אידיאליסטים מרבים לקרוא לישראל להתייחס בטוב לב לפלסטינים ולעודד את התפתחותם. היום הוכחה דעה הפוכה: יחס טוב לא משתלם. האומה הליטאית קטנטנה שכל מקומה בהיסטוריה מוגדר הודות להתלהבותה בהשמדת יהודים בשואה, גיששה אחרי תגובתה של ארה”ב להוצאת “כוחותיה” המונים 53 חיילים בלבד מעיראק.
לפני מספר עשרות שנים ארה”ב באופן בלעדי סירבה להכיר בסיפוחם של המדינות הבלטיות לברה”מ ואפשרה את קיומם של קונסוליות עצמאיות שלהן בה. ארה”ב תמכה באופן בלתי מתפשר במדינות חסרת חשיבות מול המעצמה הרוסית, בניגוד לאינטרסים הרציונאליים של עצמה. הליטאים לעומתה החליטו ש-53 חיילים – זה יותר מדי עבור התמיכה המדוברת. זו היא תכונה אנושית מאוד: כאשר האיום הישיר נעלם – הנתמכים שונאים את תומכיהם.
במלחמת העולם השנייה – מלחמה אירופאית, שלא נגעה ישירות לארה”ב - אמריקה נלחמה בעיקר עבור בריטניה. היטלר – אם כבר – שיבח את ארה”ב על ההפרדה הגזעית שהייתה בה. גרמניה הייתה שותפה כלכלית של ארה”ב והיא הייתה המגן בפני הקומוניסטים באירופה – מגן חזק הרבה יותר מאשר המשטרים החלשים של אמריקה הלטינית שאותם טיפחה ארה”ב במשך עשרות שנים. ולמרות הכול, ארה”ב הצטרפה לכוחות הברית נגד גרמניה. כעת בריטניה מוציאה את כוחותיה מעיראק – מערכה כושלת, אך מערכה משותפת עם הפרטנר הכי טוב שהיה לה מעולם.
במקום לגמול לבריטים על ידי ביטולו של מעמדה כ”נציגה של ארה”ב באירופה” האמריקנים גורסים שהוצאת הכוחות הבריטים מעיראק מוכיח את הצלחת תהליך הרגיעה. הם סוברים שמישהו יקנה את השקר הזה?
אימפריה האמריקנית הפוליטיקלי-קורקטית מוותרת על דרישת נאמנות – ולא זוכה לה.

המבקרים המאשימים את ממשל בוש בבזבוז מיליארדי דולרים בעיראק מפספסים את השאלה מרכזית: מדוע בכלל צריך לשלם על בנייתה מחדש?
מלחמות נועדו לגרום נזקים. תוכנית מרשל המהוללת לא הייתה גורם מכריע בשיקומה של גרמניה אחרי מלחה”ע השניה. הנאצים שהיו מבודדים כלכלית ופוליטית ותחת איום השילומים התאמצו לרסן את התדרדרות הפיננסית ובנו כלכלה משגשגת תוך שש שנים.
ארה”ב משלמת על שיקום מפעלי הנפט על ידי חברת “הליברטון”. תעשיית הנפט אינה זקוקה לסבסוד. לשלם לקבלנים אמריקנים סכומי עתק עם תוספות סיכון על עבודות שהעיראקים בעצמם - אולי באופן מרושל – יכולים לעשות? זאת – שערורייה! העיראקים גם רואים שעבודות ורווחים זולגים לארה”ב וזה מכעיס אותם.
העלאת העלות המדוברת ב-17%– זה מעט מדי. אם לקחת בחשבון את אי-הסדר הכללי המתרחש בעיראק אפשר להעריך בין חצי לשני שליש מכספי החוזים נגנבו. המבקרים עובדים רק על פי הניירת, הנפקת ניירות מסירה כל חשד. הם לא בודקים את איכות הביצוע של העבודות ולא את עצם ביצועם. שכר העובדים, המרקיע שחקים עבור העיראקים וגבוה מאוד מבחינת האמריקנים, לא מעורר שאלות בכלל.
שיקום עיראק מזכיר את הריגת פיל ענק כדי להשיג את השנהב שלו. תמורת שוחד ברמה של חצי-אחוז מחוזה, או אפילו תמורת מתנת חינם, פקידי הממשל והפנטגון מבזבזים מיליארדים, קובעים את מדיניות ארה”ב בעיראק וגורמים נזק לצבא ארה”ב ולמשלמי המיסים.
טרוריסטים עיראקים מבצעים את עבודת המבקרים. בארה”ב קבלנים לא ישרים עלולים להעלם מהשוק.

חוסר גילוי נאות גרעיני
Thursday, February 15th, 2007
הנושאים והנותנים האמריקנים מעריכים שצפון-קוריאה תסכים לפירוז הגרעיני שלה תמורת מליון טונות של מזוט, שעלותו היא פחות משלוש מאות מיליוני דולרים. במחיר זה היא יכולה למכור פצצה גרעינית בשוק השחור. ויש למדינה הזאת מספיק פלוטוניום ליצור מספר פצצות. העסקה הזאת לא מספקת את צפון-קוריאה לא במישור הכספי ולא במישור הגאווה הלאומית. צפון-קוריאה הצהירה שאספקת המזוט מהווה תשלום על הפסקה זמנית של יצור גרעיני. בהילקח בחשבון את העוצמה הקטנה של הניסוי הגרעיני הקוריאני ההפסקה הזאת הייתה מתחייבת בכל מקרה. צפון-קוריאה צריכה עוד זמן לשיפור איכות של הפצצה הגרעינית שלה. ההסכם מגדיר את השאיפה הכללית של הצדדים לפירוז האזור מנשק גרעיני, אך משאיר את השאלה פתוחה. בעוד זמן קצר הפוליטיקאים האמריקנים יעלו שוב את השאלה הקוריאנית. זה דומה למצב בשחרית ימיה של ההגירה לאמריקה: החלוצים סברו שהם רוכשים מהאינדיאנים את הקרקע, האינדיאנים סברו שהם מוכרים או מחכירים אותה. אותה אי-הבנה תתגלה גם עם קוריאה. ארה”ב תטען שהיא העניקה סיוע כנגד הפירוק של התוכנית הגרעינית, וצפון-קוריאה תשיב בהצהירה במפורש על הפסקת יצור זמני בלבד. מנהלי משא-ומתן היו זקוקים להשיג הצלחה פוליטית משמעותית כדי לכפות על הכישלון העיראקי והם הציעו לצפון-קוריאה מליון טונות של מוצרי נפט כדי לרצות את אמריקאים דעת הקהל האמריקנית. לא רחוק היום וארה”ב תאשים את צפון-קוריאה במרמה ותיווצר מתיחות. אולם חיי הפוליטיקאים קצרים מדי כדי לחשוב לטווח ארוך.
יפן נתנה לישראל דוגמה: היא סירבה לסייע לצפון-קוריאה כי זאת מחזיקה בשבי מספר חייליה. ממשלת ישראל משלמת לממשל הפלסטיני המחזיק בשבי את החייל שלה.

החלטתו של בוש בנוגע לתקיפה בבגדאד נובעת כנראה מההצלחה בפלוג’ה. עיר שלווה בתקופתו של סדאם הפכה למעוז המרד לאחר הכיבוש האמריקני. אחרי שכל העולם ראה את גופות האמריקנים החרוכות תלויות מתחת לגשר, ארה”ב הייתה חייבת לפעול. המתקפה הראשונה על פלוג’ה נתקעה בגלל ההססנות האמריקנית והאבידות בקרב האוכלוסייה האזרחית. לאחר שהמתקפה הופסקה המורדים שוב השתלטו על העיר. המורדים נחלו ניצחון גם בזכות הכוח המזוין וגם בזכות כוחה של התקשורת, במיוחד “אל-ג’זירה”.
הקרב השני על פלוג’ה נוהל ביתר נחישות ללא התחשבות בסיכון אזרחים. נגרם נזק מרבי למורדים, והמבצע היה דומה לזה של סדאם בג’וג’איל. לעיתים הנחתים חסמו נתיבי הבריחה לגברים – גם אם לא היו חמושים - השתמשו בזרחן לבן, והרסו את העיר. צעדים ראוותנים היו מחוייבי המציאות.על כל פנים, נהרגו רק בין אלפיים לחמשת אלפי עיראקים – חלק קטן מהמורדים. הנחתים ספגו אבידות קשות: כ-800 הרוגים ופצועים. המורדים התפזרו לכפרים הקרובים, ולמרות שפלוג’ה הושקטה, מחוז ענבאר נשאר בשליטתם.
בוש מנסה להציג לציבור את הטקטיקה של מניעת ההסתננות חוזרת של המורדים, בה השתמש בפלוג’ה. לאחר טיהורה של העיר, האמריקנים הגבילו את התנועה בו עד כדי חלוקת תעודות זיהוי ביומטרי לתושבים. זה הקשה על ההסתננות אך לא מנע אותה לחלוטין. ההתנקשויות בנציגים אמריקנים בפלוג’ה נמשכות.
השיטה שבקושי עבדה בפלוג’ה הנידחת לא תצליח בבגדאד ההומה עיתונאים. מרדף אחרי המורדים בהכרח תגרום לפגיעה באזרחים וכלי תקשורת ערבים ומערביים גם יחד ירעישו עולמות בדיווחי זוועה. לא בגדאד – שכונת סער לבדה גדולה מדי מכדי שיהיה אפשרי לכתרה. תנאי צפיפות אוכלוסין בשכונות העוני הבגדאדיות שונות מפלוג’ה: הם לא מאפשרים תקיפות מהאוויר, והם הופכים את הקרבות על כל בית ובית למבצע מסובך ויקר מבחינת האבדות לאמריקנים. הנחתים שפעלו בפלוג’ה הם כוחות מיוחדים, אמיצים, בעלי מפקדים עם ראש פתוח, המוכנים לשקול פעולות מקוריות. כוחות הצבא הרגיל הם טובים אך פחות גמישים – תנאי הכרחי להצלחה מול המורדים.
לצבא ארה”ב יש תכונות טובות רבות אך גם חסרונות, והעיקרי שבהם – מוסריות. החיילים יודעים היטב להרוג, אך הפוליטיקאים דורשים מהם לפעול במגבלות בלתי-אפשריות. המטרה של הטרוריסטים היא לעורר אימה. למען המטרה הם מוכנים להתערות בתוך האוכלוסייה האזרחית ולהזמין את ההתקפות אמריקניות עליהם. הם מתעלמים ואף מעודדים אבידות משני הצדדים. המורדים ממומנים ומיומנים היטב, וגדושים במוטיבציה דתית ואידיאולוגית, חסרי רחמים. דרושים שנים רבות של דיכוי אכזרי כדי לחסל את התמיכה הציבורית במורדים ולנצחם. אולם הכוחות האמריקנים מוגבלים בזמן. המבצע יימשך כל זמן עד שכלי התקשורת והסנאט יצעקו “חרם!”
דמוקרטיה הגונה וליבראלית לא הוכיחה את עצמה במלחמות המוטלות בספק.

רוברט גייטס משווה תפוחים למלפפונים באומרו ש-600 מיליארדי הדולר שהוצאו על המלחמה באפגניסטן, בעיראק ועוד מלחמות “קטנות” בזמן האחרון הן הוצאות מעטות (אם ניקח בחשבון שינויי שער הדולר מאז) לעומת מה שהוצא במלחמות וייטנאם, קוריאה והמלחמה הקרה. המלחמות הקודמות היו מלחמות מהותיות נגד צבאות סדירים בחזית רחבה. לעומתם, סדאם וטליבאן היו מוכרים את המדינות שלהם תמורת חלק קטן מהסכום שנקב בו גייטס, אם היו מציעים להם אותו בנימוס. הסונים היו שוחטים את כל השיעים, אפילו בתמורה קטנה יותר. הברית הצפון-אפריקנית היו מחסלים את אל-קעידה תמורת מיליארדים בודדים של דולרים. ארה”ב יכולה לשאת בנטל המלחמות האלה, אך למה היא חייבת לעשות זאת? לשלם על אבידות של עצמם סכומים שעולים בעשרות (אפגניסטן) ובמאות (עיראק) מונים על התוצר הכללי של המדינה – זוהי מדיניות לא חכמה.
ההוצאות האלה הם תענוג. עבור השכר ל-150,000 חיילים הוצאו רק כ-20 מיליון דולר בשנה. כל השאר – לרכישת האספקה. תאגידים בעלי לובי חזק מרוויחים מהרכישות האלה. חלק מהרכישות מבוצעות בשוק מונופוליסטי, חלק – תמורת שוחד- מצד מקורבי השלטון, והוצאות המתחרות הכדאיות נידחות לרוב. האמברגו למכירת הנשק לאזורי העימותים אינו בלתי אפשרי כפי שמנסים להציג. רק חמש מדינות מייצרות נשק מודרני: ארה”ב, רוסיה, גרמניה, צרפת ובריטניה. אי-אפשר לחמש את הצבא כראוי בחיקוים סינים או בנשק קוריאני. רוסיה תלויה במידה רבה בסחר-חוץ ותבהל מסנקציות המערביות על הסחר בנשק. אולם רוסיה יכולה להסכים להפסיק את יצוא הנשק אם גם המערב יעשה זאת. סחר בנשק גורם לארה”ב הפסדים: הוצאות המלחמה בעיראק עלו בהרבה על התרומה לתוצר הכללי של המדינה מהסחר הזה.
מבצע מוגבל לחיסולו של סדאם לא היה מקפיץ את מחירי הנפט. מלחמות מתמשכות יוצרות הרגשה של איום על מקורות האנרגיה. וכאשר תאגידי הנפט, יצרני הנשק וכלי התקשורת נהנים מהמלחמה – האם חשבון כל שהוא מהווה משקל?
מלחמות גדולות אינן יעילות, אך הן רווחיות. הכסף הגדול הוא ערך מספיק יקר כדי לשלוח אחרים למות למענו.

הכורדים הם עם עתיק וחזק – והם בהחלט זכאים למדינה עצמאית (וכמו היהודים גם הם רוצים אותה ללא הערבים בתוכה). אולם רוב הכורדים מתגוררים בטורקיה, מדינה לא הגונה, שלא תוותר לטובתם על חמישית משטחה. גם איראן – ביתם של שישה מליון כורדים היא מדינה לא מתורבתת, ואין לצפות ממנה להיענות לדרישת העצמאות של הכורדים. לכן הכורדים בחרו להפנות את דרישתם למדינה עצמאית כלפי היעד היותר חלש – כלפי עיראק. כך הם גם זוכים לתמיכה מלאה מצד איראן, וגם מציקים לעיראק. ישראל תמכה בכורדים בתקופה מסוימת כדי למקד עליהם את תשומת ליבה של עיראק, ולהבטיח אפשרות להקים בשטח הכורדי בסיס לפעולות נגד עיראק ואיראן.
בטרם תגנו את ישראל על ליבון הסכסוך בין איראן לעיראק, היזכרו במלחמות האזוריות של ארה”ב מסביב לגבולות בריה”מ שנועדו להחלישה.רק באפגניסטן נהרגו מיליוני אנשים, רובם על ידי נשק אמריקני ובמימונה של ארה”ב.
סדאם לא היה ראשון להרוג בכורדים. הבריטים הפעילו את טייסות חיל האוויר שלהם לצד תותחים נגד האוכלוסייה הכורדית ב-1930. זה גרם להתקוממויות תכופות של כורדים לאורך עשרות שנים. ממשלת עיראק העניקה לכורדים עצמאות ונטלה אותה מהם לסירוגין, לפי שינוים במאזן הכוחות. כשסדאם הגיע לשלטון הכורדים לא היוו אלא עם חזק ומגובש עם כוחות מזויינים היטב שנחלו ניצחון בקרבות נגד הצבא העיראקי הסדיר ב-1966. בין השאר, הכורדים אחראים לטבח באשורים-הנוצרים. ב-1980 הצבא הכורדי מנה כ-60,000 חיילים מיומנים אשר חומשו על ידי איראן וישראל.
סוף שנות ה-70 צוינו בהתנגשויות אלימות רבות בין העיראקים לכורדים. באותה התקופה השתמש הממשל העיראקי בשיטה מקובלת בהתמודדות עם מיעוט אתני מורד – הטרנספר. ברם, הכורדים שאפו לא לשרידות אישית אלא לעצמאות לאומית - הטרנספר שיבש את תוכניותיהם ולכן הן התנגדו לו בכל דרך אפשרית.
בית-הדין הפלילי הבינלאומי מגדיר את “ג’נוסייד” כפעולה שמטרתה היא השמדתה של קבוצה אתנית. אך זאת לא הייתה מטרתו של סדאם – הוא הרג רק חלק זעיר של האומה הכורדית. אמנם, סדאם ביצע טיהור אתני, גירוש אוכלוסיה מאדמת הלאום. גם זה – פשע נגד אנושות, אך קל בהרבה מג’נוסייד.
למרות ההסכם עם עיראק, איראן המשיכה לממן את המורדים הכורדים. אוכלוסייה מורדת המהווה עשרה אחוזים מאזרחי מדינה, ותומכת באויב בעת מלחמה – היא סכנה ממשית. סדאם בחר בדרך אכזרית אך מוצדקת, לטהר את אזורי עיראק החופפים את הגבול עם איראן מהאוכלוסייה הכורדית המרדנית. המבצע התפשט גם לאזורים העשירים בנפט כי סדאם היה חייב להגן על אוצרות המדינה המרוששת על ידי מלחמת איראן-עיראק. בתקופת המבצע באלפאק רוב הכורדים סירבו למלא אחרי פקודת של הממשל העיראקי להתפנות מרצון באזורי העימות. למעט מקרים בודדים, הבלתי נמנעים במצבים כאלה, רוב הנשים והילדים גורשו והושבו במקומות אחרים, אך לא נהרגו. זכרים בגיל גיוס הוצאו להורג כי נמצאו בשטח הלחימה, או מפני שהיו חלק מכוחות גרילה או תמכו בהם.
רוב המומחים מדברים על כ-50,000 כורדים שנרצחו. זה פחות מאחוז אחד מהאוכלוסיה הכורדית, ולא מתאים להגדרה של רצח-עם. המספר הזה מתחוור על רקע מיליוני אנשים שנהרגו במלחמה באותו זמן. אפשר להניח שמספר קרבנות הכורדים היה אף נמוך יותר. החקירה המאומצת של הארגון Human Rights Watch העלתה שמות של כ-17,000 כורדים הרוגים. המספר הזה כולל גם את שמות הנעדרים. חשיפה של מקומות הקבורה אימתה את המספרים האלה. שגשוגו הכלכלי של האזור הכורדי גם מעיד על שלמותה של רוב אוכלוסייתו. אין עוררין שגם 17,000 הרוגים זה נורא, אך זה לא ג’נוסייד. יותר כמו למבצע צבאי.
סדאם הורשע גם בשימוש בגז רעיל בחלביה. מומחי הפנטגון נטו להאשים שם את איראן כי לעיראק אז לא היה גז מהסוג הזה במחסניו. אחרי שיחסי ארה”ב ועיראק השתבשו, אמריקה העבירה את האשמה לעיראק ללא חקירה נוספת וללא ראיות חדשות. ואפילו אם עיראק השתמשה בגז, המתקפה היא נועדה כנגד הכוחות ההאיראנים והמורדים הכורדים. העובדות מעידות על מאות הרוגים במתקפה – גם זה לא ג’נוסייד.

הוויכוחים הפנימיים שהתעוררו כעת בתוך הדמוקראטיות הליבראליות מזכירים את עשרות השנים האחרונות של הדמוקרטיה באימפריה הרומית. השמאל האמריקני מפקפק בצדקותה של המלחמה בעיראק בזמן שחיילי ארה”ב נהרגים בה. כמה עצוב למות בעד מטרות מפוקפקות… עורכי-דין ליבראלים משגיחים מקרוב על התנהגותם של אזרחי ארצם כלפי אזרחי עיראק והעצורים שביניהם. כמה זה מדכא: להרגיש שבבית מעדיפים שתמות אך לא תפגע בטעות באויבך. הסנאט מאיים להפסיק את מימון המלחמה. אין כל רצון לסכן את חייך אם אתה עלול שלא לקבל את השכר. .
הגנרל ג’ורג’ קייסי בעצם הפסיד את המלחמה. כשעמד והגשים את המטרות הפוליטיות הבלתי מציאותיות ווכשמסר את נפש חייליו הוא בחר לפעול על פיהפקודות היבשות. כתוצאה מזה אלפי חיילים הוקרבו קרבן למען הקריירה של גנרל קייסי. ישור הקו הפוליטי שלו לא חמק מעיני הממונים עליו והוא קודם לתפקיד ראש מטה צבאות היבשה. כשנתקל פנים-מול-פנים בסנאט הלא ידידותי הוא “נגח” את הרמטכ”ל באומרו שהיה מסתדר עם שני גדודים נוספים במקום החמישה שביקש הנשיא בוש. אז מדוע הוא לא הסתדר, אם כך? הרי בתקופתו היה ברשותו כוח גדול עוד יותר? מה טיבו של מפקד המעריך את הגדלת הכוח ב6%? שינוי המערך הטקטי היה נותן לו את אותו ריכוז הכוח.
הטענות האמריקניות שהגדלת הכוח הצבאי בעיראק נחוץ כי אין לאכלוסיה המקומית כוחות להגנה סבירה הם איוולת. הצבא העיראקי היה מספיק חזק כדי להדוף את ההתקפות המסיביות של צבא האיראני במלחמה הארוכה והמתישה. סדאם הקים כוחות משטרה יעילים בזמן קצר מתקופת הכיבוש על ידי צבאות-הברית. אנשי כוחות הביטחון העיראקים יכולים להיות מגויסים ולצור מערכות יעילות תוך חודשים ספורים. ברם, ההנהגה השיעית לא חפצה בכוחות הביטחון הסונים. מצד שני השיעים אינם מעוניינים בהקמת כוח אתני-פונדמנטליסטי ואנטי-איראני. הסונים היוו את הכוח המרסן מול השיעים, כוח דיקטטורי אלים, ללא ספק. שיעים לעולם לא ירסנו את עצמם. בתנאי השקט יחסי ברוב שטחו של עיראק אין לשיעים כל עילה להתקומם נגד הפונדמנטליסטים המקומיים. מספר עשרות מקרי מוות אלים ביום – לא כל כך הרבה ע”פ אמות המידה המוסלמים. ברם,אם המטרה היא מדינה דמוקראטית עם רוב השיעי ובטחון מרבי לאוכלוסיה – אזי הכוחות האמריקנים הם היחידים שיכולים לשמור על הסדר בעיראק.

האופוזיציה תמיד תהיה אופוזיציה. לכל מדיניות של הממשלה המכהנת חייבים להציג עמד כנגדה. לכן גב’ קלינטון עומדת על הצורך לשאת ולתת עם איראן. הרי בריטניה ניהלה מגעים עם גרמניה הנאצית, וארה”ב – עם וייטנאם הקומוניסטית. אולם משא ומתן לא יכול להצליח אם אחד מהצדדים מעוניין במלחמה. להניח שמשא-ומתן הוא דרך ללמוד את האויב כדי לנצחו הוא אבסורד.
קלינטון גם לא מגלה כל סוד: מה כבר יכולה אמריקה להציע לאיראן? ביטול הסנקציות? הם יבוטלו מילא אחרי שאיראן תשיג את היכולת הגרעינית: יהיה מסוכן להרגיז את יצרנית הנפט הגדולה והחמושה בנשק גרעיני. קלינטון לא לוקחת בחשבון שאנשים מעריכים את הכבוד הלאומי ואת האמונה הדתית יותר מכסף.. לארה”ב אין מרווח גדול להתמקחות: היא יכולה להציע רק כסף או שווה כסף, וזה לא מספיק.
נציג רוסיה, איבאנוב, לחץ את ידו של אחמדינג’אד בפגישה ביניהם. אחמדינג’אד מכחיש את השואה, וקרא למחוק את ישראל ממפת העולם. אין לרוסים בעיה עם זה. גם הם הסתירו את העובדות על השואה בשטחן של אוקראינה ובלרוס, הם גם עזרו למצרים וסוריה בניסיונות להשמיד את ישראל. קלינטון שואפת להצטרף לחברה טובה…

יש לארה”ב נטייה ליזום מלחמות שהיא אין סיכוי להשיג בהם ניצחון. הערבוב של רציונאליזם, התנשאות והטפה למוסריות מבטיחים כישלון. מדינה שואפת לקבוע את עליונותה - מעצמות לא יכולות להישאר מבודדות. לאורך ההיסטוריה, מדינות פעלו להרחיב את שטחן ואת השפעתן. מדינות מבודדות מתקיימות בחסדי אחרים: בזמן מלחה”ע השנייה הניחו לשוויץ להישאר ניטראלית, אך פלשו אל בלגיה השכנה. מדינות שלא מסוגלות להשפיע על אחרים הופכות למושפעות. השאפתנות האמריקנית היא מאוד טבעית.
מעצמות משגשגות הגשימו את שאיפותיהן במשך מאות שנים בטרם שקטו מדושנות עונג. אלה מהן שלא ידעו להבטיח לעצמן את העצמאות פוליטית (הולנד, פורטוגל), או שלמות טריטוריאלית (אימפריה בריטית) הושמדו כרומי העתיקה על ידי יריביהם גסי הרוח. בניגוד לישראל, ארה”ב מבודדת טריטוריאלית היא הייתה יכולה להרשות לעצמה להתרחק מענייני העולם הרחב. גם התרבות הצרכנית האמריקנית מעודדת התבודדות. האליטות האמריקניות - הצבאית, הפוליטית, המעמדית והתרבותית - הולכות נגד רוח ההתבודדות.
הרחבת ההשפעה האימפריאליסטית היא אסטרטגיה יעילה, במיוחד עבור מעצמת-על יחידה. ברם, ארה”ב וישראל העמידו את עצמן במצב פרדוקסאלי של חולשה עוצמתית. שתי המדינות הן בעלות פוטנציאל צבאי גבוה ביותר אך הן חוששות לנצל אותו בעת הצורך.
המנטאליות האנושית נשמרת לאורך ההיסטוריה. לא סביר שהסיבות הרגילות למלחמות – תאוות בצע, שנאה ושאפתנות – תעלמנה פתאום בימינו. גרמניה יזמה את המלחמה דווקא בגלל שלושת הסיבות האלה, ומלחמות קולוניאליות נמשכו במאה העשרים. סטנדרטים מוסריים שנכפו על ידי בוחרים שמאלנים בארה”ב גרמו למדיניות מעוותת יותר מאשר שקידמו את השלום. כדאיות היא עילה טובה לפתיחת מלחמה. כאשר ארה”ב הגנה על ערב הסעודית וכווית מפני עיראק, ומאוחר יותר כשפלשו לעיראק היה צריך להשתלט על כל מקורות הנפט העיראקיים או לפחות להטיל עליה שילומי פיצויים. במקום זה, ארה”ב נכנעה לסחטנות אילי-הנפט. ארה”ב הגנה על דרום-קוריאה מפני יריבתה הצפונית אך היא ממשיכה לסבול מסכסוכים כלכליים עמה, אותו מצב קיים גם עם יפן שארה”ב מעניקה לה הגנה מפני סין, ועם מערב-אירופה שארה”ב שמרה עליה בפני בריה”מ. אמריקה הפכה לפילנתרופית - מעצמה שמשלמת לבני-חסותה על הזכות להגן עליהם. המצב הזה הוא בלתי סביר ולא בר-קיימא. החוסים מבקשים יותר ויותר, ונותנים פחות ופחות. הם מסרבים אפילו להפגין סימני לויאליות. ערב הסעודית תומכת בג’יהאד. הם מבקרים את ארה”ב על כך שזאת אינה יכולה למלא את כל דרישותיהם. המעצמה מתנהלת כמשרת עלוב.
לאורך ההיסטוריה, היהודים הבינו ששילוב של התנשאות וחולשה מזמינים את השנאה. לפרק זמן קצר הם תיקנו את המצב ב-1967: יהודים חזקים עוררו אהדה. אמריקה צועדת באותו נתיב: לועגים לארה”ב, הלועגים לניחותה לוגים לה כיוון שאינם חוששים להיענש. הטפות המוסר של האמריקנים גורמים לרבים לשנוא אותם. ארה”ב אינה תמיד מסוגלת להתאים את עצמה לכל הצהרותיה, ואויביה תופסים אותה במילה ומערערים את אמינותה.
אין כל חדש באסטרטגיה אימפריאליסטית נכונה: מבצעי ענישה צבאית, ראוותנים באכזריותם, הטלת שילומי פיצוים שמכסים את הוצאותיה בהשכנת השלום, קולוניות שמהוות בסיסים לכוחותיה באיזורים שונים, שממונים על ידי שוד אוצרות הטבע המקומיים. כל דבר אחר הוא בזבוז זמן ומשאבים.
האדמיראל וויליאם פאלון פרסם הצהרה מפתיעה שאיראן לא תשיג את היכול הגרעינית עד אמצע העשור הבא. הבל-הבלים. איראן כבר קיבלה שרטוטים של פצצה גרעינית מפקיסטן וצפון-קוריאה, טכנולוגיה להעשרת אורניום מסין, טילים בליסטיים מצפון-קוריאה וסין. באותו רגע ש-3000 צנטריפוגות בנטאנז ייצרו כמות חומר גלם לחימוש – תוך שנה לכל היותר – יקח לאיראן מספר חודשים בלבד לייצר נשק גרעיני. בהצהרת פאלון משתקף רצונו של בוש להסיר מעצמו את האחריות על פירוק של האייטולוץ באיראן מנשקם.

הפנטגון וויתר על הגינוי כנגד חברות עורכי הדין האמריקנים שייצגו את תביעותיהם של אסירי גואנטאנמו. עורכי הדין האמריקנים מתקנים את העוולות שביצעו חיילי ארה”ב שנלחמים ונהרגים באפגניסטן. עצורים מעטים הועברו מאפגניסטן לגואנטאנמו, ואלה לא אנשים זוטרים. במקרים רבים, הם אשמים בחברות בתנועת הטאליבאן בלבד, ואת אשמתם של אחרים קשה להוכיח. איזו הוכחה הקבילה על בית המשפט אפשר היה להשיג באפגניסטן? בהעדר המסמכים והקלטות כל ההוכוחות הם עדויות של עדים מסופקים.
דמויות של עורכי דין אמריקנים - לוחמי הצדק העוסקים בהתנדבות בהגנה על האיכרים האפגאניים – הן מצחיקות. באמצעות ההתנדבות הזו, חלק אחד של עורכי דין אמריקנים משביתים את המאמץ המלחמתי של ארה”ב נגד טאליבן, וחלק אחר פשוט מנצל את ההתנדבות ליחסי-ציבור ולפרסום העצמי.
נושאת-המטוסים השנייה שנשלחה למפרץ הפרסי מיועדת לתמוך במבצע חסרת התועלת בעיראק, ולא כדי לתקוף את מתקני הגרעין האיראניים. לא שולחים את נושאת המטוסים לשייט של חודש כדי להנחית מכת הפתע. ממשל בוש ימשיך לעשות פוזות במקום למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני.