לעיתים קרובות, מהללים הומוסקסואלים אודות יצירתיותם, אבל האמנים הבלתי ממושמעים, מחללי-המנהגים, שרבים מהם הם הומוסקסואלים לא יצרו הרבה. הם לא יכולים להתחרות עם המוחות המסודרים של מיכאלנג’לו או של דה-וינצ’י.
רק חלק קטן מההומוסקסואלים הם סוטים ברמה הביולוגית. עבור רובם, ההומוסקסואליות היא עניין של סגנון חיים. אולי עלינו להאמין שתרבות הפופ והתקשורת עמוסים בסוטים ביולוגיים?
הומוסקסואליות היא לא רק סטייה ביולוגית. ישנם סוגים רבים של מחלות נפש, לדוגמא, קלפטומניה. אבל אנשים הנגועים במחלות הלול לא מקדמים את אורח החיים שלהם בבתי ספר. אנחנו לא מצהירים שגניבה היא התנהגות תמימה כיוון שישנם כמה אנשים שאינם מסוגלים למנוע מעצמם לגנוב. חברות מדכאות התנהגויות מזיקות, בין אם מדובר בהתנהגויות המגדירות אורך חיים או בין אם מדובר בהתנהגויות מולדות.
חייבת להיות סיבה לעובדה שכל הדתות הגדולות אוסרות על הומוסקסואליות. הומוסקסואליות, במונחים סטטיסטיים, היא סטייה חסרת כל סימן המורה על כך שהיא תכונה מועלה, ואנשים בדרך כלל מתעבים סטיות כיוון שהן מאימות על היציבות החברתית. רוב ההומוסקסואלים הם או חיות אדם (לגיונרים רומאים, בדואים, הומואים שגבריותם מוקצנת, אסירים) או אותם “אמנים” הדוחפים את הרוב ה”ניסיוני” בחייהם עד לקצה (אקדמאים שמאלניים או אלילי תקשורת). שני הסוגים אינם רצויים בחברות הגונות. הומוסקסואליות היא צעד מוגדר לכיוון ניסוי חברתי. חברות שמרניות שורדות לזמן רב, אבל ניסויים חברתיים, בין אם מטרתם חיפוש הנאה או אידיאלים רחוקים, מעוותים בתכלית את החברות שהם הם מתקיימים ולבסוף נכשלים.
אזורים שמרניים ביוון כמו איוניה הוציאו את ההומוסקסואליות אל מחוץ לחוק, בעוד שזו פרחה באתונה ובתבאי. היוונים והרומאים קיימו יחסים הומוסקסואלים לעיתים קרובות, אבל לא רק יחסים מסוג זה, כמו ההומואים ה”ביולוגים” המודרניים. מעטות הן הדמויות בהיסטוריה העתיקה הידועות בכך שקיימו רק יחסים הומוסקסואלים. רעיון ההומוסקסואליות הביולוגית הוא המצאה מודרנית. האם עלינו לקחת את הדוגמא היוונית כמובנת מאליה? הם קיימו יחסי-מין עם בני אותו המין עם קטינים, בין שאר הפשעים האחרים. סיבה חשובה להומוסקסואליות הייתה שמבוגרים היו יכולים לקיים יחסי מין שלא ניתן לאתרו עם נערים צעירים ולא עם נערות. ההומוסקסואליות הגרקו-רומאית הייתה פדסרסטיה – פשע חמור בחברות המודרניות. מעבר לכך, היוונים תעבו את התפקיד הפסיבי ביחסים ההומוסקסואליים, והוא הושאר לעבדים ולקטינים. היוונים העתיקים, מודל עבור ההומוסקסואלים המודרניים, היו רואים ביחסי המין שהם מקיימים כתועבה. היוונים ההגונים לא היו מופקרים כמו ההומוסקסואלים המודרניים.
החברה הרומאית בשלביה המוקדמים, זלזלה מאוד בהומוסקסואליות ופיתחה אימפריה שדעותיה בנדון היו דומות. התפקיד הפסיבי נשמר לעבדים ולאנשים מתועבים ושנואים.
הנצרות הפאולינית התאימה עצמה לטעמים הפגאניים עד כמה שיכלה. העובדה שפאול יצא בחריפות נגד ההומוסקסואליות גרמה לכך שאנשים רבים היו שותפים לדעתו.
הומוסקסואליות כאורח חיים מתמיד לעולם לא היה שכיח. במסגרת הרדיפות אחר ההומוסקסואלים בהולנד ב-1730, רק מאה אנשים לערך הוצאו להורג. הגל הנוכחי של ההומוסקסואליות אינו ייחודי. היו מספר פעמים לאורך ההיסטוריה שההומוסקסואליות הפכה לתופעה שכיחה, בדרך כלל על רקע מהפכה חברתית, כמו במאות ה-7 עד ה-11, ולאחר מכן התופעה הצטמצמה עד לרמה חסרת משמעות ברמה החברתית.
איסור ההומוסקסואליות אינו איסור מרכזי בתורה. החרם על הומוסקסואליות הוא בסך הכול פירוש של האיסור מעשרת הדברות הנוגע לניאוף. התורה מכילה מספר רשימות הנוגעות לאיסורי יחסי מין, ורק רשימה אחת כוללת הומוסקסואליות. אך עדיין, האיסור קיים.
האיסור על הומוסקסואליות אינו חשוב כשלעצמו, אך הוא מדגיש את הפער בין הטוהר המוסרי של התורה ובין הפוליטקלי-קורקטיות. טיהור ארץ ישראל מהומוסקסואלים היא הצהרה הקוראת לנטישת השמאל לטובת הערכים היהודיים. חברה המוקיעה הומוסקסואלים תמשיך בסופו של דבר להוקעת הערבים וחברים בקבוצות חתרניות כמו שלום עכשיו.
התורה מגנה את חילול השבר יותר מאשר שהיא מגנה את ההומוסקסואליות. האם אנחנו יכולים באופן מציאותי, לגרש את כל היהודים האתיאיסטים ומחללי השבת? מחללי השבת עושים זאת מתוקף בורות אמיתית וכנה: לימדו אותם את האתאיזם והם לעולם לא פגשו רב הגון שיוכל לשכנע אותם במשהו אחר. עם זאת, הדוגמא להתנהגות נכונה מוצגת להומוסקסואלים כל הזמן. מחללי השבת לא עורכים תהלוכות בירושלים, ויהודים אתאיסטים רבים נמנעים מלעבוד בעבודה קשה ביום השבת, ובכך מקיימים את חוק התורה גם אם לא את המצווה דרבנן. רוב היהודים שלא שומרים את השבת מכבדים את אלה שכן. מחללי השבת לא מאמצים יתומים ממשפחות דתיות בכדי ללמד אותם להתעלם מהשבת כמו שההומוסקסואלים עושים לילדים להורים הטרוסקסואלים. אפילו כאשר מחללי השבת מחללים אותה בפומבי, הם לא מנסים לכפות את גישתם על אחרים. הומוסקסואלים שקטים הם בלתי-מזיקים באופן דומה. התורה קוראת להעניש את הומוסקסואליות המופגנת בפני עדים. אבל מצעדי הגאווה, במיוחד בירושלים, התעמולה ההומוסקסואלית בבתי הספר, שטף ההומוסקסואליות בטלוויזיה, הנישואין ההומוסקסואלים, אימוץ הלידים על ידי הומוסקסואלים – כל אלו אינם מקובלים. הומוסקסואלים, כמו כל סוטים אחרים, חייבים לשמור על פרופיל נמוך.

יש ערכים שלא עומדים למשא ומתן. יהודים יכולים לדון אודות הוראות התלמוד או שולחן ערוך, אודות פרטי ערבוב חלב ובשר והדלקת חשמל בשבת, אך ישנם דברים שחייבים לקבל: לדוגמא, שחזיר הו אסור ושעל יהודים להימנע מעבודה מאומצת בשבת. הרבנים המודרניים מקבלים כל מיני סוגים של עוברי עבירה. עליהם לדחות ביד קשה יהודם רשעים. יהודים מעטים יעזבו את בתי הכנסת ויבחרו בדרכם הרעה, רובם ישפרו את דרכיהם לטובה. יהודים משתוקקים להלקאה. רבנים המזלזלים בעבירות מסוגים שונים הם פופולאריים בקרב קהילותיהם. אנשים, ובמיוחד יהודים, זקוקים לערכים איתנים, עם קשר ממשי לעולם המשתנה. במקום להתעלם מעבירות או לבקר אותן באופן שאינו חד משמעו, דחו אותן על הסף. דת חלשה כמוה כצביעות. יהודים יכבדו ויקיימו אמונות חזקות בלבד. אותו הדבר בנוגע לפוליטיקה. גורמים זרים מתמרמרים ומאוכזבים מישראל המשתהה בכל הנוגע להחזרת “השטחים הכבושים של פלסטין”. אך סיפוח “ארץ יהודה היהודית” נשמע אחרת לגמרי. צריך לקבל את העובדה שישנם דברים שאינם עומדים למשא ומתן: יהודים לא יאכלו חזיר ולא יתירו את קיומה של מדינה ערבית ביהודה. האמינו בערכים שלכם. פעלו על פיהם. זה אפילו לא נוגע לדת, אלא מדובר בשמירה על הערכים עליהם אתם מבססים את הקהילה שלכם, את הקשרים עם האנשים שיכנסו איתכם לתא הגזים או יתחפרו איתכם בשוחה בסיני, אלה בני ארצכם שירימו את הנשק וירוצו לצדכם כנגד האויב. עדיף שתוודאו שאתם חולקים את הערכים שלכם איתם.

חברנו האמריקנים אינם רק החברים שלנו. אמריקה היא גם חברתה של ערב הסעודית הווהאבית, מצרים הטוטליטרית, מדינת אל-ג’זירה – קטאר, ירדן הבדואית, כווית האיסלאמיסטית, עיראק הטרוריסטית ובערך כל יריבה אחרת שיש לישראל. אפילו רוסיה הייתה יכולה לשמש כאדון אימפריאלי אמין ומזמין יותר עבור ישראל מאשר ארה”ב. חברנו האמריקנים מוכרים כמויות ענקיות של נשקים מתקדמים לערב הסעודית, מספקים סיוע שנתי של 1.4 מיליארד דולר למצרים, הם נלחמו עבור כווית, והוציאו יותר כסף בעיראק במשך ארבע שנים מאשר 40 שנות סיוע לישראל. ארה”ב משחקת יפה: היא מטילה וטו על הצהרות ריקות באו”ם כנגד ישראל, לועגת לאחמדינג’ד על הרגשות האנטי-ישראליים האמיתיים המייצגים את כלל המוסלמים, וטופחת למנהיגים הישראלים הצייתנים על השכם.
אמריקה השתמשה בישראל כמגן כנגד התפשטות האיחוד הסובייטי במזרח התיכון. בסוף שנות ה-60, אמריקה נהנתה לחזר אחר ישראל בכדי שזו תתרחק מצרפת. אך הדבר הטוב ביותר לאמריקה בנוגע לישראל הוא שהיא יוצרת איום נשלט. ארה”ב תופסת את ישראל ככלב מסוכן ואת ארה”ב כאדוניו. הכלב חייב להיות חמוש היטב בכדי לנבוח בקול ולהגביר את חשיבות אדוניו. הממסד האמריקני צריך שישראל תתעמת עם המדינות המוסלמיות. המדינות המאוימות מישראל מבקשות את הגנתה ואת תיווכה של ארה”ב. מדיניות כזו אינה דורשת את היעדרם של הסכמי שלום בין ישראל והמוסלמים. אמריקה אוחזת את החבל בשני קצותיו במקרה של מצרים: הוענקו לה זרי הדפנה שניתנו לעושי השלום על כך שדחפו את ישראל ומצרים לכינון הסכם שלום ביניהן, ולאחר מכן היא תפסה את כובע סוחר הנשק המחמש הן את ישראל והן את מצרים והמפקח על היחסים העוינים ביניהם. הכלב נובח כשהוא מרגיש לא בטוח – ישראל ומפת הדרכים המגמדת והמצמצמת אותה לכדי רצועה צער תהיה תמיד לא בטוחה ולכן תהיה היסטרית לעולם. הסכם השלום עם הערבים יהפוך את ישראל לכו צרה עד כדי כך שהיא לא תוכל להרשות לעצמה מלחמה. ישראל הייתה רגועה אחרי 67′, כיוון שהיא נהנתה מעומק הגנתי נרחב – סיני. ישראל הצרה באופן כה מגוחך, המוקפת בלבנון תחת שלטון החיזבאללה, פלסטין תחת שלטון החמאס, סוריה בעלת טילים רוסיים לרוב, ירדן בשליטת עיראק – ישראל כזו תנפנף בנשקיה בכדי להרחיק את אויביה מעליה. האויבים יפחדו ומרוץ החימוש המסחרר יינטה לכיוון אמריקה. מרגיע להאמין שממסד מדיניות החוץ של ארה”ב הוא טיפש – אך לא, הוא שטני.
רק יהודים טיפשים יאמינו שהממשל האמריקני מחפש את טובתה של ישראל במסגרת תהליך השלום.

קוראים רבים מאשימים אותי בכך שאיני מכבד את החיים. זוהי הכללה חסרת משמעות. בני אדם מכבדים את חיי החיות אך הורגים חיות בכדי לאכול ולשרוד. חברות מכבדות חיי אדם אך מוציאות להורג פושעים בכדי לרפות את ידיהם של אחרים. חברות מסכנות את חיי החברים בהן במסעות כיבוש נרחבים או בכך שהן ממנות לתפקד ככבאים המגנים מפני שריפות. תנועת מכוניות ואפילו תנועת סוסים מסכנת חיים בכדי להטיב אותם. לחיים אין ערך אבסולוטי. במערכת הערכים היהודית, החיים עומדים במקום השלישי לאחר עבודת האל (אתיקה, אם תרצו) ורווחה סוציאלית – חברות אחרות מעמידות את ערך החיים באופן דומה.
אנשים מסכנים את חייהם במהפכות במקום להישמע לרודנים, ולפעמים מקבלים על עצמם משימות התאבדות בשם החברה, בשם אידיאולוגיה מסוימת או בשם הדת. אנשים מתאבדים, כשהם הם אינם מסוגלים לשאת באשמה או בחוסר כבוד. חיי אדם הם מונח יותר מדי כללי מכדי להעניק לו ניקוד או מיקום. חיים נוכחים הם ללא ספק בעלי ערך רב יותר מאשר חיים לא נוחים, ולכן הנוחות – ובכלל זאת נוחות מוסרית – שווה חיי אדם עד לרמה מסוימת.
קהילה יהודית, שממנה יוצאו הערבים והשמאלנות, תהיה נוחה מאוד. מדינה בעלת גודל מספיק וגבולות בטוחים, הגשמה דתית ואידיאולוגית – כל אלה יהפכו אותה לנעימה אף יותר. דברים אלו שווים חיי אדם. הם שווים ללא ספק את חיי אויבנו.

כשמרק-ארתור הורה להוציא להורג חיילים אמריקנים בעוון האונס שביצעו הוא לא שיער שכעבור 60 שנה, שד המוסריות בעת מלחמה יגרום לתביעות נגד חיילי ארה”ב על ירי על טרוריסטים עיראקיים לא חמושים.
לישראל זכורה הבהלה שנגרמה מריבוי השבויים המצרים בעת מלחמת יום-הכיפורים. היא לא הייתה מסוגלת לשמור ולהאכיל את כל השבויים. ישראל החליטה לקחת סיכון ולשחרר מיד את כל החיילים הזוטרים ולהשאיר בידה רק קצינים. במקרים מסוימים צה”ל נאלץ להוציא את השבויים להורג. גם רוסים ואוסטרלים הרגו שבויי מלחמה. קיים תיעוד של הוצאה להורג שבויי מלחמת וייטנאם.
במהלך המלחמות לאורך ההיסטוריה שבו את חיילי האויב על מנת למכור אותם לעבדות או לדרישת כופר. מדיניות המעצר המודרנית אינה תכליתית: מה היה לישראל לעשות עם שבויי המלחמה הסורים מרמת הגולן? לא היו לה מספיק משאבים להחזיק אותם, גם אם לא נתחשב ברחשי השנאה כלפיהם. ומה לארה”ב לעשות עם עצורי גואנטנאמו? או עם שבויי אבו-גראיב הזכור לשימצה? להוכיח את הקשר הישיר שלהם לטרור – בלתי אפשרי,לשחרר, לא כדאי… הרבה יותר פראקטי יהיה להרוג אותם. אף אם ייפלו טעויות פה ושם – מבחינה סטטיסטית זה חסר משמעות.
אין ספק שהנחתים מהבריגאדה 101 של ארה”ב קיבלו פקודה להרוג את השבויים במקום – מה שמעידים החיילים ומסתירים מפקדיהם חסרי המצפון. אין באזור האגם טרטאר חקלאים שלווים כי האדמה שם אינה פורייה ולכן הפקודה להרוג שם כל גבר שמסוגל לשאת נשק הייתה מוצדקת – כפי שהעיר ג’נראל ג’ימי מאטיס לגבי אפגניסטן: “איזה כיף – לירות בהם.”

פיצוץ אטומי איראני בניו-יורק יביא לאובדן מספר מסוים של חיי-אדם, אך ישקם משהוא חשוב יותר: את הרגשת האחראיות האזרחית הכוללת. אומה שמצביעה פעם אחר פעם בעד מועמדים המזייפים ומזויפים זקוקים לתלתלה רצינית שתחזיר אותם למציאות. תביטו על הסנקציות החדשות נגד איראן: מועצת הביטחון מורה לאסור סחר בנשק עם איראן וקובעת כי יש להקפיא את הנכסים של דמויות-מפתח אחדים של התוכנית הגרעין האיראניים. אבל איראן ממילא אינה סוחרת גדולה בנשק: הסנקציות לא תעצורנה את ההברחות האמל”ח לחיזבאללה. גם הקפאת הנכסים היא פיקציה: במשך אותה שנה שהסנקציות נדונו החשבונות של האישים הנענשים כבר רוקנו על ידי בעליהם. בעידן האופ-שור הסנקציות האלה הם פתרון דמיוני כמו גם ההצעה של מדינות אירופה להעשיר את האוראניום עבור איראן בתמורה לפיקוח על הפעלת הכורים: זה היה עובד עד שאיראנים היו מגרשים את המפקחים משטחם.
כשהיא שקועה במאמצים חסרי תוחלת של הדמוקרטיזאציה של כל העולם, ארה”ב מנסה לחלוק את האחראיות על הטיפול בבעיה האיראנית עם צרפת, רוסיה וסין, זאת אומרת – עם השותפה המערבית של חומייני, עם שברי האימפריה הסובייטית, הספקית העיקרית של הטכנולוגיה הגרעינית לעולם המוסלמי, ועם משטר האנטי-מערבי, הציני, שאינו מאוים על ידי האטום האיראני. לאחר הכישלונות בוייטנאם ועיראק שנחרטו בזיכרונו העולמי, ארה”ב הייתה יכולה להחזיר לעצמה את יוקרתה על ידי מכה אטומית אחת על מתקניה הגרעיניים של איראן. עם כל התרברבויות – אין לאיראן תשובה הולמת לזה. רוסיה תתפעל בסתר. אירופה תזעק כהרגלה. העולם יהפוך לבטוח מעט יותר. או, לחילופין, ישראל הייתה יכולה לקחת את המשימה הזאת על עצמה, ולשקם את מעמדה כמעצמה האזורית שנפגע אחרי 1973 וכל “תהליכי השלום” שבאו בעקבותיו, ואת שאלת המדינה הפלסטינית היה אפשר להחזיר לארכיון.

האיראנים, אם ינהגו בחוכמה, יפוצצו את הפצצה האטומית בברוקלין, ולא במנהטן, כדי לרמוז שהבעיה היא - היהודים. בשילוב עם האיום בפיצוצים נוספים בארה”ב כתגובה למתקפת התגמול האמריקנית – פעולה הזאת הייתה ממסדת את איראן כמנהיגה הבלעדית של העולם המוסלמי.

ברם כעת רוסיה מספקת לאיראן מערכות נ”מ להגנת מתקניה הגרעיניים.

ארה”ב אינה עקבית. רייס מצהירה שהטילים האמריקנים בפולין נועדו להגיב על האיום האיראני. אם כן – מדוע לא למקם אותם בנגב ישראלי? באותה נשימה ארה”ב מנסה להעמיד פנים של נחישות במניעת הפיתוח הגרעין האיראני. אי-אפשר לשקר הפוך-על-הפוך… אם ארה”ב נחושה למנוע את הגרעין מאיראן – אין צורך בהגנה בפני הטילים האיראניים. רייס צודקת – מספר מערכות בפולין הוא סמלי ואינו מסוגל להתמודד עם הפוטנציאל הבאליסטי של רוסיה. זה – כפי שרוב פעולותיה של ארה”ב: טילים בפולין, תחנת הרדארים בצ’כיה – רק צעד של יחסי ציבור. במקרה הזה – צעד שנועד לעצבן את רוסים. אך ההנהגה הרוסית של היום יותר חכמה מזקני בריה”מ של עבר. רוסיה לא תגמול לאמריקה באותה מטבע – בהצבת מערכות נ”מ יקרות מולה – אלא תלבן את הסכסוכים מסביב לאינטרסים של ארה”ב, דוגמת הגרעין האיראני. כאידיאל – הצבת הטילים בפולין נועד למיקוח: העתקתם משם תמורת תמיכתה של רוסיה בסנקציות נגד איראן. אם זה נכון – זה יכול להצליח. ברם, לא הסנקציות ולא הלחץ הרוסי לא יניאו את איראן ממסלולה הבטוח להשגת הנשק הגרעיני.
איראן הציע לעולם לקחת סיכוי – להקפיא באופן מוחלט והדדי את כל תוכניות הגרעין. ישראל פעם החמיצה את ההזדמנות שהוצעה מצד המצרי – לפרז את מזרח-התיכון מנשק גרעיני: להחביאו ולהמשיך ביצור הסמוי. לארה”ב יש מספיק נשק גרעיני. אפשר כבר לעצור. המצב הנוכחי כשחברי “המועדון הגרעיני” מסרב לקבל חברים חדשים אינו יכול להמשך. דוגמאות של הודו, פקיסטאן, צפון-קוריאה ואיראן מוכיחות שלא רחוק היום וכל העולם יהפוך למחסן גרעיני – אם המעצמות לא יסכימו לפירוז הגרעיני.
צבא ארה”ב חמוש בנשק קונבנציונאלי הטוב ביותר בעולם ובעזרתו הוא מסוגלת להנחיל תבוסה לכל אויביו בעולם בזמן קצר ביותר, וארה”ב מסוגלת לייצר את האמל”ח בקצב המאפשר לה לנהל מלחמות התשה.
זה הזמן לעשות מאמץ עולמי להפסקת פיתוח הנשק הגרעיני אפילו באופן הדדי.

אידיאליסטים מרבים לקרוא לישראל להתייחס בטוב לב לפלסטינים ולעודד את התפתחותם. היום הוכחה דעה הפוכה: יחס טוב לא משתלם. האומה הליטאית קטנטנה שכל מקומה בהיסטוריה מוגדר הודות להתלהבותה בהשמדת יהודים בשואה, גיששה אחרי תגובתה של ארה”ב להוצאת “כוחותיה” המונים 53 חיילים בלבד מעיראק.
לפני מספר עשרות שנים ארה”ב באופן בלעדי סירבה להכיר בסיפוחם של המדינות הבלטיות לברה”מ ואפשרה את קיומם של קונסוליות עצמאיות שלהן בה. ארה”ב תמכה באופן בלתי מתפשר במדינות חסרת חשיבות מול המעצמה הרוסית, בניגוד לאינטרסים הרציונאליים של עצמה. הליטאים לעומתה החליטו ש-53 חיילים – זה יותר מדי עבור התמיכה המדוברת. זו היא תכונה אנושית מאוד: כאשר האיום הישיר נעלם – הנתמכים שונאים את תומכיהם.
במלחמת העולם השנייה – מלחמה אירופאית, שלא נגעה ישירות לארה”ב - אמריקה נלחמה בעיקר עבור בריטניה. היטלר – אם כבר – שיבח את ארה”ב על ההפרדה הגזעית שהייתה בה. גרמניה הייתה שותפה כלכלית של ארה”ב והיא הייתה המגן בפני הקומוניסטים באירופה – מגן חזק הרבה יותר מאשר המשטרים החלשים של אמריקה הלטינית שאותם טיפחה ארה”ב במשך עשרות שנים. ולמרות הכול, ארה”ב הצטרפה לכוחות הברית נגד גרמניה. כעת בריטניה מוציאה את כוחותיה מעיראק – מערכה כושלת, אך מערכה משותפת עם הפרטנר הכי טוב שהיה לה מעולם.
במקום לגמול לבריטים על ידי ביטולו של מעמדה כ”נציגה של ארה”ב באירופה” האמריקנים גורסים שהוצאת הכוחות הבריטים מעיראק מוכיח את הצלחת תהליך הרגיעה. הם סוברים שמישהו יקנה את השקר הזה?
אימפריה האמריקנית הפוליטיקלי-קורקטית מוותרת על דרישת נאמנות – ולא זוכה לה.

המבקרים המאשימים את ממשל בוש בבזבוז מיליארדי דולרים בעיראק מפספסים את השאלה מרכזית: מדוע בכלל צריך לשלם על בנייתה מחדש?
מלחמות נועדו לגרום נזקים. תוכנית מרשל המהוללת לא הייתה גורם מכריע בשיקומה של גרמניה אחרי מלחה”ע השניה. הנאצים שהיו מבודדים כלכלית ופוליטית ותחת איום השילומים התאמצו לרסן את התדרדרות הפיננסית ובנו כלכלה משגשגת תוך שש שנים.
ארה”ב משלמת על שיקום מפעלי הנפט על ידי חברת “הליברטון”. תעשיית הנפט אינה זקוקה לסבסוד. לשלם לקבלנים אמריקנים סכומי עתק עם תוספות סיכון על עבודות שהעיראקים בעצמם - אולי באופן מרושל – יכולים לעשות? זאת – שערורייה! העיראקים גם רואים שעבודות ורווחים זולגים לארה”ב וזה מכעיס אותם.
העלאת העלות המדוברת ב-17%– זה מעט מדי. אם לקחת בחשבון את אי-הסדר הכללי המתרחש בעיראק אפשר להעריך בין חצי לשני שליש מכספי החוזים נגנבו. המבקרים עובדים רק על פי הניירת, הנפקת ניירות מסירה כל חשד. הם לא בודקים את איכות הביצוע של העבודות ולא את עצם ביצועם. שכר העובדים, המרקיע שחקים עבור העיראקים וגבוה מאוד מבחינת האמריקנים, לא מעורר שאלות בכלל.
שיקום עיראק מזכיר את הריגת פיל ענק כדי להשיג את השנהב שלו. תמורת שוחד ברמה של חצי-אחוז מחוזה, או אפילו תמורת מתנת חינם, פקידי הממשל והפנטגון מבזבזים מיליארדים, קובעים את מדיניות ארה”ב בעיראק וגורמים נזק לצבא ארה”ב ולמשלמי המיסים.
טרוריסטים עיראקים מבצעים את עבודת המבקרים. בארה”ב קבלנים לא ישרים עלולים להעלם מהשוק.

חוסר גילוי נאות גרעיני
Thursday, February 15th, 2007
הנושאים והנותנים האמריקנים מעריכים שצפון-קוריאה תסכים לפירוז הגרעיני שלה תמורת מליון טונות של מזוט, שעלותו היא פחות משלוש מאות מיליוני דולרים. במחיר זה היא יכולה למכור פצצה גרעינית בשוק השחור. ויש למדינה הזאת מספיק פלוטוניום ליצור מספר פצצות. העסקה הזאת לא מספקת את צפון-קוריאה לא במישור הכספי ולא במישור הגאווה הלאומית. צפון-קוריאה הצהירה שאספקת המזוט מהווה תשלום על הפסקה זמנית של יצור גרעיני. בהילקח בחשבון את העוצמה הקטנה של הניסוי הגרעיני הקוריאני ההפסקה הזאת הייתה מתחייבת בכל מקרה. צפון-קוריאה צריכה עוד זמן לשיפור איכות של הפצצה הגרעינית שלה. ההסכם מגדיר את השאיפה הכללית של הצדדים לפירוז האזור מנשק גרעיני, אך משאיר את השאלה פתוחה. בעוד זמן קצר הפוליטיקאים האמריקנים יעלו שוב את השאלה הקוריאנית. זה דומה למצב בשחרית ימיה של ההגירה לאמריקה: החלוצים סברו שהם רוכשים מהאינדיאנים את הקרקע, האינדיאנים סברו שהם מוכרים או מחכירים אותה. אותה אי-הבנה תתגלה גם עם קוריאה. ארה”ב תטען שהיא העניקה סיוע כנגד הפירוק של התוכנית הגרעינית, וצפון-קוריאה תשיב בהצהירה במפורש על הפסקת יצור זמני בלבד. מנהלי משא-ומתן היו זקוקים להשיג הצלחה פוליטית משמעותית כדי לכפות על הכישלון העיראקי והם הציעו לצפון-קוריאה מליון טונות של מוצרי נפט כדי לרצות את אמריקאים דעת הקהל האמריקנית. לא רחוק היום וארה”ב תאשים את צפון-קוריאה במרמה ותיווצר מתיחות. אולם חיי הפוליטיקאים קצרים מדי כדי לחשוב לטווח ארוך.
יפן נתנה לישראל דוגמה: היא סירבה לסייע לצפון-קוריאה כי זאת מחזיקה בשבי מספר חייליה. ממשלת ישראל משלמת לממשל הפלסטיני המחזיק בשבי את החייל שלה.