האסלאם הוא סובלני באופן יחסי. הוא מקבל את הנוצרים, לפחות כדימי. היהדות אוסרת בתכלית האיסור כל פולחן זר בארץ ישראל: שום מזבחים, מקדשים או מקומות תפילה. האסלאם סובל את קיומן של כניסיות. היהדות, אם אי פעם תתחדש בארץ ישראל, תהרוס את הכנסיות כאן.
היהדות היא הפך הסובלנות. עניינה של היהדות הוא טהרה, והטהרה היא בכלל, אבל בכלל לא סבלנית כאשר מה שהיא רואה הוא טומאה. האמרה “חיה ותן לחיות” נוגדת את היהדות בארץ ישראל. “תן לחיות” נוגע לגויים בכל מקום אחר: אלוהים נתן להם את שבע מצוות בני נוח, אבל מעבר לכך, הם יכולים לחיות על פי רצונם. היהדות גזרה לעצמה פיסת קרקע, וייחסה לה נהלים אזוריים. אותה קרקע צריכה להיות טהורה לחלוטין: אי של טהרה בים של ערבוביה.
עניינה של הטהרה הוא עשייה. סובלנות משמעה הימנעות מפעולה. סובלנות היא אינדיבידואלית – כל יחיד יכול להיות סבלן. טהרה נוגעת באופן הכרחי לכלל: האדם הטוב ביותר לא יכול להישאר טהור בסביבת רשע. אפילו לוט היה חייב לעזוב את סדום. אנשים מודרניים לא יכולים להתחבא בדירותיהם ולהתקיים מחקלאות למחייה, כפי שקרוב לוודאי עשה לוט. האינטראקציה המתמשכת עם הרשע לא מותירה לטהרה כל סיכוי.
התורה ביססה את הדת הקולקטיבית האולטימטיבית. כל מצווה חשובה מנוסחת בלשון רבים. כל יהודי אחראי לכל מה שקורה בסביבתו. היזכרו במילים שאותן אנו חוזרים ואומרים כל שבת: “לא-תעשה כל-מלאכה אתה ובנך-ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך.” חיות לא חייבות במצוות – בעליהן חייבים בהן. כל יהודי אחראי למה שקורה מסביבו: בדיוק כמו שאסור לבהמותיו לעבוד, כך גם כל מי שבספרת השפעתו, החל מאחריותו הישירה על “עבדיו” ועד ל”גרך אשר בשערך” – כולם חייבים לציית למצוות התורה. בדיוק כמו שהיהודים חייבים להעניש גנבים ורוצים שלא עשו רע להם עצמם, כך עלינו להעניש כל חוטא, אפילו אם חטאו היה פרטי ובלתי אלים.
עיקרון הגדרת האזורים המוסריים הוא מקובל לרוב. האמריקנים הסבלנים מסירים מתוכם מועדוני חשפנות אלימים לפאתי עריהם או לאזור מרכז העיר. האירופאים לא ידמיינו לעצמם התאספות של הומוסקסואלים בקתדראלות בבעלות הממשלה. חוסמי תכנים למבוגרים, חוסמים תכנים שבמונחים ליברטיניים הם ניטראליים: אין כל פסול בלהראות לילדים סצנות סקס. חברות אוסרות פוליגמיה שהיא התנהגות בלתי מזיקה לחלוטין.
גם היהודים, מקבלים אחריות זה על זה. לכן, לדוגמא, נטורי-קרתא צודקים בעיקרון בכל הנוגע לביקורת שיש להם כלפי המדינה הציונית. דובר נטורי-קרתא שנאם בועדת השואה האיראנית נקט בעמדה עקרונית ויצא חוצץ כנגד הניסיונות הרוויזיוניסטים. ועדיין, נטורי-קרתא גונו על כך ששיתפו פעולה עם אויביי הציונות, אפילו אם הממשלה הציונית עצמה היא אויבת היהודים. גורלם המשותף של היהודים עולה בחשיבותו על חופש אישי כזה או אחר. כל ארגון דורש מחבריו להסכים לצ’רטר שלו. הם מגויסים מסכימים לנהליי הצבא בעודם חולקים על מדיניותו, עוד כמה יהודים חייבים להסכים לדתנו?
היהדות לא דורשת לעצמה את כל העולם או יבשות שלמו, אלא רק שבריר אדמה בה תוכל לכונן חברה מוסרית לדוגמא. אנשים בעלי דעה שונה יכולים לגור בדמשק או טורונטו.
את אלה שיישארו יש להכריח לקיים יהדות מתונה.

אל-דורה הוא ילד פלסטין שכביכול נורה על ידי צה”ל בשנת 2000. צה”ל הרג הרבה ערבים צעירים הן לפני והן אחרי האירוע, חלקם במכוון, כמו בכפר קאסם. המקרה של אל-דורה קיבל משמעות שונה מתוקף הצילומים הגראפיים בטלוויזיה. נראה שאל-דורה נורה בידי עמיתיו או בטעות במהלך חילופי האש עם צה”ל, או במכוון בכדי לביים את אותם צילומים. זה אינו דבר חריג: הערבים רוצחים נערות צעירות כעניין הנוגע לכבוד המשפחה, וערבים צעירים נהרגים בטעות בהתנגשויות בין הפלגים הפלסטינים. האחראים על התעמולה הישראלית מעריכים את תקרית אל-דורה יתר על המידה. המוסלמים והאנטישמים האירופאים היו צריכים סמל שסביבו יוכלו להתאגד נגד ישראל, ומותו של אל-דורה יצר עבורם את הסמל הזה. מעבר לזה, כל שם או פנים אחרות היו מספרים את אותה הסחורה. דיר-יאסין נחשב לנקודת מפנה באג’נדה האנטי-ישראלי במשך עשורים שלמים.
ישראל שמרה על שתיקה בכל הנוגע לתקרית אל-דורה במשך שנים, חרף העובדה שתחקיר צה”ל קבע שאל-דורה נורה בידי הצד הערבי. ברק סגר את החקירה ולמעשה גרם לצה”ל לשאת באשמה. שנים לאחר מכן, פעיל יהודי האשים ערוץ טלוויזיה צרפתי בכך שערך את הצילומים באופן מטעה, הערוץ תבע את התובע, וישראל נאלצה לתמוך באות פעיל. עדיין, ישראלים ורבים מנציגי יהודי הגלות מגנים את המאמצים לתקן את התדמית של צה”ל. הגישה שלהם היא גישה טיפוסית של יודנראט הטוענת שזה בסדר שיהודים יואשמו ויסבלו בעוון פשעים דמיוניים, אך אין להפר את השקט במחאה קולנית. הם מגשימים את הגישה האובדנית הטוענת שעל היהודים להיות נחמדים בכל מצב. בחיים האישיים, הם גוררים עבריינים זוטרים לבתי המשפט וצורחים ומתווכחים על סוגיות קניין, אך ברמה הקהילתית אין להם על מה לגן כיוון שהם לא מזהים עצמם עם היהודים. בעיניהם, הם הרועים או הבעלים של הצאן היהודי האנושי, ואי אפשר להעליב צאן.
תקרית אל-דורה מחזירה אותנו לעמדה של ז’בוטינסקי בנוגע לבייליס, הדרייפוס הרוסי. עם התחזקות מעשה הפוגרומים ברוסיה, ז’בוטינסקי טען שאין על היהודים למהר ולנקות עצמם מכל ההאשמות, אך טען שעליהם להתעלם מהן בגאון. עמדתו של ז’בוטינסקי היא הגיונית אם מתייחסים להמונים שמבקשים לעצמם רציונאליזציה של שנאתם כלפי היהודים. זהו בזבוז זמן להוכיח למוסלמים או לאנטישמים האירופאים שהיהודים לא מכוונים לפגוע בילדים הערביים. בדיוק כמו שגינו את האמריקנים בהקשר לתקרית מאי לאי, כך גונו היהודים על תקרית אל-דורה. אנשים לא סובלים אנשים אחרים בעלי אמות מידה מוסריות גבוהות משלהם עצמם. המוסלמים והאירופאים שהרגו מילונים מאחיהם והנהנים מאוד מהרג היהודים, חייבים נואשות להוכיח שגם היהודים הם רוצחים נתעבים. כשרצח ישו אינו מספיק, משתמשים בתקרית אל-דורה.
אבל ישנם גם אמריקאים הגונים ואירופאים ישרים, נוצרים בעלי רצון טוב. הם לא יחשבו סרה על ישראל אפילו אם צה”ל באמת הרג את אל-דורה – הם יודעים שבמלחמות נהרגים אנשים. עם זאת, הם זכאים לדעת את האמת. גם קציני וחיילי צה”ל זכאים להיות מנוקים מאשמת הרצח. צדק ז’בוטינסקי שאמר שהקמפיין ההיסטרי להגנה על בייליס למעשה הביא להכפשת היהודים. בהקשר לתקרית אל-דורה, על ישראל רק להציג הוכחות אמינות לכך שהערבים הרגו את הילד. אם לא ניתן להציג כאלה הוכחות, ישראל יכולה לטעון שמותו היה תוצאה הנובעת מטבע המלחמה. אין כל צורך לנקות את הדם מעל ידינו בהיסטריה, אבל נכון להציג את העובדות כפי שהן.

המנטאליות הגלותית היהודית היא בדיה. יהודי הגלות היו חזקים ויהירים. הם ירקו בעוברם לפני כנסיות, סחרו בנתיבים מסוכנים, הלוו הלוואות ודרשו את החובות דרך בתי המשפט, קיימו בתי כנסת רבים, בתי ספר דתיים וספריות, ולעיתים קרובות נלחמו בגבורה בהמונים שביקשו לבצע בהם פוגרומים. היהודים הרוסים העניים מאוד נהנו מחייהם. בספרות המודרנית, כמו בזו של שלום עליכם, יש תיאור של קהילות בריאות ומאושרות.
המנטאליות הגלותית היא תוצר של הטמעה. הקהילות היהודיות נטשו את הבידוד המסורתי שלהן ונפתחו אל העולם החיצון. היהודים בלבלו שוויון עם דמיון, וניסו להפוך דומים לגויים וכשהבינו שזה בלתי אפשרי, נטשו את הזהות היהודית שלהם בתהליך – וכך הפכו לנואשים. המנהיגים היהודים חסרי האמונה המציאו את המטאליות היהודית כדי לטשטש את הסיבה האמיתית לכישלון המוסרי היהודי – ייאוש. המנהיגים המוטמעים רוצים להטמיע את היהודים כך שפשיטת הרגל המוסרית של המנהיגים לא תהיה נכרת. גינוי הייאוש משמעותו גינוי המנהיגות ומטרותיה.
היו יהודים נואשים, עייפים מוסרית שהלכו כצאן לטבח באוקראינה של המאה העשרים ובשואה, בעוד שאחרים תומכים במדיניות האובדנית של ישראל. בני אדם הם לא רק גופים, הם גם נשמות. הרעיון היהודי הוא נשמת האומה. כאשר הנשמה מושמדת. היהודים מאבדים את מקור כבודם העצמי, את סיבתם ורצונם לחיים. וכך נוצרת המטאליות הגלותית.

מי שעובר על החוק מטעמים פוליטיים – אינו פושע. הם פועלים בגלוי, מפרים את החוק בהפגנתיות ומקבלים את עונשם. מעשיהם נמצאים בתוך המסגרת המשפטית. השאלה שאפשר לשאול היא, האם מעשיהם מוסריים?
יהודים המחבלים במדיניותה של הממשלה עושים זאת לא כדי להשיג טובות הנאה אישיות אלא מתוך אמונתם בצדקת דרכם, עם כוונות להיטיב עם עמם וארצם לפי העקרונות המוצהרים והקיימים בחברה היהודית. חוקים טפלים ביחס לחוקה שעליה הם מתבססים. היסודות המוסריים של החברה הם חוקה עליונה לא כתובה. יהודים שמרי אמונה צודקים בהפרתם את החוקים הפורמאליים על מנת להגן על יסודות המוסריים של מדינה יהודית.
ארה”ב פיתחה את עיקרון של חופש ביטוי שמופשט הרבה מעבר לחופש הדיבור. פעולות המרי האזרחי מפרות את החוק הפורמאלי אך יש להן מקום כי הן משרתות את המטרה הנעלה של הויכוח הפוליטי החופשי.
החברה מסוגלת לתפקד גם עם כבישים שנחסמו על ידי הסרבנים, וויכוח פוליטי חופשי הוא הכרחי בהחלט. ישראל לא רק מונעת את ההתנגדות הפוליטית – היא גם מצנזרת את המידע. בעלי בריתה של ישראל במערב חייבים לדעת שישראל היא מדינה טוטליטארית הרבה יותר ממדינות בריה”מ לשעבר.
מערכת המשפטית האמריקנית מאפשרת את החדירה לתחומי חיי הפרט של אישי-ציבור כי החברה מעוניינת בחשיפת הצדדים השליליים שלהם. בישראל, השמצת פוליטיקאים היא אסורה. בבית המשפט הישראלי עיתונאי צריך להוכיח את צדקותו. בארה”ב הפוליטיקאי “המושמץ” צריך להוכיח את כוונת הזדון של העיתונאי – דבר שבעצם הינו בלתי אפשרי. במדינות ליבראליות, אנשי-ציבור חשופים לביקורת הרבה יותר מאזרח הפשוט אך בישראל מוענק להם חיסיון מרבי. בישראל יהודים נכלאים כעונש על הפגנות מחאה, על מאמרים ואמרות שסכנתם אינה עולה על צעקות “שריפה!” במקום ציבורי. לבקר את מדיניותה של הממשלה כלפי ערבים בישראל – פשע, רבים נדונו על כך במשפט הפלילי באשמת “המרדה” ו”העלבת השלטון”. סטודנטים הושעו מלימודיהם באוניברסיטאות בגלל הביקורת שהשמיעו נגד המשטר. שרותי ביטחון הפנים עורכים ציד אחרי מתנגדי הממשלה.