חברנו האמריקנים אינם רק החברים שלנו. אמריקה היא גם חברתה של ערב הסעודית הווהאבית, מצרים הטוטליטרית, מדינת אל-ג’זירה – קטאר, ירדן הבדואית, כווית האיסלאמיסטית, עיראק הטרוריסטית ובערך כל יריבה אחרת שיש לישראל. אפילו רוסיה הייתה יכולה לשמש כאדון אימפריאלי אמין ומזמין יותר עבור ישראל מאשר ארה”ב. חברנו האמריקנים מוכרים כמויות ענקיות של נשקים מתקדמים לערב הסעודית, מספקים סיוע שנתי של 1.4 מיליארד דולר למצרים, הם נלחמו עבור כווית, והוציאו יותר כסף בעיראק במשך ארבע שנים מאשר 40 שנות סיוע לישראל. ארה”ב משחקת יפה: היא מטילה וטו על הצהרות ריקות באו”ם כנגד ישראל, לועגת לאחמדינג’ד על הרגשות האנטי-ישראליים האמיתיים המייצגים את כלל המוסלמים, וטופחת למנהיגים הישראלים הצייתנים על השכם.
אמריקה השתמשה בישראל כמגן כנגד התפשטות האיחוד הסובייטי במזרח התיכון. בסוף שנות ה-60, אמריקה נהנתה לחזר אחר ישראל בכדי שזו תתרחק מצרפת. אך הדבר הטוב ביותר לאמריקה בנוגע לישראל הוא שהיא יוצרת איום נשלט. ארה”ב תופסת את ישראל ככלב מסוכן ואת ארה”ב כאדוניו. הכלב חייב להיות חמוש היטב בכדי לנבוח בקול ולהגביר את חשיבות אדוניו. הממסד האמריקני צריך שישראל תתעמת עם המדינות המוסלמיות. המדינות המאוימות מישראל מבקשות את הגנתה ואת תיווכה של ארה”ב. מדיניות כזו אינה דורשת את היעדרם של הסכמי שלום בין ישראל והמוסלמים. אמריקה אוחזת את החבל בשני קצותיו במקרה של מצרים: הוענקו לה זרי הדפנה שניתנו לעושי השלום על כך שדחפו את ישראל ומצרים לכינון הסכם שלום ביניהן, ולאחר מכן היא תפסה את כובע סוחר הנשק המחמש הן את ישראל והן את מצרים והמפקח על היחסים העוינים ביניהם. הכלב נובח כשהוא מרגיש לא בטוח – ישראל ומפת הדרכים המגמדת והמצמצמת אותה לכדי רצועה צער תהיה תמיד לא בטוחה ולכן תהיה היסטרית לעולם. הסכם השלום עם הערבים יהפוך את ישראל לכו צרה עד כדי כך שהיא לא תוכל להרשות לעצמה מלחמה. ישראל הייתה רגועה אחרי 67′, כיוון שהיא נהנתה מעומק הגנתי נרחב – סיני. ישראל הצרה באופן כה מגוחך, המוקפת בלבנון תחת שלטון החיזבאללה, פלסטין תחת שלטון החמאס, סוריה בעלת טילים רוסיים לרוב, ירדן בשליטת עיראק – ישראל כזו תנפנף בנשקיה בכדי להרחיק את אויביה מעליה. האויבים יפחדו ומרוץ החימוש המסחרר יינטה לכיוון אמריקה. מרגיע להאמין שממסד מדיניות החוץ של ארה”ב הוא טיפש – אך לא, הוא שטני.
רק יהודים טיפשים יאמינו שהממשל האמריקני מחפש את טובתה של ישראל במסגרת תהליך השלום.

כשמרק-ארתור הורה להוציא להורג חיילים אמריקנים בעוון האונס שביצעו הוא לא שיער שכעבור 60 שנה, שד המוסריות בעת מלחמה יגרום לתביעות נגד חיילי ארה”ב על ירי על טרוריסטים עיראקיים לא חמושים.
לישראל זכורה הבהלה שנגרמה מריבוי השבויים המצרים בעת מלחמת יום-הכיפורים. היא לא הייתה מסוגלת לשמור ולהאכיל את כל השבויים. ישראל החליטה לקחת סיכון ולשחרר מיד את כל החיילים הזוטרים ולהשאיר בידה רק קצינים. במקרים מסוימים צה”ל נאלץ להוציא את השבויים להורג. גם רוסים ואוסטרלים הרגו שבויי מלחמה. קיים תיעוד של הוצאה להורג שבויי מלחמת וייטנאם.
במהלך המלחמות לאורך ההיסטוריה שבו את חיילי האויב על מנת למכור אותם לעבדות או לדרישת כופר. מדיניות המעצר המודרנית אינה תכליתית: מה היה לישראל לעשות עם שבויי המלחמה הסורים מרמת הגולן? לא היו לה מספיק משאבים להחזיק אותם, גם אם לא נתחשב ברחשי השנאה כלפיהם. ומה לארה”ב לעשות עם עצורי גואנטנאמו? או עם שבויי אבו-גראיב הזכור לשימצה? להוכיח את הקשר הישיר שלהם לטרור – בלתי אפשרי,לשחרר, לא כדאי… הרבה יותר פראקטי יהיה להרוג אותם. אף אם ייפלו טעויות פה ושם – מבחינה סטטיסטית זה חסר משמעות.
אין ספק שהנחתים מהבריגאדה 101 של ארה”ב קיבלו פקודה להרוג את השבויים במקום – מה שמעידים החיילים ומסתירים מפקדיהם חסרי המצפון. אין באזור האגם טרטאר חקלאים שלווים כי האדמה שם אינה פורייה ולכן הפקודה להרוג שם כל גבר שמסוגל לשאת נשק הייתה מוצדקת – כפי שהעיר ג’נראל ג’ימי מאטיס לגבי אפגניסטן: “איזה כיף – לירות בהם.”

פיצוץ אטומי איראני בניו-יורק יביא לאובדן מספר מסוים של חיי-אדם, אך ישקם משהוא חשוב יותר: את הרגשת האחראיות האזרחית הכוללת. אומה שמצביעה פעם אחר פעם בעד מועמדים המזייפים ומזויפים זקוקים לתלתלה רצינית שתחזיר אותם למציאות. תביטו על הסנקציות החדשות נגד איראן: מועצת הביטחון מורה לאסור סחר בנשק עם איראן וקובעת כי יש להקפיא את הנכסים של דמויות-מפתח אחדים של התוכנית הגרעין האיראניים. אבל איראן ממילא אינה סוחרת גדולה בנשק: הסנקציות לא תעצורנה את ההברחות האמל”ח לחיזבאללה. גם הקפאת הנכסים היא פיקציה: במשך אותה שנה שהסנקציות נדונו החשבונות של האישים הנענשים כבר רוקנו על ידי בעליהם. בעידן האופ-שור הסנקציות האלה הם פתרון דמיוני כמו גם ההצעה של מדינות אירופה להעשיר את האוראניום עבור איראן בתמורה לפיקוח על הפעלת הכורים: זה היה עובד עד שאיראנים היו מגרשים את המפקחים משטחם.
כשהיא שקועה במאמצים חסרי תוחלת של הדמוקרטיזאציה של כל העולם, ארה”ב מנסה לחלוק את האחראיות על הטיפול בבעיה האיראנית עם צרפת, רוסיה וסין, זאת אומרת – עם השותפה המערבית של חומייני, עם שברי האימפריה הסובייטית, הספקית העיקרית של הטכנולוגיה הגרעינית לעולם המוסלמי, ועם משטר האנטי-מערבי, הציני, שאינו מאוים על ידי האטום האיראני. לאחר הכישלונות בוייטנאם ועיראק שנחרטו בזיכרונו העולמי, ארה”ב הייתה יכולה להחזיר לעצמה את יוקרתה על ידי מכה אטומית אחת על מתקניה הגרעיניים של איראן. עם כל התרברבויות – אין לאיראן תשובה הולמת לזה. רוסיה תתפעל בסתר. אירופה תזעק כהרגלה. העולם יהפוך לבטוח מעט יותר. או, לחילופין, ישראל הייתה יכולה לקחת את המשימה הזאת על עצמה, ולשקם את מעמדה כמעצמה האזורית שנפגע אחרי 1973 וכל “תהליכי השלום” שבאו בעקבותיו, ואת שאלת המדינה הפלסטינית היה אפשר להחזיר לארכיון.

האיראנים, אם ינהגו בחוכמה, יפוצצו את הפצצה האטומית בברוקלין, ולא במנהטן, כדי לרמוז שהבעיה היא - היהודים. בשילוב עם האיום בפיצוצים נוספים בארה”ב כתגובה למתקפת התגמול האמריקנית – פעולה הזאת הייתה ממסדת את איראן כמנהיגה הבלעדית של העולם המוסלמי.

ברם כעת רוסיה מספקת לאיראן מערכות נ”מ להגנת מתקניה הגרעיניים.

דברים כאלה גורמים לי להפוך לפציפיסט
אנשים הסוברים שבני-אדם מתפתחים מנטאלית, או שהחברה האנושית מפיקה לקחים מטעויות העבר, ראוי שישקיעו מחשבה בהשוואת מלחמת עיראק למלחמת וייטנאם. אחרי שהמלחמה נגד הפרטיזנים הקומוניסטים נחלה כשלון חרוץ, ממשלת ארה”ב החליטה להגדיל את מצבת כוחותיה שם ארבע מונים. לאורך ההיסטוריה האנושית למדו מצביאים מנוסים שכמות לא מכפרת על האיכות, במיוחד בנחיתות טאקטית, ובוודאי – אסטרטגית. פקידי הפנטגון מתעלמים מהעובדה הזאת.
ב-1967, עם ההגעה למסקנה שמלחמה הסתיימה, תנועת מחאה השאירה את המאבק בידי הליבראלים. לאחר מכן, בינואר 1968 החל המבצע “טט” שלא איפשר לארה”ב להסיג את כוחותיה באופן ראוי, ופתח פרק חדש במלחמה, היותר אכזרי ועקוב בדם. גם בעיראק ההסדר הראוי יכלול את המחוות למפלגת “הבעת’” ולפונדמנטליסטים האיסלאמיים, ולכן ארה”ב לא תוכל להסדיר את עניניה בעיראק כפי שלא הצליחה לעשות זאת בוויטנאם. אימונו של הצבא המקומי לא הביא תועלת בוויטנאם ולא יהיה יעיל בעיראק כי לצבא הזה חסרה מוטיבאציה. אמריקנים הימרו על הבוגדים, שוויתרו על שאיפותיה הלאומיות או אידיאולוגיות. האם חייל ראוי לשמו יסכים שהכובשים יאמנו אותו כדי להלחם נגד בני עמו? גם שיטת שילובם של מדריכים אמריקנים בתוך הצבא המקומי לא הוכיחה את עצמה. צבאות מקומיים נחלו כשלון וכוחות ארה”ב נאלצו להלחם במקומם.
שתי המלחמות יביאו להיווצרותם של בריתות מוזרות, שלא היו מביישות גם את קאליגולה: עם “הצבא האדום” ועם הפונדמנטליסטים השיעים, למעשה – עם איראן, ואולי עם סוריה.
לאחר הכישלון בוייטנאם ארה”ב חיפשה את מזלה במקומות נוחים יותר – לאוס וקמבודיה. כעת המבצעים “אתר וחסל” עוברים לסומאליה.
במלחמת וייטנאם צבא ארה”ב נאלץ לבצע הרג אזרחים המוני. בעיראק המשימה הזאת נמסרה לידי הפונדמנטליסטים השיעים שבינתיים תומכים בממשלה הפרו-אמריקנית.
את המלחמות בוייטנאם ובעיראק אי-אפשר לנצח. בהעדר מטרות ברורות השיטה היחידה היא מלחמת התשה אינסופית.
בוש מוכן להשלים עם עיראק דמוקראטית יחסית, כל עוד היא לא תומכת בטרור. בזמנו של סדאם, עיראק הייתה כמעט דמוקראטית ולא תמכה בטרור. למה היה צריך לפתוח נגדו במלחמה?
בניגוד לשנות ה-60, שכבת הצעירים הפעילים פוליטית לא קיימת היום. אמריקנים בגיל העמידה יותר סובלניים ל”אכזריות מתונה” ולא יתנגדו למלחמה כל עוד הנטל הכספי לא יהפוך לבלתי נסבל. קל לעמוד במחיר שנמדד בחיי חיילים .

קולונל ג’וזף בלאס: “הם צעירים, הם אידיאליסטים והם מתעבים את אכזריות ביחסי אנוש. כשיגדלו הם יהיו חכמים וסובלניים יותר”
מייג’ור מהמטה: “אנחנו נלחמים עם ילדים בני 10. זה אולי לא הומאני, אך זאת המציאות.”
הפנטגון מסר: “הטבח נגרם כתוצאה של הפגזה ארטילרית. קרבנות בקרב אזרחים במצבים האלה הוא דבר כה שגרתי שההסבר הזה היה מספיק כדי להפסיק את המשך חקירת המקרה”
“כעת, האמריקנים לא שוללים את המלחמה, הם פשוט רוצים שהסכסוך הזה יסתיים. כדי להשיג את המטרה הזו הם תומכים במדיניות מיליטנטית יותר ומוכנים להתעלם מתוצאותיה האכזריות. “
הנשיא טייאו העריך שהאמריקנים לא היו יכולים להרשות לעצמם להפסיד במלחמה ולכן הם יישארו כאן בכל מקרה, ללא קשר למה שהסייגון יעולל.
אם כך, ההתפתחויות הפוליטיות מוכיחות את העדר היכולת של ארה”ב להקים משטר קוויסלינגי יעיל.”
נועם חומסקי, “אחרי פינקוויל”, 1971.
ראש הממשלה, אל-מליכי, הדליף שבונה מזימות פוליטיות ידוע, חלילזאד, ביקש ממנו לדחות בשבועיים את הוצאתו של סדאם להורג. המטרה הייתה כנראה למצוא מועד טוב יותר עבור הקהל האמריקני, לא לעשות את זה בזמן החגים, אז הדבר לא יזכה לתשומת לב מיוחדת.

המזרח הפרוע, מאוד פרוע. המזרח התיכון
בוש האשים בחוסר אחריות את מתנגדי התוכנית החדשה לטיפול בעיראק , כי “הם לא מציעים כל אלטרנטיבה”. לפעמים לא להציע כלום זוהי הדרך הטובה והנכונה ביותר. יצחק שמיר לא הציע כל תהליך שלום, הוא פשוט התעלם מהערבים – ואלה ידעו את מקומם. לממשלת ארה”ב לקח עשרות שנים להכיר בעובדה שאין להם מה לעשות בוייטנאם. בעיראק, ההכרה הגיעה מהר יותר. בהיסטוריה של ארה”ב היו תקופות של אלימות: גם עיראק צריכה לעבור את התקופה האלימה, הדומה ל”מערב הפרוע”, בדרך ליציבות אפשרית בעתיד. את התבונה המדינית אי-אפשר לכפות, אותה צריך להשיג.
האסטרטגיה החדשה של בוש נועדה “להגן על אוכלוסיית בגדאד”. בשביל מה? טוב יותר יהיה להפסיק להחרים את נשקם – שהאוכלוסייה תגן על עצמה מפני המורדים, אם היא חפצה בכך. בזמן שחיילי ארה”ב נהרגים בעיראק משלמי המיסים האמריקנים סופגים הפסדים: עיראק מוכרת את הנפט לארה”ב במחירים מופקעים.
בוש מתאר את עיראק כשותפה למאבק בטרור. עיראק הייתה שותפה בזה, שותפה הסמויה – בזמנו של סדאם, שלא הסתדר עם הפונדמנטליסטים. כעת, תחת השלטון השיעי היא תהיה שותפתה של איראן.
הדרך האופטימאלית לנצל את כוחותיה של ארה”ב בעיראק: להעביר אותם לאיראן, להנחית מכה אכזרית ומשפילה על האייתולות הגרעיניים, ולחזור הביתה.
קונדי איימה על איראן ב”תוצאות קשות” על תמיכתה במפגעים השיעים בעיראק, על מימון מכוניות התופת המתפוצצות שם. האיום הזה הוא לא אמין לאחר כישלונה של ארה”ב לעצור את תוכנית הגרעינית של איראן, מסוכנת בהרבה ממכוניות התופת.
גברת קלינטון הייתה מוקפת בחומה חיה של חיילים בעת ביקורה בעיראק. מדוע לפוליטיקאי שעושה יחסי ציבור בביקורו בעיראק להשתמש בחומה חיה של חיילים?

בוש חרד כביכול שהסגת הכוחות האמריקנים מעיראק תגרום להרג המוני של אזרחים. אך זה בלתי נמנע, כי יועציו של בוש הם בורים שאינם מבינים את המנטאליות המקומית, והם הפרו שם את מאזן הכוחות. משטרים חדשים מושתתים על דם. סדאם דיכא את כורדים ואת הפונדמנטליסטים בכדי למנוע התקוממות. הפרעות ימשכו או יתחדשו בעיראק אחרי הנסיגה האמריקנית.
המבצע לטיהור בגדאד מהמורדים שמציע בוש הוא חסר תכלית – המורדים ימצאו מקום אחר להתקומם. המגננה הפאסיבית היא כלי זמני. צריך להשמיד את המורדים (דבר בלתי ניתן ליישום, כי מתנדבים חדשים צומחים מתוך האוכלוסייה), או שצריך להנחית עליהם מכה ניצחת ללא התחשבות בקורבנות האזרחיים. ואפילו אחרי זה אין לארה”ב חלופה למצב הקיים: הברירות הם או שבטיות או דיקטטורה. כל ממשלת-בובות תגרור התנגדות ותופל. הגינוי של המחלוקת הבין-שבטית מבריח את הבוחרים של המגזר.
בוש מלין על מחסור בחיילים הנדרשים לאבטח את האזורים הנקיים מטרור. כיצד הוא רואה את האבטחה הזאת. לכתר אותו כדי למנוע כניסתם של הטרוריסטים? לאיזה פרק זמן? לאסור על האימאמים המקומיים להטיף לגיוס מתנדבים חדשים? אך האם בכלל אפשר להיות בטוחים שהאזור נקי? אפילו אם נניח שאפשר לערוך חיפושים אחר האמל”ח בכל בית ובית – כיצד מזהים את המורדים? על פי הזקן? שמירת הסדר הציבורי היא משימה משטרתית. שרון כבר הרגיע פעם את עזה על ידי משתפ”ים רבים, בעזרת המסתערבים ואמצעות פלישות אלימות. לעיראק יש יתרונות רבים על עזה, גם בשטח וגם בכמות האוכלוסייה. גבולותיה פרוצים ומימון המורדים אינו מוגבל. פקידי ארה”ב בעיראק לא יכולים להשתוות לשרון - לא בניסיון ובנחישות, ולא באמצעים הבלתי מוגבלים. הקלות בכללי הפעולה של חיילי ארה”ב פירושן קרבנות רבים יותר של אזרחים שיגרמו על ידי הפולשים הכופרים. המוסלמים לא יסלחו על זה. המוצא היחיד הוא להרוס את האזורים המוחזקים בידי המורדים ולגרש את האוכלוסייה. על זה הוציאו את סדאם להורג.
גבלס טען שבני-אדם נוטים לקבל את השקר החוזר ונשנה כאמת. בוש כנראה מסכים עם הטענה הזאת וחוזר ומצהיר שפשוטי העם במזרח התיכון תומכים בפעולה צבאית אמריקנית בעיראק. הם לא תומכים בה. הם שונאים את אמריקה.
הגדלת מצבת הכוחות ארה”ב בעיראק נועדה להרוויח זמן, אולי עד הבחירות לנשיאות הקרובות. מבחינה צבאית, תוספת של 16% היא אינה משמעותית והיא לא תשנה דבר. הערכות חדשה לא טומנת בתוכה חידושים טקטיים. יחסי ציבור - ולא הצורך הצבאי - מכתיבים את ההערכות מחדש: 17.500 חיילים בבגדאד ורק 4000 על כל מחוז אנבר. בימים שקטים יותר ארה”ב החזיקה יותר כוחות בעיראק.
בוש טוען שהתוכנית החדשה אושרה על ידי הדרגים הצבאיים. זה לא אומר שהתוכנית חכמה. רוב האסטרטגים בדרג הבכיר הם אנשים צרי אופקים וצמאי קרבות. הרי דווקא האסטרטגים המהוללים הקריבו 400,000 חיילים של הברית הצבאית “אנטנטה” בזמנו כדי להשיג את נסיגת הכוחות הגרמנים לשמונה קילומטרים באיפרה. במבצע האחרון נגד כוחות המורדים, צבא ארה”ב הרג 80 חמושים. שכרהניצחון יצא בהפסדו: 400 מיליארד דולר בעבור הקמפיין זה 1,000,000 דולר לגולגולת של כל תושב בגדאד. הם היו מתאבדים עבור סכום קטן מזה בהרבה.
ההערכות החדשה מתבססת על יחידות לשיקום מחוזות – מעין גדודים צבאיים במסווה של כוחות אזרחיים: אם כפר מסוים משתף פעולה עם השלטון החדש הגדוד יבנה בו בית-ספר בעלות של מטוס קרב. אפילו עבור תשלומי הענק, הקבלנים האזרחיים לא נכנסים לאזורים נידחים מחשש לביטחונם (חיילים גם עולים פחות: 500,000 דולר לראש במקום כ-1,000,000-2,000,000 דולר לראש עבור ביטוח חיים). יחידות השיקום האלה פועלות בהצלחה באפגניסטן לצלילי מחאות הארגונים ההומאנטריים נגד הבזבוז המשווע של משאבים והשוחד הלא מוסרי (אך החיוני) למשתפי הפעולה בקרב האוכלוסייה המקומית. על פי השמועה יחידות השיקום האלה העמידו בסכנה את חברי הארגונים שבאמת נחשבים להומאניטריים כי אלה עכשיו מזוהים עם הכובשים. מפקדי השדה של הארגונים האפגאנים לעיתים מזינים את היחידות האלה בדיסאינפורמציה כדי שהכוחות האמריקנים יתקפו את אויביהם. תושבי הכפרים מחסלים חשבונות עם יריביהם כשהם מוסרים אותם לידי הכוחות האמריקנים המחפשים את המורדים.
טוב שבוש מתנגד להמלצות של ועדת בייקר על חידוש היחסים עם איראן וסוריה. אי-מוסריות מתאימה למלחמה ולא יעילה בפוליטיקה. צריך לנדות משטרים תומכי טרור ולא להתחנף בפניהם בתקווה לסיוע. ברם, לבוש הנושא על כתפיו כבר שתי מלחמות באפגניסטן ועיראק אין זמן להתעסק עם האויבים היותר חשובים – סוריה ואיראן.
במדינות דמוקרטיות, בהן אחוז הבוחרים מצטמצם והולך, האזרחים מתרחקים מהשלטון. הממשל, ולא העם האמריקני יוזמים את המלחמות. גם מי שלא תומך במלחמה– תומך ב”חיילינו”. זה לא מוסרי. אזרחים – הבוחרים ומשלמי המיסים – נושאים במלוא האחריות על מדיניות הממשלה. כך לפחות רואה זאת העולם המוסלמי.
ראש הממשלה, מאליכי, הלך על כל הקופה בהצבת האולטימאטום לכוחות המורדים להתפרק מנשקם. הם בוודאי לא יתפרקו. אך למאליכי לא הייתה ברירה: ארה”ב דרשה ממנו פעולות נחרצות, גם אם הן היו חסרות תועלת. מאליכי הוא לא מספיק מקובל בקרב אנשי הצבא והוא לא יכול לסמוך על תמיכתם בלבד, וגם עימות חזיתי עם אנשי הדת השיעים לא יחזק את מעמדו. הוא מנסה להימלט מאחריות בשולחו את הכורדים למחוזותיו של צאדר להלחם נגד השיעים. זה עלול לפתוח עוד חזית – כורדית-שיעית – בנוסף לסכסוך בין סונים לשיעים, אך לא ישקיט את המדינה. הסונים מבחוץ מצטרפים למלחמה נגד השיעים בעיראק, ומדינות ערב המתנגדות למדיניות האיראנית תומכות בסונים – כל זה לא מגדיל את סיכויו של מאליכי להצליח.