החרם על יהודים הקיים בערב הסעודית ובירדן.

ישראל מנהלת מדיניות כיבוש מיוחדת במינה: הכובש דואג לצרכיו של הנכבש ולא דורש דבר בתמורה. ישראל מממנת את הרשות, מספקת אמל”ח לארגונים מרוששים, מעניקה מקומות תעסוקה לפלסטינים – ובאותו הזמן מוכהעל ידי הטרור הפלסטיני וסופגת את הפצצות ה”קסאם”. אין טעם להמשך הכיבוש: או שתספחו את השטחים ותגרשו את ערבים מהם, או שתוותרו על יהודה ושמרון ותאפשרו לערבים להקים בהם את מדינתם. עם מדינה פלסטינית אפשר להתמודד ביתר יעילות מאשר עם המצב הנוכחי. ישראל תוכל להציב גבולות בלתי חדירים, לעצור את זרם הפועלים הפלסטינים לשטחה ולקבוע מכס גדול מנשוא על היבוא מפלסטין. המכס הגבוה ודרישת ביטוח הבריאות לכל פועל פלסטיני יביא למצור על עזה. גם מכות התגמול על התקפות הטרור יהיו לגיטימיות יותר כנגד המדינה ריבונית מאשר מול אוכלוסיית הרשות הכבושה.
אין חשיבות להכרה או אי-הכרה בישראל מצידה של מדינת פלסטין. למרות הסכמי שביתת הנשק או “הודנות”, מגזר מסוים של ערבים לעולם ימשיכו להלחם נגד ישראל. אין להסכים עם הקמתה של מדינה פלסטינית אלא בתנאי כינונו של הסכם שלום מלא וכולל עם כל מדינות ערביות; ברם הממשל הישראלי אינו עומד על כך. חוץ מזה – מדינות ערב לעולם יפרו את ההסכם הזה בנקל.
הדרישה לשיבתם של פליטי 1948 אינה המכשול הגדול: רובם לא יהיו מסוגלים להוכיח את מקום מגוריהם המדויק של אבות אבותיהם. סחבת בירוקרטית של עשרות שנים תחסל את ההתלהבות של רובם.
גם חלוקת ירושלים אינה בעיה קריטית: הערבים במילא שולטים על הר-הבית וסביבתו.
או ליצור מדינה יהודית כוללת גם יהודה ושמרון ללא ערבים בתוכה – או לוותר לערבים על מה שהם כבר מחזיקים בידיהם.