המחבלים הערבים אומרים כי הם נלחמים בארה”ב, אך הם עצמם הפכו לאמריקאים מבחינת תרבותם החיצונית, והאידיאולוגיה הלאומנית הפרימיטיבית שלהם.

יכולתה של התקשורת לעצב דעת קהל חושפת סוג לחימה שטרם נוצל עד תום: שליטה בסוכני ההשפעה. כיום מוציאה ישראל מיליארדים על צבא קונבנציונאלי בו היא אינה יכולה בכלל להשתמש בשל מגבלות פוליטיות. מה הטעם להחזיק באחד הצבאות החזקים בעולם אם אנחנו מתכוונים לוותר על חצי משטח המדינה לאויב חסר חשיבות צבאית? למוסלמים יש רוב אוטומאטי באו”ם, השמאלנים משתוללים באוניברסיטאות בארה”ב ובבירוקרטיה הפוליטית, ולישראל אין את המשיכה התרבותית של ארה”ב, אז מה עושים?

הרבה. בעבור חלקיק מתקציב הבטחון של ישראל ניתן לנהל מלחמה חשובה בהרבה- המלחמה על דעת הקהל. משאבי המוסד כיום מבוזבזים: משאבים אין ספור מושקעים בריגול אחר האיראנים בזמן ששום משאבים לא מוסתים לכיוון קבלת החלטות.

חשבו על כך, מה היה הטעם בריגול האינטנסיבי אחר הנעשה בכור בנתנז מ2006 ועד 2009? כולם ידעו שהרי לא יעשו שום דבר עם המודיעין הזה. ניכר כי פעולות מודיעיניות רבות מבוצעות או סתם מסקרנות, או כנגד מטרות חסרות חשיבות- כדוגמת חיסול מבחוח. במקום זאת, כוונו את המודיעין כנגד דמויות מערביות וערביות בולטות: בעלי רשתות תקשורת ועיתונאים, פוליטיקאים, פרופסורים, בירוקרטים ופעילים חברתיים. בשונה ממתקני גרעין, אלה אינם זוכים להגנה מפני ריגול. אם הם מעלימים מס, בוגדים באישה, לוקחים חלק בפעילות מביכה- למה לא לעשות בכך שימוש? ללא כל בעיה נוכל להטות את העולם לטובתנו דרך שליטה באנשי המפתח. האם זה יכול להוליד סקנדלים? לא הרבה. מעט מאוד ניסיונות גיוס אי פעם נחשפים, ואזרחים מופתעים לא יודיעו בריש גלי שהמוסד ניסה לגייס אותם. כאשר אינטרסים לאומיים עומדים בסכנה, מותר לזנוח את חוקי המשחק המקובלים. ישראל יכולה הייתה בקלות להשתיק את מוניקה לווינסקי ולקבל הצעה הרבה יותר טובה במפת הדרכים. אנו יודעים שפוטין הועלב באופן אישי בידי אוליגרכים יהודים. במקום לספק להם מקלט בישראל , למה לא להסגיר אותם לרוסיה בתמורה לביטול עסקאות נשק של רוסיה מול איראן?

אפשרויות הסחיטה הן נהדרות מול סוכני או”ם ממדינות עולם שלישי. הממשל גם ככה לא יודע דבר על הסכסוך הישראלי ערבי, ואין לה כל רצון לדעת. השגריר נותר להצביע כראות עיניו. לכולנו יש סודות אפלים, בעיקר אם יש לנו כוח. בין אם זה מוסר לקוי, שחיתות, דברים שממשל במדינת הבית ישמח לדעת. אם ישראל תסחוט את נציגי האו”ם, היא תוכל לגייס לעצמה תמיכה רבה להצבעות. אם ישראל תקים פרויקטים של בנייה חסרת חשיבות במדינות אלה, היא תזכה אף ביותר תמיכה. השקעה של כמה מיליונים בארגון הצדקה החביב על הנשיא יקנה לנו ים של רצון טוב.

אולם תהיה זו טעות להתחבר עם כל הממשלות. אנו זקוקים ליחסים טובים עם ממשלים חזקים- אבל לא כולם. מדוע אכפת לנו מיפן? עלינו לשלוח את הקומנדו הימי שיסייע לשים סוף לציד הלווייתנים בידי היפנים- בעיקר משום שזה מנוגד לתורה. ישראל יכולה לעזור לארגוני סיוע בדרכים רבות- כדוגמת לחימה בכנופיות אפריקאים ששודדים משלחות סיוע, או איכרים ברזילאים ששורפים יערות גשם. העלות תהיה זניחה, האפקט הציבורי- אדיר.

אם כבר מדברים על ממשל- למה לא לתמוך בארגוני גרילה? מדובר בלקוחות שמשלמים טוב, שישמחו לנשק ישראלי. מה גם, שאלה יכולים לבסוף לנצח במלחמותיהם מבית. ישראל חייבת להפסיק לתמוך רק במנהיגים מכהנים. אלה נוטים ל לתמוך בנו בחזרה. עלינו לזכות בתמיכה מלמטה למעלה בכך שנעבוד עם מתנגדי ממשל.

ישראל כיום רוצה לחקור את מימון ארגוני השמאל בארץ, למרות שאם מימון זה אכן קיםם- הוא זעום להחריד. עלינו לממן בדומה ארגונים שכאלה בחו”ל. אמנסטי ניסו לגייס כספים בערב הסעודית- למה לא כאן? במקום שאמנסטי יגנה אותנו על עזה, למה שלא נגרום לו לגנות את האסלאם? מימון שכזה יעבוד היטב גם מול תקשורת אינטרנטית, בה אנשים ממילא לא מצפים להרוויח הרבה. עיתונאים אינטרנטיים ברי השפעה ניתנים לקנייה באלפית מהסכום של ניהול קמפיין יחסי ציבור טיפוסי.

ליהודים יש את כל הנתונים לניהול קמפיין מוצלח: יכולות ביטחון טובות, מימון נאות, קשרים לתקשורת הזרה והאוניברסיטאות, וציבור חכם שמסוגל לנהל מלחמה זו. צריך רק החלטה ממשלתית.

שתי הנטיות מתחרות זו בזו. הגלובליזציה והתקשורת גורמות לאנשים להתרגל זה לזה, ולנוכחותן של קבוצות אתניות אחרות. אולם מגע זה נוטה לגרום לחיכוכים רבים שאינם תמיד רצויים. המוסלמים ייטמעו באירופה כפי שעשו היהודים, אך האם לאומנים אירופאים יחכו שלושה דורות בשביל שזה יקרה? חוץ מזה שהניסיונות הראשונים להיטמע הם המסוכנים ביותר: כפי שניתן ללמוד מדוגמת היהודים: תקפו אותנו ספציפית כאשר עזבנו את הגטאות והתחלנו להתבולל. זה קרה בפולין של המאה ה18, ובתחילת המאה ה-20 ברוסיה ולאחר מכן בגרמניה.

בעוד היהודים מתבוללים ברחבי העולם, האנטישמיות תמשך לזמן מה. שנאת זרים יכולה להתמקד גם בנושא דמיוני. קחו לדוגמא את שנאת היהודים בסיביר או מקסיקו, שם האוכלוסייה מעולם לא פגשה ביהודים. האנטישמיות באוקראינה גואה, למרות שכמעט ולא תמצאו בה יהודים. ככל שהנצרות תמשיך להפוך ליותר ויותר תקינה פוליטית, האנטישמיות הגלויה תעלם. השנאה שקודם כוונה ליהודים תכוון עתה לישראל. תוך דור או שתיים, אנשים כבר לא יזכרו למה הם כה מתעבים את ישראל, אך המסורת תמשיך.

באירופה, תופנה שנאת הזרים אל המוסלמים, ואולי גם לסינים. הגישה תהיה תלויה מאוד בהתנהגותם. אם המוסלמים ימשיכו להיות אלימים, אך יזכו להגנה ממסדית, כדוגמת השחורים בארה”ב, הם דווקא יהפכו לפופולאריים. אנשים שונאים רק את מי שהם יכולים לדכא. הם מקנאים בקבוצות חזקים ומחפשים לחבור אליהן. מוסלמים כנועים ומתבוללים יזכו דווקא לשנאה.

המצב שונה ברוסיה ומדינות ליבראליות אחרות, שאינן מתירות למיעוטים להרים את ראשם, ובכל מקרה לא יסכימו להתנהגות פושעת משום סוג. שם יחליפו הקיצונים את מושא שנאתם מיהודים לקבוצות אחרות ובולטות יותר.
היהודים מאוד אוהבים את המחשבה שהם מיוחדים, אפילו כאשר זה נוגע לשנאה המופנית כלפיהם. נראה כי אותה הייחודיות חולפת לה מהעולם.

שורשיו המוסלמים של אובאמה יכולים דווקא לשרת אותנו. הוא מזכיר מאוד את הקוזמופוליטניים היהודים שמתייסרים ממורשתם ומתנערים ממנה. אובאמה נטש בקלות את קרוביו: הוא כלל לא ידע שדודתו שוהה בארה”ב באופן בלתי חוקי (מאחר והוא יכול היה בקלות לשנות את מעמדה) ולא הביא את אחיו הקנייתי לארה”ב. כמו כן, לאובאמה כלל לא אכפת ממולדתו, קניה, אליה הוא לא הפנה שום משאבי סיוע עם כוחו החדש.

השמאלנים הקיצונים האנטישמים שהביא עימו אובאמה לממשל ככל הנראה יסתלקו בקרוב, לאחר שיוברחו בידי הבירוקרטים המקצועיים שבאו מנגד. הערבים יתנגדו לו: איראן כבר סירבה כבל עם ועדה לעצור את תוכנית הגרעין, סוריה ממשיכה לתמוך בטרור ללא מעצורים, תורכיה ואיראן מגבשות ברית אנטי אמריקאית, ופקיסטאן הופכת למדינה מוסלמית מוחצנת. אובאמה, הניצב מול בעיות אמיתיות בעולם המסרב לקריאותיו לדיאלוג- עלול בהחלט להפוך למיליטנטי- כפי שנוטים להיות שמאלנים כשניסיונותיהם לשנות את העולם נכשלים. כאשר התפרקה הדמוקרטיה הרומאית והוחלפה במונרכיה (כדוגמת משפחת בוש וקלינטון), ולבסוף קיבלה על עצמה שליטים זרים, היסטריה ותוקפנות הפכו לנורמה.

ישראל תשכיל לנצל את חולשתו של אובאמה אם תסרב כליל לבצע ויתורים כלשהם. היה דרוש אדם כג’יימס בייקר בכדי לומר לראש ממשלה ישראלי שסירוב לתנאיה של ארה”ב יוליד השלכות. אולם עם דמוקרטים פרו ישראלים בסנאט, אובאמה אינו יכול להקטין את הסיוע לישראל ללא קשר למעשינו. אובאמה אינו יכול ללחוץ כפי שעשה בייקר. במצב בו אובאמה אינו מסוגל ללחוץ עלינו, סביר מאוד שהוא יסתובב ויתמוך בנו.

נתניהו בהחלט מספיק מוכשר בכדי לשכנע את אובאמה לתקוף את איראן. שניהם שותפים לתרבות ההשכלה הגבוהה האמריקאית , והם דוברים את אותה השפה. אישיותו הכובשת של אבוד ברק גם היא מעלה אל מול אופיו הכנוע של אובאמה. שתיקתו של אובאמה לתקיפה ישראלית הינה בהחלט אופציה נוכח הכתף הקרה שמפנה לו איראן. אפילו אם אובאמה יסרב, ישראל תוכל להסתדר לבד.

לצה”ל יש מספר מטוסי תדלוק, שיספיקו על מנת להשיב את מטוסי התקיפה הישראלים הביתה בשלום. אפשרות נוספת, אם כי כרוכה בסיכונים, היא לנחות לתדלוק בכורדיסטאן, אזרבייג’אן או תורכיה. תורכיה, המצויה תחת השפעה מוסלמית גוברת, עלולה להביע התנגדות לשימוש ישראלי בשדות התעופה שלה. במקרה הגרוע ביותר, אפשר לנטוש את המטוסים: נטישת 100 מטוסים שעלותם שלושה מיליארד דולרים הינו מחיר ראוי בתמורה לסיום תוכניתה הגרעינית של איראן. הסנאט האמריקאי הנשלט על ידי יהודים ישלים את חוסריה של ישראל בעוד שהעולם יריע למבצע הנועז.

תקיפה באמצעות טילים הינה אופציה נוספת. ישראל יכולה לשגר טילי פופאי בטווח של כ1000 קילומטר מצוללות בים, או טילים בעלי טווח ארוך יותר מבסיסים קרקעיים. עם מספר מאות טילים ניתן לנהל מתקפה שכזו בקלות ללא צורך במטוסים. על ישראל לשמור מספיק תחמושת לתגובת נגד במידה ואיראן תגיב, או לפחות לאיים בתגובה בכדי למנוע מכת נגד איראנית. תקיפת טילים תבטל את הצורך בהסכמה אמריקאית לשימוש בשטח האווירי של עיראק.

כמו כן, אין צורך בפצצות חודרות בונקרים. על אף שארה”ב מסרבת למכור לנו אותן, ישראל יכולה להשתמש במספר רב של טילים קונבנציונאליים או אפילו פצצות גרעין טקטיות כנגד המטרות האיראניות. בכל מקרה, ההפצצה לבטח תוביל לדליפה רדיולוגית, שכן על ישראל להפציץ את כור הפלוטוניום בבושהר. 82 טון של אורניום מועשר יושמדו בתקיפה. מתקפה ישראלית גרעינית תניב זיהום דומה, אך מדוע בכלל אכפת לנו מהשלכות שכאלה?

עבאס מציב לישראל דרישות בלתי מציאותיות מכיוון שהוא אינו מסוגל לאלץ את עמיתיו הערבים להתפשר. אפילו את עסקת השלום הטובה ביותר לא יכול היה עבאס למכור, מכיוון שמעמדו בטל ממזמן. כהונתו הנשיאותית פגה, ואפילו הפת”ח מתנגד לממשלתו. חולשתו של עבאס הפכה לכוחו: ככל שהוא חלש יותר, כך אובאמה נותן לו יותר. עבאס זוכה לתמיכה דיפלומטית אמריקאית על חשבון תמיכה מקומית, חיבוקים מאובאמה במקום מהאניה, נשק אמריקאי במקום אחיזה בקרקע. אובאמה מבקש להפוך את עבאס לקרזאי, מנהיג בובה שנוא וחסר שיניים.

אובאמה ניסה לעשות מהלך קלאסי של ויתורים בוני אמון: ישראל מפנה מאחזים, הערבים מצידם מבטלים חלקית את חרם הסחר, וכו. אך דבר זה לא יעבוד, מאחר וכל ניסיון לפנות התנחלויות יפיל את ממשלתו של נתניהו, ומנגד, הסרת מצור הסחר בזמן שהעזתים כביכול עדיין סובלים לא יתקבל היטב ברחוב הערבי.

עימותים רחבי היקף נובעים מעוינות רחבת היקף בשני הצדדים ועל כן הינם סגורים למחוות של רצון טוב הדדיות. סכסוכים מעין אלה יכולים להיפתר רק בזכות הסכם גורף, במצב בו או שצד אחד מובס, או ששני הצדדים עייפו מלחימה. אך תנאים אלה אינם מתקיימים עדיין.

החמאס מחולק לשני פלגים בעלי תפיסות מנוגדות. חמאס עזה מוכן לפתרון שתי המדינות בזמן שחמאס סוריה אינו מוכן לדון בדבר. ההבחנה הינה פשוטה: בעזה, החמאס רוצה לכונן חיים נורמאלים, בזמן שבדמשק, יושב הבובה האיראנית שמקבל משכורת על הלהטת הרוחות. בהחלשת חמאס עזה, חיזקה ישראל את חמאס סוריה.

החלוקה בין פת”ח לחמאס שלמדנו להכיר היא מלאכותית לחלוטין. ההבדל האמיתי הוא בין ההנהגה הותיקה והעייפה לבין הפעילים הצעירים והלוחמניים בשטח. ככל שמדובר בפעילים צעירים יותר, כך הם לוחמניים יותר. הן בחמאס והן בפת”ח קיים מאבק כוחות בין הדור הוותיק לצעיר. בשתי התנועות יש פלגים רבים, בפת”ח מעט יותר. פעילים רבים חברים בשתי התנועות ובכך מטשטשים את הגבולות. בפרלמנט הפלסטיני החדש, לוחמים פלסטינים משלל תנועות ישתפו פעולה יחדיו נגד ההנהגה המתונה וחסרת השיניים.

ויתורים ישראלים מתסיסים עד הערבים. הם תמיד נזכרים בדוגמה של מצריים אשר פתחה בשלוש מלחמות נגד ישראל והפסידה אך עדיין קיבלה 100% מהשטחים שלה חזרה. עצם קיומה של ישראל אומר שהפלסטינים מקבלים פחות מ100%. על כן הם מנסים מצידם להימנע מההשפלה בגרירת השיחות. בעוד שישראל נוטשת את ערי הגדה למשטרת הפת”ח ומסירה את מגבלות התנועה, הפלסטינים מקבלים פחות ופחות סיבות לנהל משא ומתן. כפי שציין עבאס, החיים בשטחים מתנהלים כסדרם, והפלסטינים מאוד סבלניים – מה שמבטיח שמנהיגיהם לא יעשו שום ויתורים.

שום ממשלה ישראלית לא תוכל באמת לפרק את מפעל ההתנחלויות. אפילו אהוד ברק תומך בריבוי הטבעי שבישובים הקיימים. שום ממשלה פלסטינית לא תסכים להשארת ההתנחלויות. שתי מדינות אינן יכולות לקיים משטר ריבוני עם גבול העושה זיג זג סביב ישובים אינדיבידואלים כמו אדם שיכור.

שני תרחישים הינם אפשריים. אם המתונים הפלסטינים יזכו, מה שמאוד לא סביר, הם יציעו למתנחלים אזרחות פלסטינית, ומתנחלים רבים יסכימו על מנת להימנע מפינוי דמוי גוש קטיף. אך סביר יותר שהפלסטינים יאמצו את פתרון המדינה האחת. כך הם יוכלו להתחמק רעיונית ממה שהם מחשיבים כויתור לישראל על פלסטין, והדבר יתפח בפניהם את האפשרות להשמיד את ישראל בדרך דמוגרפיה במקום פיגועי טרור.

ממשלת ישראל עלולה להגיב בשלוש דרכים. היא תמעיט מיכולתם של פלסטינים להשפיע על הפוליטיקה עד כמה שניתן, אולי באמצעות קונפדרציה עם הגדה. ישראל עלולה להתנתק חד צדדית מהגדה ולנטוש מאחור כמה ישובים. תחת ממשל הגיוני, ישראל תבין שהפלסטינים בגדה הם מעטים מדי בכדי לאיים עליה דמוגרפית, ותספח את יהודה ושומרון לישראל.

הדבר הטוב ביותר בנוגע ללחץ האמריקאי על ישראל הוא שהלחץ בא מכיוון ממשלה דמוקרטית. תודות לאורך חייו הקצר, שום ממשל אמריקאי אינו מסוגל לכפות על ישראל פתרון שהיא אינה רוצה. השלום עם מצריים נוהל בבהלה ע”י קרטר, שניכס לעצמו את הישגיו של קודמיו. תוך מספר חודשים, יקלע אובאמה למשבר עמוק מול נתניהו, ותקשורת בריאה תחדל בין הצדדים. תוך מספר שנים, ממשלתו של נתניהו תקרוס. עד אז, יעמוד אובאמה מול בחירות חדשות ולא יסתכן בניכור המצביעים היהודים. אז ייכנס נשיא חדש לתפקיד וכל הסיפור יתחיל מחדש.

כבר לחמנו במצריים, סוריה ואיראן לפני 3000 שנה, ונמשיך עוד ללחום בהם במאות הבאות. הדמוקרטיה האמריקאית על כל מנהיגיה איננה אלא עוד כתם ארעי על הרדאר.

פגישתו של נתניהו עם אובאמה זכאית למקום של כבוד בספרי הפסיכולוגיה.

אובאמה הפגין תסמינים קלאסיים של סינדרום השמאל: כאשר התיאוריה אינה עומדת במבחן המציאות, לעזאזל עם המציאות- ועם השליח. בעומדו מול דחייה מצד רוסיה, סוריה, איראן, הכישלונות האדירים בעיראק, אפגניסטן, פקיסטאן ולבנון, אובאמה לרגע לא חשב לבחון מחדש את השקפת עולמו. להיפך, הוא בחר לשנוא את המציאות הלא נוחה. בעוד שעולמו מתפורר, אובאמה מתכנס יותר ויותר בהנחות היסוד האידיאולוגיות שלו.

נוכח אי יכולתו לנצח את אויביו, אובאמה תר אחר ניצחון בחזית אחרת – מול חבריו. הוא כבר נטש את מזרח אירופה ומרכז אסיה לרוסיה, בחר בדמוקרטיה וחזבאללה בלבנון על פני ממשלת סניורה, הפסיק לחזר אחר מצריים והחל לחזר אחר איראן, וכעת הוא מבקש להקריב את ישראל. אובאמה לא יכול היה לקדם אינטרסים מוסלמים טוב יותר לו היה מקבל מהם משכורת.

כאשר לחץ עליו נתניהו, אובאמה אפילו הקשיח את עמדתו הפרו-איראנית: במקום לסיים לפחות את סבב הדיונים הראשון עד אוקטובר, כעת הם יתחילו רק בדצמבר. פסיכיאטרים קליניים היו מזהים דפוס התנהגות זה מיד: הסכיזופרן מאשים את הרופא בצרותיו ונוהג כלפיו בעוינות. חלוק בין תיאוריה ומציאות, אובאמה נוהג על פי הדפוס הסכיזופרני.

הפתרון להתמודדות מול אובאמה גם הוא נמצא בספרי הרפואה: אל לבן השיחה להתיידד עם הסכיזופרן. על נתניהו להתנגד נחרצות לאובאמה במקום לשתף עימו פעולה. חוץ מזה שאובאמה הפגין היטב שהרבה יותר משתלם להיות אויב שלו מאשר חבר, כפי שיכולים להעיד האייתולות.

מדוע שישראל תענה לגחמותיו של אובאמה? ארה”ב אולי שולטת בעולם, אך עם 45 יהודים בקונגרס, מי לדעתכם שולט בארה”ב? מה כבר יוכל אובאמה לעשות אם נתניהו יאמר לו ללכת לעזאזל?

על נתניהו לכנס מסיבת עיתונאים בארה”ב ולפנות לעם האמריקאי ישירות. מרביתם אנשים הגיוניים, רבים מתעבים את אובאמה, והרבה תומכי אובאמה לשעבר מאוכזבים ממנו עמוקות. אומנם הפצצת איראן אינה בעיה אמריקאית מכיוון שאיראן אינה מסוגלת לאיים על ארה”ב. אך לפחות העם האמריקאי יבין כי אסור לאפשר לנשיאם לקשור את ידינו מפני הגנה עצמית.

על ראש הממשלה לחשוף את כל הקלפים ולבודד את אובאמה כאידיוט פוליטי. במסיבת עיתונאים של 20 דקות, מגרעותיו של אובאמה ייחשפו לכל, כולל לג’ו השרברב. מלבד זאת, מילתו של נתניהו בסוגיות ביטחוניות הינה גבוהה בהרבה מזו של אובאמה. בנושא האיראני, אין לאפשר אף לתקינות הפוליטית לעצור מבעדנו: על היהודים להדגיש את האבסורדיות שבהפקדת מטלת ניהול המאבק בהתפשטות האסלאמית, בדיו של אדם העונה לשם חוסיין. המאבק היהודי-נוצרי בהתפשטות האסלאם הינו מאבק שאפילו אתיאיסטים רבים יזדהו עימו.

אובאמה אינו יכול להרע לישראל יותר ממה שהוא כבר עושה. לאחר העברת סיוע לפת”ח בסך 900 מיליון דולרים חרף סירובו של הארגון להכיר בקיומה של ישראל, הכניעה לאיראן, אין האונות נוכח השתלטות הטאליבן על אזורים בפקיסטן שבקרבתם ממוקמים הכורים הגרעיניים, ונוכח הסכמתו האילמת לתוכנית הגרעינית של צפון קוריאה- מה עוד מסוגל אובאמה לעשות לישראל? הוא אינו מסוגל לקטוע את התמיכה הצבאית לישראל מכיוון שזו מאושרת על ידי הקונגרס. אובאמה לא יוכל לקטוע את הסיוע לישראל מבלי לסגור את הברז גם לפלסטין ומצריים.

אובאמה יכול לבטל את היתר הייצוא של ישראל לארה”ב, ולהקפיא את אספקת החלפים הצבאיים. אך סביר מאוד שהוא יעשה זאת בכל מקרה אם ניקלע למלחמה עם הערבים. אובאמה איננו ניקסון שהסכים להניח בצד את סלידתו ליהודים כאשר ראה שאנו נאבקים על קיומנו לשרוד. במקום לטמון את הראש בחול, על ההנהגה הצה”לית לעשות הכל על מנת לוודא שבמלחמה הבאה, לא נסתמך על אובאמה בלבד.

בדומה לכל משבר, גם זה מציע הזדמנות. רוסיה צופה מהצד בהרעת היחסים בין ישראל וארה”ב. הסטת ישראל הרחק מארה”ב הינו דבר שמנהיגי רוסיה היו הורגים בשבילו. הנשק הרוסי הינו הרבה יותר זול מהאמריקאי, ואיכותו בהחלט מספקת לשם הבסת הערבים – וחשוב מכל, רוסיה אינה מתנה את תמיכתה במוסריות כלשהיא.

נתניהו יתקוף את איראן רק אם היחסים עם אובאמה יתדרדרו מעבר לנקודת האל-חזור.

“וַיְרַפְּאוּ אֶת-שֶׁבֶר עַמִּי, עַל-נְקַלָּה–לֵאמֹר, שָׁלוֹם שָׁלוֹם; וְאֵין, שָׁלוֹם”. ירמיה, פרק ו’, פסוק “ד
מעולם אל קניתי את הטענה שאינדיבידואלים מעצבים את ההיסטוריה. אינדיבידואלים יכולים לעורר הדים, אך לא הרבה מעבר לכך. אילולא סטלין, טרוצקי היה שולח רוסים אל הגולג בכדי להקים “צבא עבודה” למטרת תיעוש גדול מימדים. ארנסט רהם היה אף נחוש יותר לבצע את השואה מהיטלר, אשר התמהמה בתחילה והעדיף לגרש את היהודים מאשר לרצוח אותם. בדיוק כמו אנשים אלה, גם אובאמה אינו מסוגל לעורר שינו גדול באמת.

למדינות אדירות כדוגמת ארה”ב יש אינרציה אדירה עליה המנהיגים הדמוקרטים אינם מצליחים להתעלות בזמן כהונתם הקצר. אדם אחד פשוט אינו מסוגל לכוון מחדש מדינה בה נמצאים עשרות אפלי דיפלומטים, מאות אלפי אנשי מודיעין, מיליוני אנשי צבא, ועשרות מיליוני בירוקרטים ופקידי ממשל. המערכת הסגורה של מציאות העולם שואפת להתעלות על הפרעות כאלו ואחרות ולאזן עצמה מחדש.

מצבו של אובאמה הינו אף פשוט מכך. אם הוא באמת שואף לחולל רפורמה, מדוע כל הסגל שלו מורכב מנוכלים וותיקים? אובאמה כבר הצליח להיכשל בכל אחת מהסוגיות. בכלכלה, ממשלתו הגדילה את הבזבוזים המיותרים. בסוגיות צבא, אובאמה נאמן יותר לדרכו של בוש בכל הקשור לנסיגה מעיראק. בפוליטיקה, הוא נכשל בשיפור היחסים עם רוסיה ואיראן. חברו הזר היחיד הינו הוגו צ’אבז.

כמו כן, גם נתניהו אינו מסוגל לשנות דבר. היהודים מפוחדים מדי בכדי להמשיך להחזיק בירושלים, ומדי יום מתחזק התחושה בליבם שהעיר צריכה להיות תחת שלטון נוצרי/מוסלמי. השליטה היהודית בעיר מעולם לא הייתה שלמה בין כה וכה. למעשה, ישראל ביססה את שליטתה על הרובע היהודי בלבד, שהוא כאמור לא יותר מרובע קטן בעיר העתיקה. הר הבית תמיד היה בידיים מוסלמיות, והיהודים נסוגו מביסוס שליטתם על הריסות בית המקדש. מנהרות הכותל נותרות סגורות, ושום עבודות ארכיאולוגיות לא נערכות במקום.

אין באמת טעם להסיק מסקנות בטווח הקצר. ישנם יותר מדי גורמים מעורבים. עם זאת, ישנם כמה דברים שניתן לקבוע די בוודאות.

אובאמה

מדיניותו של אובאמה בנושא האיראני תכשל. הוא אינו יכול להציע דבר לאייתולות. אלה אם אנשים שלא אכפת להם מקדמה כלכלית, אלא רוחנית, בעולם הזה והבא. האמת היא שעל אף התיימרותו של אובאמה להיות רציונליסט, הוא מזכיר מאוד את האייתולות בתפישת עולמו. אובאמה אינו יכול להציע לאייתולות דבר שיעורר בהם תפארת יותר מפצצת אטום. המועדון הגרעיני היה עד לאחרונה מועדן סגור ואקסקלוסיבי. הצעתו של אובאמה להכיר באיראן כמעצמה אזורית אינה מרגשת איש. עם פצצות אטום, אירן תשיג דומיננטיות עם או בלי הסכמתו של אובאמה. ללא פצצות אטום, אובאמה אינו יכול לשכנע את מצריים וערב הסעודית הסוניות לקבל את נוכחותה של איראן השיעית. במיוחד ערב הסעודית אינה מסכימה לעלייתה של איראן, מאחר והדבר יוצר אי שקט באזור בארות הנפט הסעודיים, המאוכלסים ברוב שיעי. תחת הלחץ הסוני, הסכמה אמריקאית לתקיפה ישראלית באיראן הינה גדולה.

מדיניותו של אובאמה בנושא הפלסטיני גם היא תיכשל. או שהחמאס יזכה בבחירות הבאות וישלוט ברשות הפלסטינית, או שלפחות הוא יקבל זכות וטו בפרלמנט. בכך יחסום הארגון כל סיכוי לויתורים מול ישראל. חמאס ימשיך בקו האיראני של הסלמת הסכסוך, וימשיך להתבטא בגלוי באשר לשאיפותיו הג’יהאדיות. החמאס ימשיך להתעקש על זכות השיבה, פינוי ההתנחלויות, וגם אז יסכים במקרה הטוב רק להפסקת אש. בדומה לקלינטון, גם אובאמה יהפוך לשונא הפלסטינים, אותם הוא ילמד להכיר כמפרי הסכמים.

תקיפה ישראלית באיראן לא תשנה יותר מדי. איראן כבר הספיקה להעביר את מרבית האוראניום הצבאי למנהרות עמוק בהרי המדינה, ופיזרה רבים מהמפעלים המרכזיים בין שכונות מגורים לצורך הסוואה. צפון קוריאה סיפקה לאיראן כמויות נוספות של פלוטוניום ואורניום מועשר. בין צפון קוריאה, סוריה, ונצואלה ואיראן עצמה, לא חסרים לאייתולות מקומות לייצר בהם פצצה גרעינית בלי שאיש יגלה.

גם אם ממשלת ישראל לא תחתום על הסכם שלום מול הפלסטינים, העובדות בשטח מדברות בעד עצמן: ישראל אינה שולטת על ריכוזי אוכלוסיה פלסטינים, בהם מתקיימת מדינה הלכה למעשה. הויתורים הישראלים החד צדדיים יימשכו, והשליטה המוסלמית נוצרית על ירושלים גם היא תגדל.

לפני כ1900 שנה, היהודים לא גורשו מיהודה באקט יחיד ואלים. בעומדם מול בעיות כלכליות, חדירה מצד מתיישבים פגאניים, ואיומים קיומיים, המדינה התפוגגה אט אט אל אי חשיבות ולבסוף התרוקנה מתושבים בדרך הגירה שלילית. במקרה הגרוע ביותר, ההיסטוריה תחזור על עצמה.

מנהיגי ישראל רוקדים לפי המנגינה האמריקאית עד למידה נדיבה ביותר. בעבר הסתמכה ישראל על צרפת וברית המועצות הרבה יותר מאשר שהיא מסתמכת כיום על ארה”ב, אך מעולם לא נכנעה לגחמותיהן. כאשר מתבוננים בסחבת המתמשכת ובמאמצי החבלה של ממשלת ישראל בתהליך השלום, בזמן שכמעט שהכל כבר סוכם מול הפלסטינים, המסקנה היחידה הינה שישראל מצויה תחת לחץ אדיר לא להגיע להסדר. ללא ספק היה צורך בלחץ אדיר בכדי לשבור את יצחק שמיר, לשעבר מנהיג ארגון הלח”י הטרוריסטי, ולהחתים אותו על הסכם השלום. אילוץ מנחם בגין, מנהיג ארגון הטרור – האצ”ל, לוותר על סיני בקמפ דיוויד, וודאי שהיה מטלה קשה לא פחות. אך לפחות במקרה של בגין היו טיעונים מוצלחים בעד ונגד ההסכם, והויתורים שהסכים להם שמיר היו פעוטים, וסימבולים לכל היותר. ניתן לחוש כי הלחץ שהופעל על אולמרט היה מסוג אחר – אותו הלחץ שגרם לאריק הבולדוזר לשנות בפתאומיות את הגישה בה דגל כל חייו, ולהרוס את גוש קטיף במקום את העיר עזה.

אולמרט החל את המבצע בעזה תחת הסכמה אמריקאית, והסיג את הצבא תחת הוראה אמריקאית. הוא הורה על הפסקת אש מול חמאס על מנת לאפשר לקונדליסה רייס לקיים פגישה נינוחה עם המלך עבדאללה, והמשיך לנהל משא ומתן תחת אש כפי שדרשה.

אותו הדבר עם רוסיה. פוטין, כביכול לאומן ופוליטיקאי אנטי אמריקאי, המשיך את ההסכם שנחתם עם ארה”ב ב93′ למען פירוק המאגר הגרעיני של רוסיה, ומכר לה את האורניום והפלוטוניום שנותר. העסקה הינה נושא רגיש ביותר ברוסיה, בעוד ש”המגן הגרעיני” בו התהדרה המדינה בעבר, נמכר בחתיכות לשטן הגדול. לא שלפוטין אכפת במיוחד מהסכם מעורפל בן עשור: פוטין ביטל למעשה את הסכם CFE, הסכם מאזן הכוחות הקונבנציונאלי באירופה, מבלי באמת לפגוע באינטרסים אמריקאים.

בסוגיית הטילים הבליסטיים, הממשל האמריקאי למעשה סייע פוטין. בוש התעקש להציב סוללת ליירוט טילים בליסטיים במזרח אירופה, מערכת חסרת כל רלוונטיות צבאית, שהתועלת היחידה שניתן להפיק ממנה הינה פוליטית: הגברת אחוזי התמיכה של פוטין מבית, ומתן סוגיה אנטי אמריקאית רלוונטית לשלהב סביבה את ההמונים.

הממשל האמריקאי כמעט ולא הגיב למלחמה בצ’צ’ניה, אשר בפועל הייתה טבח מזעזע. כאשר הKGB פוצץ בתי מגורים והאשים זאת על הצ’צ’נים למען עילה למלחמה, הממשל האמריקאי שמר על שתיקה על אף שהעדויות לתרמית היו אדירות.

מעט לאחר מכן, התרחש הפיגוע התמוה במגדלי התאומים, וארה”ב פלשה לעיראק. מחירי הנפט הרקיעו בהתאם, ועימם רווחיהן של חברות הנפט.

אין זה משנה שלמעשה ארה”ב היא האשמה בתסבוכת הנוכחית. אומנם היא זו שלחצה על הפלסטינאים לקיים בחירות חופשיות, והיא זאת שלחצה – בעידוד הסעודים – על ישראל לסגת מרצועת עזה ובכך החייתה מחדש את רוח המאבק הפלסטיני. אך כאשר ישראלים מטופשים מעידים כי המבצע בעזה מדרבן אותם להצביע עבור אהוד ברק, על אף התנהלותו הכושלת מבחינה אסטרטגית, למה כבר ניתן לצפות מהאמריקאים? איננו יכולים אלה להוקיר תודה על כוונותיהם טובות. הבעיה היא שכוונותיהם הטובות מוטעות: הם מצפים מהלובי היהודי שיציג בעצמו את קו המדיניות הרצוי על ישראל, ועל כן, בכירים אמריקאים נוטים פחות או יותר תמיד לקבל את רצונותיו. הם מתווכחים עם היהודים פה ושם לשם ההגינות, אך בסופו של דבר ארה”ב מיישמת את רצון היהודים. אך כמה לא מודעת היא ארה”ב ליצר התבוסתנות הכה רווח בקרב ממסד יהודי ארה”ב, אשר לא נופל מאנטי-ישראליותו מאש”ף.

ייתכן אומנם, ששלל הממשלים האמריקאים של שני העשורים האחרונים באמת התנהלו מיוזמתם באי כשירות מוחלטת בכל הקשור למזרח התיכון. כפי שהיה אומר הרב מאיר כהנא, “האמריקאים אינם מבינים שמנטאליות המזרח התיכון, איננה דומה למה שהם מכירים במערב התיכון”. ברשותם עומד ציוד המודיעין האלקטרוני המשוכלל בעולם, אך אין להם מושג כיצד לפענח את המידע הנקלט. מזה עשורים שהסי.איי.איי. מתמקד בדרכים אובייקטיביות להעריך מודיעין. בתור גוף בירוקראטי מסורבל, עליו להסתמך על קריטריונים אובייקטיביים לשם הערכת תפקוד העובדים. בהתאם, בסי.איי.איי אין באמת אנליסטים אמיתיים: אנשים שחשים את משמעות המידע מעבר לנתוני התקשורת היבשים, ומסיקים מסקנות על פי אינטואיציה במקום על פי ספר הנהלים. סגל האנ.אס.איי אף גרוע מכך: מרבית הסגל כלל אינו ממוקצע הן במודיעין אובייקטיבי, והן באנליזה סובייקטיבית. האנ.אס.איי מאוכלס במספר הולך וגדל של אנשים חדורי חינוך ליבראלי המסורים למדיניות שמאל, ובעלי נכונות לעוות את אמיתות המודיעין בהתאם. יועצים נשיאותיים מאז קיסינג’ר אינם מקצועיים בשום מובן של המילה. לכל היותר היה בייקר איש משא ומתן מוצלח.

ארגונים יהודיים אמריקאים אינם זוכים באמת לכוח השפעה על הממשל, וטוב שכך: חשבו על הנזק שארגונים שמאלנים קיצוניים, תבוסתנים, ומתבוללים אלה יכולים לעשות לישראל. הם אומנם זוכים לתמיכה בקונגרס, ורק מכיוון שכולם מרוויחים מכך. חברי קונגרס זוכים בכך בתורמים יהודיים ובסיקור תקשורתי, בזמן שלקהל הבוחרים שלהם לא באמת אכפת מעמדת נציגם בנושא ישראל. הממשל מבין את התנהלות המשחק ואינו מסב תשומת לב יתרה להחלטות הקונגרס – כאשר הדיון ארוך הימים בדבר העתקת מיקומה של השגרירות האמריקאית לירושלים, הוא דוגמא מוצלחת.

דעתו של הנשיא בכל הקשור ליחסי ישראל-ערבים, מעוצבת בידי שני אנשים עיקריים: שר החוץ הסעודי וראש הממשלה הישראלי. משוואה זו משתנה מעט עם השנים: קרטר היה קרוב במיוחד לסאדאת במקום לסעודים, וקלינטון שהוקסם בידי רבין, תיעב בתחילה את נתניהו. בגדול, לנשיאים אמריקאים לא באמת אכפת מישראל או מתהליך השלום, וזאת, כי לציבור האמריקאי לא באמת אכפת. הם פועלים כאשר הערבים דוחקים בהם. הסיבה שמנהיגי הערבים כה טרודים מהתסבוכת האחרונה בעזה הינה ברורה: הם נרתעים מיתר אקטיביזם מבית. שליטי הערבים כולם מכהנים ללא כל לגיטימיות דמוקרטית או אסלאמית, ומסתמכים בלבד על כוח הזרוע. הם נוטים לשתף פעולה עם המערב מתוך אינטרסים אישיים, אך אינם רוצים להצטייר כמשת”פים בעיניי העם. על כן חשוב להם לשמור על תסבוכת המערב עם המוסלמים על אש קטנה.

ראש ממשלת ישראל הינו הלוביסט היהודי היחיד בעל השפעה על הנשיא. מדובר בישראלי היחיד, וברוב המקרים, ביהודי היחיד שטרם התבולל, אשר נהנה מגישה ישירה לנשיא. הוסיפו לכך את העובדה שראשי ממשלת ישראל נוטים להיות קשוחים, בעלי ניסיון צבאי נרחב, וכביכול מרכזים את הכוח היהודי העולמי בידיהם. אם כן, מה הפלא שנשיאי ארה”ב נוטים להתאהב בראשי הממשלה של ישראל. אפילו קרטר חיבב לבסוף את בגין, וקלינטון שינה את דעתו על נתניהו.

כאן טמונה הבעיה. היהודי אשר ניחן במרבית ההשפעה מול ארה”ב הינו עדיין יהודי בסופו של דבר. הוא חסר ביטחון וכמהה להכרה. דבר זה הצטייר בבירור עם בגין, אך גם עם ראשי ממשלה אחרים. במקום להגן בחירוף נפש על אינטרסים יהודיים מול הנשיא, ראשי ממשלת ישראל שואפים להיות נחמדים, ולעורר את רצונו הטוב של הנשיא האמריקאי. אך רצונו היחיד של הנשיא האמריקאי לו יכולה לסייע ישראל, הינו ההיענות לדרישות הסעודים והמצרים. בשל שאיפתם להשביע את רצונו של הנשיא האמריקאי, נכנעים ראשי ממשלת ישראל בפועל לתכתיבים ערביים.

קרטר היה הנשיא היחיד שבאמת דחק בישראל מתוך רצון לראותה מפסידה, אך אפילו הוא פעל בעצתם של משה דיין והשמאל הישראלי. (דיין מאז ומעולם תמך בנטישת שטחים בעלי חשיבות יהודית, כדוגמת סיני, יהודה ושומרון, והר הבית). קלינטון הקשיב לרבין כאילו שהיה אביו. מאוחר יותר, ברק היה זה שהאיץ בקלינטון לקיים פגישה משולשת עם ערפאת. ויתור על ירושלים היה רעיון של ברק, ולא של קלינטון. האמריקאים תמיד שואלים מיוזמתם את הישראלים מה הם הקווים האדומים, ולמדו אותם עד כה רק מאנשי שמאל. גרוע מכך, היהודים אינם מסוגלים להרשות לעצמם את הקווים האדומים. לאחר שמצריים פתחה מיוזמתה, והפסידה, בארבע מלחמות- רק כדי לקבל חזרה 100% מהשטח, מי מצפה שסוריה והפלסטינים יתפשרו על פחות מכך אם ברצונן לשמור על כבודן מול הרחוב הערבי?

בהתחשב בקרבת היחסים ההיסטורית בין הנשיא האמריקאי וראש ממשלת ישראל, יכולנו כבר להשיג תמיכה אמריקאית לאיזו מדיניות שהייתה עולה על דעתנו. מנהיג ישראלי עם כוח השפעה כמו ברק מסוגל בהחלט לשכנע את הנשיא האמריקאי בכל פתרון ישראלי לסכסוך, כולל טרנספר לערבים לכל מקום שקרוב יותר מהגיהינום.

צה”ל הוא הצבא היחיד בעולם שהצליח לגבור על הטרור: ממצב שקרב את ישראל למלחמה כוללת בין 2000-2003, לשקט מופתי כיום. הצלחתו של צה”ל נשענת על שני גורמים: מודיעין מצוין וחופש פעולה. צה”ל מפעיל אין ספור מרגלים ומודיעים ערבים, החל בנהגי מוניות וכלה בחברי ממשל פלסטינים, אשר מלשינים על אחיהם המתכננים פיגועים. חלקם עובדים תמורת כסף, אחרים נסחטים באיומים. המשטרה הערבית של צה”ל (המסתערבים) , היחידה לטיפול בערבים, עושה דברים שגורמים לכלא גואנטנמו להיראות כמו גן ילדים. אין פלסטיני אחד, אם זה איש מהרחוב או חבר קבינט, אשר חסין מפני הצעירים היהודים ביחידת המסתערבים. זה אולי לא דבר יפה ונחמד, אבל אוטובוסים מתפוצצים זה אף פחות נחמד.

שלא כמו צה”ל, נאט”ו אינו מבין דבר באיסוף מודיעין. בנאט”ו אפילו ואין כמעט מתורגמנים ערבים. אין שום סיכוי שחיילי נאט”ו יענו בכיר פלסטיני עד שזה יספר להם מידע מציל חיים. הם לא יסחטו פלסטינים בכפרים מוכי טרור ויאיימו לגרש את קרוביהם. חיילי נאט”ו לא יסכנו את חייהם מידי לילה בפשיטות על מעבדות ייצור חומרי נפץ מאולתרים. הם לא יעשו את אלפי המבצעים הקטנים שלא שומעים עליהם ברדיו, ושרק בזכותן יש שקט. הסיבה הפשוטה היא שזה פשוט לא מעניין את נאט”ו.

הצבא האמריקאי, המוצלח מבין חילות נאט”ו, אינו מצליח לגבור על הטרור בעיראק למרות נוכחות מאסיבית בשטח ושיתוף פעולה עם הממשל העיראקי. הכרזות הניצחון שנשמעו לפני מספר חודשים עקב השקט הזמני שהשתרר, נזקפות אך ורק להחלטתו של ארגון אל-סדר לחדול זמנית מפיגועים על מנת לזרז נסיגה אמריקאית. ייתכן מאוד ומאחורי כל הסיפור עומד הסכם בין ארה”ב לאיראן שזאת תורה למיליציות השיעיות לחדול מפיגועים בתמורה להעלמת עין אמריקאית מתוכנית הגרעין שלה וריסון ישראל מפני תקיפה באיראן. צבא ארה”ב נכשל בלוחמה בטרור בלבנון, סומליה, וייטנאם ושאר מקומות. אין שום סיבה להאמין שהוא יצליחו בגדה.

חיילי נאט”ו אינם שונים כלל ממשקיפי האו”ם שנכשלו בסיני ב1967 וכעת בלבנון. תחת אפו של יוניפי”ל, חזבאללה שילש את כוחו ואת מאגרי הטילים שלו בדרום לבנון וכעת הוא חזק בהרבה משהיה בעת המלחמה ב2006. הפלג האיטלקי ביוניפי”ל אף חתם על הסכם משלו עם חזבאללה, לפיו הארגון לא תוקף את מתקני האו”ם בתמורה להעלמת עין להברחות הנשק.

הגנרל ג’ונס מבקש לזרז את נסיגתה של ישראל משטחי ממלכתה העתיקה במתן ערבויות מזויפות שנאט”ו יאבטח את השטחים הנטושים. ב1956, הנשיא אייזנהאוור הבטיח את אותו הדבר לישראל – נסיגה מסיני בתמורה לערבות אמריקאית שתעלת סואץ תישאר פתוחה. כאשר מצריים סגרה את התעלה ב1967, ארה”ב לא רק שלא עשתה דבר, היא אף לחצה על ישראל שלא להגיב. הניסיון מוכיח כי אין לסמוך על ערבויות צבאיות, וכי חובה למחות כנגדן בכל תוקף.

היהודי השמאלן הקיצוני, מרטין אינדיק, ביהירותו ובבורותו הרבה, הציע הצעה משלו: ערבות גרעינית בין ישראל לארה”ב. הוא מציע שארה”ב תבטיח לישראל שהיא תפציץ את איראן בנשק גרעיני אם זאת תפציץ את ישראל. ניתן להגדיר זאת כחצי נחמה לנשמות הישראלים לאחר המוות, אשר יצפו במתרחש מהעולם הבא. איראן איבדה קרוב למיליון איש במלחמתה מול עיראק – רווחת העם האיראני אינה חשובה למנהיגיו כשם שהם חפצים בהשמדת ישראל. על כן, ליושב בישראל, ההבטחה האמריקאית אינה אומרת דבר- מה אכפת לנו מה יקרה אחרי שכולנו נמות? מעבר לכך שאם ארה”ב מתנגדת כיום להפגזת מתקני הגרעין של איראן מפחד מהתגובה שתבוא, מה מבטיח שהיא לא תפחד מהתגובה למתקפה גרעינית? תוכניתו של אינדיק הינה דוגמא נוספת לערבויות מזויפות שניתנות כמס שפתיים על מנת לרסן את ישראל – ארה”ב תגן על ישראל על מנת שזאת לא תתקוף את איראן. לא יאמן, אך אינדיק נחשב “פרו-ישראלי”.

עם חברים כאלה, מי צריך אויבים?

תמיכת יהודי ארה”ב באובמה דומה מאוד למנטאליות השתיקה של מנהיגי הציונות בתקופת השואה. למתרעמים, אין בכוונתי לומר כי אובמה מזכיר את הגרמנים.

הנהגת המיינסטרים של הציונות הרוויחה מהשואה במספר רבדים. האסון הוכיח את חוכמתם: מאז הרצל, צעקו הציונים אודות הסכנה הטמונה ליהודי אירופה בארצותיהם, והפצירו בהם שיעלו ארצה – אך לשווא. יהודי פולין וגרמניה סרבו בתוקף לעלות ארצה כשעוד הייתה להם את הבחירה, וכעת ההיסטוריה הוכיחה שהציונים צדקו. בחירתו של אובאמה מהווה הוכחה דומה בעבור יהודי ארה”ב השמאלנים: במשך עשורים הם טוענים כי היהודים אינם יכולים עוד להתמיד בהתנגדותם לעולם המערבי, וכי חובה להתבולל על מנת לשרוד. יהודי ארה”ב הזהירו את ישראל שלא להסתמך על רצונם הטוב של נשיאי ארה”ב, והנה הגיע הנשיא עם הכי פחות רצון טוב.

מנהיגי הציונות של שנות הארבעים ויהודי ארה”ב הליברלים כאחד ניחנו במעין סדיזם אכזרי כלפי אחיהם היהודים. הליברלים והציונים שניהם מתעבים את האספסוף הדתי, אשר קיומו מזכיר להם את הבושה שבשורשיהם. הציונים רצו מדינה ישראלית חדשה, המנוערת ממנטאליות הדת של יהדות אירופה. הליברלים המתייוונים רואים ביהודים הדתיים, והפטריוטים הישראלים המסרבים להגר ולהיטמע – בתור עלבון אישי. כמה נעים וסדיסטי להרוס את חייהם של הזולת, במיוחד כאשר לא אתה האחראי לכך. חוסיין אובמה הוא הימור טוב למי שרוצה ברעתה של ישראל.

אובמה

צידו השני של הסדיזם היהודי הוא מזוכיזם. העיתונות היהודית שבין 1939-45 הציגה באורך מופתי את נפשם המעוותת של היהודים: עוד ב1939, הייתה העיתונות היהודית מלאה בכתבות אפוקליפטיות על השואה, אך דבר לא נעשה על מנת למנוע אותה. מסמכים ציונים מהתקופה מוכיחים חד וחלק כי מנהיגי היהודים לא נקפו אצבע, ואולי אף שאבו עונג מזוכיסטי מהמתרחש. אותם כוחות המזוכיזם עומדים כיום מאחורי מאמצי הליברלים לתמוך בחוסיין אובאמה: הם שונאים את היותם יהודים, ואת נאמנותם המתבקשת מכך לישראל המתעללת בערבים המסכנים. כיצד יהודי המכבד את עצמו מסוגל לבחור בחוסיין שיעמוד מעליו?

מהבושה ואי הנוחות הנובעת מהשיוך היהודי, צמחה הקוסמופוליטיות. אין זו באמת קוסמופוליטיות, תורה המעניקה חופש טוטאלי לאדם המכבד את עצמו, אלא בריחה מהיהדות את עבר העולם הקר. השנאה העצמית היהודית לא חייבת להיות מפורשת ובוטה. יהודים רבים מבקרים בבית כנסת רפורמי פעם או פעמיים בשנה ותורמים כמה דולרים לעמותות צדקה יהודיות. הרס הדת והלאומיות היהודית מהדהדים מבין קירות בתי הכנסת הללו. אך בנשמתם האחרונה, נוטה נפשם המיוסרת של היהודים לנטות מעט לכיוון מורשתם, לכיוון עמותות הצדקה היהודיות.

הקוסמופוליטיות מובילה להשתייכות מזוכיסטית עם כוחות אנטישמים. הציונים סרבו לקלק את יחסיהם עם ארה”ב והכובש הבריטי, אשר סרבו בתוקף לקלוט ולו מקצת מיהודי אירופה מידי הגרמנים. גרמניה אף הציע כופר על ראשם של מליון יהודי הונגריה, אך נענו בידי בעלות הברית כי הן “לא ייכנעו לסחטנות”. כמה קל היה להן לדבוק בעקרונותיהן המוסריים על חשבונם של כמה יהודים. מנהיגי הציונות כלל לא מחו, ואף לא ניסו לגייס בעצמם את כספי הכופר. חשבו על הבושה אשר הייתה נגרמת לבעלות הברית “המוסריות” לו מליון יהודים, אשר שוחררו בכסף יהודי, היו מגיעים לגבול ומתחננים למעבר. אך ציונות המיינסטרים לא רצתה להכעיס את הכובש הבריטי בהבאת עוד יהודים ארצה מאירופה הבוערת. על רקע עובדות אלה, פועלם של יהודי ארה”ב נראה פתאום הגיוני: הם מצדדים בכוחות אנטישמיים על מנת להוכיח שהם אינם אנשים צרי אופקים אשר יסרבו להצביע ל”חוסיין”.

אובמה

ציונים שמאלנים ויהודים ליברלים מזכים עצמם מאשמה בכך שהם מאשימים את הקורבן. הציונים האשימו את יהודי אירופה, אשר לא התקוממו כנגד הנאצים והלכו “כצאן לטבח”. מרבית תומכיו היהודים של אובמה מאשימים את ישראל אשר לטענתם מפליגה בלחציה על הממשל האמריקאי. הם מאשימים יהודים דתיים על כך שהם שלהבו את השמרנים בארה”ב להתגייס למען ישראל – מדיניות אותה מבקש אובמה לנגח.

הציונים של שנות הארבעים בזו ליהודים הדתיים באירופה. בדומה, יהדות ארה”ב בזה לישראלים: היהודים אשר לא הצליחו להשיג ויזה לארה”ב, החיים בין הערבים בעוני, ובוחרים להילחם במקום להתדיין בפורום אקדמי. הישראלים נכנסים היטב למשבצת הבריון המפסידן בראשם של יהודי ארה”ב.

הציונים השמאלנים ויהודי ארה”ב שואפים להימלט מיהדותם. למטרה זו, הם שואפים לדחוק את היהדות הרחק מאחור. תכונה ידועה לשמצה בקרב הציונים של תקופת השואה, הייתה נטייתם לדבר על המאורע בלשון עבר. במהלך המלחמה, תיארו העיתונים היהודיים את השואה כקטסטרופה אשר כבר קרתה, במקום בתור מאורע מתמשך, אשר ניתן עוד למנוע את מימדיו באמצעות כופר. ההחלטה להקים את יד ושם התקבלה עוד בזמן התרחשות השואה. בדומה, הבחירה באובמה הורסת סופית כל תקווה לעצירת הגרעין האיראני. למעשה, איראן הגרעינית פותרת ליהודים הליברלים את כל בעיות הזהות שלהם: עם יריב גרעיני כמו איראן, לישראל אין שום סיכוי, ואינה מהווה עוד אלטרנטיבה מציקה לבריחתם מזהותם.

הנשיא האמריקני אשר פגע בישראל יותר מכולם, אשר רמס את כבודה העצמי עד עפר, היה ג’ימי קרטר האידיאליסט. קרטר בתפיסתו הפשטנית של העולם, דחף את ישראל לקבל את תכתיביו ולוותר על סיני לאויב אותו היא הביסה בחמש מלחמות. אובמה ניחן באישיות דומה. לאחר שפרסם את ספרו האחרון על ישראל, קרטר נחשב בעולם לאנטישמי. המוניטין של אובמה טרם נקבע, על אף שחבריו הינם אנטישמים מהשורה.

אובמה

יש עדיין תקווה לאובמה: הוא בוגד. הוא דומה להפליא ליהודי ארה”ב – מוסלמי חסר שורשים, אשר מוכן להזדהות עם כל מנהיג חזק, אפילו אם זה כומר אנטישמי, אך מוכן באותו הזמן גם להתנער מחבריו בתמורה לחברים חזקים יותר – ועל כן הוא נואם מול אייפ”ק. אובמה הוא מוסלמי מלידה, אך לא תהיה לו בעיה להוביל את צבא הכופרים למלחמה באדמות האסלאם של אפגניסטן ועיראק. ממש כמו היהודים, הוא עלול לדחות את מורשתו הדתית ולתמוך בישראל יותר מכל נשיא אחר. ממש כמו פוליטיקאים יהודים בגולה, אשר הוכיחו את עצמם בתור האנטישמים הגרועים ביותר, אובמה עלול לצודד ביהודים כנגד המוסלמים. לא ניתן לחזות התרחשות כזאת, אך גם אין לפסול אותה מראש.

אובמה הוא כופר מוסלמי בדיוק כפי שהיהודים הליברלים הם כופרים. המוסלמים ברחבי העולם אוהבים את אובמה בדיוק כפי שיהודי העולם אהבו את קיסינג’ר שכלל לא היה אכפת לו מהם.

הפופולאריות של אובמה מזכירה כוכב רוק יותר מאשר פוליטיקאי. הוא כוכב אתני. האוהדים צורחים כאשר הוא עולה על הבמה, ואף אחד לא מהצופים אינו מצפה או זקוק למשמע מילות חוכמה מפיו.

אובמה זכה בהנהגת המפלגה הדמוקרטית רק כי בוחריו לא לקחו ברצינות את הבחירות. בבחירות הארציות, סיכוייו קלושים. לקלינטון היה סיכוי גדול בהרבה למשוך מצביעים ממקיין. כעת הבוחרים מפולגים: פוליטיקאי שמרני בעל אופי סוחף מול אדם שחור חסר ניסיון, בעל חברים קיצוניים. מוצאו הזר של אובמה לאו דווקא ימשוך אליו את קולות המיעוטים והמהגרים בארה”ב, אשר הגיעו למדינה במטרה להתנער מעברם ולא כדי להנציח אותו. היעדרה של תוכנית פוליטית במשנתו של אובמה אינה גורם משמעותי: ארה”ב היא חברה בוגרת, אשר לא תקבל בהסכמה שום תוכניות בזק נוצצות. מדיניות לאומית מורכבת מאין ספור מהלכי מיקרו יומיומיים המרכיבים את סדר יומה של המדינה – עד כה הפגין חוסיין כי הוא ממש לא מבין בכך דבר.