בכל יום מודים יהודים דתיים לאלוהים על כך שלא ברא אותם גויים, אשר עובדים לאלילים ולדברים חסרי תוכן. היהודים במפורש מודים לאלוהים שלא ברא אותם כיתר הגויים, ולא רק כחלק מהגויים. כלל המפרשים הקלאסיים שהרחיבו על הנושא קבעו במפורש שהשילוש הקדוש הוא עבודת כוכבים לכל דבר. על אף שיש אלה שמוצאים את המונותיאיזם בדאיזם האבסטרקטי ואף בהינדואיזם, חז”ל החשיבו בבירור את יתר הדתות כעבודת אלילים. המונח שהם קבעו- עבודה זרה, בכדי לומר שכלל האמונות והדתות מלבד דת ישראל- הן אלילות.

גישה זו נטועה עמוקות בתורה. מקרה קלאסי עוסק בסיפור עגל הזהב. התורה מתעקשת שהיהודים לא חיפשו לעבוד אלוהים אחרים, אלא ביקשו לכל היותר מתווך אחר מול אלוהים במקום משהו- אשר נחשד כמת. אפילו מתווך זהוב נחשב לעבודת אלילים. אפילו מתווך שניחן ברצון חופשי, כדוגמת ישו או בודהה, נחשב ביהדות לעובד אלילים. אדם שטוען לחלוק תכונות אלוהיות שולל בכך את התפיסה שלאלוהים אין גוף, ובכך מבסס עצמו כאליל. כל פרשנות אחרת שמה ללעג את האזהרות המרובות בתורה נגד עבודת אלילים. היוונים העתיקים לא היו מטומטמים עד כדי כך כדי באמת להאמין שהפסלים שלהם היו עצמם אלים. אלה היו פסלים של האלים אשר חיים על הר אולימפוס. הכיצד זה שונה מפסליו של ישו? אולם התלמוד מגנה את התרבות ההלניסטית ללא עכבות. בשומר, האל הראשי ברא הן את העולם והן את יתר האלים. בדומה במיתוסים היווניים. הכיצד שונה הדבר מהמונותיאיזם הנוצרי והבודהיסטי?

אנו מכבדים אנשים שמתאימים לערכינו, ואל לנו להתאים עצמנו לערכיהם. קניבל מפולינזיה יכול להיות טבח מצוין, אולם איננו מכבדים את כישורי הבישול שלו לאחר שהרג את חמתו. הנוצרים יכולים להיות צודקים אופן פלאי במערכת הערכים שלהם- אול זו אינה שלנו. אנו היהודים מאמינים כי האמת מצויה בידינו. זה אולי נשמע יהיר, אולם האמונה אינה מתפשרת מעצם טבעה. אינני מתיימר ללמד נוצרים או בודהיסטים,אלא לכל היותר לציין את חוסר הכנות הטבוע בבסיס הממסד הרבני המודרני בארה”ב.

דו”ח גולדסטון ישמש כחוברת ההוראות ללחימה מול ישראל. הוא יראה למחבלים מה ישראל לא מתכוונת לעשות. גולדסטון גינה את השימוש בצה”ל במגן אנושי? החמאס רק יגביר את השימוש במגנים אנושיים. לאחר שראה כי צה”ל לעולם לא מפגיז קהלים אזרחיים, העזתיים ינהרו לספק מגן אנושי לחמאס – מעשה פטריוטי, וגם בטוח לחלוטין. מגנים אנושיים יוצבו במחסני נשק ועמדות צלפים. אפילו המדיניות הישראלית המטורפת של שליחת חייליה לקרבות רחוב בכדי שלא לסכן חיי אזרחי אויב לא תעבוד יותר.כוח רגלי אינו יכול הסתער על בית מלא אזרחים. חמישים בתים שכאלה עם שני צלפים בכל אחד יעצרו כליל את התקדמות הצבא. היהודים אולי יעדיפו להשאר בנגמ”שים, משפיל ככל שיהיה זה לצבא מנצח, אך גם זה לא יעזור, שכן הגנה אקטיבית אינה עובדת בטווח כה קצר.

ברגע שצבא סדיר מקבל אחריות על אזרחי האויב, קצו קרוב. הפלסטינים שולחים את ילדיהם אל החיילים היהודים חמושים ברובי צעצוע וחגורות דמה. מה אם ילד אחד ממאה יקבל רובה אמיתי?
מלחמה היא עניין של חיים ומוות ברמה הלאומית. אין פתרון ביניים, רק להרוג או להיהרג. עד שנכנעת אוכלוסיית האויב, כל אחד מחבריה צריך להחשב מטרה קבילה, אלא אם הפגין ניטראליות מעבר לכל ספק. המלחמה מתנהלת תחת הנחת האשמה: אפילו ילדים קטנים הינם אשמים עד שהוכח אחרת.

כל זה משתנה עם רגע הכניעה: הצבא הכובש מתנהל ככוח שיטור, לעיתים דרך ניהולה של המשטרה הצבאית, או שהוא מנהל את פעולות השיטור יחד עם ממשלת הבובה. בנקודה זו, שלטון אזרחי הופך לישים בשנית. המקומיים חוזרים להיות חפים מפשע עד שמוכח אחרת. בשביל שזה יעבוד, על הכובש להנות מחופש פעולה חסר עכבות, כראוי למי שאויבו נכנע, תוך קבלת שיתוף פעולה מלא מצד הרשויות המקומיות בתפיסתם והבאתם לדין של מחבלים- שכעת נתפסים כפושעים, מכיוון שהם פועלים כנגד גוף שהממשל המקומי אינו מזהה עוד כאויב. תמיד יהיו מי שיחלקו. זהו תפקידה של ממשלת המשת”פים לעצור או לגרש אותם, ממש כשם שזהו תפקיד הממשלה לשפוט פושעים מקומיים. במקרה של הגדה המערבית, הממשל המקומי אינו מצליח להשקיט את אלה שמדברים נגד הכיבוש, ולכן אין לו לגיטימיות יותר. הסכם הכניעה מבוטל, ויש להמשיך בלחימה.

האבולוציה מבוססת על יכולתם של הכשירים ביותר להותיר מאחוריהם יותר צאצאים. בכך יחס התכונות המועילות גדל באוכלוסיה ומיטיב עם החברה כולה. אולם ההיפך הגמור קורה כיום. במדינות מתורבתות, תוכניות רווחה ממשלתיות מניאות את חלקי החברה היותר מתקדמים אינטלקטואלית ומהולדת עוד ילדים. האיסור האבסורדי על ריבוי נשים מונע מזכרים מוצלחים להוליד עוד ילדים. בחברה נורמאלית וטבעית, זכרים מוצלחים יינשאו לנקבות המושכות ביותר וינהלו אורח חיים פוליגמי, שימקסם את תפוקתם, ויטיב עם המאגר הגנטי של החברה. כעת זה אולי נראה אכזרי, אבל זוהי האבולוציה. האבולוציה היא מעצם טבעה אכזרית- תשאלו כל מין שאי פעם נכחד.

לא רק שהסדר הקיים מגביל את תפוצתן של תכונות מועילות, אלא שהוא אף מעודד את הנחשלים להתרבות. חשבו כמה בלתי רציונאלי הוא הסיוע הבינלאומי. הוא מקדם את אותה חוסר היעילות שהברירה הטבעית מנסה בכל כוחה להכחיד. האוכלוסייה הנחשלת באפריקה מתפוצצת בעוד שאירופה הולכת ומתרוקנת. בחברה מודרנית, נכיר שהאינטלקט חשוב יותר כתכונה אבולוציונית מאשר כוח, אך חוק שכר המינימום שחוקי הגירה מתירנים מקדמים דווקא את כוח העבודה הפרימיטיבי על פני האינטלקט. אחוז הילודה הגבוה משמעותית בקרב חלקי האוכלוסייה הנחשלים מבטיח את תפוצתן של תכונות אשר מכשילות את התפתחות המין האנושי.

ההומניזם אינו הסיבה למדיניות זו. מאפלטון, ועד רוסו ולנין, השמאל הראה שהוא מסוגל להיות אכזרי מאוד, ולאו דווקא הומאני. מה שאנו רואים כאן הוא דווקא יצר לפרימיטיביזם. ממש כפי שאפלטון ופול פוט שיבחו את החברה הפטריארכאלית, כך השמאל המערבי שואב את אושרו מרבבות המהגרים הברבריים וקצב הילודה הגואה באפריקה. מכיוון שרק על רקע הפרימיטיביזם יכול המוח האינטלקטואלי לבלוט.

אין צורך לפנות לתוכנית האאוגניקה הגרמנית האכזרית, וגם איני מטיף כאן לרצח בעלי מוגבלויות. לכל הפחות אני טוען שאל לממשל לסייע לאנשים בלתי יעילים להתרבות – שכן סיוע זה לא רק שמעיק על כספי הציבור, אלא שהוא מחליש את מאגרה הגנטי של החברה האנושית בטווח הארוך.

האבולוציה ההתנהגותית גם היא ספגה מכה. לאורך ההיסטוריה, חברות שונות התחרו ביניהן באמצעות מודלים התנהגותיים שונים. כיום ניצחה הנאורות, והעולם כולו נכנע לערכי הוליווד. במובן זה, אין יותר יוונים וברבריים, מוסלמים ונוצרים. הגלובליזציה של התקשורת העולמית הצליחה להכחיד כמעט כל תרבות התנהגותית בעולם. השוני התרבותי פשוט אינו קיים יותר. כל החברות באשר הן הינן צרכניות, ובכך נוטות לכיוון מדיניות רווחה. מאגר האבולוציה החברתית התרוקן כליל, או לפחות נדחק לשולי החברה.

לאורך מיליוני שנות אבולוציה, החברה האנושית- וניכר שגם כל קבוצת בעלי חיים אחרת – זיקקה את דפוסי ההתנהגות האופטימאליים לכדי תגובות אוטומאטיות. כאשר איננו בטוחים מה לעשות, אנו מיד פונים לזולת כדי לקבל דוגמא. כאשר אנו מקבלים הטבה כלשהי, מיד אנו חפצים בהחזרת טובה. ברגע שבחרנו לנו דרך, אנו דבקים בה. עולם השיווק למד למפות תגובות אוטומאטיות אלה וכעת מנצל אותן כדי למכור לנו מוצרי צריכה. כתוצאה מכך, אנשים לומדים מחדש להתכחש לדפוסי ההתנהגות הכי עתיקים שבנו.

הברירה המינית גם היא ראתה שינויים רבים. בעבור אורגניזמים מורכבים – דגים, ציפורים ויונקים – ההסדר המצוי ביותר הינו זכרים המתחרים על נקבות. אולם רק כיום אנו רואים שבקרב בני האדם הסיטואציה התהפכה: נקבות משוחררות מתחרות על זכרים מושכים כלכלית (כלומר חכמים, ועל כן תחרותיים מבחינה אבולוציונית).

ישנה בעיה ביולוגית מהותית באבולוציה. ככל שמורכבות האורגניזם עולה, כך יורד הסיכוי שמוטציה אחת ויחידה תזכה להטמע במערכת הכללית. כפי שידוע לנו מעולם הקיברנטיקה, ככל שמערכת הינה יציבה יותר, כך היא נעשית טובה יותר בדיכוי סטיות. נוצות אפשרו יתרון הישרדותי מהותי לדינוזאורים קטנים, אולם שום כמות של שיער גוף לא תהווה יתרון אבולוציוני לאדם המודרני. במערכת האנושית המורכבת, שום תכונה בודדת, ובטח שלא תכונה פיזית, אינה מועילה דיו כדי שתתן יתרון משמעותי לאיש מאיתנו על פני רעיו.

ניכר כי חלוקה למינים וברירה טבעית נהדפות במכלול המורכבות האדירה של בני האדם. אולם הטכנולוגיה האנושית מפצה על חסרונותינו: כאשר המשקפיים הינם זולים ונפוצים לכל, ראייה חדה כבר אינה מהווה יתרון אבולוציוני. המוח הוא אולי יוצא הדופן היחידי, אולם דווקא את היתרון האינטלקטואלי מענישה החברה שלנו- בשלל דרכים המשתרעות ממיסוי אגרסיבי ועד לאיסור על ריבוי נשים.
האבולוציה, וספציפית החלוקה לתת-מינים, עברה מין עולם. למשך כלל ההיסטוריה האבולוציונית, קהילות היו ברובן מבודדות, ותכונות שונות שוכללו בנפרד עד לכדי שלמות. אולם כיום הגלובליזציה ערבבה בין כולנו, והחלוקה הסתיימה. העיור, שבאמצעותו ילדים עוזבים את הבית במהרה, מונע את המשך השושלת החינוכית של העברת ידע מאב לבן. שאמנים ומגדי עתידות הן זן נדיר, שאינו מצמיח דור חדש.
ישנם לחצים אבולוציונים שדווקא עשו את הכיוון ההפוך. למשך כלל היסטורית החיים על פני האדמה, העדיפה הברירה הטבעית גנים שהגבירו כושר גופני ופוריות בגילאים צעירים, והובילו להתפרקות מערכות זמן קצר לארח קץ גיל הפוריות. ככל שעולה גיל הפוריות לעבר שנות השלושים המאוחרות בקרב בני אדם, תעדיף הברירה הטבעית מוטציות גנטיות אשר מתירות התרבות גם בגיל זיקנה. מוטציות אלה ללא ספק יבואו על חשבון הצעירים. תוחלת החיים תמשיך לעלות, אך אנשים יישארו ילדותיים עד לשנות השלושים המאוחרות.
הברירה הטבעית עצרה, או לפחות עשתה פנייה חדה גם בממלכת החי. הביסון היה חי יעילה ביותר- חזק ועמיד לקור ולחום. אולם חיה זו נדחפה כמעט להכחדה מוחלטת בשל המצאת כלי הירייה הזולים והזמינים. בעבור מינים אחרים, הישרדות אינה תלויה עוד בהסתגלות אלא לכל היותר בגחמות אנושיות: לווייתן הבלוגה כמעט נכחד מרוב אהבת האדם, בעוד שיתושי המלריה הושמדו בשל שנאת בני האדם. שום אורגניזם אינו מסתגל טוב יותר מוירוסים: פשטות ביולוגית ותוחלת חיים קצרה הופכת אותו למועמד מושלם למוטציות מועילות. אולם אפילו הוירוסים אינם מצליחים לעמוד בהשפעתן ההרסנית של האנטיביוטיות שפיתח האדם.
ישנם שינויים אבולוציוניים שהפכו לאיטיים יותר. תוחלת החיים הוכפלה בשלושים השנים האחרונות, גיל הילודה עלה בהתאם, והיקף המשפחה קטן. כל אלה הקטינו באופן דראסטי את תכיפות המוטציות- אולם שאפקט זה אולי ייעלם בשל התפוצצות האוכלוסייה. לחצי הברירה הטבעית התכווצו לפחות או יותר אפס, במציאות בה בני האדם מוגנים מהקור עם בגדים, כנגד החום עם מזגנים, כנגד בקטריות עם תרופות, וכך לגבי כל סכנה טבעית שניתן להעלות על הדעת.
שינויים אבולוציוניים נעים בשבילים בלתי צפויים. לאורך ההיסטוריה, היותך חכם לא הועילה במיוחד מבחינה אבולוציונית. כוח היה גורם חשוב בהרבה. כיום, האנשים החכמים ביותר נפגשים באותן האוניברסיטאות ונישאים זה לזה. לו היה מדבור בכלבים ואל בבני אדם, ביולוגים מזמן היו אומרים שברירה טבעית שכזו תוליד בהדרגה זן נבדל של בני אדם חכמים, המותאמים טוב מיתר האוכלוסייה לכלכלה הטכנולוגית. האוכלוסייה תתפלג לקאסטת המבוססות על אינטלקט.
בזמן שכוחות הברירה הטבעית מתעמעמים, שיפורים ביולוגיים מלאכותיים תופסים את מקומם. בדיקות גנטיות לפני החתונה, תיקון רפואי של מומים מולדים, ובקרוב גם הנדסה גנטית של בני אדם, תובל למרוץ של שיפורים מהיר בהרבה ממה שמסוגלת לו האבולוציה.
לפני מאה וחמישים שנה, הצליחו ביולוגים להפריך את סיפור הבריאה התנ”כי. אולם ניכר שכיום הפכה הבריאה לדבר אמיתי- בידיהם של בני האדם.

אז בסדר, היהודים אינם גזע, אך האם היה טוב לנו לו הייתה מוכרזת הציונות כשוביניסטית על פני גזענית?

ההגדרה המילונית מתעקשת שגזענות נושאת בחובה הרגשת נעלות. היהודים יכולים לטעון שכל מה שהם רוצים הוא בידוד, אך לא יהיה בגישה שכזו כל טעם. אף אחד לא מוכן להיות נחות. כל לאומיות, כולל היהודית, מבוססת על ההנחה שהלאום שלך איכשהו טוב יותר מאחרים.השאלה היא במה? תרבותית בצרפת, פוליטית בארה”ב, דתית בישראל. אין זה מספיק לומר שאנשים רוצים לשמר את זהותם: עליהם באמת להאמין שזהותם טובה יותר ועל כן שווה שימור. אנשים שמעדיפים אגסים עת תפוחים גם משוכנעים שהאגס טעים יותר, למרות שלא באמת ניתן להעריך אובייקטיבית את טעמם של הפירות זה מול זה. כמו כן אין כל בושה בהערכת לאומך על פני אחרים. באותה המידה אנו נוטים לפאר ללא כל בסיס את מעלותיה של האישה בחיינו על פני יתר הנשים.

הגזענות (או השוביניזם לצורך העניין) היא לכל היותר גישה. היא אינה יכולה להיות טובה או רעה: רק מעשים, או לפחות מחשבות שניתן לפעול על פיהן, יכולות להיקבע כטובות או רעות.

ישנו הבדל מהותי בין גזענות לבין, לדוגמא, קומוניזם. מבחינה תיאורטית, שתיהן אסכולות מחשבה- ועל כן אינן טובות או רעות. אולם תחושת הבטן שלנו אומרת שהקומוניזם הינו מרושע מעצם טבעו. מדוע?

סופם של רעיונות לבוא לכדי מימוש. גזענות ושוביניזם, אם מיושמות בטריטוריה הומוגנית, אינן מזיקות לאיש. הגזענות הופכת לבעייתית רק כאשר אוכלוסיות גדולות מתחרות על אותה הטריטוריה, כדוגמת החורים באלבאמה, או כאשר מתעקשים ליישם אותה על העולם כולו- כדוגמת הקולוניאליזם. אולם לא ניתן להגיע להומוגניות כלכלית. הקומוניסטים לעולם לא יוכלו למצוא אזור כלכלי הומוגני דיו בכדי שתורתם לא תפגע בזולת. גזענות אינטלקטואלית ורעיונות יכולה להיות רחוקה מאוד מגזענות אפלייתית לאומית. אולם עצם ישומו של הקומוניזם מוביל בהכרח לדיכוי.

אז כן, הציונות היא גזענית, או לכל הפחות שוביניסטית. אך כך גם כל תנועה לאומית באשר היא. במקום להכיר בכך, עלינו להתמקד בדאגה לכך שהשוביניזם היהודי לא יצמח לכדי גזענות לאומית אפלייתית. והדרך היחידה להמשיך לקיים את תורתנו מבלי שיהפכו למזיקות לזרים, היא לנקות את מדינת ישראל מזרים, אל המדינות השכנות שגם ככה מסרבות לתת אזרחות ליהודים.

ממשלת ארה”ב הצטרפה אז למלחמה, וגרמה להתארכותה הנוספת. רק בורים חושבים שווילסון היה אידיאליסט שרצה בקץ המלחמות. למעשה, 14 הנקודות שלו היו תשובה לבולשביקים. הרוסים סיימו את המלחמה בתנאים גרועים, אך הצילו מיליוני חיילים מקטל חסר סיבה. דעת הקהל בכל הצדדים לחצה לכיוון זה. ווילסון דיבר על שלום באותו האופן שדיברו עליו הנאצים לאחר 20 שנה: בערפול, שזה דבר נוראי לאויביך, שלבטח ידחה את אותו “השלום”- ועל כן יצטייר כאויב השלום.

נראה כי זו הייתה הפעם האחרונה בה התעניינה אירופה במלחמה, ומאז הפכה להדוניסטית. במציאות הפוליטית האירופאית הנוכחית, לא יעלה על הדעת שגרמניה תתקוף את צרפת. המדינות אף חולקות באותו המטבע. הפעם האחרונה שצרפת נלחמה בגרמניה באופן רציני היה לפני 200 שנה. על כן ניחן כי בין השתיים קיים הסכם אי תוקפנות. גרמניה יכלה לביים אגרסיביות רק מכיוון שהייתה אוטוריטטיבית. פרלמנטים רב מפלגתיים נוטים להיות שוחרי שלום מאותה הסיבה שאינם מסוגלים להגיע להסכמה על נושא חשוב כלשהו. חתירה תחת הדמוקרטיה נותרת אופציה, כמו הנאצים שחתרו תחת רפובליקת וויאמר. אולם לא נראה כי בקרוב נחזה באירופה דבר שכזה, בטח שלא במישור הכלכלי. צריך לזכור גם שמה שקרה ברפובליקת וואימר נגרם כתוצאה ממבנה פוליטי בלתי יציב, כעסים גדולים על מלחמת העולם הראשונה, עשורים של תעמולה צבאית, וסוג מסוים של אריסטוקרטיה צבאית שאינה קיימת עוד. חזרת האלימות אינה אפשרית: צרפת לא תשחק את המשחק הגרעיני כי שני הצדדים יפחדו לעשות שימוש בנשק, ויילחמו רק בנשק קונבנציונאלי, בדיוק כפי שהשתיים לא עשו שימוש בנשק כימי במלחמת העולם השנייה. התעצמות צבאית מהירה, כפי שעשו הנאצים אינה בלתי אפשרית, אולם דבר שכזה אינו נראה באופק. מה גם שבמצבה הכלכלי הנוכחי והנוח של אירופה, לא נראה כי מישהו מהצדדים מוכן לוותר על המציאות לטובת דיקטטור.

בכלכלה המודרנית, עושר מופק בעיקר מחוכמה, ולא משטח, וזהו דבר שלא ניתן לכבוש. מלחמות אינן דבר בר קיימא עוד, והן מנוהלות בעיקר לשם פאר לאומי. אנשים לא ירחיקו לכת למען מטרות לאומיות. מלחמה בארץ רחוקה נחשבת מקובלת, עד שמתחילים הארונות לחזור הביתה. הקורבנות האמריקאים, ולא האידיאלים הרעועים, הם שהניעו את המחאה הציבורית נגד המלחמה בוייטנאם. סטודנטים לא רצו להפוך לבשר תותחים. ההפגנות נגד המלחמה בעיראק לא החזיקו מעמד- בעיקר משום שלא נהרגו אמריקאים רבים, ומי שכן נהרג, בא בהסכמה. טרור עשוי לשנות זאת: האמריקאים לא יילחמו אף באפגניסטן, אם מלחמה מסוג זה תוביל למתקפות טרור על אדמת ארה”ב.

הפאר הלאומי הפך לחשוב הרבה פחות בכלכלה הצרכנית. וילסון ורוזוולט גררו את עמם לשתי מלחמות עולם נגד דעת הקהל הציבורית, אך כיום הממשלה אפילו אינה מסוגלת לגייס מספיק תמיכה לפירוק מתקני גרעין פורעי חוק מעבר לים. התקשורת הפכה להרבה יותר חזקה מהממשלה, אשר תלויה בסקרי דעת קהל לניהול ענייניה- והתקשורת הינה ברובה ליבראלית. אנשים המבטחים את חייהם בחמישה מליון דולר, או מחזיקים בביטוח בריאות בערך דומה, לא יהיו מוכנים לסכן את חייהם במלחמה מעבר לים. מדינות אירופה הזקנות נכונות לכך אף פחות: צרפת חזרה בה מכל הבטחותיה לצ’כים, זייפה מהלכים צבאיים בכדי להראות תמיכה בפולין, ועשתה הכל כדי לא ללחום כאשר התקיפה אותה גרמניה. מדינות אירופה אף אינן מנסות להגן על עצמן אל מול ההשתלטות המוסלמית, ומקבלות אותן באותה הקלות שהן קיבלו את השתלטות הנאצים לפני 70 שנה.

שאריות הלאומיות במערב לא יעזרו לישראל. ארה”ב הגנה על צרפת במלחמה עקובה מדם, אך לא הרימה אצבע למען ישראל ב48′ ו67′. אין כל פאר במתן סיוע ליהודים. על כן, ישראל תיוותר לבדה במאבק מול האסלאם. לכן השימוש האוטומאטי בנשק גרעיני הינו התקווה היחידה שלנו לנצח במלחמה זו.

ברגע שקיבלנו שלאדם מותר לעשות ככל העולה על רוחו בגבולות ההסכמה בפרטיות ביתו, אין כל סיבה אמיתית לאסור גילוי עריות בין בגירים. שני טיעונים מועלים לרוב כנגד. הראשון הוא הסכנה שבהולדת ילדים בתוך המשפחה- שכן זה מוביל למחלות גנטיות. אולם תופעה זו זניחה אלא במקרים של התרבות פנים קבוצתית לאורך מספר דורות. כלומר, אם כפר קטן ומבודד יתיר נישואין פנים משפחתיים- תוך מספר דורות תתפשט מחלה גנטית מסוימת בקהילה כולה. ההשפעות לדור אחד של התרבות פנים משפחתית הן זניחות ביותר. מחקרים כבר הוכיחו כי בני דודים המתרבים זה עם זה מעלים את הסיכוי להעביר לילדיהם מחלה גנטית באחוז אחד בלבד. אם החברה באמת מעוניינת בהפחתת הסיכונים שבמחלות גנטיות, הדבר ההגיוני לעשות הוא אאוגניקה, או לכל הפחות לסרס אנשים בעלי נטייה למחלות גנטיות חמורות. נטייה גנטית לסרטן השד, לדוגמא, הינה הסיבה לכ60% מהמקרים בקרב נשים שלקו במחלה- כיצד נראה נתון זה ליד האחוז האחד של גילוי העריות….

כמו כן, מה לחברה ול’טיהור’ המאגר הגנטי? צעד קטן מפריד בין ההתנגדות לפיתוחים גנטיים שליליים לבין פיתוח אקטיבי של גנטיקה מועילה, כמו זיווג בלונדיניות עם גברים חסונים. החברה מאפשרת להורים לבחור איזה ביטוח בריאות שהם רוצים עבור ילדיהם, ואף אינה מענישה אותם ברשלנות רפואית אם אינם עושים זאת. ניתן להסיק אם כן כי החברה מפקידה את הדאגה לגנטיקה העתידית של צאצאיה בידי הורים. בני זוג תמיד יכולים לעבור בדיקות גנטיות לפני החתונה, ותמיד עומדת בפניהם האופציה לסרב לבן זוג בעל גנטיקה פגומה. בכך אנשים יכולים להיות אחרים בעצמם על הפגמים שעלולים לעלות בעקבות גילוי עריות.

מה באשר לגילוי עריות שאינו מוליד צאצאים, כמו מין הומוסקסואלי או עם אמצעי מניעה? ישנו עוד סוג של גילוי עריות שמוביל לילודה אך ללא כל סיכון גנטי, כדוגמת יחסי מין בין בני משפחה שאין בינם קשר דם. לגנטיקה אין עניין במקרים אלה. על כן, העלו בתי המשפט את רעיון ‘ההגנה על תא המשפחה הגרעינית.’ אך גם כאן הניסוח הינו מעורפל ביותר: אין כיום הגדרה אחת אחידה ל’משפחה גרעינית’. הומוסקסואלים טוענים שהם ובני זוגם מהווים משפחה שכזו. גרושים שנישאים בשנית ומקבלים חסות על ילדים שאינם שלהם גם מחשיבים עצמם למשפחה גרעינית. בני זוג פרודים הם משפחה וכו…

מה לחברה ולשימור התא הגרעיני, עד למידה שתתיר נישואין הומוסקסואלים? אחוז הגירושין הגבוה מעיד כי ילודה אינה קשורה לחוזק התא המשפחתי. מה גם שחברות עם כלכלה חזקה תמיד יכולות לשמור על קצב ילודה אחיד באמצעות עידוד הגירה. העיר ספרטה הייתה חזקה מאוד למרות שלא הסתמכה על המשפחה הגרעינית. יהיה אשר יהיה, הגירה בתוך המדינה ונהנתנות כמעט והכחידו את המשפחה הגרעינית כפי שהייתה קיימת בעבר: ילדים חיים הרחק מהוריהם, מדברים עם סביהם מספר פעמים בשנה לכל היותר, מתחתנים מאוחר ומתגרשים בהקדם.

אם אכפת לנו מהמשפחה הגרעינית, מדוע לאסור את הפוליגמיה? מוחמד, המוסלמי הראשון, העיר בצדק כי בהחלט מוצדק לשאת כמה נשים כל עוד הגבר מסוגל להתייחס כיאות לכולן. התורה גם היא תומכת בריבוי נשים, ובמקרים רבים מתארת אותן כשפחות (שמות 21:10) . הפוליגמיה נאסרה ביהדות רק לפני אלף שנה בצו רבני מעורפל- שתוקפו פג. הכלכלה המודרנית בהחלט מספקת לגבר העובד את המשאבים לכלכל מספר נשים.

חז”ל פסקו כי קשרי המשפחה בטלים בעולם הבא, כך שלאלה אין כל משמעות רוחנית. מה גם שהפוליגמיה היא מוסרית: התורה מצווה על הגבר לדבוק באשת נעוריו. הרעיון הוא לא לשלח אותה לכשתהפוך לזקנה בלה. קל הרבה יותר לקיים ציווי זה בנשיאת אישה נוספת. מה גם שהפוליגמיה היא הדרך היחידה לקיים את מצוות הייבום, שבגין חילולה הרג אלוהים את אונן (ולא בגלל שהיה מאונן…) רק בחברה פוליגמית תוכל התורה לדרוש מנשים בזמן מחזור שלא לגעת בשום דבר ואף אחד- מכיוון שנשים אחרות יוכלו לדאוג לילדיה.

הפוליגמיה קיימת בתרבויות רבות, וכך היה מזה דורות. לא ניתן לקטלג אותה כמשהו ארכאי שחלף מין העולם. למעשה, הפוליגמיה חיה ובועטת במערב בדמות גירושין/נישואין מחדש ויחסים מחוץ למסגרת הנישואין. להיו הפנר יש בפועל שלוש נשים, מדוע שגם אחרים ייאסרו מלש בכם השתיים הנותרות? מהו בכלל ההבדל המוסרי או החוקי בין לקיחת אישה שניה ולקיחת מאהבת? הרי חובה לשלם מזונות לילדים בשני המקרים, וכל הילדים בין אם לגיטימיים או לא, זכאים לירושה. מה גם שהחברה אינה מכירה בזכותו של הילד לחיות עם שני הוריו: קל להשיג גירושין, ובמקרי קיצון- כפי שקורה בקיבוצים, הילדים בכלל גדלים בקולקטיב בבית הילדים.

אנו מדברים על פוליגמיה כיחסי מין בהסכמה בין מבוגרים. אם בחורה רוצה להיות אישה שנייה, מה מצדיק את סירוב המדינה לכך? אפ כבר, הפוליגמיה רק מעלה את קרנה של האישה מאחר וזו נהפכת למצרך נדיר ויקר ערך. זה כמובן שעובד גם לכיוון השני: כברים רבים היו קופצים על ההזדמנות להיות בעל שני או שלישי של כוכבת פורנו מפורסמת. דבר בהשקפה החילונית אינו שולל זאת. מסיבות היסטוריות, אין זה סביר שנזכה לראות את החברה המערבית הופכת לפוליגמית, גם אם יותר המנהג. אפילו אם 20 אחוז מהבוגרים ייקחו חלק מפוליגמיה, לא ישנה הדבר את הדמוגרפיה במיוחד. אחוז הגירושין הגבוה, וקצב הילודה הנמוך מושפעים מאוד ממדיניות המדינה בנושאים כגון ביטוח לאומי וצרכנות- לאלה יש השפעה רבה בהרבה על הדמוגרפיה מאשר לפוליגמיה.
הפוליגמיה היא כלי אבולוציוני חזק שמנקה את החברה מזכרים בלתי יעילים. בחברה הפוליגמית, ישנם גברים שלא יזכו להתרבות- וגברים שאינם חזקים, חכמים או יפי מראה פשוט מתים עריריים. בתרחיש אחר, הם מייבאים נשים ממדינות עולם שלישי. כאשר הגנים הלקויים שלהם זוכים להתרבות עם הגנים המשובחים ביותר במדינות אלה- התוצאה המתקבלת הינה סבירה.

אם תותר הפוליגמיה בישראל יהיו לכך השלכות פוליטיות חשובות: חזרה ליהדות נורמטיבית וסוף לסבסוד המשפחות הערביות. כיום ערבי ישראלי עם ארבע נשים (או יותר אם הוא בדואי) יכול רק לרשום אחת מהם כחוק. היתר נחשבות אמהות חד הוריות שמקבלות כסף מהמדינה היהודית. התרת הפוליגמיה תשים סוף לתופעה.

הטיעון היחידי כנגד משכב בהמה הוא צער בעלי חיים. לאדם מותר להרוג כבשה, לפשוט את עורה ולאוכלה- אך לא לקיים עימה יחסי מין? מה אם החיה נהנית מכך? טיעון זה הוא אף חלש יותר כאשר מדובר באישה המקיימת את המעשה. עצם העובדה שהחיה הגיעה לאורגזמה מוכיחה כי היא נהנתה מהמעשה.

שמאלנים מתעקשים לשמור על החוק רציונאלי, וזה אכן אפשרי במרבית הזמן. אולם לעיתים החוק עוסק בסוגיות לא רציונאליות, ועל כן לא ניתן לצפות למענה רציונאלי. מבדקים עלולים לסייע לנו לקבוע מה צריכה להיות המהירות המרבית המותרת בכביש, או מהו אחוז המיסוי הדרוש, אולם אפילו במקרים ישירים שכאלה ניתן להתווכח ללא סוף על הממצאים. החברה הקומוניסטית נכשלה בתכנון הכלכלה, אולם בתחום הנישואין, המדינה ממשיכה לנסות ולחוקק את המוסר. הממשלה יכולה לנקוט במספר דרכים: הראשונה- ליבראלית- להסיר את האיסור על פוליגמיה וגילוי עריות- ולאסור הסתה כנגד הומוסקסואלים.

השנייה – ליברטינית: להתעלם מהנושא כליל, ולהכריז כי אין למדינה חצי דבר בסוגיות מוסר- וכי כל אדם רשאי לעשות ולומר מה שטוב בעיניו, כולל דברי שנאה. כך יוכל כל אדם להינשא לכבשה, וכלל הציבור יהיה רשאי לכנות אותו סוטה ולנדות אותו. המדיניות הליבראלית אינה יכולה להיות עקבית, מכיוון שהחברה תמיד תחפש לאכוף קוד מוסרי כלשהוא שמקובל על רוב הציבור (אך לא כולו). לדוגמא, יתכן ויום אחיד תתיר הממשלה להתערטל בפומבי, אך לא להשתין בפומבי.

אפשרות שלישית- רפובליקנית. יש ערכים שאינם פתוחים לדיון, ולא ניתן לבטלם עם רוב דמוקרטי. החוק, לדוגמא, אוסר עבדות בכל מצב- גם אם היא רצונית. אסור לאדם למכור את עצמו לעבודת- על אף שאין ספק שאפריקאים רבים היו עושים זאת היום בשמחה לחוואים במערב. אולם החוק לא יתיר את העבדות אפילו אם 99 אחוזים מהעם יתמכו בה. האיסור כנגד עבדות רצונית הינו מפוקפק ביותר, אולם הוא טמוע בחוק. בכל מקרה, אפילו נורמות מוסריות בסיסיות זכאיות להגנה רפובליקנית במקום שיהיו נתונות לבחינה מחדש בכל דור ודור.

הדרך הרביעיות: התורה. התורה מכירה במשיכה האדירה שיש ליחסים מיניים בין בני משפחה ואותו המין. אנשים נמשכים באופן טבעי לדומה, בין אם מדובר בדמיון גנטי או מגדרי. אם יחסים אלה לא היו מושכים, לא היה כל צורך באיסורים הרבים שחוקקו כנגדם. מעניין לראות שהמצווה כנגד גילוי עריות אומרת “וְאִישׁ אֲשֶׁר-יִקַּח אֶת-אֲחֹתוֹ… חֶסֶד הוּא—וְנִכְרְתוּ.” (ויקרא 20-17). התרגום המקובל של חסד במשמעות זו הינו בושה, אולם זוהי שטות. חסד הוא חסד- חמלה ואהבה, בעלת קשר ישיר לקנאה וגוננות.
האיסור רומז לשיר השירים, בו קורא המלך שלמה לבחורה – “אחותי, כלתי.” לפני שפרשה הקבלה את שיר השירים כשיר לאלוהים, חז”ל היו סקפטיים מאוד לגבי הטקסט עד למידה ששקלו לכלול אותו בספרים החיצוניים. מי יודע למה התכוון המלך שלמה בשירתו, ואם לא הייתה זו אהבה אסורה…

המסקנה היא זו. התורה מוליכה את האדם לחיות חיים נטולי הגזמה. היא מובילה אותנו לדרך האמצע- כפי שכינה זאת הרמב”ם. כאשר אנשים פונים לדרך ההגזמה, כל דרך אשר תהיה- הם נוטים ללכת בה עד סופה. ברגע שקבלים סטייה מדרך אמצע כנורמה, דבר אינו מונע מאנשים מלרדוף אחר מטרה קיצונית יותר, תוך הזנחת מטרות אחרות בתהליך. מטרה מוזנחת שכזו הינה המטרה הנעלה ביותר שקיימת- עבודת ה’. ברגע שמתחיל אדם לרדוף אחר תענוגות ויצרים, אין זה סביר שתישאר הכיפה על ראשו לזמן רב.

התורה מזהירה אותנו שהקשר בין אח לאחות הינו סוג של קיצוניות שכזו- מדובר באהבה קנאית ומלאת חמלה. עזות האהבה במקרים אלה הינה כה גדולה שהיא מסיתה את האדם מחיי מוסר תקינים.

כל תנועה קיצונית תשבור מערכת מכאנית בין רגע. התנהגות קיצונית גם היא מסוכנת באותה המידה לחברה כולה.

על פניו, אנשים רוצים בשלום. האספסוף, עם זאת, מעדיף סכסוך מתון המאפשר לו – ובעיקר לאספסוף המתפורר, חסר האמונה, חסר האידיאולוגיה – לחוש בזהות כשלהי.

את מרבית האינדיבידואלים ניתן לשכנע לעשות טוב. שני אנשים חדורי כוונות טובות יכולים לרוב למצוא פתרון המקובל על שניהם. אולם המצב שונה עם האספסוף. קהלים נדבקים זה לזה בזכות רגשות דומים. המכנה המשותף הוא תמיד הנמוך ביותר. שנאה היא הרגש הכוללני הרווח ביותר, שהכי קל לארגן סביבו את ההמון. אין כמו אויב משותף לחיזוק הקבוצה. חברי הקבוצה הבודדים מנפנפים בשנאתם לאויב – והפגנת שנאה לאויב הינה כהפגנת נאמנות קבוצתית. בשונה מסוגיות כלכליות, כאן הצעקנות היא דווקא יתרון בולט, ומי שמרגישים מקופחים כלכלית תמיד מזנקים על ההזדמנות. הדמגוגיה הלהוטה משלהבת את ההמון ומשמשת דוגמה התנהגותית.

לאינדיבידואל אכפת משגשוג כלכלי. אולם מנהיגים שאינם מסוגלים לספק זאת, מציעים תחליף טעון- אידיאולוגיה, ובעיקר שנאה. אינדיבידואלים, הדחוסים לתוך ההמון, בולעים את גלולת השנאה ממספר סיבות. קשה לשחות נגד הזרם, וההליכה אחר רגשות הכלל היא הרבה יותר קלה. מחאה כנגד משטר פושע היא דבר מסוכן מאוד, בעוד שהאמונה העיוורת בחוכמתו וכושר מנהיגותו של המנהיג הינה מקובלת חברתית. שום אדם אינו מסוגל לציית לפקודות המעיקות על מצפונו, אולם האמונה כי האידיאולוגיה הרשמית הינה באמת צודקת, משחררת את האדם מרגשות אשם. מה גם, שהשנאה העיוורת היא דבר נעים. מנחם לדעת שאויב חיצוני הוא האחראי לכל מכאובינו, וכי אין האינדיבידואל אשם בחייו העלובים, בבורותו, ובמנהיגיו הרקובים. הקונספירציה החיצונית פותרת את הכלל מרגשות אחריות לגורלו המר.

מהות הסכסוך אינה עוסקת במוסר. כל צד מחזיק במוסריות כלשהיא, אולם המוסר הוא תופעה פנים חברתית. אנשים יכולים בהחלט להיות מוסריים כלפי שכנים עימם הם חולקים ערכים ומטרות דומות. היהודים והפלסטינאים הינם זרים זה לזה בעלי מטרות סותרות: שניהם רוצים את האדמה כארצם. יהודה היא ארצו של דוד המלך והמכבים בעיני היהודים, ומטע הזיתים של סבא בעיני הפלסטינים. זוגות מתגרשים נוטים להתקוטט על חפצים פעוטים בעלי ערך סנטימנטאלי לשני הצדדים. אם כך, מה הפלא שאנשים יריבו על אותה חלקת אדמה?

יהודים וערבים חיו יחדיו בארץ יחסית בשלום לפני שעלתה סוגיית הלאומיות. חיינו בשלום כאשר האינטראקציה התרחשה ברמה האישית במקום בחברתית- בה רוצים כעת שני העמים. האם עלינו להתנהל כגופים חברתיים? האם אין תחליף למדינה? בני ישראל כבשו את ארץ כנען שגם היא הייתה מיושבת בזרים. היסטוריונים טוענים כי כיבוש הארץ לא התרחש ככתוב בספר יהושוע, אלא דווקא היה הסתננות איטית וארוכה של יהודים אל תוך הארץ. התורה עוסקת בכך כאשר היא מתארת שהיהודים צוו להתיישב בעיירות שנשלטו בידי שופטים – מבלי להקים מדינה. בני ישראל בכוונה נמנעו מלהרגיז את שכיניהם עד שהפכו לגדולים מספיק בכדי להשתלט על הארץ כעובדה בשטח, ורק אז החלו במסע כיבושים צבאיים. היהודים המודרניים, שברחו מאירופה האנטישמית, באו בהמוניהם לפלסטין ועוררו את שנאת המקומיים מבלי שביססו עליונות פוליטית או דמוגרפית. שני המודלים- כיבוש הארץ בתורה או ההסתננות של ההיסטוריונים- הינם אפשריים. בימינו בחרו היהודים בגישה שונה- הגירה יהירה- וסבלו בשל כך מההשפעות השליליות של המדינה – עוינותם של זרים לגוף מדיני זר – אולם עשו זאת מבלי כל אידיאולוגיה נחושה לסלק מקרבם את שונאיהם.

האם אין אנשים מסוגלים להישאר אינדיבידואלים שוחרי שלום, כך שיהודי יוכל לקיים יחסי ידידות ושלום עם ערבי? אנשים נוטים להיות שלווים כאשר אין להם סיבה להלחם. הם אינם רבים בנסיבות שאינן מצריכות זאת. הערבים כועסים על שטף הזרים שסחף את ארצם – זרים שהביאו עימם ריבונות, רוב דמוגרפי וחוקים משלהם, ששללו מהערבים את מעמדם הרם ממנו הם נהנו לזמן כה רב. היהודים כועסים על עצם הנוכחות הערבית במדינה היהודית, סירובם להתפנות מהארץ, ואת סירובם הנחרץ לוותר על הלאומיות בתמורה להטבות כלכליות.

הלאומיות היא כוח שמחזק את עצמו. כאשר אינדיבידואלים חשים בסכנה, הם חוברים להמון. ההמון דבוק לעצמו בידי לאומנות ופחד, וככל שההמון גדול יותר, כך ניתן לדעת שהפחד המחזיק אותו גדול יותר. מספר קטן של פעילים מסוגל להצית גל אדיר של שנאה ולאומנות. קיצונים גוררים את ההמון לתוך הסכסוך. אינדיבידואלים יכולים להיות הגונים, מלאי חמלה, ופציפיסטים, אך המציאות החברתית אינה שונה מזו המצויה בממלכת הטבע: האספסוף תלוי בשנאתם של זרים. הממסד הצבאי תעשייתי מטיל את כובד משקלו מאחורי הלאומנות וצועק – “אש!”

המעבר בין חברה המאוכלסת באינדיבידואלים הגיוניים להמון מטורף וצמא דם יכול להיות מהיר מאוד. הקיצונים היו מעטים ונלעגים רק אתמול, אך היום כולם שותפים לדעתם. ניתן היה לצפות את הפיצוץ, אולם הוא עדיין מגיע בהפתעה גמורה. בפלסטין, הפיצוץ מגיע כעת. בתקווה הוא מגיע גם בישראל.

כמו כן, אין המלוכה או התיאוקרטיה רלוונטיות היום. על השליט היהודי להיות מוכר בידי הרבנים, ועליו להיות אורתודוכסי או חרדי. מלך שכזה יזרים את כלל כספי המדינה למען תמיכה בבחורי ישיבות ומשפחות מרובות ילדים. בחברה דתית חילונית מעורבת, תיאוקרטיה או מלוכה יהיו למעשה שלטון העושק חילונים יצרניים, לטובתם של מי שתורתם אומנותם.

חז”ל פונים למספר פסוקים מפוקפקים בכדי לבסס את מרותם. דברים 17:10 “וְעָשִׂיתָ, עַל-פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ… וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת, כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ”. אולם פסוק זה מתייחס לשופטים וכוהנים- לא לרבנים. המקרים להם מתייחסים פסוקים אלה עוסקים בפלילים, לא בחקיקה דתית. בנוסף, פסוק 11 מדבר על תורה ושיפוט על אף שההקשר אינו קשור לתורה. לא יפליא אם הכתוב מתייחס למעשה לפסוק 15 המתיר ליהודים להכתיר לעצמם מלך, על אף שמאות שנים מאוחר יותר נוזף הנביא שמואל ביהודים על כך שהם רוצים מלך. האם הוא לא הכיר את הכתוב? בשביל שפסוק 11 יהיה מקורי, צריכים השופטים לדבר מבית המקדש (פסוק 8), ללא ספק בכדי לאחד את החוקים, ולא בכדי להמציא חדשים.

לעשרות אלפי רבנים הפזורים ברחבי העולם ומתיימרים להוות סמכות הלכתית, אין את הכוח שניתן לשופטי בית המקדש. די לראות את המחלוקות האדירות שבין פוסקי ההלכה, אשר לעיתים מגיעות עד נקמנות מסמרת שיער, בכדי להבין שלא יתכן שלרבנים אכן יש מרות הלכתית שניתנה מה’.

השאלה הגדולה הינה האם הרבנים של היום הם השופטים המוזכרים בדברים 17. מדוע הם, ואל הצדוקים, כוהני המקדש? דברים 33:10 קובע בפירוש כי כוח הלימוד מצוי בידי הלביאים, הכוהנים. דברי הימים ב’ 31:4 מזכיר את הלביאים בתור שומרי ההשכלה התורנית, ומלאכי 2:7 מאשר כי הם נהגו לעסוק בפרשנות משפטית של התורה. בדברי הימים ב’ 19:8, השופטים מתוארים כזקני הכפר, ואפילו מאוחר יותר, ירמיה 18:18 מציין כי לאלה הייתה רק סמכות ייעוץ, ללא כל חיוב משפטי.

אגדת חז”ל על הסנהדרין בבית המקדש הינה מופרכת מיסודה. בית המקדש נמשל בידי הצדוקים (כוהנים) אשר היו צאצאיו של הכהן הגדול צדוק. הצדוקים דחו את התורה שבע”פ ורדפו רבנים פרושים. מדוע שיותירו הכוהנים לרבנים לשבת כסנהדרין בבית המקדש, וליישם את חוקי התושב”ע, אותה הם החשיבו כמזויפת?

אין זה סביר שהסנהדרין היה כה אהוד על העם שלצדוקים לא הייתה ברירה אלא להסכים. הכוהנים אף מנעו מהורדוס הגדול לשפץ את בית המקדש, עד שהוא הגיע עימם לפשרה לפיה המקדש ייבנה בידי פועלים לביאים ובכך לא ייטמא.

מדוע התנגדו הכוהנים לתורה שבע”פ אם זו אכן ניתנה בסיני? ההסבר שמספקים חז”ל להתנגדות הצדוקים אינו מספק: לא ניתן לשער סיבה כלשהיא שבגללה יידחה גוף חקיקתי פעיל ורווחי. באימוץ התורה שבעל פה, הצדוקים היו מנשלים את הפרושים מכוחם, ונוטלים את תפקיד המרות הדתית והאזרחית כאחד. זה פשוט לא ייתכן שעשרות אלפי לביאים היו כולם אתיאיסטים שדחו בכוונה את חוקי ה’.
רבנים היו הכוהנים של העניים, מטיפים אנטי ממסדיים בדומה למייסדי הנצרות ולפרנסיסקנים. למעשה, בבשורות הסינופטיות, תורתו של ישו הינה זהה לדוקטרינה הרבנית- כאשר כל אמירה היוצאת מפיו הינה בעלת מקבילה בתלמוד. ישו שיבח את תורת חז”ל: “עשו כדברם אך לא כמעשיהם, מכיוון שהם אינם עושים כדבריהם.”

אפילו אם אנו בוחרים לקבל את סמכותם של חז”ל בהסתמך על דברים פרק 17, שתי דרגות של חקיקה הרבנית הן לחלוטין משוללות כל ביסוס מקראי: הכוח להמציא חוקים במטרה לגדר את המצוות, והכוח לבטל מצוות. באשר לשני, הרמב”ם הסכים לכך במידה ומדובר בדבר זמני במטרה למנוע רוע גדול יותר, כולל איום ליהדות ככלל (הלכות ממרים 2:4). אך כמעט ושום ביטול אינו עובר מבחן זה: חז”ל דוחים את מחויבותה של האישה לקיים צוות.

חז”ל מקדמים טיעון נוסף למען אמיתות תורתם: היא שרדה 2000 שנה. מדובר ברף גרוע למדי מכיוון שגם הנצרות שרדה 2000 שנה, ואף זכתה לתפוצה הרבה יותר רחבה. תיאוריית העולם השטוח גם היא שרדה 2000 שנה. ניצחון הפרושים על הצדוקים התאפשר רק בזכות חורבן בית המקדש: הלביאים לא יכלו להסתגל לעולם ללא מקדש. צדוקים קיצונים חברו לאיסיים, מסדר סגור, ושרדו למשך מאות שנים לאחר חורבן המקדש. ניצחון הרבנים על הקראים התאפשר בזכות שליטה טובה יותר בעדר המאמינים, שהיו קשורים בכבלי ההלכה. הקראים הגמישים יורת הלכו ונטמעו. היהדות הרבנית אינה רעה- להיפך, היא הטיבה רבות עם העם היהודי. אך ללא קשר למעלותיה, היהדות הרבנית אינה שוות ערך ליהדות התורה.

אנו יכולים לדרוש שינויים בחוק הרבני, אך רק כל עוד חוקים אלה יהיו יעילים (מאחר והחוקים הקיימים שימרו את היהדות זה זמן רב), קבילים (נטועים בתורה), מקובלים (על אנשים שיהדותם אינה מוטלת בספק), וחסרי התנגדות רצינית (מצד אנשים אשר חיים חיים יהודיים באמת- לא אתיאיסטים). אם החוקים החדשים יענו על כל הדרישות הללו, עלינו לכבד אותם. הדבר דומה לנהיגה לפי המהירות המותרת, תוך כדי עתירה לשינוי המהירות.

ישנם חוקים ביהדות הרבנית שמטרתם לדכא, ואין לקיימם: אדם המתגורר בקומה ה50 אינו חייב להישמע לציווי שלא להשתמש במעלית בשבת.

יש לקיים את חוקי חז”ל עד אשר ישונו – אלא אם כן הם פוגעים באדם