ליהודים רבים ולי בכללם יש חוויה חיובית עם ערבים ולחלקנו אפילו יש חברים ערבים. נראה שהדבר מרמז על כך שערבים הם לרוב טובים וניתן לקיים יחסי שלום עימם. אך היזכרו באופן בו האנטישמים פיזרו מעליהם את ענן הביקורת כשחזרו על המנטרה “יש לי חבר יהודי”. ברמת המיקרו, נהג מונית או מוכר לחם ערבי הינו אדם הגון וכזה שעמל בכדי לספק את פרנסתו. הוא רוצה להרוויח כסף והוא נחמד כלפי הלקוחות היהודים שלו. הנטייה המידית שלו היא לשרת את היהודים ולא להרוג אותם. מערכות מורכבות לא שוות לסכום חלקיהן ואומות מתנהגות באופן שונה מהיחידים המרכיבים אותם. אידיאולוגיה היא החומר המגבש את האומה, והם דואגים יותר לאידיאולוגיה שלהם מאשר לחייהם היום-יומיים. הקהילה הערבית הפלסטינית לא מעוניינת למכור יותר פיתות ליהודים, אלא מממשת את השאיפות הפלסטיניות על ידי חתירה להשמדת המדינה הציונית. ז’בוטינסקי קיבל את מציאותם של ערבים במדינה היהודית, והניח שהם ילכו אחר האינטרסים של היחיד. מאז, הערבים הפלסטינים פיתחו עמוד שידרה לאומי, וישראל נכשלה בתהליך השמדתו. ישראל איבדה את הסיכוי הזמני לדו-קיום עם הערבים האינדיבידואליים, ועליה להילחם באומה הערבית.

השמאלנים הפכו את הגזענות ל”מילת ה-ג’”, אך האם היא צריכה להיחשב למילה שאין לאומרה? בחורה שרוצה להינשא לבעל יהודי – האם היא גזענית במובן משמעותי כלשהו? מה בנוגע לבחורה שלא רוצה להתחתן עם ערבי, ולא משנה כמה נחמד או מחונך הוא? אך אף עיתון עיקרי לא יפרסם מודעה שבה יהיה כתוב “מחפשת בעל. לא מתאים לערבים”. באופן דומה, אם אדם נמצא ראוי לתת צדקה עבור מטרות יהודיות, מדוע אין הוא יכול לסרב לתת צדקה למטרות ערביות? אם אדם יכול באופן לגיטימי שלא לאהוב ערבים ולהימנע מלהזמין את שכניו הערביים אל תוך ביתו, מה מונע מבעל מסעדה לסרב לתת לערבי להיכנס? אם אבחנה גזעית (או אתנית או דתית) היא מקובלת במגזר הפרטי, מה הופך את הדבר לבלתי מקובל כאשר הוא מוגדר כמדיניות המדינה? ממשלות אמורות לייצג את סך כל האינטרסים הפרטיים.
קיים מקרה הקצה של מונופול. אם גזענות מותרת רק במגזר הפרטי, מספר מסעדות לא יתירו כניסה של ערבים, בעוד אחרות תקבלנה אותם. ערבי בישראל תמיד יוכל למצוא מסעדה לאכול בה. חרם ממשלתי על ערבים במסעדות יהיה מוחלט באופן בלתי מקובל, והוא יאסור גם על אותם בעלי מסעדות המבקשים והמברכים לקוחות ערביים, ובכך יסיר באופן לא הגיוני את הערבים מספרת ההשפעה שיש להם על פעילויות המגדירות סגנון חיים. מדיניות שכזו תהיה טעות בחברות נורמאליות, אך בישראל היא מקבלת נופך של תגמול ותיקון טעויות אחרות: למעשה, יהודים לא יכולים להיכנס לשכונות ערביות או לקנות שטחים באזורים תחת שליטה ערבית. אין כל פסול בהרחקת ערבים מהחברה היהודית, כתגמול. גירוש הערבים מישראל לא יביא למצוקה אדירה עבורם, על אף שהוא יפסיק את תזרים ההטבות עליהן משלמים היהודים. הערבים הישראלים צריכים לעבור רק 40 ק”מ – פחות מהמרחק אותו עברו האמריקנים שפונו מבתיהם על פי דוקטרינת השלטון הבכיר.
רבים מאשימים אותי בגזענות ומזכירים לי שהיהודים אינם עדיפים על אחרים. הדבר נכון רק מנקודת ראות חיצונית. עבור היהודים, גם כן, הצרפתים אינם שונים מהבריטים בכל מה שנוגע לזכויות והיינו מגנים אם כל אחד מהם היה מפר את זכויותיו של השני. אומות, עם זאת, מבקשות להביא להגשמת את האינטרסים שלהן תוך שהן מזיקות לאחרים. ארה”ב הייתה צריכה להפיץ את האפגאנים בכדי להשמיד את הטליבאן, והספרדים היו צריכים לממש את ריבונותם על גבם של הבאסקים. הרוסים מקימים קווי מדיניות אימפריאליסטים אך אומרים לנו שהיהודים והערבים צריכים להתקיים יחד בתנאים שווים. זהו עיוות, טעות באבחנה. אנשים חילקו את העולם לשני צדדים: “אנחנו” ו-”הם”. עבור היהודים, זה אנחנו והערבים. עבור הגויים, זה הם ו”היהודים והערבים” כאשר היהודים והערבים הם שווים. בואו, היכנסו לנעלינו. דמינו שאבות אבותיכם נרדפו במשך כל ההיסטוריה. דמיינו שהוריכם נלחמו בערבים בכדי להשיג עצמאות. דמינו שהרקטות הערביות נופלות כגשם על שדרות. ואז, בראייה המעוותת החדשה שלכם, זכויות הערבים אינן שוות לזכויות היהודים.

ליוון יש אזרחים יהודים ומוסלמים, אך עדיין, זוהי מדינה נוצרית במהותה, ובה נחוגים החגים הנוצריים, הצלב הוא הסמל הלאומית, וההעדפה המוסדית ניתנת לנצרות. אמריקה מצהירה בגאון: “באל נשים מבטחנו”, והיא אינה פוחדת מלפגוע בפוליתיאיסטים. צרפת סירבה להעניק מעמד רשמי לשפת המיעוט הבריטוני הגדול, החיי בשטח מצומצם במדינה.
יש להבחין בין העדפה לאבחנה. קידום דתי ברמה הלאומית הוא עניין הנוגע להעדפה. ישנן הרבה העדפות בסביבה. מכרזי הממשלה מעדיפים את המחיר הנמוך ביותר ולא את האיכות הגבוהה ביותר – קריטריון זה מועיל באופן שרירותי ליצרנים מסוימים על חשבון אחרים. הקתדראלות אירופאיות בבעלות המדינה מארחות את הטקסים הנוצריים – אך לעולם לא טקסים יהודיים. ממשלות בונות כבישים באמצעות אותם תקציבים שהיו יכולים להועיל לעניים ולחולים. ישויות ציבוריות, כמו כל ישות, צריכות לבצע בחירות, ובחירה משמעותה העדפה שרירותית של דבר אחד על דבר אחר. יהדות בישראל, נצרות ביוון, הן הדתות המועדפות.
אפליה אינה רק חיסרון של העדפה, משמעותה היא גם נזק שנגרם לקבוצה קטנה ומוגדרת. חרם על האסלאם בישראל יהווה אפליה (אך לא אפלה בלתי סבירה, אם יישמרו חוקי התורה). באופן דומה, חרם על הסמלים והשירים הפלסטינים יהווה אפליה כנגד הערבים, אך העדרם של הסמלים הפלסטינים בדגל הישראלי, אי האזכור של הישראלים בהמנון הלאומי – כל אלה הם השלכות של העדפה ביהודים.
הערבים לא אוהבים את זה, הם חופשיים לעזוב וליהנות מכל פרט בסמליות המוסלמית, בכלל זאת החרם על יהודים הקיים בערב הסעודית ובירדן.

ישראל מנהלת מדיניות כיבוש מיוחדת במינה: הכובש דואג לצרכיו של הנכבש ולא דורש דבר בתמורה. ישראל מממנת את הרשות, מספקת אמל”ח לארגונים מרוששים, מעניקה מקומות תעסוקה לפלסטינים – ובאותו הזמן מוכהעל ידי הטרור הפלסטיני וסופגת את הפצצות ה”קסאם”. אין טעם להמשך הכיבוש: או שתספחו את השטחים ותגרשו את ערבים מהם, או שתוותרו על יהודה ושמרון ותאפשרו לערבים להקים בהם את מדינתם. עם מדינה פלסטינית אפשר להתמודד ביתר יעילות מאשר עם המצב הנוכחי. ישראל תוכל להציב גבולות בלתי חדירים, לעצור את זרם הפועלים הפלסטינים לשטחה ולקבוע מכס גדול מנשוא על היבוא מפלסטין. המכס הגבוה ודרישת ביטוח הבריאות לכל פועל פלסטיני יביא למצור על עזה. גם מכות התגמול על התקפות הטרור יהיו לגיטימיות יותר כנגד המדינה ריבונית מאשר מול אוכלוסיית הרשות הכבושה.
אין חשיבות להכרה או אי-הכרה בישראל מצידה של מדינת פלסטין. למרות הסכמי שביתת הנשק או “הודנות”, מגזר מסוים של ערבים לעולם ימשיכו להלחם נגד ישראל. אין להסכים עם הקמתה של מדינה פלסטינית אלא בתנאי כינונו של הסכם שלום מלא וכולל עם כל מדינות ערביות; ברם הממשל הישראלי אינו עומד על כך. חוץ מזה – מדינות ערב לעולם יפרו את ההסכם הזה בנקל.
הדרישה לשיבתם של פליטי 1948 אינה המכשול הגדול: רובם לא יהיו מסוגלים להוכיח את מקום מגוריהם המדויק של אבות אבותיהם. סחבת בירוקרטית של עשרות שנים תחסל את ההתלהבות של רובם.
גם חלוקת ירושלים אינה בעיה קריטית: הערבים במילא שולטים על הר-הבית וסביבתו.
או ליצור מדינה יהודית כוללת גם יהודה ושמרון ללא ערבים בתוכה – או לוותר לערבים על מה שהם כבר מחזיקים בידיהם.

מדינות לאומיות מקדשות את גבולותיהן ושומרות עליהן בקנאות. בהעדר האמונה הדתית הן מאמינות בקדושת גבולות המדינה. כדי להסיר כל ספק לגבי גבולותיהן מדינות לאומיות גדולות מאבטחות את גבולותיהן של נסיכויות ורשויות חסרות משמעות או אפילו את גבולות מדינות האויב. מכאן תשומת הלב הרבה לגבולות במזרח-התיכון.
המקבץ האתני הערבי אינו מתחלק ללאומים. סעודים לא נבדלים מעומאנים יותר מההבדלים בין השבטים בתוך סעודיה עצמה. קווי ההפרדה בתוך האומה הערבית אינם ברורים. סעודיה ואיראן הן מדינות לא יציבות וניתן לחלק אותן לפחות לחלקים סונים ושיעים. נוצרים ומוסלמים יחלקו את לבנון. גם הדרוזים עלולים לדרוש חלק מלבנון. הממלכה הירדנית תקרוס והירדנים יתאחדו עם ערביי יהודה ושומרון. נדרשת התפתחות כלכלית ותרבותית כדי שהם יוותרו על קשרים שבטיים לטובת מדינה גדולה, מגה-פוליס ענקיץ עוד לא הוכיחה את עצמה לאורך ההיסטוריה. רוב המדינות הלאומיות של אירופה בנות מאה שנה או מעט יותר, הערבים מפגרים בהתפתחותם במאות שנים אחרי אירופה. הם עוד לא בשלים למדינה לאומית. מדינות ערביות לאומיות מתפתחות לח’ליפויות כמו עומאן או לדיקטטורות כמו מצרים: הקשרים השבטיים עדיין חזקים. שבטים שנאלצים להתקיים במדינות מלאכותיות כאלה מתקוממים ומוסיפים ללחץ המצב הכלכלי הקיים. מלחמות אזרחים לא מעסיקות את הערבים מספיק בכדי להטות את תשומת ליבם מהגורמים החיצוניים: להפך – הם פורקים את מצוקותיהם על חשבון אויבים חיצוניים: ישראל וארה”ב.
מדינות ערב יתפרקו בסופו של דבר לישויות הניתנות לשליטה. זה יתרחש כתוצאה מהמאבקים בין השבטים או בשל גידול אוכלוסין, כשתקציב המדינה יהיה חסר לרכוש את ההסכמה החברתית. המערב ניסה פעם לקבוע את הגבולות של רואנדה ויוגוסלביה – ראו מה יצא מזה. הניחו לערבים לקבוע את גבולותיהם.

אירופה המערבית הושפעה תמיד מהאיסלמיזציה. עמים רבים באו ועזבו ורק מוסלמים תמיד שבו. כיום, התופעה הזאת היא לטובת ישראל. במבט שטחי, כמות גדלה של בוחרים מוסלמים הופכת את הפוליטיקאים האירופאים לאנטישמים יותר. מצד שני, על רקע האנטישמיות הבסיסית של אירופה הנטייה האנטי-ישראלית לא יכולה להתגבר. המוני המוסלמים הממלאים את רחובות אירופה גורמים להיווצרות הנטייה האנטי-מוסלמית, הדומה לאנטישמיות של פעם. עליית הימין בבחירות האירופאיות מבטאת את הזעם של האירופאים כנגד מהגרים מוסלמים פראיים. לשמאל המדבר על שלום ושלווה צפויה אכזבה: היסטוריה הוכיחה שמלחמות-עולם וטבח המונים מתרחשים לעתים תכופות והעולם שורד אותם בקלות יחסית. ראו כיצד העולם המשיך כמנהגו, למרות כל הסיפורים על הזוועות של החזית המערבית. אירופאים יתקוממו נגד מוסלמים. זה לא יקרב אותם לישראל יתר על המידה אך בכל זאת – זה טוב לישראל.

המייחלים לטוב יכולים להיות מסוכנים. עם כל הדיבורים על ידידות והטפות המוסר ברוח ג’ימי קארטר - ארה”ב מתמידה בליבונו של הסכסוך הערבי-ישראלי. לא שישראל נוהגת בתבונה יתרה. הרי הפלסטינים אינם יכולים להתקיים על יסוד החקלאות הפרימיטיבית שלהם והם אינם מסתגלים לאף תחום אחר בכלכלה המודרנית. הם שורדים הודות לשני מקורות מימון: ישראל (מקומות עבודה והעברת כספי המיסים) ואירופה עם ארה”ב (קצבאות הפליטים מהאו”ם ותמיכה כספית ישירה לממשלת הרשות). אילולי ישראל וארה”ב, הפלסטינים היו נעלמים מזמן, והבעיה איתם. הם היו נכחדים, מהגרים והיו מתרבים פחות. ישראל הייתה מתמודדת מול קבוצת כפרים קטנים ולא עם מדינה אכולת השנאה כלפי ישראל.
מחנות הפליטים הפלסטינים הם תופעה ייחודית. באף מקום בעולם לא היו מחזיקים את הפליטים במחנות, ללא עבודה, בכוח - על ידי קצבאות מהאו”ם הגורמים להעמקת השנאה למצב.
אפשר בקלות להתגבר על הבעיה הפלסטינית – צריך להפסיק לממן אותם.

ההסכם שהושג במכה הוא ניצחון של חמאס. ממשלת האחדות הפלסטינית הוקמה על בסיס דרישותיו: אי-הכרה במדינת ישראל, זכויות פלסטיניות על כל ארץ-ישראל,השבת פליטי 1948 לישראל, ועוד מספר דרישות דומות החוזרות ונשנות בהסכם. ההסכם בעצם נותן לגיטימאציה לחמאס כשותף פוליטי עיקרי של הפת”ח “המתון” הנהנה מהכרה בינלאומית. עד כה החמאס היה מנודה, והוא חשש מבחירות חדשות: פלסטינים-פרגמאטיים לא יכלו להרשות לעצמם שוב להצביע בעד החמאס שגורם לבעיות. כעת החמאס הוא מעין פת”ח, רק טוב יותר: הוא מוכר, הוא דואג, הוא מביא כסף, והוא מתנגד לישראל בעקביות. לבוחרי אבו-מאזן יש כל הסיבות לערוק לחמאס.
אמיר סעודי עשה את מה שירדן ומצרים לא הצליחו: להשכין שלום בין החמאס לפת”ח. זה אומר הרבה על ההשפעה הסעודית על החמאס. בן-ברית של ארה”ב מסבסד ארגון טרור שפועל להשמדתו של בן-ברית אמריקני אחר! האימפריה הרומית מנעה פעולות של בגידה שכאלה.
הסעיף המפורסם של ההסכם לפיו הפת”ח משאיר בידיו את השליטה במשרד הפניםהוא סתמי. כוחות הביטחון במילא היו נאמנים לאבו-מאזן. החמאס בעצם קיבל את השליטה על הממשלה, בשילוב גינוני כבוד סמליים כלפי הפת”ח.

טרוריסטים פלסטינים משרתים את התעמולה הישראלית. יותר נכון – פועלים כנגדה. הפיגוע המשותף של גדודי אל-אקצה והג’יהאד האיסלאמי הפלסטיני באילת מלמדים את ישראלים לקח ברור: אין סיכוי להשגת השלום עם הפלסטינים. את מספר אויבי השלום אפשר להקטין על ידי השמדתם, ומוטב להרוג כמה שיותר – אין דרך אחרת להגיע לשלום. אויב מת הוא הפרטנר הכי טוב למשא-ומתן.
“גדודי חללי אל-אקצה” שייכים לאש”ף-פת”ח – אותו ארגון שהאמריקנים והישראלים משבחים אותו על מתינותו ומרעיפים עליו שפע של סיוע כספי. “הג’יהאד האיסלאמי הפלסטיני” הוא ארגון טרוריסטי קטן, אחד מני רבים שלא מדברים עליהם בניסיון להציג את פת”ח כארגון מתון, לעומת החמאס הקיצוני. ברם, חמאס הוא לא הקיצוני – ישנם קיצונים ממנו.
יהודים בילו בתל-אביב בזמן שרקטות נפלו על חיפה. יהודים נפשו באילת בזמן שקסאמים נפלו על שדרות. “אל-אקצה” ו והג’יהאד האסלאמי הפלסטיני ביצעו פעולת הסברה משמעותית בקרב הישראלים: הם הזכירו להם שאף אחד אינו בטוח בשום מקום – מחיפה ועד שדרות – כל עוד אחינו נהרגים. שום מקום בארצנו אינו רחוק מדי עבור אויבינו. אף מקום שאנחנו בטוחים שהוא שלנו לא נמחק מזיכרונם של הערבים.
לאחר הבגידה בסיני ובמצרים נפגעו ב-37 ישראלים באזור אילת. הפלסטינים רצחו מספר יהודים היום. המוסלמים יודעים כיצד משיגים את השלום: על ידי רצח יהודים. היהודים צריכים ללמוד את אסטרטגיה חכמה הזאת.

קשה לווסת שריפה או להסיט את השנאה לכיוון הרצוי. התערבות ישראלית במלחמת האזרחים הלבנונית וזו של האמריקנים באפגניסטן השיגו הרבה תוצאות נלוות אך לא קלעו למטרה. עכשיו ישראל וארה”ב מבעירות את הסכסוך בתוך רשות הפלסטינית. עד היום הן לא זכו להצלחה. יחסית לשימוש במקלעים ומרגמות, 20 הרוגים ו-68 פצועים – זה כלום. גם היחס הנמוך של פצועים והרוגים הוא מוזר: מרד גורם בדרך כלל ליחס של 20:1. אינני סובר שפלסטין כולה תשאב לתוך מלחמת אזרחים: רוב פלסטינים אינם מיליטנטים, הם מתייחסים בחשדנות גם לפת”ח וגם לחמאס, הם לא מוכנים להקריב את חייהם האומללים למען מטרות אידיאולוגיות.
הקפאת העברת כספי המיסים לרשות נועדה להראות לציבור הפלסטיני שבחירה בחמאס הייתה בחירה רעה. הפעולה ההפוכה – מסירת הכספים לאבו-מאזן כדי לשלם את משכורות עובדי הרשות גם נועדה לקומם את הטובים מביניהם כנגד חמאס. ברם, שתי הפעולות האלה הם חסרי תכלית. ישראל בלבנון וארה”ב באפגניסטאן היו צריכות להגיע לאותה מסכנה: לא ניתן לרכוש נאמנות בכסף - המקומיים לוקחים את הכסף כדי למלא את צרכיהם. מהו הצורך של אבו-מאזן? אפילו אם הוא יחליט לבגוד בעמו, הפרלמנט שנשלט על ידי החמאס, והכנופיות החמושות לא יאפשרו לו להגיע לשלום עם ישראל. ואפילו אם הוא יצליח לדחוף את ההסכם, חלק ניכר מהפלסטינים יתעלמו ממנו ויפרו אותו. ככל הנראה, אבו-מאזן יאלץ להעתיק את סגנונו של חמאס כד למשוך את הציבור לצידו. אבו-מאזן נשען על כוח המונה כ-80 אלף חמושים ועדיין לא יכול להתגבר על חמאס, למרות שהם חמושים וממומנים טוב יותר מיריביו. וגם עולה עליו במספר.
חימושו של הפת”ח על ידי ארה”ב הוא לא רק בלתי מוסרי, הוא גם חסר תועלת: הבעיה של אבו-מאזן לא טמונה באמל”ח ואימון אלא בהתנגדות מצד חלק ניכר מהפלסטינים העיקשים שלא מוכנים לוותר.