“טווח אפשרויות המדיניות האמריקנית באזור הצטמצם לכדי שתי אפשרויות, שתיהן אין מספקות: התקשחות או נסיגה.” ברנרד לואיס, נשיונל רוויו.
הדוגמה של דרום אפריקה אינה ישימה במקרה של ישראל. לשחורים האפריקנים יש כבוד סנובי מסוים כלפי הלבנים. השחורים טובחים האחד בשני אך נתגלו כבלתי מתלהבים להשמיד את הלבנים אפילו ברודסה – הסטריאוטיפ של האדונים הלבנים הוטבע על המסגרת הקוגניטיבית של השחורים האמריקנים. אם כן, השאלה אם דרום אפריקה יכולה לשאוף לקידום מדיניות של אפרטהייד מפורש בו השחורים שווים פוליטית אך חסרי עתיד כלכלי, אינה חשובה. יש לחכות ולראות אם אותה מערכת ניתנת לשימור אם שמא השחורים, כמו אומות אחרות, יתעלמו בסופו של דבר מהיתרונות הכלכליים ויפטרו מאדוניהם. לערבים יש שני סטריאוטיפים בנוגע ליהודים: האדונים הקולוניאליים האירופאים או הדימי הכנועים. הערבים הישראלים מקבלים על עצמם את הסטריאוטיפ הראשון, הקיצונים המוסלמים את זה השני. הלאומיות הערבית הגוברת שוחקת במהירות את הסטריאוטיפ הקולוניאלי ומעודדת את הערבים להלחם במתיישבים היהודים. המנטאליות הערבית היא שונה מזו של השחורים: חיוך פתאומי הוא מראה שבשגרה באפריקה, אבל כמעט שלא רואים חיוכים שכאלה בקרב הערבים. הערבים שומרים על המנטאליות הבדואית של צבועים רצחניים ולא הולכים בצעדיה של דרום אפריקה של הסכמה לקיום מדינה דו-לאומית. והשוויון האמיתי? זה לא יקרה, הן מכיוון שהערבים הם בלתי פרודקטיבים באופן תורשתי והן כתוצאה מהמחשבה שהמדינה היהודית מתיימרת להנחיל שליטה ממסדית יהודית. רבע מהאירופאים עונים בסקרים שישנם יותר מדי יהודים בסביבה (בערך 0.1). המספר הרב של היהודים בישראל מרגיז את הערבים.
הבדל משמעותי נוסף בין ישראל ודרום אפריקה הוא המנטאליות של הלבנים. הבורים הם חזקים כמו הקיבוצניקים הראשונים וציניים כמו ההופיודן. הם חותרים לכינון קולוניאליזם כלכלי לבן בדרום אפריקה, מוזמביק, זימבבואה ומדינות שכנות אחרות. הקליקה הישראלית השלטת, מהאקדמאים השמאלניים והשיפוט האקטיבי ועד לפוליטיקאים חסרי כל מחשבה אסטרטגית – אינה יכולה ליישם מדיניות צינית כלפי הערבים. השמאלנים הישראלים, עיוורים מתוקף הצהרותיהם שלהם, דורשים שוויון אמיתי ואפליה מתקנת לטובת הערבים. בן-גוריון ומספר מנהיגים ששלטו אחריו הנהיגו מדיניות דומה מאוד למדיניות הדרום אפריקה כשהעיפו את השוויון מהחלון וגרשו את הערבים מישראל. לפני שנות ה-70, השמאל הישראלי היה שמאל כלכלי אבל ימין פוליטי. עליית הימין לשלטון גרמה לשמאל להפוך להיות שמאל פוליטי. על מנת להצליח ולהבדיל את עצמו מהליכוד בנוגע לסוגיית הערבים (כיצד יכול היה השמאל להתעמת עם הליכוד בבחירות אם המצע שלו היה דומה?), העבודה קיבלה על עצמה את השמאלנות הפוליטית ואת הגישה הפרו-ערבית. במקור, הסלוגנים השמאלניים של דמוקרטיה עיוורת לאתניות כוונו רק כלפי ההמונים היהודיים, והעבודה חיזקה את ההתנחלויות ודיכאה את הערבים. לבסוף , לחץ המצביעים הערבים, האקדמאים השמאלנים, והדעה הציבורית הפוליטקלי קורקטית בעולם גרמו לעבודה לאמץ את עקרון השוויון המלא בין יהודים וערבים. על מנת לבסס שוויון שכזה על בסיס המצב הקיים, העבודה החלה ליישם מדיניות פרו-ערבית. אנשי עסקים משירותי הביטחון הישראליים פעלו על פי המודל הדרום אפריקני של קולוניזציה כלכלית, אבל הממסד הישראלי בכללותו נכנע לאידיאליזם מוסרי ופחד מצעדים שאינם פוליטקלי קורקטיים.
הבורים, החיים בדרום אפריקה מזה דורות, הם לאומנים הבטוחים בזכותם על הארץ. הפוליטיקאים הישראלים בזים למוצאם היהודי ולזכותם התנ”כית על הארץ, והם לחוצים לרצות את עמיתיהם הפוליטיים בעולם על ידי ביזוי הערכים היהודים. הבורים הם בעלי מנטאליות חלוצית בעוד שהשליטים היהודים הם בעלי מנטאליות של זוממים פחדנים. היהודים לא יכול לאזן את המדינה שלנו בין שוויון אתני ובין הבדלה כלכלית בפועל, בין פוליטקלי קורקטיות כלפי חוץ והבדלה מעשית, הכרזה על חתירה לשלום לעומת אימפריאליזם כלכלי אכזרי המגובה על ידי מטוסי קרב.
בין אם המודל הדרום אפריקאי של פסבדו-שוויון ניתן לקיום אם לא, היהודים אינם מישמים אותו. אנחנו צריכים משהו פשוט יותר.
טרנספר לערבים, לדוגמא.

*בּוּרִי, דרום אפריקאי ממוצא הולנדי

רבים ממבקשי שלומה של ישראל, מהמערב בכלל וממדינות מוסלמיות בפרט, מעודדים אותה לבחור במודל הדרום אפריקני. מוסלמים אחרים מתעבים את הפושעים הפלסטינים הסטראוטיפים והם שמחים שישראל מדכאת אותם, אם כי הם מפגינים שמחה זו בשתיקה, מבלי לפגוע ולהעמיד בספק את האחדות הפנים-מוסלמית כביכול. אפילו השמאלנים מהמערב דוחקים בישראל ללכת אחרי הדוגמא הדרום אפריקנית לדיכוי פוליטקלי-קורקטי של המקומיים. השמאלנים הם בראש ובראשונה פעילים חברתיים והם מסכימים לקונספט “עול האדם הלבן”. למראית עין, דרום אפריקה מוכיחה את הטענה שקולוניאליזם תרבותי יכול להתקיים לצד סובלנות שטחית.
דרום אפריקה האמיתית כיום היא מקרה קלאסי של סעודה בזמן מגפה. התיירים סופקים כפיהם למראה משכנות העוני האינסופיות, ומכירים בעובדה, בעומקי תודעתם, שהעליונות אכן הגיעה בזכות לאדם הלבן. העסקים משגשגים בשכונות הלבנות, האפריקאנרים נוהגים במכוניות יקרות. פנים שחורות מנקדות את הפוליטיקה הדרום אפריקנית, ולפעמים ניתן לראות אותן גם בחדרי הדירקטוריונים. החוואים הלבנים התרגלו לכמויות הרצח המשתוללות, בערך 0.3 אחוז לשנה. המשטרה למדה להתעלם מפשעים קטנים כמו הכמות האדירה של מקרים של נהיגה תחת השפעת אלכוהול, המוערכים ברמה של יותר מ-20% ללילה. התיירים מקבלים את האחוז האחד של הסיכוי לכך שייתקפו. הנשים השחורות אינן היסטריות בנוגע ל-25% הסיכוי שיש להן להיאנס לפני שיגיעו לבגרות. והלבנים מקיפים את בתיהם בגדרות, בשילוב חומות, גדרות תיל וגלאים אלקטרוניים שהיו גורמים לסינג סינג לקנא.
על ידי ביטול האפרטהייד, דרום אפריקה יצרה שתי חברות, ולא אחת: אפריקנרים ושחורים נגד השבטים השחורים השונים. אין כל סיכוי ליצירת חברה אחת מאוחדת. החברה תלוי בערכים משותפים ותרבות משותפת, היסטוריה משותפת, לצד התפתחות ויכולות שוות ערך. על החברה להיות הומוגנית ברמה מסויימת, אבל אפילו הליברלים הפרועים ביותר לא יכולים לדמיין חברה הומוגנית הכוללת 8% לבנים מתקדמים, העובדים קשה, ו-90% שחורים נחשלים, חסרי כל כישורים או אתיקת עבודה. אפילו בארה”ב, שהשחורים בה נמצאים 140 שנה לאחר התקופה בה היו מועסקים בחקלאות בלבד, לא התערבבו בחברה באופן הומוגני. נדיר שאדם לבן באמריקה יעסיק עורך דין או רופא שחור, אפילו אם זה סיים את לימודיו בהצטיינות באוניברסיטה הטובה ביותר. השחורים האמריקנים הם מעטים יחסית, מה שמעניק ללבנים את התקווה לשלב אותם בחברה. השחורים הדרום אפריקנים הם רבים מדי מכדי שהמיעוט הלבן יוכל לשלבם.
דורשי הטוב הלבנים במערב ניצבים בפני סיטואציה קשה. הם, לדוגמא, סיפקו מזון ותרופות לאפריקנים שמדרום לסהרה, על מנת להפחית עת הכמות המזעזעת של מקרה המוות. כתוצאה, אותה אוכלוסיה גדלה פי כמה וכמה – וכעת יותר אנשים זקוקים לעזרה. האקלים בדרום אפריקה מתאים יותר לחקלאות, אבל שום תוכנית המבוססת על חקלאות לא תוכל להעסיק 40 מיליון איש. ארה”ב, צרכנית אדירה של מוצרים חקלאיים ויצאנית גדולה ביותר, מעסיקה פחות מ-10 מיליון איש בתעשיות החקלאות. אפילו אם השחורים בשכונות העוני בדרום אפריקה יפתחו באורח פלא קישורים חקלאיים, ויישרפו את כל היערות והסוואנות לטובת יצירת חקלאות למחיה, הם עדיין יקנאו בלבנים המשגשגים, שהאפשרות לשדוד אותם נראית מבטיחה ועדיפה יותר מעיבוד הקרקע. האוכל הוא זול. זה לא סיפור להאכיל גם את האוכלוסייה המתפשטת ביותר, אבל הם תמיד מתאימים את שאיפותיהם למה שהם רואים בטלוויזיות הניידות שלהם ובשכונות הלבנות. פשוט אין כל דרך להקפיץ את דרום אפריקה מעל כמה שלבים תרבותיים, מתקופת השבטים של תקופת הארד לתוך תקופת הכלכלה המודרנית. שלא כמו האומות האסיתיות שקפצו הישר לתוך המודרניות, לשבטים האפריקנים חסרה הדת המפותחת – והספרים המגיעים איתה לצד אתיקת עבודה, ותרבות למידה. אין בדברים אלה לקבוע כי האפריקנים אינם מסוגלים להתפתח. ראיתי הרבה מאוד אפריקנים בעלי תאווה מעוררת השתאות לספרים, ומוזמביק היא דוגמא למדינה אפריקנית שבאמת חותרת לקראת קידמה. אבל השינויים הממסדיים, במיוחד ברמת היבשת, נמצאים הרחק מאחורי הדוגמאות החלוציות. חוץ מזה, ישנם הרבה מאוד גורמים בעלי כוח המעוניינים להותיר את דרום אפריקה במצבה הנחשל, כשהיא מחוברת לגלגל ההצלה בצורת הסיוע הבין-לאומי ופעולות שמירת שלום עיתיות. אפריקה נידונה להישאר לנצח שכונת העוני של העולם.
בסין, כמות זעירה מהאוכלוסייה מעורבת בייצור תעשייתי יעיל, ותעשיית הייצוא הסינית המחוזרת היא גדולה בסך הכול פי 2.5 הזו של הולנד הקטנטנה. ההכנסה הלא מדווחת לסיני הפשוט היא זניחה. אפילו באמריקה, רוב האוכלוסייה עובדת בתעשייה. אם העולם לא יכול להעסיק ביעילות בערך 100 מיליון אמריקנים בעלי חינוך טוב יחסית, מה הם הסיכויים להעסקת 700 מיליון אפריקנים? החקלאות המודרנית והייצור התעשייתי היעילים זקוקים למספר מועט של ידיים עובדות, ולאפריקנים אין אפילו את הידיים של הסינים המסורים לעבודתם. לא משנה מה גישתנו בנוגע לכבוד כלפי הגורמים להבדלים אתניים, האפריקנים נמצאים הרבה מאחורי תרבותיות אחרות.
הרעיון היסודי מאחורי מדינת הפוסט-אפרטהייד היא שהשליטה הכלכלית של הלבנים מפצה על השוויון הפוליטי הנומינאלי שיש לשחורים. רעיון זה היה יכול לעבוד בעולם רציונאלי, אך עולמנו אינו כזה. עולמנו הוא עולם של קנאה. השחורים הדרום אפריקנים לא ישבו בצד ויביטו כיצד הלבנים מתעשרים. השחורים לא יבחרו ללכת במסלול מפרך שיארך דורות רבים לקראת השוואת מצבם עם זה של הלבנים, בו ייהנו מהדוגמא המועילה והפרורים מהשולחן - שהלבנים יעניקו להם. הם יעדיפו להחרים את עושרם של הלבנים עכשיו ושההשלכות על כך ילכו לעזאזל. ההחרמה תתבצע בדרכים רבות: מס מוגדל על חלוקת העושר, פרויקטי תשתית בשכונות העוני השחורות, ומעשי שוד. האפריקנרים החכמים ישחדו את הפוליטיקאים השחורים או לחילופין ישכנעו אותם לבחור בכלכלה ולא בלאומנות השחורה. כל עוד שהלאומנות מדוכאת, הלבנים יהיו בטוחים יחסית. יצירת מעמד של שחורים מחונכים יחסית מרמז על יצירת מאגר של מנהיגים פוטנציאלים. חלק מהם יקראו לפתרונות פשוטים, כמו לדוגמא השתלטות על הנכסים של הלבנים. הכיבוש הבריטי הועיל מאוד להודו, אבל הבריטים גורשו בסופו של דבר. המיעוט היהודי הועיל ביותר למדינות האירופאיות, אבל הוא הושמד. אין כל סיכוי שהשחורים הדרום אפריקנים יהיו יותר רציונאליים מהאירופאים או ההודים.
המדיניות הטובה ביותר עבור הלבנים בדרום אפריקה תהיה להותיר את המדינה לשחורים, אבל “לחתוך” לעצמם מובלעת קטנה שרובה המוחלט יהיה לבן. זו לא צריכה להיות בעיה בהינתן המרחבים העצומים של דרום אפריקה. עם זאת, המנטאליות הקולוניאליסטית של האפריקנרים כבר מזמן הוחלפה במנטאליות האימפריאליסטית, והם מעדיפים אימפריה שנידונה למוות מאשר קהילה נוחה.